להיות במסירות נפש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 28.06.2025 – אחרי עריכה

דודי: יש לנו קטעים בנושא "מסירות נפש", נושא שאני חושב שאנחנו צריכים להתחיל ללמוד אותו, אלו קטעים נבחרים שמתארים מאוד יפה את הנושא. אני גם שומע מהחברים מסביב כל הזמן את הנושא הזה של מסירות נפש, עד כמה אנחנו זקוקים להוסיף בו יותר. אז נקרא קטעים כאלה, כל אחד יקרא ויגיד כמה מילים.

"עניין היגיעות, שהאדם מתייגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בעניין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש. שרק זהו כלי, המכשיר לזכות לכל המדרגות."

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ח. "עניין היגיעה")

שמעון: "מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה."

(הרב"ש. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

מושי: הרב, מה זה בשבילך מסירות נפש, איך אתה היית מסביר את זה?

מסירות נפש זה שאני מוסר את כל החיים שלי למען החיבור בינינו.

דודי: מאיפה לוקחים כוחות למסירות נפש כזאת?

על הכוחות לזה לא שואלים. אם אדם לומד ונמצא בקשר מסוים עם חבריו, אז יש לו כוח למסור את נפשו לחיבור בקבוצה.

רואי: המסירות נמדדת דווקא כלפי החיבור?

לא, אבל איפה אתה יכול לראות את המסירות?

רואי: אני יכול לראות בפעולות שאדם עושה כלפי הפצה, כלפי שמירה על הסדרים. אבל חיבור זה משהו אחר, זה מקום מאוד מסוים שבו האדם מתייגע. לכן אני שואל, האם החשבון כלפי המסירות הוא דווקא אם הוא משקיע במקום החיבור?

לי נראה שכן.

רואי: למה?

כי בחיבור אתה רואה כמה כל אחד מסוגל לתת מהכוחות שלו, עד כמה הוא מחשיב את הכוחות שלו, ועד כמה הוא מסור לחיבור הקבוצה בכוחות שלו.

מושי: המושג מסירות נפש שייך רק לחיבור בעשירייה או שהוא שייך לחיבור בקבוצת בני ברוך הגדולה, או לכל האנושות שאדם תורם שם?

זה כבר יכול להיות עניין פרטי יותר. אבל העיקר זה חיבור, שם רואים עד כמה אדם מסור לקבוצה.

מושי: זאת אומרת, זה שאדם משקיע את החיים שלו בהפצה כדי שכולם ידעו מי זה בעל הסולם, מה העקרונות שלו, זה עוד לא אומר כלום?

לא, זה לא אומר לי.

מושי: זה לא אומר שום דבר, זה לא מסירות נפש?

לי זה לא אומר שום דבר.

רואי: כשאתה בא ומלמד שיעור, מבחינתך זאת פעולה של מסירות נפש?

כן, ישנם כאלה שיעורים שהם ממש דורשים ממני מסירות נפש.

דודי: מה זה אומר שהם דורשים ממך מסירות נפש, מה אתה מוסר?

אחרת אני לא יכול למסור את תוכן השיעור.

ולאד: מסירות נפש זה דבקות בבורא דרך החיבור בעשירייה?

מסירות נפש זה חשיבות הבורא שנכלל בעשירייה.

מושי: מה אתה מקריב בשיעור כזה שזה נקרא מסירות נפש? מה אדם מוסר שם? ולמה אומרים מסירות נפש ולא מסירות רוח או נשמה? למה לא מסירות נשמה, למה דווקא מסירות נפש?

מסירות נפש זה שאדם נותן עבור איזו מטרה את כל מה שיש לו ויהיה לו.

מושי: אבל למה זה נקרא נפש, למה לא נשמה?

הדרגה הראשונה בעצם היא מסירות נפש.

דודי: אז מה הוא מוסר, הוא מוסר את הנפש? האם מסירות נפש זה למסור את הנפש שלי?

שאתה מוכן להשקיע את הנפש שלך, כן.

דודי: איפה החשבון הטבעי שהאדם עושה, מה יוצא לי מזה? איפה המסירות הנקייה ממש?

אני חושב שזה או זה, זו המסירות הנקייה.

שמעון: מסירות נפש זה להקריב, זה קורבן?

כן.

שמעון: האדם חייב להקריב קורבן, להקריב את מה שהוא רוצה?

אחרת זו לא תהיה מסירות.

