על נפלאות הטבע ועל עבודה בקבוצה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.01.25 – אחרי עריכה
דודי: תהילים פרק ק"ד.
"א ברכי נפשי, את-יהוה:
יהוה אלהי, גדלת מאד; הוד והדר לבשת.
ב עטה-אור, כשלמה; נוטה שמים, כיריעה.
ג המקרה במים, עליותיו:
השם-עבים רכובו; המהלך, על-כנפי-רוח.
ד עשה מלאכיו רוחות; משרתיו, אש להט.
ה יסד-ארץ, על-מכוניה; בל-תמוט, עולם ועד.
ו תהום, כלבוש כסיתו; על-הרים, יעמדו מים.
ז מן-גערתך ינוסון; מן-קול רעמך, יחפזון.
ח יעלו הרים, ירדו בקעות-- אל-מקום, זה יסדת להם.
ט גבול-שמת, בל-יעברון; בל-ישבון, לכסות הארץ.
י המשלח מעינים, בנחלים; בין הרים, יהלכון.
יא ישקו, כל-חיתו שדי; ישברו פראים צמאם.
יב עליהם, עוף-השמים ישכון; מבין עפאים, יתנו-קול.
יג משקה הרים, מעליותיו; מפרי מעשיך, תשבע הארץ.
יד מצמיח חציר, לבהמה, ועשב, לעבדת האדם;
להוציא לחם, מן-הארץ.
טו ויין, ישמח לבב-אנוש-- להצהיל פנים משמן;
ולחם, לבב-אנוש יסעד.
טז ישבעו, עצי יהוה-- ארזי לבנון, אשר נטע.
יז אשר-שם, צפרים יקננו; חסידה, ברושים ביתה.
יח הרים הגבהים, ליעלים; סלעים, מחסה לשפנים.
יט עשה ירח, למועדים; שמש, ידע מבואו.
כ תשת-חשך, ויהי לילה-- בו-תרמש, כל-חיתו-יער.
כא הכפירים, שאגים לטרף; ולבקש מאל, אכלם.
כב תזרח השמש, יאספון; ואל-מעונתם, ירבצון.
כג יצא אדם לפעלו; ולעבדתו עדי-ערב.
כד מה-רבו מעשיך, יהוה-- כלם, בחכמה עשית;
מלאה הארץ, קנינך.
כה זה, הים גדול-- ורחב ידים:
שם-רמש, ואין מספר; חיות קטנות, עם-גדלות.
כו שם, אניות יהלכון; לויתן, זה-יצרת לשחק-בו.
כז כלם, אליך ישברון-- לתת אכלם בעתו.
כח תתן להם, ילקטון; תפתח ידך, ישבעון טוב.
כט תסתיר פניך, יבהלון:
תסף רוחם, יגועון; ואל-עפרם ישובון.
ל תשלח רוחך, יבראון; ותחדש, פני אדמה.
לא יהי כבוד יהוה לעולם; ישמח יהוה במעשיו.
לב המביט לארץ, ותרעד; יגע בהרים ויעשנו.
לג אשירה ליהוה בחיי; אזמרה לאלהי בעודי.
לד יערב עליו שיחי; אנכי, אשמח ביהוה.
לה יתמו חטאים מן-הארץ, ורשעים עוד אינם--
ברכי נפשי, את-יהוה;
הללו-יה."
דודי: כשאתה מסתכל על הטבע, ממה אתה מתפעל?
אני מתפעל איך כל חלקיק בטבע, אטום, מולקולה, הכול, הבורא מחייה אותו, ונותן לכל החלקיקים האלו רצון להתמלאות ולברך את הבורא בחזרה מכל הכוחות שהוא ממלא אותם.
מושי: אנחנו מתפעלים מדומם, מצומח, ודווקא מחי פחות, ביקרנו בגן חיות, זה לא כל כך מושך, ומבני אדם עוד פחות. אף אחד לא אומר עכשיו, בואו נצא לאיזו עיר גדולה ונסתכל על האנשים, אנחנו רוצים דווקא לצאת ולראות דומם, צומח. למה זה כך?
הכי הרבה אנחנו יכולים להתפעל מהצומח.
מושי: דווקא מצומח, אפילו לא מדומם.
אני חושב שזה בגלל שזו הפעם הראשונה שמשהו יוצא מהדומם, מהאדמה, משהו שגדל כביכול לפי הרצון שלו.
מושי: למה לא מתפעלים מהחי?
לחי יש תנועה חופשית, הוא בהרבה דומה לאדם, לכן לא מתפעלים.
מושי: מתפעלים יותר מהשונה מאיתנו, ככל שזה יותר דומה, פחות מתפעלים.
כן.
מושי: הצומח הוא מאוד שונה מבני אדם, מחי, לכן מתפעלים.
דודי: למה מהדומם לא מתפעלים?
דומם הוא דומם, אתה לא שולט עליו.
