הבורא מחזיק את "בני ברוך"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.07.25 – אחרי עריכה
בענין חשיבות החברים
תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק א'
1984 - מאמר 17, חלק 1
"בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.
ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.
משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.
בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.
מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שתהיה ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות". למשל, אם הם עושים עסק ביחד, ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות".
אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.
אבל בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב) כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:
א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,
ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".
ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".
ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.
אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:
א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.
ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".
וזה אנו רואים, שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים של עצמו הוא לא רואה. וכשמדברים על הבנים שלו איזו חסרונות, תיכף הוא מתגבר נגד חבירו, ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.
ונשאלת השאלה, מהי האמת. שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז, כשמדברים על הבנים שלו. והענין הוא כך, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת יש בכל אדם מעלות וחסרונות. וכל אחד, היינו הן השכן, והן אביו, אומרים אמת. אלא השכן שהוא לא מתייחס להבנים של השני עם יחס כאב אל בן. היינו, שאין לו אותה אהבה להבנים, כמו שיש לאביו.
לכן, כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רואה רק החסרונות שיש להבנים. כי מזה הוא יותר נהנה. כי הוא יכול להראות, שהוא יותר במעלה מהשני, בזה שהילדים שלו הם יותר טובים, לכן מסתכל רק על החסרונות של השני. וזה הוא אמת, מה שרואה. אבל מה הוא רואה, רק דברים שנהנה מהם.
אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים הטובים, שיש להבנים שלו. אבל הדברים רעים שיש להבנים שלו, את זה הוא לא רואה, משום שאין לו תענוג מזה. לכן הוא אומר אמת, מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי הוא מסתכל רק על הדברים, שיש מזה לקבל הנאה. אם כן הוא רואה רק המעלות.
לכן יוצא, אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.
אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."
מושי: האם אפשר לראות מעלות של החברים בתוך הדעת או שזה תמיד מעל הדעת?
ולאד: אפשר.
מושי: אילן, מה אתה אומר, האם אפשר לראות מעלות של החברים בתוך הדעת, בלי מאמץ, בלי עזרה של הבורא, אני פשוט מסתכל על החבר כמו על הבן שלי ורואה בו רק דברים טובים, בלי מאמץ?
אילן: אם אתה שואל אותי, אז כן. למה לא?
מושי: תן דוגמה. אתה דווקא אדם מאוד ביקורתי, איך אתה מצליח לראות בתוך הדעת?
אילן: אם אני רואה כמה אתה גדול ומשרת את הדרך והמטרה, והמטרה היא מטרה של כולנו, היא מטרה שלי ושל כולם, מטרת הבריאה, אז בכל פעולה שאתה עושה, בכל דבר שאתה עושה, אני רואה את הגדלות שלך, אתה משרת גם את המטרה שלי, את האינטרס שלי, אנחנו דואגים לאותו דבר, אז אני רואה כמה אתה גדול.
מושי: זה לא טבעי.
אילן: יכול להיות, אבל אני חושב שהדבר הזה הוא תוצאה של חינוך, של עבודה בדרך, של איזשהו שלב בתיקון אולי. מעַיִן ביקורתית, אגואיסטית, מקבלים איזו מחשבה מטרתית.
מושי: מה אתה חושב שמעון, אפשר לראות בתוך הדעת? אתה חבר וותיק, עברת הרבה שנים כבר, האם ב-70 שנותיך ראית דוגמה שבתוך הדעת שלך, בתוך הרצון לקבל ראית חבר כגדול, יצא לך פעם לראות כזה דבר?
שמעון: אני כל פעם מרגיש שזה נהיה יותר ויותר קשה, כי הבורא נותן לנו מקום עבודה. בזמן מסוים אני מרגיש שכולנו באהבת חברים והכול, ופתאום קשה, קשה כל הזמן. אבל אני מרגיש שהבורא נותן לנו מקום עבודה. כי אם אנחנו רגילים לזה אין עבודה, אלא הבורא נותן לנו מקום עבודה, יותר ויותר לבקש ממנו. נניח אני כועס על מישהו, אני בביקורת על מישהו ואני לא יכול לצאת מזה, אבל אני מרגיש שאני צריך לבקש מהבורא כי הוא יכול לשנות את זה. אני לא מצליח לשנות את הטבע שלי.
מושי: אז יצא לך לראות בתוך הדעת חבר כגדול או לא?
שמעון: לא.
מושי: לא יצא לך אף פעם. למישהו יצא?
ולאד: כן.
מושי: אז תן דוגמה.
ולאד: בכל אחד מכם, החברים שלי בעשירייה, אני רואה השתוקקות למטרה, לבורא, ובזה אני פשוט מהלל אתכם, אני מרגיש שאתם האוויר שלי, הנשמה שלי פשוט, הדרך שלי לבורא. אין לי מילים פשוט.
