פרשת השבוע - חוקת
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 05.06.13 - עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע" והפעם פרשת "חוקת". שלום לך, הרב לייטמן, שלום משה אדמוני.
שלום לכולם.
גלעד: פרשת חוקת נפתחת ב"זאת חקת התורה, אשר-צוה ה' לאמר"1. בפרשה מדובר על עם ישראל שממשיך בנדודיו. הרבה אירועים קורים לעם ישראל, אחד מהם זה עניין של מצוות "פרה אדומה", הלכות טומאת המת. אחר כך מות מרים. סיפור "מי המריבה", בני ישראל מתלוננים שאין להם מים, משה מכה בסלע, במקום פעם אחת הוא מכה פעמיים, ובתגובה הבורא מעניש את משה ואת אהרון וקובע שהם לא יכנסו לארץ ישראל.
העם מגיע לארץ אדום, אבל מלך אדום אוסר עליהם לעבור בדרכו, בארצו. ואז מות אהרון, אלעזר בנו יורש את תפקיד הכהן הגדול. אחר כך עם ישראל שוב מתלונן על הקשיים בדרך, הבורא שולח נחשים להכיש את העם, ומשה מתפלל עבור העם והבורא אומר לו לעשות "נחש מנחושת", כך שכל הרואה אותו נרפא.
עם ישראל מגיע עד לגבול ארץ מואב ומשם הם פונים לבאר ושרים את "שירת הבאר". ובסוף הפרשה עם ישראל נלחם בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, מנצח ויורש את ארצם.
הרב לייטמן, יש פה הרבה מאוד "דבר והיפוכו".
זה בדיוק, כן.
גלעד: פרה אדומה ונחשים.
ב"חוקת" ובכלל, בכל החוקים יש לנו הגבלה, מצד השלילה ומצד החיוב. זה כך בכל חוק, גם בעולם שלנו, אומרים לי, "כאן אסור לך לעבור כביש, כאן אסור לך כך, זה בסדר, זה בתנאי כזה, וזה בתנאי כזה". החוק מגביל, הוא תמיד אומר לך, "עד כאן ולא יותר", או "מכאן והלאה ולא לפני זה". וכולי.
זאת אומרת, זו הגבלה. וההגבלה הזו באה כדי לשמור עלי. אם אני מקיים את החוק הזה, אז בעצם אני נמצא כנראה באיזה קיום עצמי נכון, גם כלפי הבריאות שלי, בטחון שלי וכולי, וגם כלפי הכוח העליון כי אז אני נמצא איתו בהזדהות, באיזו צורה נכונה. והחוקים האלה, החוקה, צריכים להיות בהתאם להתפתחות האדם.
לכן לא לפני ולא אחרי, אלא דווקא בזמן שהם נמצאים עכשיו, בפרשת "חוקת", מתגלה העניין של העבודה הזאת, מה שיש בכל חוק וחוק. אותה "פרה אדומה", אם אדם טמא, מרפאה, ואם אדם טהור ההיפך, היא מטמאה, וזה בכל דבר ודבר.
אותו הדבר עם הנחש. בעצם הנחש הוא כולו רע, אלא העניין הוא איך להשתמש בו. אם אתה משתמש בו בהגבלה מסוימת, אז הוא הופך להיות אפילו כסמל לרפואה. כאן, "נחש הנחושת" שעל ידו כולם מתרפאים, מי שרואה אותו נרפא. מה יש בנחש שאם אתה רואה אותו, אתה נרפא? וממה אתה נרפא? מרעל הנחש שאתה קיבלת קודם. זאת אומרת, זה הפוך על הפוך.
אותו דבר עם פרה אדומה, כי מה שאתה מטמא, כשהיית קדוש, בהשפעה, זה כאילו מאותה הפרה, ובגלל שנגעת בפרה אדומה, שאז הייתה בשבילך ככוח המטמא, עכשיו כשאתה כבר טמא, אתה שוב הולך לפרה אדומה ושוב משתמש בה, ועל ידי זה אתה נעשה קדוש.
מה קורה? יש על זה הרבה פירושים, אבל חכמת הקבלה לא נותנת לנו פירוש, אלא היא מסבירה לנו מה קורה לפי הכוחות הפועלים בטבע. היא אומרת כך, שיש לנו שתי תכונות סך הכל במציאות, תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה. תכונת ההשפעה זה בורא, השפעה, אהבה, ותכונת הקבלה ושנאה זה הנברא, הפוך, כי "יצר האדם רע מנעוריו"2.
