לא מוותרים על שיעור בוקר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.11.25 – אחרי עריכה

שמעון: איך לעזור לחברים שמוותרים על שיעור בוקר? אני תמיד הייתי בשיעור, אפילו כשגרתי בחדרה בכל זאת כל יום הייתי בשיעור. לפני עשרים ומשהו שנה קרה שניתקתי את הטלפון רק כדי לא לעשות רעש, והתעוררתי בשעה שש במקום בשתיים, והרגשתי שאני לא רוצה לחיות. אם לא הגעתי, אם לא הייתי בשיעור בוקר ובקשר, לא רציתי לחיות בכלל, ובנוסף פגעתי בחברים בזה שאני לא מגיע לשיעור. מאז, אף פעם לא וויתרתי על שיעור בוקר, אף פעם לאורך כל השנים.

הרבה חברים משתתפים פעם בשבוע, פעם ביומיים, פעם בכמה זמן. לכן אני שואל, איך באמת לעזור לחברים שירגישו ששיעור בוקר זה הדבר הכי יקר בעולם?

אני לא יודע מה להגיד לך. אני גם חשבתי ככה תמיד, ועד היום, אלא אם כן לא יכולתי לקום מכל מיני בחינות. אבל אני לא יודע. אני חושב שזה תלוי כבר בקבוצה, היא חייבת להעמיד לפני כל אחד ואחד, "אנחנו כאן. אם אתה איתנו, אז גם אתה". זה מה שאני חושב.

שמעון: ואם יש קבוצה שחלק מגיעים וחלק לא מגיעים, או מגיעים מתי שבא להם, אתה אומר שעשירייה צריכה להחליט שכולם מגיעים?

כן. עשירייה חייבת להחליט, את ההחלטה הזאת להגיש לכולם, ואז לראות.

שמעון: כי כששאלו אותך על שיעור בוקר, אמרת שאם בן אדם לא מגיע לשיעור אחד, הוא הולך אחורה, ממש, הוא לא מקבל את המנה היומית שלו.

דודי: אני מרגיש כמו שמעון. שיעור בוקר זה הכרחיות, זה חמצן ממש, אני מחכה לשיעור. לא משנה מה עובר במהלך היום, כשמגיעים לשיעור פתאום הכול מתאזן, מתאפס, מסתדר. משתדלים גם להעלות חשיבות לכל חבר לדבר הזה. אף פעם לא פספסתי שיעור, כל 22 השנים רק פעם אחת לא קמתי, לא הצלחתי לקום. פעם אחת יצא לי שלא הצלחתי לקום בתחילת הדרך, זה היה אולי אחרי שנתיים, לא שמעתי שעונים, לא שמעתי חברים, כלום, פשוט ככה. קמתי, וכל היום הרגשתי שאני בשבעה, באבל.

שמעון: כן, ממש.

דודי: הרגשה של משהו, לא יודע, שאני לא חי.

שמעון: בכלל, באמת, כל שיעור בוקר מסדר לך את כל היום. כשאתה קורא רב"ש, בעל הסולם, אותך, זה מסדר הכול, אחרת אתה מת.

דודי: האם יש תחליף לשיעור בוקר? אולי לא כולם חייבים להגיע, אולי זה בסדר. אולי יש כאלה שנמשכים יותר ללימוד, יש כאלה שימצאו את עצמם, יממשו בדרכים אחרות, וזה יהיה לגיטימי, ולא כולם צריכים להיות שווים.

זה עניינו של אדם. אבל אם הוא רוצה להיות בקבוצה, אז זה רק על ידי שיעור בוקר.

דודי: מה המינימום שאדם צריך להיות בשיעור כדי לקבל את המנה לנשמה, מינימום מהשיעור, האם נגיד שעה ביום זה מכובד או לא ממש?

שעה ביום, לפחות.

דודי: האם פעולת הפצה מחליפה את שיעור הבוקר במשהו?

זה תלוי איך זה משפיע על האדם, על הסביבה שלו. זה כבר "התוספות".

דודי: נגיד התנדבות. אם אדם מתנדב ותורם, עובד כל היום במטבח, מוכן למסור את עצמו לחברה, הוא מרגיש את עצמו שייך, אבל הנוכחות שלו בשיעור היא לא חזקה.

הוא צריך לדבר עם החברה, שהם יבינו אותו ויתייחסו אחרת לזה שהוא לא מגיע.

דודי: היחס שלהם, ברגע שהם מבינים את הסיבה ומעריכים את מה שהוא עושה בחברה, זה מפצה?

אולי.

דודי: אולי. שיעור בוקר הוא חובה אני שומע פה.

שמעון: אם מישהו נגיד תורן במטבח, אבל הוא שומע את השיעור, כי יש רמקולים והוא שומע.

מובן שזה לא אותו דבר. אבל מתי שהוא לא יכול להיות נוכח בשיעור, אז יוצא למטבח. אצל הרב"ש זה היה מאוד חשוב.

שמעון: אני כל הזמן חושב איך לעזור באמת שחברים יגיעו לשיעור. אני עובד עם הכלי הישראלי, אני עובד עם אסיה, עם אפריקה, ואני רואה שחלק מגיעים, חלק מתמידים ממש. חבר שלנו מאפריקה, שהוא בכלל גר בנורבגיה והוא בכלל איראני, מגיע כל שיעור, אני עוקב אחרי כל זה, ויש כאלה שלא, יש כאלה פעם ככה, פעם ככה.

ככה זה, אתה רואה מהחיים.

דודי: מה זה תורם שחבר אחר נמצא בשיעור? האם זה צריך גם לי להיות חשוב שכל חבר יהיה בשיעור?

כן.

שמעון: לפני הרבה שנים כשלא התעוררתי לשיעור, הרגשתי שאני באמת גונב מהחברים. כשאני לא מגיע לשיעור, אני ממש גונב מהחברים שלי.

כן.

דודי: כותב הרב"ש.

"התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב."¹

(סוף השיחה)