רואי: במעשים אפשר לראות את כל החברים כגדולים. כל החברים סביב השולחן הזה, הם דוגמה לגדלות המטרה בדעת. אתה יכול לראות בעיניים שלך איך אנשים עושים דברים כדי לקדם את המטרה, ואפילו לא צריך לעבוד על הגדלות שלהם, אתה פשוט רואה את זה. אתה רואה שזה מה שהם עושים ובזה הם משקיעים את כל החיים שלהם, בלשרת ולגרום לשיטה שלנו להתפזר, ובכלל לגרום ל"בני ברוך" העולמי להיות נצחי. זה דבר שאפשר ממש לראות.
מה שקשה לראות ובזה צריך לעבוד על הגדלות, זו הפנימיות של החבר, זה נסתר. שם צריך לעבוד כל הזמן על הגדלות שלו כדי להאמין שבאמת הוא גדול הדור ובאמת הוא עושה את כל העבודה שאנחנו קוראים עליה, ושם האמונה הזאת צריכה להיות למעלה מהדעת.
דודי: כן, העלית שאלה קשה מאוד. לשם מה עליי לראות איך החבר פועל בתוך הדעת?
מושי: אני רק אגיד את מה שרב"ש אומר פה.
"וזה אפשר להבין בשני אופנים:
א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.
ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."
דודי: אז יש פה בחינה אחת, או שהוא רואה אותו מעל הדעת או שהוא כבר קיבל אותו כחבר ומכסה על כל הפשעים באהבה. אבל ממש בתוך הדעת, הבעיה היא שאני אומר לעצמי, בטח יש לו איזה אינטרס, הוא מקבל משהו מזה שהוא דואג לנו. לכן קשה לי לראות בתוך הדעת. לספר לעצמי סיפור אני יכול, אבל בסופו של דבר ממש צריך ללכת מעל הדעת, הדעת מתעתעת. מה זה הדעת שלי? זה אגואיסטי, זה מה שאני רואה, תמיד זה יתעתע בי.
צריך באמת ללכת למעלה מהדעת וגם לקבל את החבר מעל הדעת ורק מתוך זה, אם אני מחשיב אותו, במאמצים, אז אני יכול לכסות את כל הפשעים של הדעת באהבה למעלה מהדעת.
שמעון: אני יכול להגיד שאתם מקריבים את כל החיים שלכם. ככה אני מרגיש. עשרים, שלושים שנה אתם מקריבים את החיים שלכם למען המטרה הזאת. ממש, יודעים את זה מצד אחד. מצד אחר, איך זה יכול להיות שבזמן מסוים אני מאוד אוהב לאהוב את החברים ואחרי זה פתאום נהייה יותר קשה? ואז אני מרגיש שצריך לעשות עבודה, לצאת מהטבע שלי, וכל פעם נהיה יותר ויותר קשה. למה זה קורה כך?
כי הרצון לקבל שלנו גדל, משתנה.
שמעון: הרצון לקבל לא עוצר.
לא, הוא לא עוצר.
מושי: אז האם אפשר לראות בתוך הדעת גדלות של החבר? או שבלי עזרה של הבורא זה אף פעם לא יוכל לקרות בצורה טבעית?
כן, אפשר.
מושי: אפשר? כי רב"ש כותב שאפשר אם אני ארגיש את החבר כמו הבן שלי. הוא אומר שזה טבעי, אבל איך זה יכול להיות טבעי? אם אני ארגיש את החבר כמו הבן שלי אז ברור שאני אראה את המעלות שלו, אבל איך אני ארגיש אותו כבן שלי? זה לא טבעי. הוא כותב שזה יותר טבעי להרגיש בתוך הדעת מאשר למעלה מהדעת. איך עושים את זה? זה לא ברור.
אם היית מרגיש את החברים שלך גדולים ממך מה היית עושה?
מושי: הייתי מבצע כל מה שהם ממליצים. הייתי קשוב לכל מילה שהם אומרים, הייתי ממש מתרשם ומבצע. הם כל הזמן מדברים על גדלות הבורא, על המטרה, אני פשוט לא מקשיב. האוזן מסננת את זה. אני אפילו משווה, יש הבדל אם אתה אומר לי לעשות משהו או אילן אומר לי לעשות משהו. הלוואי שלא היה הבדל, הלוואי שיכולתי להקשיב לאילן כמו שאני מקשיב לך. אבל זה ברור, תלמיד, מורה, זה מובן. פה רב"ש מדבר על זה שהחבר צריך להיות כמו בורא. ברור לי שזה יקרה עם עזרת הבורא, זה נקרא למעלה מהדעת. לכן לא ברור לי איך זה יכול לקרות בתוך הדעת.
דודי: לפי מה שרב"ש אומר צריך ללכת למעלה מהדעת ואז תראה אותו בתוך הדעת, זה נקרא צורה טבעית. אחרי שפעלת לראות אותו, להרגיש אותו ככה.