שמעון: כשמקובל מתקדם יותר ויותר ברוחניות, האם הוא חי את הטבע, הוא מרגיש כל מולקולה?
אני עוד לא יכול להגיד את זה.
שמעון: אבל מקובלים כל הזמן מרגישים יותר ויותר את גדלות הבורא, כל דבר שהם אומרים זה רק על גדלות הבורא. האם ככל שאדם מתקדם יותר, הוא מרגיש את הגדלות יותר ויותר?
כן.
דודי: אנחנו לומדים שמחיבור בין בני אדם אנחנו מגלים את הבורא, מהקשר, מהיחסים בין בני אדם. איך לראות את הכוח של הבורא, את הגדלות שלו, דרך דומם, צומח וחי?
כדי לראות דרך דומם, צומח וחי אתה צריך להתלבש בהם.
דודי: מה הכוונה?
אתה חי בהם.
דודי: אני מסתכל עכשיו על ההרים היפים פה, על העצים, יש בזה משהו מאוד מרגיע, שליו. מה הכוונה להתלבש בזה ודרך זה להרגיש את גדלות הבורא פה בטבע?
כמו שהכוח העליון מתלבש בדצח"מ, כך גם אתה יכול להתלבש בדצח"מ.
דודי: הכוח העליון שמתגלה בדצ"ח הוא אותו כוח עליון שמתגלה במדבר, בבני אדם?
כן.
דודי: אלו לא הבחנות שונות.
הבחנות שונות כלפי מי שמשיג.
דודי: כשדוד המלך כותב פה, "אשירה ליהוה בחיי; אזמרה לאלהי בעודי". איך מגיעים למצב כזה שאתה ממש שר, מזמר לבורא עוד בחיים שלך?
הוא מרגיש את תופעות הטבע שכך הן פועלות עליו.
דודי: ומה זה לשיר לבורא, לזמר לו?
תזמר, תדבר, לא חשוב, העיקר שתהיה בכוונה הנכונה.
דודי: כשאני מתפעל ממשהו, אפילו מתופעת טבע, ומחפש בה את הבורא, האם זה נקרא זמרה?
כן.
מושי: האם התפתחות רוחנית מתחילה מדרגת צומח?
אנחנו משיגים התפתחות רוחנית מדרגת חי.
מושי: יש דומם דקדושה ברוחניות, את זה אנחנו מבינים, זה מי שמקיים תורה ומצוות, כן?
כן.
מושי: מה זה דומם דקדושה?
דומם דקדושה הוא מי שרוצה לקיים מא' עד ת' את מה שלמד בחינוך מאבא שלו.
מושי: אני לא מתייחס לאנשים דתיים, אני מדבר עלינו בקבוצה שלנו. אני יודע שיש לי שיעור בוקר, שיעור צהריים, שיעור ערב, יש לי הפצה, תורניות, אני עושה כל מה שהחברה אומרת, זה נקרא דומם דקדושה, זו הדרגה הראשונה. אחר כך מתחילה דרגה שהיא צומח. מה זה צומח, מה התוספת?
צומח זה מה שהוא יכול להוסיף למה שקיבל מהטבע.
מושי: מה הוא מוסיף בצומח?
הוא מוסיף היכרות במי שמוליד אותו.
מושי: אני מגיע לשיעור, זה דומם דקדושה. ככה ראיתי ממך, כך הרב"ש עשה, כך סיפרת שבעל הסולם עשה. מה אני מוסיף כדי להיות צומח, כדי עוד להתפתח? אני מבין שגם דומם דקדושה זה לא פשוט, צריך רצון, צריך סביבה. מה זה אומר צומח? מה התוספת כאן? כשאני מגיע לשיעור זה דומם, זו המסגרת שלי, מה בתוך זה אני עושה כדי להיות צומח, חי ועוד מדבר? מה נותן צמיחה?
תמיכה זה שהבורא נותן לך רצון להתפלל אליו, ואתה מחפש במילים, בשירה, איך לפנות אליו.
מושי: זה נקרא צומח.
זה נקרא כבר צומח.
מושי: האם חי כבר לבד פונה בלי עזרת ה', הוא לבד מחפש איך לפנות לבורא?
חי נקרא שהוא מסוגל לחפש את הבורא כדי להתייחד עימו.
מושי: הוא עושה את זה בתנועה חופשית שלו, זה לא שהבורא מעורר אותו.
כן. במה שהוא מקבל מהטבע.
מושי:. בצומח הוא צריך לעורר אותי איכשהו.
כן.
מושי: ומה התוספת של המדבר?
מדבר, אני כבר אני לא יודע איך להגיד. מתרחבים בו כלים.
מושי: זאת אומרת, במדבר יש חי שזו תנועה חופשית, הוא כבר מחפש לבד קשר לפנות אליו, אבל עדיין, מה ההבדל בין חי ומדבר?
ההבדל הוא שמדבר זה מי שנמצא בשליטה של עצמו.