אם יצר האדם רע מנעוריו, אז צריכים לתקן אותו. על ידי מה לתקן? על ידי אותו כוח הבורא. אבל שני הכוחות האלו נמצאים מאוד רחוקים זה מזה, הפוכים. וברוחניות, אם זה פלוס וזה מינוס, עד כמה שהם גדולים, הם עוד יותר רחוקים. ומפני שכוח הנברא וכוח הבורא הם היחידים במציאות, אז הם כאילו רחוקים במרחק אין סוף אחד מהשני. זה בקצה אחד של היקום, וזה בקצה השני של היקום, בשני קצוות.
איך אנחנו יכולים להתחיל לתקן את עצמנו, אם כוח ההשפעה כל כך רחוק, ומצווה עלי "ואהבת לרעך כמוך"? איך אפשר לדרוש ממני, שאני אוכל לאהוב רק את עצמי, ורק על זה אני חושב בצורה אינסטינקטיבית, ואני לא מסוגל לחשוב על משהו אחר?
התורה מלמדת אותנו שזה שנדמה לך שאתה אוהב את הזולת, זה כי אתה אוהב להשתמש בזולת. כי אם לא היית מקבל ממנו איזו הנאה, אז בכלל לא היית מסתכל עליו. או שאתה אוכל אותו, בגלל שבצורה כזו אתה נהנה, או שאתה נותן לו כל מיני מתנות, גם מפני שאתה נהנה. אבל לא יכול להיות שאתה סתם אוהב מפני שאתה רוצה לגרום לו טוב ולא לעצמך. הוא בעצם רק האמצעי לגרום לעצמך טוב.
יש כאן איזה עניין, אנחנו צריכים ללמוד את הפסיכולוגיה שלנו ושל כל המציאות, כדי להכיר עד כמה שאנחנו נמצאים רק בכוח הקבלה, רק בכוח האגו שלנו. ועם זאת יש בכל אחד ואחד מאיתנו ניצוץ קטן מאותו כוח הבורא, מתכונת ההשפעה. זה נקרא "שורש הנשמה".
ואז, אם יש בי רצון לקבל גדול, שלילי, ואיזה ניצוץ מאותו הכוח החיובי, כבר אני נמצא במשהו הכולל שניים. ואז מגיעה אלי שיטה, איך להגדיל את הנקודה הזאת, את הכוח הקטן, החיובי, שיגדל ויתרבה, ויתחיל לשלוט על הכוח השלילי. ואם יש לי אפילו קצת מהכוח החיובי, כוח הבורא שבי, זה נקרא "חלק א-לוה ממעל".
גלעד: אין את זה לכל אחד?
יש לכל אחד. רק יש כאלה שמתעוררים, ויש כאלה שעוד לא מתעוררים, אז ייקח להם עוד כמה שנים, ואולי מחר. אז כל התורה היא כדי להגדיל את הכוח החיובי הזה של השפעה ואהבה, שישלוט על הכוח השלילי, על קבלה ושנאה. לכן זה נקרא "תורת חיים". כי על ידי זה שאני משליט זה על זה, אני בעצם הופך להיות דומה לבורא, אני הופך להיות אדם, הדומה לבורא.
ואז יש לנו שיטה שלמה איך לעשות זאת, איך לתקן. אבל בשיטה הזאת יש לנו מעשה מאוד מיוחד, בשילוב הכוחות האלו. כשאנחנו מקרבים את השני כוחות האלו, החיובי והשלילי, אנחנו צריכים לראות באיזו צורה אנחנו יכולים לעבוד ביניהם. יוצא כך, ועל זה מדברת נגיד "פרה אדומה", תיזהר מאוד, אם אתה נמצא בכוח החיובי, בבורא ששולט בך, ואתה מזדהה עימו, תיזהר מלגעת בכוח השלילי, כי הוא יכול לבוא ולגרום לך רע. אם אתה נמצא בכוח השלילי, אתה יכול לגרום לכוח החיובי שיבוא אליך.
זאת אומרת, יש כאן עבודה הדדית. אי אפשר להגדיל את הכוח החיובי בלי הכוח השלילי, ואי אפשר להגדיל את הכוח השלילי בלי הכוח החיובי. אבל השילוב בין שני כוחות האלה צריך להיות כמו בפרה אדומה, לסירוגין. פעם אנחנו נזרקים לרע, פעם נזרקים לטוב. פעם אני רוצה לנצח ולשלוט בכל העולם, ופעם אני מוכן להיות צדיק, לא צריך כלום, כולו לה'. ואז, בהתאם לכך אני עובד במערכת הזו, פעם בפרה אדומה שמטהרת אם אני טמא, ופעם אני נזהר ממנה מאוד, כי היא יכולה גם לטמא.
אותו דבר בדיוק עם הנחש, זה אותו הדבר, רק הדרגות שונות. כי אנחנו מתפתחים על ידי סוגי רצונות שונים, יש רצון מדרגה שנקרא דומם או צומח או חי או מדבר. כל הרצון לקבל שלנו נקרא נחש, זה ברור. ומה זה מסמל לנו, אם באים הנחשים? שהאגו שלנו בוער, ומתפתח, ורוצה לבלוע אותנו.