מושי: רב"ש נותן פה שתי אופציות. אם אתה רוצה לראות את המעלות של החבר אז יש לך שתי אופציות, או למעלה מהדעת, או בתוך הדעת שזה יותר טבעי. אבל אתה צריך בתוך הדעת להרגיש אותו כמו הבן שלך.
דודי: איך להרגיש אותו כמו הבן שלך אם לא למעלה מהדעת, אם לא תשקיע? אני לא מבין.
מושי: משקיעים, משקיעים הרבה.
שמעון: למעלה מהדעת, אחרי זה הופך להיות דעת. ואז צריך ללכת עוד פעם למעלה מהדעת מפני שהרצון לקבל גדל.
כל פעם.
שמעון: אני מרגיש את החבר שהוא למעלה ואני גם רוצה להגיע ללמעלה מהדעת. לאחר מכן זה הופך להיות דעת, ואז אני צריך ללכת עוד פעם מעל הדעת.
כן.
דודי: מה זה לראות את הגדלות של החבר בתוך הדעת? מה אתה רואה בתוך הדעת? איזו גדלות אתה רואה בחבר בתוך הדעת?
איך הוא מתנהג, איך הוא תומך בכולם, איך הוא רוצה לעזור לכולם, להתחבר וכן הלאה.
דודי: ולמה אני רואה אותו גדול? גם אני עושה פעולות כאלה. במה הוא גדול?
למה אתה רוצה לראות אותו גדול? מפני שמדובר עליך.
דודי: במה הוא שונה ממני? למה הוא גדול ממני ולא שווה לי? הוא שווה לי. גם אני עושה פעולות לחברה, גם הוא עושה פעולות לחברה. למה הפעולות שלו גדולות וחשובות מהפעולות שלי?
הוא לא יכול להיות שווה לך.
דודי: איפה אנחנו שונים?
השוני הוא ביסוד של כל אחד.
דודי: אני מתפעל מהתרומה שלו לחברה, מההשקעה שלו בחברה, בחברים. אבל גם אני או כל חבר אחר פועל בצורה כזאת מנקודת השוני שלו, הוא נותן מאמץ כלפי החברים וכלפי החברה. אז למה אני צריך להחשיב את הפעולות שלו כחשובות יותר מהפעולות שלי?
כי בזה שאתה מקבל אותו למעלה מעצמך, זה נקרא שאתה מעלה אותו יותר מעצמך, ובזה אתה יכול להיות מבוטל כלפיו.
דודי: אבל מה זה לראות את החבר למעלה מהדעת? בדעת אני רואה שהוא פועל באמת, אני מעריך, והוא פועל מנקודת הייחוד שלו, לכן הוא גדול. אבל מה זה לראות את החבר למעלה מהדעת, את הגדלות שלו?
לראות אותו למעלה מהדעת זה נקרא שלפי דעתך הוא יותר גדול ממך.
דודי: זה למעלה מהדעת.
אני לא יודע אם זה למעלה מהדעת, את זה אתה בודק.
דודי: מהי הבדיקה? מהי הפעולה שאני מעלה את החבר למעלה מדעתי?
אתה בודק את החבר ורואה עד כמה הוא באמת נעשה יותר ממך בעיניים שלך. ואז אתה מקבל אותו.
דודי: אני אשאל דרך דוגמה. אני רואה את אילן משקיע בחברים, מכין להם סעודה, טורח כדי שיתחברו. אני רואה את שמעון דואג לכל חבר, מטפל בו. אני רואה איך מושי דואג לעובדים ולהפצה. אני רואה בדעת שלי איך החברים דואגים למטרת הבריאה, לקדם את כל החברה למטרת הבריאה. זה בדעת שלי, זה נראה, וכל חבר פועל מנקודת הייחוד שלו, שלי אין אותה. אבל מה התוספת לראות אותה למעלה מהדעת? מה עוד יש בי שאני מוסיף פה שהוא נקרא למעלה מהדעת?
בינתיים אתה צודק, לפי דעתך שקלת אותם וסיווגת אותם לפי סדר מסוים. מה עכשיו השאלה?
דודי: מה זה לראות את גדלות החבר למעלה מהדעת?
לראות את גדלות החבר למעלה מהדעת, אתה יכול אך ורק כשאתה רואה אותו כגדול בכל מה שאפשר, ואחרי זה אתה מתייחס אליו שהוא שווה לך.
אילן: מה זה אצלנו אהבת חברים?
אני לא יודע מה זה אצלנו או לא אצלנו.
אילן: לדוגמה, קבוצה של אוהדי כדורגל יש ביניהם אהבה כי יש קבוצה אחת שהם רוצים שתצליח. בחוץ הם יכולים להיות אויבים. אצלנו, חברי בני ברוך, מה זה אהבת חברים?