מושי: החי לא שולט בעצמו, רק המדבר שולט בעצמו?
החי לא שולט.
מושי: במה שולט המדבר?
המדבר שולט בכל התכונות שלו.
דודי: אז המדבר הופך להיות יותר עצמאי מהבורא או תלוי יותר בבורא?
גם וגם. גם מרגיש את עצמו עצמאי וגם מרגיש את עצמו תלוי.
דודי: כשאדם פתאום מרגיש את נוכחות הבורא, איך שהוא מתאר לעצמו, פתאום מרגיש איזו התרחבות כזאת פנימית.
כן.
דודי: זה פתאום אור הפוך לגמרי, כאילו שכיבו לו את האור, הוא מרגיש חושך. המצבים האלה באים מהבורא?
כן.
דודי: זה לא שהאדם עשה משהו כזה או כזה שגרם לזה?
לא.
דודי: כלום, אלא עכשיו הבורא מחליט לעורר אותי או הפוך, לכבות אותי.
כן.
דודי: ואין לאדם מה לעשות, איך לשנות את המצב?
מרגע זה והלאה הוא יכול להשתדל להתאחד עם הבורא.
דודי: הוא צריך להתאחד עם הבורא בכל מצב שהבורא מעורר בו, אור או חושך, או שהוא צריך להשתוקק דווקא להרגשה של אור?
הוא צריך להשתוקק למצב שהוא מחובר עם הבורא, הבורא מעורר בו את כל הרגשות, הנטיות.
דודי: אבל זה יחס ניטראלי, זה לא משנה איזה מצב הבורא שם לי? מצב טוב יותר, קשה יותר, אני צריך להיות מחובר איתו, זה העיקרון מצידי?
כן.
אילן: אבל קשה וטוב זה בכלים שלי, האור לא משתנה, זה יחס שלי?
כן.
אילן: ובאותו יחס, אם אנחנו מבינים נכון, דרגות דומם, צומח וחי, נמצאות במדבר בתנועה כל הזמן, זאת אומרת המדבר יכול ליפול לדרגת חי, צומח או דומם חס וחלילה בכל שלב של העבודה שלו?
כאילו. בכל מצב ומצב האדם בכל זאת מחליט.
מושי: אני רוצה לשאול משהו חשוב שקשור למצבים שהחברה עוברת עכשיו. אני לא יודע אם זה נכון אבל שמעתי הרבה פעמים שאמרת שיש את המסגרת שאנחנו מקיימים, שהיא כמו שעכשיו אמרנו דומם דקדושה. פה אין מה להצדיק, לא להצדיק, מקובלים קבעו שצריך כל יום להיות בשיעור, לשלם מעשר, להיות בתפקיד, דברים כאלו, וההתפתחות הרוחנית מתחילה מצומח כביכול, האדם מתחיל מהתוספת. זאת אומרת, יש מסגרת שמקובלים קבעו מה צריך לעשות ואת זה עושים, על זה אין ויכוחים בכלל, על זה לא מדברים, וזה עוד לפני שאדם מתחיל את ההתפתחות שלו. ההתפתחות מתחילה דווקא מצומח, מזה שאדם כבר מתחיל לבקש קשר עם הבורא.
כן.
מושי: אנחנו כל הזמן מבררים עכשיו איך אנחנו מסדרים את הקבוצה, אלו שבאים פעמיים, ואלו שבאים חמש פעמים, ואלו שמשלמים, אלו שלא משלמים, לאלו כן יש תפקידים, לאלו אין. זאת אומרת, אני מבין שהתפתחות מתחילה אחרי כל הדברים האלו, אחרי שאדם מחליט שהוא עושה את הדברים האלה משם הוא כבר מתחיל להתפתח, ועל כל הדרגות שלפני בכלל אין מה לדבר.
כן.
דודי: אבל אדם שמגיע לחברה שלנו ומשתתף בשיעורים מתי שהוא רוצה, לא משלם מעשר, לא משתתף בהפצה, מגיע ללימוד, נהנה לשמוע אותך, נהנה מהמקורות, אוהב את זה, מה התרומה שלו? מה התרומה של הרצון שלו לחברה, יש לה משקל, הוא חשוב לחברה?
לא, השאלה היא בכמה מהפעולות שלו הוא מעלה את הבורא.
דודי: אני לא יודע, אי אפשר למדוד את זה, אנחנו לא יכולים למדוד את זה. רואים שיש רצון, רצון קטן להשתתף בצורה מסוימת, השאלה איך אתה מתייחס לכל אדם שבכל זאת מגיע לשמוע אותך?
מושי: האם אפשר להתפתח להיות צומח לפני שאתה מקיים את הדומם? אני לא מקיים, אני לא משלם מעשר, מגיע לשיעורים מתי שנוח לי, מתי שאני יכול, משתדל לעזור לחברים במה שאני יכול, ויכול להיות שיש לי כישורים ואני עוזר עוד יותר מאלו שמגיעים לשיעורים. אני לא עומד במסגרת שקבעו מקובלים, אבל אני באמת מרגיש שאני כן נמצא במחשבות בקשר עם הבורא ותורם. יכול להיות כזה דבר צומח, בלי שקיים קודם את כל הדומם?