דודי: כשהסתכלת על רב"ש במה הרגשת ממנו מסירות נפש, במה זה בא לידי ביטוי?

אני לא יכול להגיד, הוא היה מאוד סגור.

דודי: אז איך לומדים, איך מקבלים דוגמה מאדם סגור?

שומעים ומתפללים, להבין, להרגיש, לקבל, לגלות מה הוא אומר.

מושי: האם אדם יכול להגיד על עצמו, אני מסרתי את הנפש עבור המטרה, או שהוא לא יכול אף פעם להגיד?

לא שמעתי שכך מישהו אמר.

אילן: המצב הזה שבן אדם אומר יש לי מטרה עליונה, יש לי רצון כלפי משהו שלא נמצא בי, כלפי השפעה, ואני מוכן למסור את עצמי לזה, ובאמת נמצא בהרגשה של ביטול האני כלפי המצב הזה, ולגמרי מוציא את הרגשת העצמי מהמצב הזה שהוא רוצה להיכנס אליו כדי למסור הכול, כדי להיות רק בהשפעה. האם יש מצב כזה, יש הרגשה כזו?

בעצם כן.

אילן: יש הרגשה. עכשיו, יש משהו מעניין, כי הבורא ברא רק רצון לקבל. אחרי ההרגשה הזו שאדם מרגיש שאני עכשיו נמצא במסירות נפש, מאיפה הרצון לקבל הזה מקבל כוחות להתגבר ולא לחזור בחזרה אחורה?

את זה אני לא יכול להגיד לך, אבל בטוח שהוא יכול לקבל.

אילן: זה הרצון, ובכל זאת יש לנו מטרה, מטרה גבוהה מהחיים שלנו פה. הרצון להתמדה, שאני רוצה להיות במצב הזה של מסירות נפש כל הזמן, מאיפה מקבלים את יכולת ההתמדה הזו?

את זה אני לא יודע, מסירות נפש כל הזמן?

אילן: האדם אומר, אני רוצה להיות במסירות נפש כשהוא לא נמצא במסירות נפש, כי אם הוא שם, אז הוא במסירות נפש.

אני מבין מה שאתה שואל, אבל לי אין תשובה.

שמעון: אתה חיפשת לאורך שנים להגיע לרוחניות. כשהגעת בפעם הראשונה לרב"ש, אתה הרגשת שזהו, זה המורה, ממש. איך הרגשת את זה, איך ידעת פתאום שזה המורה שלך?

זה המקום שלי, פשוט. אני לא רוצה, חוץ מלהיות כאן, שום דבר.

רואי: כותב בעל הסולם,

"עיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשייה ועשייה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיוון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשייה שהוא עושה הוא מרגיש ייסורים נוראיים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.

(בעל הסולם. "שמעתי". רי"ט. "עניין מסירות נפש")

ולאד: ציטוט 5. "בענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא, שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה".

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו אלא רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'."

(הרב"ש. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

אילן: רב"ש אמר באגרת ס"ה, "מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.

וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(הרב"ש. אגרת ס"ה)

מושי: "הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, במחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה."

(בעל הסולם. "שמעתי". קפ"ז. "להכריע ביגיעה")

דודי: מתוך "לקוטי תפילות", "ותזכני ברחמיך, להתפלל במסירות נפש באמת, ואזכה לבטל כל ישותי וגשמיותי, ולא אתפלל בשביל תועלת עצמי כלל, רק אזכה להתבטל לגמרי בשעת התפילה, כאילו אינני בעולם כלל, וכל כוונתי בתפילה יהיה רק לשמך באמת, להעלות השכינה מהגלות, לגלות אלוהותך בעולם."

("לקוטי תפילות". תפילה ט"ו)

הרב: ציטוט 3. "באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'."

(הרב"ש. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

שמעון: להגיע למסירות נפש, האם רק הבורא יכול לעזור לנו בזה?

כן.

שמעון: אנחנו צריכים לבקש ממנו להגיע למסירות נפש.

בעבודה הרוחנית של האדם, אני חושב שזו דרגה אחרונה.

דודי: מסירות נפש היא אחרונה. מה אנחנו, בני ברוך, צריכים עוד להוסיף, מה עוד לעשות?

אנחנו מתקדמים, אי אפשר להגיד שלא. אלא זה שאדם רואה שאין לו יותר מה להציע לה', זה נקרא שהוא כבר מגיע לדרגת מסירות ה'.