אז מה לעשות, אם עוד רגע אנחנו ממש שקועים תחת האגו הזה, מה עושים? ולכן אנחנו צריכים לראות בתוך האגו הזה, כמו בפרה אדומה, עזר כנגדו. אתה רק תסתכל עליו, אל תפחד ממנו, תסתכל עליו. תראה עד כמה שאתה עשית אותו, ולא שהוא קיים בעצמו.
גלעד: זה "נחש הנחושת".
כן. אם אתה מבין שאתה עשית אותו, שזו סתם איזו מין דמות ממש וירטואלית, אין בו כלום, חוץ ממה שאתה ניפחת אותו והוא נעשה כמו בלון גדול. הוא לא ממשי. אם אתה מגלה אותו בצורה כזאת, אין לך מה לפחד, אתה נרפא. העיקר לא לפחד כלל מזה שהאגו שלך עולה. הוא עולה אך ורק כדי שאתה תראה בו עזר כנגדך. בסופו של דבר, כל העולם הזה, כל הייסורים, הם סך הכל מיועדים כדי לדחוף את האדם לתכלית.
ולכן גם פרה אדומה, גם נחש הנחושת, ובכלל כל מקרה ומקרה שבחיים שלנו, בכל רגע ורגע, זה סך הכל האמצעים, כרוזים למשוך אותנו לעבור מהר את כל השלבים האלו ולהתכלל במטרה שהיא ממש עולם אין סוף, זה נקרא "גן עדן".
גלעד: וכל תכונה כזאת שמתעוררת באדם, הוא יכול להפוך אותה?
כל דבר, בסולם המדרגות שאנחנו הולכים, אנחנו נמצאים כאן בטיפול מיוחד. זה כמו שאנחנו נותנים לילד משחקים לגיל 3, 4, ו 5, הכל בהדרגה. וכך זה מדע שלם איך לטפח את הילד. אותו דבר איתנו. האורות מעוררים אותנו, הרצון לקבל שעולה בנו, הכל ממש מתקתק כמו בשעון. אין שום דבר מיותר, אין שום דבר שהוא מקרה, אין שום דבר שכאילו נפל עלי "אוי ואבוי, איך זה קורה". לא, זה עוד מאותו מקור של האור שפועל על אותו הרצון לקבל שברא. ובצורה שיטתית מגדיל את הרצון לקבל בכל שבעה מיליארד האנשים, בכל מיני ההתקשרויות שביניהם ועוד. כולם מתקדמים לסוף. השאלה היא, איך נגיע אליו. ועכשיו אנחנו נמצאים במצב מאוד קריטי, או להתקדם בצורה קצרה, יפה, והעניין ממש קרוב לנו, או שאנחנו ניכנס לצרות ובעיות, עד מלחמות עולם, ורק אז נצטרך, בכל זאת, להחליט שכדאי להתקדם לקראת המטרה.
משה: נדבר על התכונות שלי. יש לי תכונה, של סף גירוי מאוד גבוה. אני חייב לעשות הרבה דברים בבת אחת, לא מסוגל להתרכז במשהו, דווקא אני מבין איך אפשר להשתמש בזה לטוב, על ידי עשייה מרובה, ויש לי גם תכונה של עצלות, תן לי לשכב ולא לעשות כלום, לפעמים אין תענוג גדול מזה.
אבל לא לישון.
משה: לא, מה פתאום לישון?
אלא, להרגיש שאתה לא עושה כלום.
משה: לא עושה כלום, בטח. זה התענוג הכי גדול. אז אני מבין את זה.
גם אני מבין את זה. כולם.
משה: אני רוצה להשתמש בתכונה הזאת שנקראת עצלות, ולהשתמש בה לצד אותו ניצוץ, לצד מועיל. זו תכונה שנתפסת כתכונה לא טובה, שלילית, אני לא רוצה למחוק אותה, אני רוצה לדעת איך הופכים אותה. מה אני עושה עם תכונה כזאת שנקראת "עצלות", שמתעוררת?
עצלות זו תכונה מאוד יפה. כותב על זה בעל הסולם, שבעצם היא תכונה כמו שכל התכונות שבנו. אין תכונות רעות, אלא תלוי מתי אתה משתמש ואיך משתמש. ואם על ידי תכונת העצלות אדם לא רץ לכל מקום שפתאום בא לו, אלא הוא חושב, האם כדאי, לא כדאי, אז תכונת העצלות עוצרת אותו מלעשות דברים מיותרים ואפילו מזיקים. אז טוב מאוד שיש לך את זה.
משה: כן, אבל בדרך כלל התכונה הזאת מנווטת ומנהלת את האדם, ולא שהאדם משתמש בה כמו איזה חייל.