דתי שבלב, כן.
מושי: כן, זה כמו דתיים בלב. זאת אומרת, אדם כזה יש לו מקום כמובן בחברה שלנו, הוא פשוט נמצא בדרגות התפתחות קודמות, מתישהו הוא כן יגיע.
הוא לא צריך להגיע לשום דבר, הוא יכול כל החיים להיות כך.
דודי: אז מי נחשב שהוא בחברה? כשאנחנו אומרים חברה, אנחנו חושבים שזה כל מי שמשתתף, נמצא במעגל.
כן.
דודי: או גם במעגל הזה לכל אחד יש מסגרת משלו, לאחד מסגרת נוקשה ולאחד מסגרת משוחררת, מי נחשב פה שהוא ב ברה?
זה כלפי מה שהאדם קובע.
דודי: אדם קובע אם הוא נמצא בחברה או לא. במה הוא קובע את זה?
בהשתתפות.
דודי: במסגרת שהוא קובע לעצמו, וביחס שלו וכולי. ואם המסגרת שלו היא רופפת?
אז הוא גם כך.
דודי: אבל בכוונה שלו הוא מרגיש שהוא שייך, אם תשאל אותו התחושה שלו היא, "אני אתכם בלב ונפש".
כן.
אילן: נכון, אז אתה קובע שהמסגרת שלו רופפת, לא הוא. אם תשאל אותו, הוא איתך לגמרי ב-100%, את ההגדרה אתה נותן.
מושי: כל העניין הוא האם בעשירייה יכולים להיות כל הדרגות האלו, גם דומם, גם צומח, גם חי, וגם מדבר. זאת אומרת יש מקום לכולם?
לכולם.
מושי: זאת אומרת בעשירייה של עשרה אנשים יכול להיות שיש שלושה אנשים שהמסגרת שלהם היא להגיע שלוש פעמים בשבוע לשיעור ועוד כל מיני דברים כאלה. יש מקום בעשירייה לכזה דבר?
כן, מה שקבעו.
מושי: כן, אבל אותו אדם שומר על השלוש פעמים האלו?
כן.
מושי: הוא לא יורד מזה, אבל יש מקום.
דודי: נדבר יותר קונקרטי. נגיד בעשירייה הזאת יש בינינו חבר שלא מקיים את כל המסגרת, לא משלם מעשר, משתתף בחלק בשיעורים וכולי. זה בסדר שהוא נמצא איתנו וזו המסגרת שהוא בוחר לעצמו.
כן.
דודי: הוא קובע את ההתפתחות הרוחנית שלו.
כן.
דודי: ואנחנו, שכל אחד קיבל על עצמו מסגרת מלאה קובעים לעצמנו את ההתפתחות, הוא משפיע עלינו?
הוא משפיע עליכם ואתם משפיעים עליו.
דודי: במה הוא משפיע עלינו?
בזה שהוא נותן לכם דוגמה כמו שהוא נותן.
דודי: אם נוריד את זה, זה נקרא לקדוח חור בסירה?
אני לא יודע מה היה קודם ומה יהיה אחר כך, צריכים לראות בסקלה של ההתפתחות.
דודי: זאת אומרת, יכול להיות שגם המצב יתהפך מחר הוא יעלה ואחר ירד.
כן.
דודי: ולכן אי אפשר לשפוט במצב הנוכחי?
כן.
מושי: אז מה זה נקרא לקדוח חור בסירה, אתה יכול לתאר מצב שאדם קודח חור בעשירייה?
שהוא מפריע באיזה מקום, באיזו עשייה, ולא לומד ממה שאומרים לו, שהוא צריך לגדול, להשתפר.
מושי: אפשר להגיד כך, אם מישהו מפריע לי, הוא עוד לא מפריע כי "כל הפוסל במומו פוסל", אלא רק אם זה מפריע לכל העשירייה, דיברתי עם כולם והמעשה של החבר מפריע לכולם. נניח שאומרים לו והוא לא משתפר, יכול להיות שהוא באמת לא היה מודע, ועכשיו הוא מודע ועדיין ממשיך, האם זה נקרא קודח חור?
כן.
דודי: אתמול עשינו איתך שיחה על הפצה, שלחנו לכל החברים לשמוע, וקיבלנו עוד שאלות מחברים לאחר ששמעו את השיחה. יש רושם שאתה חושב שמיצינו את ההפצה בגדול, ועכשיו ממשיכים בקטנה לפי היכולת שלנו. מה המסר המדויק שלך לתלמידים לזמן הזה או בכלל בנושא הפצה אחרי כל השנים של הפצה אינטנסיבית?
אנחנו צריכים לבנות גדר שיהיה ברור לכל אחד מי נמצא בפנים ומי נמצא בחוץ.