אצלנו אהבת חברים זה שאני מייחל לחבר שלי יותר הצלחה ממה שאני חושב על עצמי.
אילן: וזה בעצם לראות את החבר גדול ממני.
שיהיה גדול.
אילן: יש בזה איזה פטנט, שיטה להעלות את עצמי. אם אני רוצה להעלות את עצמי, אז אני תמיד רואה את החבר גדול ממני וזה מעלה אותי אליו, ואז אני ממשיך לראות אותו גדול ממני, וככה אנחנו עולים יחד.
יכול להיות.
אילן: האם לכל הפעולה הזו אפשר לקרוא אהבת חברים? כל התכונה הזו של ההתעסקות בינינו, של הדאגה המשותפת, האווירה הזו שנמצאת בינינו, האם זו אהבת חברים?
אהבת חברים היא שאני חושב על החבר יותר ממה שאני חושב על עצמי.
דודי: מה מחזיק את קבוצת בני ברוך שלמה, מחוברת? מה הכוח שמחזיק אותה?
עכשיו בינתיים זה רק כוח עליון.
דודי: נשאל על דרך השלילה, מה יכול לפרק את קבוצת בני ברוך?
לא יודע.
דודי: האם יש סכנה שבני ברוך תתפרק? ואם כן, מה היא?
עכשיו בינתיים אני לא רואה.
דודי: פעם לפני חמש עשרה שנה הייתי אצלך בשיחה, ושמעתי אותך מדבר דווקא על נשים, על כוח נשי. אמרת שצריך לדאוג שקבוצת הנשים תהיה חזקה סביב בני ברוך, כי אם לא, אז זה יכול להתהפך ודווקא להיות כוח הרסני, כוח שדווקא יכול לגרום ל סכסוך ופילוג בין הגברים. האם זה עדיין תקף, עדיין קיימת הסכנה הזאת, או שלא, הגברים הם חזקים וכוח כזה של נשים לא יכול להשפיע עליהם לרעה?
אם אתה שואל על כוח הנשים, לא נראה לי.
דודי: לא יכול להשפיע לרעה, לפרק.
ולאד: הרב"ש כתב שאהבת חברים היא שאתה אוהב את החברים ולא שהחברים אוהבים אותך. לאהוב חברים למעלה מהדעת, האם זה שאתה רואה את החברים נמצאים בדרגת השפעה? מה זה אומר לאהוב את החבר למעלה מהדעת? איך אני יכול לראות אותו למעלה מהדעת, האם בזה שהוא נמצא בהשפעה?
יש שתי דרגות אהבה לחבר. אני למשל אוהב את אקוקה בדרגה הבהמית, הוא חבר שלי, אנחנו ביחד, יש לנו עשירייה, אנחנו הולכים לבורא, יש לנו אותה מטרה. ולמעלה מהדעת, זו דרגה שנייה, אני רוצה לאהוב אותו, להגיע לזה, שזה למעלה ממה שאני מרגיש כאדם בעולם הזה. האם זה למעלה מהדעת?
צריכים לחפש תשובה.
רואי: בסעודה אמרת שהבורא הוא גדול בגלל שהוא נמצא בכול.
גם כן.
רואי: איך אפשר להעצים את הנוכחות של הבורא, להגדיל את הנוכחות שלו?
זה שאתה מתחיל יום יום עם אותה מחשבה ומבקש ממנו שהוא יעזור לך לשמור אותה.
רואי: מה קורה למציאות שהבורא נוכח בה יותר?
זה כבר שייך אליך, ואם אתה נמצא במציאות שאתה נמצא שם עם הבורא, אז זה מחזיק אותך ולא נותן לך ליפול לתוך המציאות ההפוכה.
רואי: כי מקודם ענית לדודי שהכוח שמחזיק את בני ברוך זה הבורא.
כן.
רואי: אז איך בני ברוך כקבוצה עולמית יכולים להעצים את כוח הבורא עליהם?
בני ברוך צריכים להיות מחוברים, כי רק בצורה שהם מחוברים, הם גם אוחזים בבורא.
רואי: החיבור של הקבוצה הזאת, זה הבורא או שיש עוד כוח ששורה עליהם, עלינו?
חיבור זה לא בורא. חיבור זה פעולת האנשים.
רואי: אז פעולת האנשים, פעולת קבוצת בני ברוך, שמתאמצת בחיבור, מה זה עכשיו שאנחנו מתאמצים ומעצימים את הבורא עלינו? איך אנחנו מוסיפים את נוכחות הבורא עלינו?
שבתוך החיבור בינינו אנחנו מתארים את הכוח העליון הזה שמחזיק אותנו, מחבר אותנו ומקיים אותנו.
רואי: אתה מרגיש שאתה מחזיק את קבוצת בני ברוך או שהבורא מחזיק את הקבוצה של בני ברוך?