דודי: האם ההתקדמות שלנו היא איטית, היא מהירה? איפה אנחנו בהתקדמות שלנו?

אנחנו נמצאים במצב שמשתוקקים. לפי שהבורא מזמין בנו רצון, אז באותו רצון שהוא מזמין בנו אנחנו כן בודקים ומרגישים, לי נראה, אני חושב, שאנחנו כבר נמצאים בכניסה רוחנית.

מושי: האם הארגון שלנו יכול להתקיים בלי בעלי השגה? האם הבורא מעוניין בכזה ארגון שאמור להוביל קבלה, הפצת קבלה? לא נראה לי.

אין שום בעיה.

מושי: הוא יכול להתקיים בלי בעלי השגה?

מה שיש, יש. אתה לא יכול למדוד, אתה לא יכול את זה לבטל ואת זה להשאיר ולעשות איזה מיון. לא.

מושי: אתה למדת אצל רב"ש 12 שנה, אנחנו כבר לומדים אצלך כפול זמן, זה הרבה.

אין מה לעשות.

מושי: כן, זה ברור, אין טענות.

שמעון: אני חושב שבבני ברוך משהו השתנה. אני רואה שלא משנה אם אתה בא לשיעור או לא בא לשיעור, זו אותה התמדה, הם לא בורחים, כאילו מרגישים משהו אחר. אני כל הזמן עוקב אחרי הנתונים, ואני רואה שבזמנו אם יצאת, אז אני חושב שאולי 40% יצאו, אבל עכשיו משהו לגמרי השתנה.

מושי: כך גם אני שאלתי, אתה למדת אצל רב"ש 12 שנה ואנחנו לומדים כבר 25 שנה, ברור שזה לא נכון להשוות את השנים, התקופות שונות ואתה שונה. אבל אולי משהו אנחנו לא עושים נכון, או אולי זה בכלל לא שייך אלינו. מה אתה עשית שאנחנו לא עושים, ולכן הצלחת ואנחנו עוד לא, או שזה לא נכון כך לחשוב? אני שואל מצדנו, מה לא עשינו ומה אתה כן עשית ויכול להמליץ לנו לעשות, איזו נקודה.

אני לא יכול להגיד.

מושי: האם אתה לא יכול להצביע, "אתם בזה נכשלים, אתם צריכים להשקיע דווקא בנקודה הזו"?

לא.

דודי: הרבה פעמים אני שומע כך, הרב למד 12 שנה אצל הרב"ש, הגיע להשגה מתי שהגיע, הרים את כל הארגון הזה, פעל בהפצה ומלמד, ופה יש אנשים שכבר לומדים 30 שנה, אלו כבר שתי קדנציות בהקבלה לרב. לכן שואלים איפה הארגון נמצא, והאם הארגון יתקיים בלי בעלי השגה, בצורה כזאת, ו"מתי יגיעו מעשינו למעשה אבותינו", למעשי הרב שלנו.

אני לא יכול להגיד לך.

אילן: במה אתה חושב שהייתה השליטה שלך, ההכוונה שלך בתהליך הזה של ההתפתחות של בני ברוך? האם הייתה לך שליטה בזה?

לא הייתה לי שום שליטה. ואני לא חושב שהייתי יותר טוב מכם.

דודי: מהי ההסתכלות הנכונה, האם לראות שמה שעובר עלינו זה מה שעובר, זה בסדר גמור, ככה זה, ואין מה להשוות ואין מה להקביל, אלא זה המצב, מה שיגיע יגיע, נעבוד עם זה והכול בסדר? או האם כן לעשות השוואה ולראות שכמותית אנשים משקיעים, איכותית אנשים משקיעים, ואולי משהו חסר? פה השאלה באמת, מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי להגיע להשגה?

מושי: השאלה היא לא טענה, אלא מה אנחנו יכולים להוסיף, באיזו נקודה, כדי להגיע? אתה אחרי שלוש שנים, ב-1983 כתבת והוצאת ספר ברוסית, כולנו קראנו את הספר והגענו בזכות הספר הזה. אצלנו אדם אחרי שלוש שנים לא יודע איפה ימין ושמאל, לא יודע כלום, ואילו אתה כתבת כזה ספר שאף אחד בעולם לא כתב.