דודי: מה זה נקרא בפנים?
בפנים, זה אומר שהוא דואג על שמירת הגדר והמצטרפים אליו.
דודי: מהי הגדר, כשאתה בא לכניסה לגדר מה הקריטריונים שבודקים אותך?
לשמור תורה ומצוות כפי שסיכמנו.
דודי: הפצה היא להביא את חכמת הקבלה לקהל הרחב, יש אולי כמה עשרות אנשים שעושים זאת בפועל, מלמדים בקמפוסים, כותבים ברשתות. רוב החברים נמצאים בתפקידים בכל מיני מעגלים, יש כאלה שתומכים בצורה ישירה בפעולות ההפצה ויש כאלה בצורה רחוקה. מה נחשב הפצה, האם הפצה זה מי שבפרונט, מלמד, מסביר, כותב וכולי, או גם מי שתומך מאחורי הקלעים או גם תפקיד קטן נחשב הפצה?
הפצה זה נקרא עד כמה החברה שלכם משפיעה על החברות האחרות לחיזוק שלהן בקיום תורה ומצוות.
דודי: יש הבדל בין מי שמלמד לבין מי ששוטף כלים מבחינת תפקיד בהפצה?
יכול להיות שכן.
דודי: במה, חוץ מהפעולה עצמה?
עד כמה הוא פעיל על חבריו.
דודי: אבל אלה הפעולות שהוא מסוגל לעשות כדי לשרת את החברה, לתמוך בחברה ולא לעצמו – יש מי שמכין אוכל לחברים ויש מי שמסוגל ללכת וללמד אנשים חדשים את חכמת הקבלה, יש הבדל בניהם או שזה רק עניין של כישרון?
קשה להגיד איפה כאן מונח הכישרון. אבל בכל זאת אנחנו צריכים להבחין בכאלה דרגות, אם אפשר להגיד כך.
דודי: תפקיד בהפצה זה לפי שורש נשמה של אדם?
זה מקושר להרבה שלבים.
דודי: מתי אדם נחשב שהוא מפיץ?
הוא מפיץ כשהוא יוצא בפועל לקהל הרחב ומסביר להם מה זה נקרא לקיים תורה ומצוות ודואג שהם יקיימו בפועל.
דודי: אני יוצא ללמד ולהסביר עכשיו מה זה תורה ומצוות על פי חכמת הקבלה כמו שאנחנו לומדים מהמקורות, וחבר בא איתי לפעולה הזאת, הוא עוזר לסדר את המקום, הוא מקבל את האנשים, עוסק בתשלומים, מוכר ספרים וכולי, הוא נחשב מפיץ?
כן.
דודי: בעצם כל מי שטורח, כמו הנהג שמסיע וכולי, כל אחד מהם שותף לפעולה הזאת, אנחנו ביחד בדבר הזה.
כן.
דודי: בארגון יש עוד עמותה שנקראת "משפחה למען חיבור", שם לומדים הילדים והנוער. יש נוער שגדל כאן. אם אנחנו מטפלים בנוער שלנו, מעבירים להם את הרוח הזאת, האם זה נחשב הפצה?
כן.
דודי: גם גברים וגם נשים נמצאים שם, בעיקר נשים. יש מדריכים שמטפלים ומחנכים אותם בדרך וברוח שלנו, הזמן שהם משקיעים הוא לא לטובת עצמם, זה נחשב הפצה?
כן.
מושי: אתה מפיץ.
דודי: אני מפיץ
מושי: אתה מפיץ, אנחנו עושים יותר כוונות.
דודי: אני גם מפיץ וגם עושה כוונות.
אילן: כוונה בזמן הפעולה, איזה ערך יש לפעולה עצמה עם כוונה, או בלי כוונה? וזה גם מוביל לשאלות שבהן אנחנו עוסקים עכשיו, על העניין שיש חברים שיוצאים בזמן שיעור הבוקר לעבודות. לא כל יום, אבל נניח ביום שישי. האם אנחנו כקבוצה, כארגון צריכים לאפשר את הזמן הזה לעבודות, אם יש אפשרות להביא קבלנים חיצוניים שבמשך היום יעשו את העבודות, או כדאי לתת לחברים שרוצים, שמסוגלים, שמוכשרים, פעם בשבוע לעשות עבודות?
פעם בשבוע ודאי שכן.
דודי: שיעור זה זמן קדוש, ועד שיש לנו זמן כזה ביום, פעם אחת שאדם עוצר לשעתיים ביום לנשמה שלו כמו שצריך, עכשיו הוא יוצא כדי לצבוע קיר?
מושי: אבל תסביר, למה הוא יוצא, זה לא סתם שפתאום בא לו לצבוע קיר.
דודי: כן, ברור שיש פה ניהול.