זה כבר משהו אחר. אתה דיברת על תכונות ולא איך לשלוט בהן. זה כל העניין.
משה: אז השאלה הבאה, איך לשלוט בתכונה הזאת?
יש לך רק אמצעי אחד, גדלות המטרה. וגדלות המטרה היא תלויה כולה רק בסביבה. והסביבה שלך היא מורה, ספרים, קבוצה, ובעיקר זו הקבוצה.
אז תתארגן כך שהקבוצה תשפיע עליך, שתדברו, שאפילו ירמזו, פתאום אתה לא יודע למה, אבל החברים עושים איזה מין טריק, מדברים ביניהם, ואתה שומע חצי מילה, ומחצי המילה הזו, אתה נדלק. פתאום אתה בודק איך הם יודעים, ואיך הם גדולים, ואיך הם מבינים, ואתה? זהו. זה מה שצריך להיות.
ואתה כבר חושב איך לנצל את כל התכונות שלך, גם הרעות, גם הטובות כאילו שאין כאן טוב ורע, אלא אם זה עכשיו לכיוון המטרה. העיקר להתפעל מהסביבה, כי המטרה היא גדולה. ואין יותר. רק זה ייתן לנו אפשרות להתקדם בדרך אחישנה.
משה: זאת אומרת, מתעוררת באדם תכונה שלא מועילה לו, כמו העצלות הזאת.
לא, אין תכונה שלא מועילה.
משה: לא, בצורה הזאת, אז אני צריך לרוץ לחברה, או לעשות כזאת השפעה, וזאת הדרך בעצם לנווט את התכונה שיש בי?
תשכב על אותה ספה. תהנה מזה שאתה לא זז, אבל יחד עם זאת, תכניס אוזנייה, לפחות את זה, או ערוץ 66. אתה תראה שאחרי כמה דקות צפייה בערוץ 66, אתה כבר לא תוכל לשכב. תדבר עם אשתך, "ברגע שאני נשכב, את מדליקה טלוויזיה", כי אתה לא תדליק בעצמך, כי אתה יודע מראש מה זה יגרום לך, אז שהיא תעשה.
משה: אתה תמיד מספר על עצמך שלפי תכונות האופי, אתה חסר סבלנות, קצר רוח לפעמים, ושאתה יכול מאוד לכעוס, אפילו על תלמידים. אבל כשזה מגיע לרוחניות, אתה אומר שאתה סבלני עד אין קץ. איך זה קורה? זאת אומרת, יש תכונות אופי שהן כאלה חדות, איך מבדילים?
אני בעצמי מתפלא עד כמה שזה כך, אבל ברוחניות? ברוחניות האדם יכול לבוא עשר שנים, ולא לבוא, ולפעמים כן, כך וכך, ולשבת כל פעם עם פרצוף עצוב בשיעורים, זה לא חשוב. הוא מברר, הבורא עובד עליו. אסור לי להתעסק בזה, אסור לי להיכנס לזה, זו ממש בחירה חופשית של האדם. אין כפייה ברוחניות.
אם מבקש משהו, וזה כתוצאה מהקשר שלו עם סביבת החברים, אז אני אוכל לסייע לו במשהו. אבל הסיוע הזה מגיע בצורה שזה אף פעם לא יגרום לו איבוד העצמאות.
גלעד: זאת אומרת, זה לא שלא אכפת לך ממנו, אלא אתה יודע שאסור לך להיכנס לתחום הזה.
כן. שזה יותר גרוע ממה שייצא בכלל מהלימוד, עד כדי כך. זה מה שאנחנו לומדים גם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, בקושיה הזאת, תרנגול ועטלף, שאם אתה משתמש לא נכון ולא טוב ביחס שלך לחיים, אתה נכנס לחושך. במקום האדם הרגיל שהוא לא נמצא בחושך, לא באור, הוא לא יודע מה זה.
אז לכן אדם שיש לו הזדמנות להתקדם, שיתקדם לאור. ואם לא, אז יישאר כך.
גלעד: אבל אתה מדבר על סבלנות כלפי עצמך? תהליך שאתה עובר? או סבלנות כלפי הזולת?
סבלנות כלפי התלמיד שכדי לברר בעצמו את הדברים, אולי הוא צריך לעבור אותם במשך שנים רבות, ואסור לי לזרז אותו.
גלעד: ומה כלפי עצמך, גם יש מצב שאתה אומר, עכשיו אני עובר מצב, אני אתן לזה לקרות, או שאתה, פה דווקא חסר סבלנות, אתה מזהה שאתה עובר משהו עכשיו?
אני מזהה מצבים שאני עובר, ואני משתדל להגיע לכל מצב ומצב בצורה כזו שאני עוסק במה שיכול להועיל לי כל הזמן להרגיש את עצמי, לראות את עצמי, להחזיק את עצמי ביעילות המרבית.