אני מרגיש שזה הבורא. הבורא מחזיק אותנו.
רואי: מה הוא רוצה מאיתנו שהוא מחזיק אותנו?
שאנחנו נהיה מחוברים.
רואי: אבל בשביל מה הוא צריך את זה?
שאנחנו נהיה קשורים זה אל זה ואליו, ושהקשר הזה יהיה לעולמים.
רואי: לפעמים מורגש בקבוצה שיש רגעים שיש בהם יותר חיבור ורגעים שיש פחות חיבור. וכשיש פחות חיבור אז מתפזרים. מה לעשות דווקא ברגעים האלה כדי עוד יותר לעלות לחיבור גבוה יותר, עוד יותר להמליך עלינו את הבורא? כשמגיעות ההכבדות, איך עוד יותר להתעצם בכוח הבורא עלינו, איך לעשות את זה?
זה הכול בא ממנו, וזה דורש מאמץ.
רואי: כשמגיעות ההכבדות, זה הוא עושה אותן?
הבורא.
רואי: וגם שחברים פתאום לא מגיעים או עוזבים, זה גם הוא עושה.
גם הבורא.
רואי: מה הוא רוצה שנלמד מזה, למה הוא עושה את זה?
שנלמד מזה איך אנחנו לא מסוגלים לשמור על עצמנו וצריכים כל הזמן להיות בפנייתנו אליו שיקרב בינינו.
רואי: אם הבורא רוצה שכולם יבואו בסוף ויידמו אליו, אם בסוף זאת מטרת הבריאה שכולם יתאספו להיות אחד, למה הוא מייצר הכבדות שגורמות לאנשים להתרחק? למה הוא לא כמו מגנט, רק מושך?
כדי שאנחנו נעבוד נגד ההכבדות, שנעלה את הקשר שלנו עם הבורא לדרגה יותר גבוהה.
ולאד: בסופו של דבר עם ההכבדות האלה יישאר קומץ קטן מהחברים, כי אנשים יברחו.
זה לא חשוב. אבל זה מה שהוא עושה.
דודי: כמו שמגיעה הכבדה לאדם, יכולה גם להגיע הכבדה לקבוצה שלמה?
כן.
דודי: מה קבוצה צריכה לעשות במצב שכולה בהכבדה, כולה באיזה ניתוק?
הקבוצה צריכה לשמור על עצמה בצורה שבודקת את עצמה יום יום, כמה פעמים ביום ולא נותנת לעצמה להתפורר.
דודי: כי אם הקבוצה שומרת על מסגרת חיצונית שהיא קבעה והיא פועלת, שיעורים, סעודות, ישיבות, הפצות, אם היא שומרת על זה כך כשנמצאת בהכבדה או בניתוק, זאת ערובה, זו הבטחה שהיא תעבור את הגל הזה?
כן אבל אני לא חושב שזה מספיק.
דודי: מה חסר לה, חוץ ממסגרת?
חוץ מהמסגרת זה לשמור על המסגרת.
דודי: ואם היא שומרת על המסגרת כמו שקבעו המקובלים ונמצאת בהכבדה, השמירה על המסגרת תעזור לקבוצה לעבור את ההכבדה, לצאת מהגל הזה שבא אליה?
היא צריכה לשמור על האיחוד.
ולאד: מה סוד ההצלחה הרוחנית?
זה שכל אחד ירגיש את עצמו אחראי על החיבור.
מושי: דיברו פה על מסגרת, אני רוצה להגיד לך שיש תופעה מעניינת, שאחרי כשלושים שנה שארגון בני ברוך קיים, יש אולי כמה עשרות אנשים ששומרים על מסגרת פשוטה, כלומר מעשר, הגעה כל יום לשיעור. אבל אנחנו לא רואים שאנשים חדשים שבאים, עומדים במסגרת. כמעט אף אחד לא עומד במסגרת. באמת, אם אתה בודק כל יום שיעור, ישיבת חברים, תפילה, תפקיד, סך הכול שלושה ארבעה תנאים.
האם המסגרת הזאת מתישהו תתבטל? יכול להיות שהתנאים האלו לבוא כל יום לשיעור ישתנו? יכול להיות שאנשים יבואו בערב, בבוקר, לא כל יום, והם יגיעו לגמר תיקון? כי לא ברור איך זה יכול להיות? אני לא מדבר על זה שאנחנו קבוצה גדולה או קטנה, אני אומר שכמה עשרות אנשים באמת שומרים על המסגרת וכל יום הבאים. כל השאר לפעמים כן, לפעמים חלק מהשיעור, לפעמים מתי שבא.
כן.
מושי: התנאים שהבורא שם, אנשים לא עומדים בהם. מה זה אומר? על מה זה מצביע?