שמעון: גם כשחברים יוצאים לצבוע את הקיר או דברים כאלה, הם שומעים את השיעור. כשהיינו בכנס הערבה, שמעתי שיעור, קילפתי תפוחי אדמה, והייתי הרבה יותר מרוכז, ממש הרגשתי הרבה יותר מרוכז, כי אני עושה משהו פיזית, וכך אני מרגיש את השיעור. אני רואה כל הזמן אנשים עובדים עם אוזניות, עם רמקול, וכך גם כל מי שמגיע לשבוע לעשות צביעה או תיקון או דברים כאלה מקבל את השיעור. אז אתה חושב שפעם בשבוע זה בסדר לצאת לעבודות?
כן, אפילו לא פעם בשבוע, אפילו יום יום.
אילן: את הבירורים האלה עשינו איתך כבר לפני הרבה שנים.
כן.
אילן: הזכרתי אתמול לחברים שבבניין הישן הקמנו את כל אולם הלימוד מאולם ריק לגמרי לאולם לימוד כולל תאורה, סאונד, בזמן שיעור הבוקר במשך כמה חודשים. ואז היו הרבה בירורים, כי חברים שאלו "מה אנחנו פה, אנחנו שם, למה אנחנו באים?". והייתה הרגשה שכולנו מתקדמים מזה ששומרים על כללים ממש בעבודה, כך שלא יהיה פיזור הדעת, וזה היה מצוין, אני זוכר את זה.
דודי: אם יש תקופות שברור שחייבים עכשיו לשפץ כי זה דחוף, זה מובן. אבל אני רוצה להבין, אני זוכר שפעם לפני הרבה שנים הכנתי עיתון, והייתי צריך לצאת באמצע השיעור. ושאלת אותי איפה אני, למה יצאתי, ואמרתי שאני צריך להכין את העיתון. זה לא היה דחוף, לא שעכשיו מדפיסים ואם לא, העיתון לא ייצא. אלא זו עבודה. ואמרת אם זה ככה, אז אתה לא צריך לעבוד פה בכלל, אתה לא מארגן נכון את הזמן שלך. אתה צריך לסדר את הזמן נכון, כמו שצריך, ולהיות בשיעור.
האם זה ארגון נכון, ובאמת רק פעם בשבוע כשצריך יוצאים, או כמו שאתה אומר, זה בסדר תצאו כל יום לעשות עבודות, תנקו, תשפצו?
זה תלוי בחשיבות הדבר.
אילן: האם זו רק החשיבות או שזה תלוי גם במי מדובר? כי נגיד דודי, אני חושב שהוא מאוד חיוני בשיעור בוקר, אתה עובד איתו בשיעור בוקר, גם היום, ולכן חיוני לכולם שהוא ישב בשיעור בוקר. הוא יעיל יותר לכולנו כשהוא יושב בשיעור בוקר. הוא יהיה יעיל פחות אם אני אתן לו מברשת לצבוע משהו בזמן הזה. כלומר זה תלוי במי מדובר.
דודי: עם מברשת אני לא יעיל, יהיה פשוט נזק אם תיתן לי לצבוע.
אילן: בסדר, אני לא מודד דברים לפי הנזק, אלא איפה אפשר לנצל אותך יותר טוב. ובגלל זה האדם לא קובע לעצמו, אנחנו קובעים מי יעשה מה.
מושי: מה לא ברור?
אילן: לי ברור הכול.
מושי: אז תשאלו מה שלא ברור לכם.
שמעון: הבניין שלנו גדול, ענק, וכל הזמן יש צורך ביותר טיפול ואחזקה.
אילן: בטח, יש כל הזמן צורך להחזיק את המקום.
שמעון: נכון.
מושי: ויש את המתכנתים שיוצאים כל הזמן, כי אתה לא יכול לקנות את השירותים שלהם.
שמעון: גם אקוקה יוצא מדי פעם.
רואי: זה נקרא לצאת? אם אני יוצא לעשר דקות, רבע שעה. זה לא נקרא לצאת.
רואי: יש אנשים שבצורה מכוונת עובדים, אבל הם חוסכים לנו מיליוני שקלים.
מושי: זה לא שאתה יכול לקנות קבלנים כאלה, כי היית משלם מיליונים.
רואי: אבל השאלה נובעת ממקום אחר, אישי, בגלל המצב שלך היום. פעם היית נותן שלוש שעות שיעור בלי בעיה, היום אנחנו רואים שהזמן שאתה נותן שיעור הולך ומצטמצם, וגם זה לא קורה כל יום. לכן השאלה האם במצב שלך היום, זה נכון לאפשר לאנשים לצאת לעשות דברים בזמן שאתה בא, ונותן שיעור?
אני לא יודע מה להגיד, הזמן יעשה את שלו.
דודי: אצל רב"ש אנשים היו יוצאים לעבוד, לעשות דברים בזמן השיעור? היה איזה מפעל קטן?
לא, לא היו לנו עד כדי כך עבודות.
דודי: פשוט כי לא היו עבודות.