בדרך כלל אני מבצע את זה על ידי עיסוק בכל מיני חומרים שונים. וחוץ מזה, בזה שאני מלמד, בזה שאני נמצא בכאלו תכניות, כל יום אני מצטלם כמה שעות.
גלעד: זאת אומרת, אתה יוצר לעצמך מסגרת שלא תיתן לך לברוח מהעבודה הפנימית?
ודאי. יש לי בלוג שאני חייב לעבוד עליו, יש לי צילומים כל יום כאן בסטודיו, יש לי שיעור בוקר, יש לי עוד דברים שונים, לענות על כמה עשרות מכתבים.
גלעד: וזה מה שאתה ממליץ לתלמידים שלך, ליצור לעצמם מסגרת כזאת שלא תאפשר להם לברוח?
בטוח שצריך. אם לא בסגנון שלי, אז בסגנון אחר אבל צריכה להיות התחייבות, בין אם אני רוצה לבין שלא רוצה. זה כמו שיש לך בבית תינוק, אתה רוצה או לא רוצה, אתה חייב לטפל בו. הוא בוכה, אתה צריך לקום בלילה, הוא צריך משהו, אתה צריך לספק לו. אין ברירה.
אותו דבר כאן, רק כאן אתה מראש מכניס את עצמך לכזאת מסגרת שהיא מחייבת, אחרת הבהמה שלך תברח לשדה, לכל הכיוונים.
משה: אני רוצה לחזור למה שאמרנו סביב פרה אדומה, יש שני קצוות, יש נחשים, ויש אגו שמתעצם בך. קורה שיש מצבים בהם האגו מצד אחד, תופס אותך מכל הבחינות, אתה גם מרגיש את זה, אתה יודע כמה הוא תופס אותך, ומצד שני אתה אומר, אם מסתכלים עליו, רואים שהוא סתם בלון נפוח והוא אמור להתפוגג ואפשר כמו איזה של הנחש, להוריד, לשים אותו בצד. אבל זה לא פשוט לקחת, להוציא את הדבר הזה, ולשים בצד.
אבל אתה רואה איך שהנחש עוזב אותו וזהו. זו החשיבות להתחדש.
משה: לכאורה נראה שמצד אחד הדבר הזה הוא חסר ערך, אבל מצד שני הוא גם כל כך אוחז. איך האדם דווקא מקבל את הכוחות ללכת לקצה הצד השני של הניצוץ, לעזוב?
רק על ידי הסביבה. לכן כל הדברים, כל הדרך הרוחנית היא מצד אחד כל כך קשה, אי אפשר לממש אותה, אי אפשר להתקדם בה, אפילו אי אפשר לגעת בה, לדרוך עליה ברגל אחת, ומצד שני, היא קלה והופכת להיות לטיול, להרפתקה, בתנאי שאתה עם הקבוצה.
משה: ברגעים שאתה מרגיש שזה תופס ואוחז אותך, אתה לא מסוגל. מה חשיבות הסביבה ברגע הזה?
למרות שאין כלום, יש לך זמן לפי שעות, לפי סדר, ובעוד כמה שעות אתה צריך להיפגש עם החברים. ומה יהיה אם אתה לא תבוא לשם? נניח שאתה מת, זהו, אתה נמצא על הקרשים. פעם, כשהיית עם רב"ש בטבריה זה קרה לי, שכבתי על הרצפה, ממש כמו גופה ששמים על הרצפה, ורב"ש בא, הסתכל עליי, ואמרתי לו, אני לא קם. מאוד מעניין. זה קרה לא פעם, אבל הפעם זה קרה בנוכחותו. אני לא קמתי. שכבתי על הבלטות, בלי כרית, ובלי שום דבר. זהו.
אם אתה לא יכול לבוא לחברה, אז החברה באה אלייך, כי אתם בעצם חתמתם ברית, שהם צריכים לעזור לך, כמו שאני חתמתי עם המורה שלי, אני הייתי חייב לבוא אליו ולעשות אצלו כל מיני פעולות, ואם לא באתי בזמן, הוא היה בא לחדר שלי לראות מה קורה, וכך הוא ראה שאני שוכב כמו גופה על הרצפה.
גלעד: ומה הוא עשה?
הוא אמר, איך אתה עוזב את החבר כשהוא זקוק לך? קום" זהו. אין ברירה. חתמתם? אז צריכים לעשות וכך זה חייב להיות בכל דבר, כשאתה לא יכול לקום לבוא וללמוד, או באמצע היום כשקורה משהו. תמיד החברה היא האחראית לעשות סקירה על כולם ולראות באיזה מצב הם נמצאים, ולנענע.
משה: נניח, יחסים בין חברים, קורה הרבה פעמים שהאגו מתעצם, ופתאום אותו האגו מתלבש בכל אחד, ולמרות ששניהם יודעים, אז די, למה לא עוזבים זורקים את זה? בוא נתחבק וזהו, אבל אין כוחות?