אני לא חושב שזה מצב בריא ושזה צריך להימשך כך. נראה לי שהשינוי יבוא.
מושי: אתה רואה ממש מיליונים יושבים בלילה ולומדים?
לא. אני חושב שבכל זאת אנחנו נצטרך להשתנות.
מושי: בהתאם למסגרת.
כן.
רואי: מה הכוונה להשתנות? האם צריכות להיות הקלות על המסגרת, או היא צריכה להיות כפי שהיא או אפילו יותר נוקשה? במה להשתנות?
המסגרת צריכה להיות יותר נוקשה. כן.
רואי: גם אם התוצאה תהיה שפחות אנשים יוכלו להחזיק בה, עדיין המסגרת צריכה להיות יותר נוקשה.
אנשים ירצו להישאר בה למרות שהיא תכביד עליהם.
דודי: למה שהם ירצו להישאר כשזה מכביד עליהם?
כי אחרת הם לא יגיעו למטרת הבריאה.
דודי: כלומר לא צריך לוותר לאדם, צריך להציב לו את התנאים שקבעו המקובלים, אם הוא הגיע כבר לעיגול של בני ברוך.
כן.
דודי: אלו תנאים קשוחים אולי, אבל אלה התנאים להגיע למטרת הבריאה, אין קיצורי דרך. בזה שאתה מציב לאדם את התנאים האלה, האם אתה עוזר לו, תומך בו?
אני חושב שצריכים לפתח את הגישה הזאת, ולפתוח אותה.
דודי: ואם הוא לא עומד בתנאים האלה אחרי שפתחנו והנגשנו והסברנו?
אז אין מה לעשות.
מושי: אבל בכל זאת לדאוג שתהיה סביבה ושם הוא יתפתח, ואולי בעוד שנה שנתיים הוא כן יוכל. רק חשוב שיידע שהוא לא עומד במסגרת.
כן.
מושי: לא לטשטש.
כן.
רואי: האם בדרך למטרת הבריאה יש הקלות?
אני לא חושב שאפשר להגיד הקלות. יש הרגלים ואפשר להגיד שהם ההקלות.
מושי: לפני אלף שנה היה לאנושות הרבה יותר קשה לחיות, היום זה הרבה יותר קל, ברפואה, קל להשיג אוכל. האם ברוחניות זה לא כך, לא יהיה יותר קל, עדיין תהיה המסגרת הזאת שאדם יצטרך לקיים? אלו ההקלות, אנחנו רואים שיותר קל לחיות היום באנושות מלפני אלף שנה.
זה לא נקרא שזה קל או קשה. ברוחניות ודאי שלא, אנחנו עוד לא טעמנו מה זה רוחניות ומה אנחנו צריכים להוסיף לעצמנו כדי להרגיש שנכללים ברוחניות.
דודי: מה הופך קל ברוחניות?
קל?
דודי: כן, כשאתה מסתכל על הדרך שלך, אתה אומר שהתנאים יותר קשים, יש הרגלים, יש הכבדות, ברור. אבל מה בכל זאת נותן יותר ויותר אוויר מדרגה לדרגה? מה הופך את זה למשהו יותר קל? האם יש משהו?
לא.
ולאד: הרב"ש כתב שהמזוודה של הבורא היא לא כבדה. יש את המאמר עם המזוודה, שם כתוב שהמזוודה של הבורא היא קלה. מה זה שהמזוודה של הבורא היא קלה, במה?
האדם מרגיש כך, אבל לא שהעניין בעצמו הוא כך.
ולאד: למה האדם מרגיש כך? מתי הוא מתחיל להרגיש שהמזוודה של הבורא היא קלה?
לא יודע.
רואי: האם הרוחניות היא תמיד בהתגברות?
כן.
שמעון: המקובלים שינו את הדרך. היה צריך לישון על הרצפה, והם שינו את זה למקום אחר לגמרי. האם אי אפשר לשנות את זה כדי שמיליארדים יגיעו ויראו מה נותנים להם, או זה רק לפי הדרך או לפי המטרה?
דודי: שמעון אומר, שפעם התנאים היו פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה, על הארץ תישן, ואז עשו שדרוג בעניין המאור המחזיר למוטב. לא צריכים לישון על הארץ ולא לאכול פת לחם, אלא יכולים לעבוד עם המאור. האם יהיה עוד שדרוג בשיטה של חכמת הקבלה, משהו יותר קל, יקלו על כל האנושות פעולה בהתקדמות?
אני לא חושב. אני לא חושב שהעולם צריך להשתנות.
ולאד: אמרת פעם שאין חופש בחירה בעולם הזה, אבל בעולם הרוחני עוד יותר אין חופש בחירה, נכון? לכן קשה להיכנס לשם, כי אז אתה צריך לקיים את ההגבלות שלך?
שיהיה כך.
דודי: ככל שהאדם מגלה יותר את הבורא, האם זה הופך ליותר קשה או יותר קל?