לכן אנחנו שואלים מה איתנו, מה לא בסדר איתנו. אתה כמדריך בטח שואל את עצמך, "יש לי כל כך הרבה תלמידים, למה הם עוד לא הגיעו, מה קורה להם?", או שאתה זורם עם הבורא, מה שהוא נותן, נותן. יכול להיות שכך צריך להיות, אין מה לחשוב בכלל לכיוון הזה, ואז נעזוב את זה, לא נחשוב.

אתה צודק.

מושי: למה אני שואל? כי אני מרגיש שאנחנו חייבים את ההשגה, לא כדי ליהנות, אלא כדי להוביל את האנושות. לאנושות יש בעיות אינסופיות, ובישראל נגמרה עכשיו המלחמה, ושוב יהיה כסח, עוד פעם יש סיכוי שתהיה מלחמת אזרחים. כבר נמאס מכל הדברים האלה, אתה לא יכול לשמוע את זה, ואילו אנחנו לא יכולים לצאת, לא יכולים להסביר, אף אחד לא שומע, לא מבין.

דורות דורות עברו כך עם המלחמות, עם הבעיות.

מושי: כן, זה נכון.

דודי: האם למקובל יש תלונות לבורא על התקדמות התלמידים שלו?

לא. לא יכול להיות. לא יכול להיות שיש לך טענה לבורא על כלום, לא חשוב עבור מי ומה.

דודי: כי אולי התלמידים לא עושים את מה שהמורה מצפה, את מה שהוא מלמד, מכוון אותם. אז למי התלונה? אם לא לתלמידים, לא לבורא, אז זה מצב סטטי.

המורה מלמד את התלמידים מה הם צריכים לעשות כדי למצוא חן בעיני הבורא. לא להגיע לאיזו הצלחה מיוחדת, אלא מה הם חייבים להשיג בעולם הזה כדי שהבורא יהיה מרוצה מהם.

דודי: זה מצידו, הוא עושה את העבודה שלו. ומה מצידם, אם הם לא מגיעים להשגה רוחנית?

זה לא חשוב. מה זה מצידם ואם הם מגיעים או לא?

דודי: האם למורה לא חשוב שהתלמידים יגיעו להשגה?

לא. חשוב למורה שהם יהיו מרוצים מהבורא.

דודי: איפה ההתקדמות?

ההתקדמות צריכה להיות רק במסירות נפש, זה מה שצריכים לדרוש.

דודי: במה באה לידי ביטוי מסירות הנפש הזאת?

בזה שאתה לא צריך כלום, רק להשפיע לבורא.

דודי: איזה חשבון אני עושה?

זה החשבון.

דודי: מה אני מקבל בחזרה, מה יקרה ברגע הבא, זה לא מעניין אותי.

חס ושלום.

דודי: אבל איפה כמה צעדים קדימה, דאגה?

עוד יותר ועוד יותר מסירות נפש.

דודי: אבל בעולם הזה אנחנו רואים שזה כך, אתה לא מפזר את הכסף, אתה דואג לביטוח חיים, לביטוח בריאות, לילדים. אתה לא אומר "רק הרגע הזה, ומהרגע הבא לא אכפת לי", אתה חושב כמה צעדים קדימה.

לא, אסור כך לחשוב.

דודי: ממש הרגע הזה, ממש השנייה הזאת על המחוג, יותר משנייה קדימה אני לא מסתכל?

לא.

שמעון: עדיין כל הכלי עולמי רואה אותך כמורה. האם לא תעזוב אותנו לפני שתשים מישהו כמקובל?

זו באמת לא הדאגה שלי.

שמעון: לא הדאגה שלך.

זה בידי הכוח העליון.

מושי: כלומר אתה לא חושב על עתיד הארגון.

מה זאת אומרת?

מושי: האם אתה חושב על עתיד הארגון, איך הוא יתנהל, איך הוא יהיה, או לא, אין לך כזאת שאלה?

לא, לא כמו שאתם.

דודי: הקמת אימפריה, ולא אכפת לך מה יקרה איתה, ככה אני שומע.

עשיתי מה שיכולתי.

דודי: אבל להחזיק אותה שהיא תמשיך.

אני מחזיק.

דודי: אתה אומר, "אני לא מודאג כמוכם, לא כמו שאתם מודאגים". האם אנחנו צריכים להיות מודאגים מזה, או דווקא ללמוד ממך ולא להיות מודאגים?

איך שתחליטו.

דודי: מה נכון לנו?

נכון, לדאוג שאתם תהיו טובים בעיני הבורא.

(סוף השיחה)