אין כוח.
משה: איך דווקא ברגעים האלה, הם מוותרים על עצמם ותופסים את הניצוץ?
הם לא יכולים. אם אתה מדבר על המצב הסופי, הם לא מסוגלים. כל אחד יודע שזו שטות, כל אחד יודע שזה ממש בלתי אפשרי, ולא יכולים, על המילימטר האחרון לא מסוגלים לדלג.
מה עושים? אין מה לעשות. או שהזמן עושה את שלו, או שהסביבה עושה את שלה. אתה יכול לדבר על מקרה אידיאלי, שרק מרגישים שנמצאים במצב, ולמרות שיבוא עכשיו מלאך המוות, אנחנו לא יכולים לעזוב. אחרת זה לא היה הכרה ברצון לקבל, עד כמה שהוא פלא הבריאה.
גלעד: מצב כזה, בסופו לא אמור להביא לשמחה?
כן, וודאי. אתה רואה מה הבורא ברא, איזו עוצמה יש באגו, ומתוך זה אתה כבר מגיע לאיזו הכרה בתוך הכוח ההשפעה, בבורא עצמו.
משה: אני רוצה לעבור לחינוך האינטגרלי, כי מצבים כאלה של התנצחויות ואגו, ותכונות, הם קיימים, הרי אנחנו מכירים את זה בחברה. איך החינוך האינטגרלי פותר דברים כאלה, מצבים כאלה, או תכונות מאוד קשות שיש באדם? דיברנו על עצלות, על קינאה. איך החינוך האינטגרלי מציע לאדם לשנות את זה, להפוך את זה למשהו חיובי?
מה הבעיה?
משה: אנשים לא מצליחים.
כמו שאנחנו בונים בחברת המקובלים שלנו, הם בונים אותה מערכת ביניהם?
משה: נניח שבן אדם אומר, אני עצלן.
לא "נניח". יש להם חברה?
משה: יש להם חברה. הם כבר יושבים ועושים דיונים ביניהם.
לא רק דיונים, הם מוכנים לחזק זה את זה? הם מוכנים לשמור זה על זה שכולנו נחשוב גם בזמן שלא נמצאים בעיגול, על זה שאנחנו מחוברים?
גלעד: עוד לא. זה מתחיל להיות.
הם צריכים להיות באותה מתכונת כמונו. הרי אנחנו משתוקקים לתיקון, לבורא, לדבקות, להשגת המטרה הסופית, שהיא בשבילנו להגיע לתכונת ההשפעה. אצלם זה לא כך כי אין להם רצון כזה מבפנים. הרצון שלהם הוא לחיות חיים טובים, ואולי קצת העולם הבא או משהו שיש לאדם. לכל אדם יש איזו מין נטייה כזאת, "אם זה לא מזיק, אז שיהיה", כולם מתייחסים כך.
ולמרות שדיברתי הרבה עם אנשים גדולים, פוליטיקאים, מדענים, בסופו של דבר כולם מתחילים לשאול על זה.
זה פלא, בהתחלה אני בעצמי נדהמתי. אתה מדבר עם פיסיקאי שהוא יבש כמו אבן, ואתה מדבר עם פוליטיקאי שהוא כזה שלא אכפת לו כלום, מוכר את הכל, ופתאום הם מתחילים לשאול על משהו שהוא החלק הלא נודע בכל אחד ואחד, ואתה מתחיל לראות בהם ילדים קטנים מפוחדים. בכל זאת, יש משהו לא נודע, המוות, ואחריו יש משהו, או לא? וכאן גם צריכים להשתמש בזה כדי להסביר את העניין.
והם רוצים בעיקר חיים טובים. עכשיו המשבר אומר, או שאנחנו נצליח, או שאנחנו נינזק ממנו מאוד בכל השטחים. זה לא רק בחינוך, ולא בכסף, ולא בעבודה, ולא בנופש, ולא בבריאות, ובכלל זה לא צונאמי והוריקנים חום וקור והכל יחד. ואתה אומר להם אותו דבר כמו שאתה אומר לעצמך, אנחנו צריכים להתחבר כדי לחזק את כולם, על כולנו להיות כאיש אחד בלב אחד. אולי אתה לא מדבר בצורה כזאת, זה נשמע אולי חזק מדי, אבל אנחנו צריכים לתמוך זה בזה. צריכים להיות באיזו ערבות זה לזה, צריכים להיות בהדדיות, בחברה עגולה. למה? כי בזה אנחנו מותאמים לחוק הטבע, כי בזה אנחנו מותאמים לאותו התנאי שהמשבר מציג לנו כמשבר גלובלי שקושר אותנו, כולנו, יחד.