זה לא קשה או קל. זה שייך לאדם שמקבל את המצבים האלה כך שהם יותר קשים או יותר קלים.
מושי: ברוחניות, אם אני מבין נכון, הכי קשה לאדם לעשות פעולה ללא שום רווח, תמורה. אין יותר קשה, על טבעי לאדם, לעשות משהו שהוא לא יקבל מזה כלום.
נגיד.
מושי: בגשמיות דורשים מאיתנו שני תנאים, אומנם יש יותר, אבל אלו שני התנאים הכי קשים שאנשים פשוט לא עומדים בהם, ואני באמת שובר את הראש איך אפשר להקל. הראשון הוא לקום לשיעור בוקר, פעולה פשוטה בגשמיות, אבל אתה צריך להפוך את החיים שלך כדי לקום בבוקר, והשני הוא לתת מעשר. זה מובן, כי האנשים חיים קשה, המשכורת לא מספקת, המדינה לוקחת המון כסף, ולכן תוספת של עשרה אחוז מאוד קשה לאנשים. בודדים עומדים בתנאי הזה.
אבל אני חושב שעוד יותר קשה זה לבוא לשעורי בוקר, לקום כל יום לשיעור בוקר. מידי פעם אפשר, אדם יכול להתעורר פעם בשבוע, פעם בכמה ימים, אבל לא כל יום, וזו עובדה. לכן אני אומר, האם הבורא יכול לרחם עלינו ואיכשהו להקל את זה? כי היו תקופות שמקובלים לא קמו בלילה, בתקופות בית המקדש, אני לא יודע מה היה לפני זה. החיים המודרניים לא מאפשרים לאדם עובד לקום בלילה.
דודי: למה הבורא לא מקל על לומדי הקבלה? במקום לקום באמצע הלילה, תעשה להם שיעור בשמונה בערב, כולם יגיעו בשמונה בערב, בתשע בערב עד עשר, עד שתיים עשרה. יהיה שיעור, ילכו לישון, וביום יעבדו. סתם אני אומר, אני ממשיך את מושי.
מושי: אני מבין שאדם צריך ללמוד, כי בלי לימוד אדם לא יכול להתקדם. כמו בחיים שלנו, אדם רוצה להתקדם, הוא צריך ללמוד. אבל ללמוד בלילה זה לא פשוט, למה אי אפשר ללמוד בצהריים, או בערב, או אדם יבוא לשעתיים ילמד וזהו, מתי שנוח לאדם. להגיע ללמוד בלילה אנשים לא עומדים בזה, אנחנו מאבדים הרבה חברים. הם מבינים שהם לא יכולים לעמוד בזה ולכן הם עוזבים, הם לא יכולים לעמוד בקושי כזה.
אתה לא יכול לעשות אחרת.
מושי: אתה ממש מרגיש שזה תנאי שהבורא שם ואין אחרת? הוא כאילו אומר, "תעשו מה שאתם רוצים, אבל לקום בלילה צריך, לא מעניין אותי כלום".
ולאד: אצל בעל הסולם היה שיעור פעם בשבוע.
כן.
ולאד: אז היה יותר קל לאנשים לבוא לשיעור פעם בשבוע?
דודי: אדם יכול להגיע לרוחניות אם הוא יבוא פעם בשבוע לשיעור וזו המסגרת שלו? פעם בשבוע והוא יגיע חזק כמו אריה.
אם הוא חי באיזה מקום בנגב ורוכב על חמור.
דודי: התשובה ברורה.
שמעון: אבל אם הוא בא לשיעור פעם בשבוע, אבל כל יום קם בשלוש בבוקר שומע וקורא, זה נחשב? התלמידים הגיעו לבעל הסולם פעם בשבוע, אבל הם היו קמים כל יום בשלוש בבוקר לקרוא כי אחרת לא היו מתקדמים, אז פעם בשבוע זה לא מתאים.
כן.
רואי: אבל מה שאני לא מצליח לתפוס הוא, אם הבורא רוצה שכולם יגיעו אליו, ואחד התנאים זה שיעור בוקר שהאדם צריך לממש אותו, להיות בו, אבל במציאות אנחנו רואים שכל האנושות היא לא בשיעור בוקר.
מושי: פחות מזה, לא צריך את כל האנושות. אפילו חברים שלנו, חברים שלומדים 20, 30 שנה שפעם היו באים כל היום, היום הם כבר לא באים כל יום, הם לא מסוגלים. הם פשוט לא מסוגלים לקום.
רואי: אז איך נצליח לממש את מטרת הבריאה?
אני לא יודע. יש באמת תנאים שבהם אנשים רגילים בימינו לא יכולים לעמוד בהם.