מושי: אבל סיפרת, נניח שבסוכות בנו סוכה.
זה משהו אחר. או לפני החגים, או מישהו שמכין סעודה. אבל אלה כבר עבודות ציבור.
דודי: למשל עלתה הצעה להכין מרק אחרי שיעור בוקר. שאחרי שיעור בוקר נעשה סעודה קטנה, תפילה, ומי שרוצה שיישאר לסעודה קטנה. אבל זה כרוך בעוד תורנות, בלהוציא עוד חברים בזמן השיעור להכין אוכל. למשל מחר אילן מושי, ואקוקה ייצאו להכין מרק בזמן השיעור.
אם סוכם שיהיה מרק לכולם, אז מי שנמצא בזה, כבר נמצא בעבודה הכרחית.
דודי: אבל אם לא כולם נשארים אחר כך, רק מי שרוצה, כי זו לא פעולה קבוצתית, זו לא סעודה משותפת.
זה כבר משהו אחר. שלא יישאר, אבל להכין, אם הוא חיוני, הוא חייב.
מושי: באמת צריך לקבל פה החלטה. אני למשל חושב שלשבת בזמן השיעור זה יותר חשוב מלצאת עכשיו להכין סעודה לחלק קטן מהאנשים, כי הרוב לא יישארו, הם צריכים לישון, יש עבודה, וכן הלאה. מצד שני, סעודה זה תמיד טוב, ולכן כביכול אין פה ויכוח.
שמעון: אבל נניח שמגיעים מאתיים איש לשיעור הבקר, מאה וחמישים יוצאים, וחמישים נשארים לסעודה. האם זה נכון שיהיו תורנים להכין סעודה, ואחר כך לנקות לחמישים איש?
כן.
רואי: אבל זו לא סעודה, בואו נדייק. בן אדם בא, לוקח צלחת, שמים לו מרק, והוא יושב ואוכל עם כמה חברים, זה מה שזה, זו לא סעודה שכולם יושבים ועושים פעולה של סעודה.
טוב, איך שאתם קובעים.
מושי: ברור שאחרי שקבענו, אז צריך לעשות. אבל איך לקבוע? כי יש פה כמה עקרונות סותרים. סעודה זה טוב, אף אחד לא יכול להגיד שסעודה זה לא טוב, אבל גם השיעור חשוב, אבל כנראה לא לכולם.
דודי: איך קובעים? למה אני צריך לצאת, להכין סעודה לחמישים איש, כשאני בעצמי לא הולך להיות שם, ולי חשוב להיות בשיעור.
ולאד: צריך לשאול את האנשים אם הם רוצים את זה. תשאלו את האנשים.
מושי: אולי הפתרון הוא לשאול את כולם.
דודי: אני מסכים עם ולאד, כדאי לשאול את כולם, לראות מה הכמות, וגם אם מוכנים לצאת בשביל זה לתורנות.
מושי: אם רובם רוצים, אז כנראה באמת שכדאי.
דודי: לשאול גם אם רוצים, וגם אם מוכנים לצאת לתורנות.
אילן: אתם זוכרים שפעם הייתה דייסה כל בוקר. מה הייתה הסיבה שהפסקנו?
דודי: הקורונה. אני חושב שעד הקורונה הייתה לנו דייסה.
אילן: והייתה דרישה לזה?
דודי: בדקתי את הנתונים, שבעים איש היו נשארים ומשלמים על הסעודה, וכל יום יצאו 3,4 אנשים לתורנות.
אילן: זה משהו אחר. אני מבין שכפו עלינו את ההפסקה, זו לא הייתה בחירה שלנו. הייתה קורונה, ונאלצנו להפסיק.
רואי: לגבי חברים שיוצאים מהשיעור. יש הרבה חברים שעובדים איתי שיוצאים מהשיעור כדי לעשות שירות לחברה, מתכנתים, מסדרים שרתים וכולי, חלקם אפילו כמה פעמים בשבוע. איך לקבוע האם זה נכון לתת להם אישור לצאת או לא? לפי מה לקבל החלטה?
אתה קובע, ומהיום הזה והלאה אתה כבר אחראי עליהם.
שמעון: אם נביא טכנאים אחרים מבחוץ ונשלם על זה מיליונים, האם זה נכון? לפי מה לקבל החלטה כזאת?
רואי: כלומר, אני יכול לקנות את השירות הזה בכסף, והוא שווה ערך להרבה מאוד כסף, מאות אלפי שקלים, אפילו מיליוני שקלים, או שאני יכול לתת לחברים שלנו בזמן השיעור לעשות את העבודה הזאת.
אפשר לתת לחברים.
רואי: האם יש ערך בזה שדווקא חברים שלנו עושים את העבודה?
קשה לשקול, אבל יש ערך.
רואי: אדם שעושה את העבודה, האם יש לו תועלת רוחנית מזה שהוא עושה עבודה כזאת?
יש, ודאי.
רואי: מה התועלת?