ואם הוא קושר אותנו כולנו יחד, בואו נהיה קשורים בינינו ביחסים הטובים, ואז המשבר הזה לא יהיה כנגדנו, אז אנחנו נהיה כאחד כנגד אותו כוח שנמצא סביבנו ומגיע אלינו וסוגר אותנו, ונרגיש ממנו רגש חיובי, ולא שלילי. זו בדיוק אותה "פרה אדומה" שמטמאה את הקדושים ומקדשת את הטמאים. זה בדיוק כך.
פתאום אנחנו נרגיש שאותו המשבר הוא לא משבר. זה כוח שמעלה אותנו, שנותן לנו פריחה. פתאום אנחנו נכנס לעידן החדש. אנחנו נגלה כאלה טכנולוגיות, כאלו דברים שאנחנו לא נצטרך לעבוד, לא נצטרך בכלל לטרוח במשהו. אנחנו נתחיל להוציא את כל האוכל, וכל התענוגים, וכל המילויים סתם מהאוויר. זה ממש אפשרי כי בכל חלק מהבריאה יש לך אנרגיה, רק שאנחנו לא יכולים להוציא אותה, כי היא יכולה לפוצץ את הכל. אין בעיה בכלום.
אם אתה מסביר להם את זה בצורה כזאת, אז אתה פועל בדיוק לפי פרשת "חוקת". אתה מסביר להם איך אפשר לבנות מדברים רעים, דברים טובים, וזה הכל תלוי ביחס האדם. אם אני מתייחס למציאות בצורה שלילית, הכל שלילי אלי, אם אני מתייחס בצורה חיובית, הכל חיובי אלי. זו אותה "פרה אדומה" או "נחש הנחושת".
ואז אין הבדל בין זה שאנחנו מתעסקים בחכמת הקבלה ובחיבור בינינו כדי להשיג רוחניות, לבין קבוצה שבה מתעסקים בשיטת החינוך האינטגרלי כדי להשיג גשמיות. זה אותו הדבר, אנחנו צריכים להגיע לאהבת הזולת, גם הם צריכים להגיע לאהבת הזולת. רק אנחנו משתמשים בצורה יותר אקטיבית באור המקיף המחזיר למוטב וכן הלאה, והם משתמשים בזה בצורה שהם לא כל כך מבינים מה שקורה. זה כמו המורה שמשחק עם הילדים, הם לא יודעים בדיוק מה קורה. אבל הוא יודע לפי התכנית שנכתבה לו אפילו ממשרד החינוך, והוא מבצע אותה עליהם, והם גדלים. ואז הם מתחילים להרגיש שבתוך החיבור ביניהם יש פתאום אילו כוחות חדשים. מאיפה זה בא? מאותה פרה שמקדשת.
משה: יוצא לי להסתובב בכל מיני מערכות של מקומות עבודה ואני רואה שאנשים פשוט כל כך עייפים מהחיים, כבויים, חסרי כוחות לשינוי. מערכת היחסים שנרקמה ביניהם היא כבר כזאת שאין כוחות לצאת. ואני שואל את עצמי מה יקרה אם אני אספר לאנשים האלה על משבר ועל כוחות, זה בכלל לא מתחת לאף שלהם.
לא, לא צריך לדבר באופן שלילי.
משה: למרות שזה לא שלילי, זה כל כך רחוק מהם, "תן לי לראות מה שמתחת לאף שלי". אז מאיפה יהיו להם כוחות בכלל להתחיל להתרומם מעל ההתנצחויות ביניהם, מעל חוסר האמונה שמשהו יכול להשתנות? מאיפה אתה בכלל מתניע שינוי?
אתה מתניע את השינוי בכך שאתה מושיב אותם בסדנה ונותן להם לדבר על משהו שהם מסוגלים לדבר, רצוי חיובי. על אילו פנטזיות, על הדברים שאולי לא כל כך קרובים אליהם, אבל משהו שנעים לדבר עליו, כדי שהם יוכלו להתחיל להתאושש ולצאת מעצמם באיזו צורה.
וודאי שלא הייתי מכניס אותם לסוגיות פילוסופיות או פוליטיקה, או כלכלה, כי כל הדברים האלה הרוסים והפוכים לגמרי, בהפוך על הפוך, אלא למשהו שיעזור לאדם קצת לצאת, קצת להתעורר. ונראה לי שבצורה כזאת הם יתחילו להרגיש שבהידברות ביניהם יש תרופה. את זה אנחנו צריכים להראות להם.
כמה שבא לך, לא בא לך, טוב, רע, כך או כך, בואו נעסוק קצת בטיפול מיוחד בעצמנו, טיפול פסיכולוגי כדי להרגיש טוב, לחיות קצת בכיף. ועל ידי הטיפול הזה אני אוכל להרים את עצמי ליום יומיים, אז נעשה פעמיים בשבוע טיפול כזה. זה כבר טוב, אז כדאי לי. בשביל מה שאני אוכל את עצמי, נעשה את זה.