רואי: אנחנו יכולים לאמן אנשים להיות כל יום בשיעור, או זה עניין אישי ופרטי של כל אדם והוא צריך להגיע לזה? אפשר לאמן אדם כך שהוא כל יום יגיע לשיעור, או זה דבר אישי של האדם שהוא צריך בעצמו לפתח את היכולת הזאת?
לא, הוא חייב בעצמו להגיע לשיעור.
רואי: האדם מפתח את זה, או הסביבה יכולה לפתח את זה בו?
אני חושב שבכל זאת אפשר לעשות זאת.
רואי: חברה יכולה לפתח את האדם להתמיד כל יום?
כן.
רואי: צריכה להיות לנו מטרה להביא את החברים למצב שהם נמצאים כל יום, או אנחנו צריכים לאפשר לכל אחד בדרכו ולפי איך שטוב לו, או שאנחנו צריכים שיהיה מאוד ברור לחברים שכך אנחנו מתנהלים וזה ממש יעזור לאנשים להגיע לזה?
אנחנו צריכים לחנך את עצמנו.
דודי: אם חבר לא מגיע לשיעור, אני יכול לפצות על זה שהוא לא מגיע לשיעור?
איך אתה יכול?
דודי: אני שואל, מתוך זה שהוא חבר, מתוך זה שאני מתפלל עליו, חושב עליו, רוצה להשלים לו את השיעור, זה אפשרי או זה חשבון אישי ופרטי?
אני לא מבין את זה.
דודי: אני מבין שאין מציאות כזאת בכלל, חבר שלא הגיע, דפק את עצמו, הייתי אומר ככה, אני לא יכול להשלים לו את זה.
מושי: להיות רופא זה קשה מאוד, צריך לעבור מבחנים קשים מאוד, ובאמת בודדים בישראל, ואני מניח גם בעולם, מתקבלים להיות רופאים. גם להיות ביחידות מיוחדות בצבא, אותו דבר, קשה מאד. וזה ברור שלא כולם יכולים לעמוד בכל התנאים שמחייבים אותם לכך, זה מובן וברור ובאמת לא דורשים מכולם שיהיו רופאים.
אצלנו הבורא דורש שכולם יהיו בסופו של דבר בעלי השגה. אם לא הדבר הזה, הייתי מבין, זה ברור, אין לי שום טענה כלפי האנשים האלה. כי באמת זה דבר מאוד מיוחד ואני גם מרגיש שזה לא תלוי בנו, נתנו לנו את הכוחות האלו, במה אנחנו מיוחדים. נתנו לנו כוחות אנחנו קמים, לאלו לא נתנו כוחות, הם לא קמים. אבל מכיוון שכולם צריכים להיות, התהליך הזה לא מובן לי.
אני לא מדבר על מיליארדי האנשים, אני לא יודע, מתי שזה יקרה, יקרה. בטוח שאיכשהו זה יקרה. אני מדבר על כמה אלפים, או אפילו כמה עשרות אלפים. אנחנו רואים שחברים שבאו ואולי עמדו בתנאים האלו בעבר, כבר לא עומדים בהם היום. אז בזכותם אני רוצה להגיד שאולי באמת הם לא צריכים לקום, אולי אנחנו, אלו שישי להם כוחות, נבצע זאת עבורם. נגיד, אני היום לא קמתי בבוקר, אבל אילן היה בארוחת בוקר כי אילן עשה את זה בשבילי.
ברוחניות זה לא ככה, אתה רואה שמשהו אמור להשתנות, או שבכל זאת אותם אלפים יקבלו כוחות וכן ישמרו על המסגרת, כי אין ברירה, או שמסגרת הזאת לאט לאט תתפורר ותחלה ובורא יחליט שהוא מקל עלינו. מה אתה חושב?
אני לא יודע, נחיה ונראה.
דודי: מתי אדם יודע בדיוק מה הבורא רוצה ממנו? חיבור וכל הכללים שכותבים המקובלים זה ברור לכל תלמיד. אבל מתי אדם יודע שזה התפקיד שלו, שזה בדיוק מה שהוא רוצים ממנו? יש כזה שלב שאדם מבין מה הבורא רוצה ממנו באופן אישי?
עכשיו אתם יודעים מה הוא עושה יותר, אז תעשו את העבודה על עצמכם איך אתם צריכים להתקדם כדי להתקיים בצורה כזאת תכליתית, הסברתית.
דודי: אני שואל אישית, ואני בטוח שכל אחד מהתלמידים של בני ברוך שואל את עצמו, מתי אני יודע מה הוא רוצה ממני באופן אישי? אני מבין שהוא רוצה שאני אתחבר ושאני אפיץ, אבל מעבר לכך.
תתחיל לעשות משהו, ואז תראה לפי החיים שלך אם אתה עושה את הדבר הזה לגָדול, לקובע, איך הבורא שם עליך תנאים חדשים, ועוד כל מיני דברים כאלה.
(סוף השיחה)