התועלת היא בזה שהם עושים הכול כאילו בקבוצה אחת. אסור לזלזל בזה.
רואי: אתה מעריך אנשים שעושים דברים כאלה למען החברה?
כן.
שמעון: כלומר כל אחד שרוצה לצבוע, לתקן חשמל, דברים כאלה, זה הכול אותו דבר.
מה זה כל אחד? תלוי אם הוא מסוגל לעשות את זה בזמן אחר או לא, עד כמה העבודה שלו חשובה לכל החברה, את זה צריכים לשקול.
שמעון: אם הוא יכול לעשות את זה לא בזמן השיעור, אז עדיף שהוא לא יעשה את זה בזמן השיעור.
זה ברור.
אילן: שמעון, אתה מנהל תפעול, אתה יודע מה הנחיצות של הדברים שלנו בבניין, וזה שאני בא ואומר לך שאני רוצה לצבוע, יופי, אבל אתה צריך להחליט.
שמעון: רגב עושה את זה והוא יודע בדיוק.
אילן: בסדר גמור, שמישהו ינהל את אלה שרוצים.
דודי: יש פסוק שאורי שלח לנו, אם אתה יכול להסביר למה הכוונה לפי חכמת הקבלה. זה מתוך ספר "אור החיים" הקדוש.
"יש אשר קונים מקום קבורה בחייהם משום דידוע שזה סגולה לאריכות ימים, אולם הצדיק לא קונה הקבר עבור הסגולה לאריכות ימים, אלא להיפך משום שכל חייו הוא רק הכנה עבור הזמן שלאחר המיתה. ואם כן מן הראוי להכין עצמו לכך במה שאפשר. ונראה בזה גופא הסגולה לאריכות ימים שיש בקניית קבר מחיים, במי שחי כל ימיו עבור הזמן שלאחר המיתה ומכין עצמו לכך, הוא זה שמבין ומעריך מה זה חיים ולו ראוי ליתן אריכות ימים."1
מה המקובלים מתכוונים בזה שאדם מכין את עצמו?
מכין את עצמו, זאת אומרת עושה את כל המעשים שלו כדי לזכות את הרבים לחיים שנכנסים בהם אחרי מיתה.
דודי: איזה חיים הם אחרי המיתה?
אין חיים?
דודי: מה זה משנה לפני המיתה או אחרי המיתה, אם אדם מגיע להשגה בחייו, האם יש הבדל?
אם הוא מגיע להשגה בחייו, אז לא. זה כבר אחרי המיתה.
דודי: אחרי המיתה בעודו בחיים.
כן.
ולאד: ברגע שהוא נפטר מהרצון לקבל, זה כבר לא משנה.
נגיד.
ולאד: אז כבר מתחילים החיים האמיתיים.
כן.
מושי: המיתה היא מיתה של הרצון לקבל, אנחנו מכירים את זה.
כן.
מושי: למה יש מנהג שחשוב לקנות מקום קבורה עוד כשאתה חי, שחי בך הרצון לקבל, ואתה כבר מראש יודע איפה הוא ייקבר.
כן.
מושי: מה זה אומר?
זה מאותו סוג השאלות.
מושי: האם אתה צריך לדאוג מראש איפה הרצון לקבל שלך ייקבר?
לזה דווקא לא דואגים כל כך. ראית קברות הצדיקים, באיזה שדה בדרך שמו אבן, ולפעמים לא הייתה אפילו אבן, אלא השאירו ככה.
מושי: זאת אומרת זה לא משנה איפה ייקבר הרצון לקבל ובאיזו צורה, צריך לדאוג לחיים.
כן.
דודי: גם בעל הסולם כתב: לא אכפת לי איפה יקברו את שק העצמות שלי.
מושי: וכל אלו שרוצים להיקבר יחד, כמו ליד משפחה או ליד אהוב, האם אלו מנהגים?
כן.
דודי: אבל המקובלים רצו להיקבר באחת מארבע הערים הקדושות בארץ, חברון, ירושלים, טבריה, צפת, היה חשוב להם המקום, או שלא היה אכפת להם, שישימו אותם בגבעתיים?
כן.
דודי: לא חשוב איפה?
לא.
דודי: לרב"ש או בעל הסולם היה חשוב? לא היה חשוב.
מושי: האם רב"ש לא ביקש לקבור אותו ליד בעל הסולם?
לא. על אשתו שנפטרה הוא אמר, "מה, לנסוע לירושלים בשביל זה? מאתיים מטר מאיתנו יש בית קברות".
דודי: ואיפה קברו אותה, שם?
לא. היו גם הבנות שלו.
דודי: ברור, פוליטיקה. האם לך זה חשוב?
לי חשוב מאוד איפה שייקברו את העצמות שלי. כן.
דודי: באמת?
אני ממליץ שלא תעסיקו את עצמכם בזה, אני כבר אדאג.
(סוף השיחה)
המקור לא נמצא, הוקלד משמיעה.↩