גלעד: ואם הטענות שלהם בארגון הן בעיקר נגד הבוס, הוא קשוח מדי, הוא לא מבין אותנו, וגם הלקוחות הם כאלה, אם היה אפשר להחליף את הבוס ואת הלקוחות, אנחנו היינו מסתדרים בינינו, אנחנו אחלה.
אני לא מדבר על הדברים האלה בכלל.
גלעד: זהו, אתה לא מדבר, אבל אותם זה מטריד. איך אתה מקשר בין זה לזה?
לא, זה לא מטריד. אם יש מצב רוח טוב, לא אכפת לי מהבוס, לא אכפת לי מהלקוחות, אני נמצא כמו חתיכת עץ על הגלים ושט בזרמי החיים וכלום לא משפיע עלי. הכל תלוי במצב הרוח.
כל התמונה הזאת של הבוס, הלקוחות, האישה, או הבעל או הילדים, זה הכל שטויות. אם יש לי מצב רוח טוב, אני צוחק מכל הדברים האלה, מהכל, אני מקבל את זה בצורה של צחוק וזהו.
אלא במקום להתחיל לשנות את הבוס, ואת הלקוחות, ואת מזג האוויר, ואת כל העולם, אני צריך סך הכל להעלות את עצמי לרמה אחרת של קבלת החיים. ועכשיו אנחנו יכולים לעשות את זה בדיבור תוך חצי שעה. אז בואו נעשה את זה.
אתה לא תוכל לפטר את הבוס תוך עשרים דקות.
גלעד: היו שם כמה נשים, והן התלוננו על הבוס וכן הלאה, ואז אמרנו בדיוק כך, בואו נעשה בינינו כאן איזו חבורה טובה שיהיה כייף, שיהיה לנו נעים לבוא למקום העבודה. והן כל כך נהנו מלהתלונן על הבוס ועל ההנהלה, הן אמרו, "זו חשיבה גברית כזאת יעילה. תן לנו ליהנות מלהתלונן. מה אתה הורס לנו את הכיף הזה".
לא, אני לא הורס, רק אני רואה שבזה אני לא בונה. אני רוצה להיות במצב רוח טוב. ככל שאני ארד על הבוס, וככל שיותר נדבר על הדברים הרעים של הבוס, בזה גם אנחנו בעצמנו אוכלים את עצמנו. אמנם אולי אנחנו נהנים, כך לרדת עליו ולעשות ממנו סמרטוט, אבל זה לא מועיל.
למעשה, בזה אנחנו לא מתקדמים למצב רוח טוב, להרגשת החיים טובים, ליחס אחד לשני, אלא יושבים וכל הזמן רוטנים כמו סבתות. זו לא גישה בריאה, כל פסיכולוג יכול להגיד לך.
זה טוב אם אתה עושה בובה של הבוס ואתה מרביץ לה, זה מצד אחד, אבל מצד שני, אתה מרביץ כדי להפטר מהמתח וכדי להיות במצב רוח טוב. אז גם הבוס שלך יהיה מרוצה שהרבצת לבובה בדמותו.
משה: ומצב הרוח הטוב שאנחנו מצליחים לייצר מהקשר בינינו יכול להפוך עבורי לחומר דלק, כמו שאנחנו מדברים על חשיבות המטרה אצלנו, שעבורה כדאי לי לעבוד, להפטר מתכונות, ולא להשתמש ברע שבי?
אצלם המטרה היא לחיות טוב, אצלנו מטרה היא להשיג דבקות בבורא, גילוי הבורא. אז מתוך זה כל אחד מתקדם, ועל ידי עצמת הסביבה הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב, וכל הזמן בודק את עצמו. אנחנו הולכים בצורה הכרתית לקראת המטרה. יש לי אמצעים, אני, קבוצה, מורה, ספרים, שיעורים, סדנאות. כל פעם אני בודק, אני מזמין עלי עכשיו אור מקיף והוא באמת מגיע בצורה מְרַבית אלי, או לא? והם לא מבינים את כל הדברים האלה, הם מנוהלים על ידך. אבל כשאתה מתעסק במשיכת המאור המחזיר למוטב, גם להם אתה מעביר אותו בזמן העבודה איתם, ואז הם מרגישים שינוי, ואז הם מרגישים אפילו התעלות רוחנית. וזאת הצורה שבסופו של דבר כולנו נגיע לגמר התיקון.
אז חשוב להשתמש נכון באותו כוח שיכול לתקן ויכול לקלקל, כך שיתקן.
גלעד: אז זאת ה"חוקת".
כן.
גלעד: תודה לך הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני, ותודה לכם הצופים בבית, ושבת שלום.
(סוף השיעור)