"ברוך המקום"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.01.25 – אחרי עריכה
דודי: התחלתי היום עם מילה שהייתה בבוקר. הרב הסביר קטע מאוד יפה שדיבר על "מקום". אף פעם לא שמעתי את המילה הזאת בהקשר הזה, בהקשר העמוק שלה, שצריכים להגיע למקום משותף, לבורא. דיברתי עם אקוקה שנביא קצת מקורות בנושא כי יש בזה הרבה הבחנות, וראינו שהרב"ש כותב על זה בכל מקום.
"ענין "מקום" פירוש, המקום נקרא מקום הבריאה, שהקדוש ברוך הוא ברא. שמצד רצונו להטיב לנבראיו, ברא יש מאין מקום שהם יקבלו את ההנאה והתענוג, מה שהוא רוצה להטיב להם. נמצא שהמקום הזה, היינו הבריאה, צריך להיות ממולא את אור ה', שהוא להטיב לנבראיו. נמצא ש"ברוך המקום", היינו שמברכים אותו שברא את המקום.
ולפי זה יוצא, שאם המקום עדיין לא נתמלא, אלא שבמקום זה יש הסתרת פנים, אז אומרים המקום הזה צריך להיות ממולא עם אור ה'. והגם שעדיין לא מגולה אצלנו, צריכים להאמין ש"מלא כל הארץ כבודו". "ומשרתיו שואלים זה לזה, איה מקום כבודו".
ולפי זה יהיה פירושו, "המקום ימלא חסרונך", היינו שהחסרון הזה, שהוא בחינת הסתרת פנים, שזהו גורם כל החסרונות, ימלא, היינו שיהיה בגילוי פנים."
(הרב"ש. 462. "ברוך המקום")
שמעון: קטע 2.
"הנה "מקום" בעבודה יש לפרש מקום חסרון. כלומר, אם יש לאדם איזה חסרון, יש לומר, שיש לו מקום לקבל מילוי על החסרון. אבל אם אין לו חסרון, לא שייך לומר שיכול למלאות, היות שאין לו למי למלאות. כדוגמת, שאם אינו רעב, אין הוא יכול לאכול. שזה נקרא, שאין לו מקום בשביל למלאות רעבונו, או אם אינו צמא, אין הוא יכול לשתות מים, מסיבת שאין לו מקום לקבל את המילוי."
(הרב"ש. מאמר 20 "מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה" 1991)
שמעון: האם כל העבודה שלנו היא שיהיה לנו יותר חיסרון?
מה אתה חושב שיחסר לך?
שמעון: אנחנו רוצים שיהיה חיסרון להגיע לבורא, לכן זה רק עוד ועוד חיסרון.
חיסרון.
אילן: ככל שהזמן עובר, כך מורגשת באמת איכות הקשר בינינו בעשירייה.
כן.
אילן: זה מעניין, כי זה משפט שהייתי יכול להגיד גם לפני חמש שנים ולפני אני לא יודע כמה זמן, אבל רואים בזמן איך הקשר נעשה יותר...
יותר צמוד, יותר מורגש.
אילן: עם כל מיני מצבים בפנים. כמו שלפעמים זה שמח, טוב, וחם ולבבי, כך לפעמים זה מעצבן עד כדי שיתפוצץ הכול.
כן.
אילן: אבל מה שמחזיק עם כל הדברים האלה, עם כל המצבים, זו ההבנה, הידיעה של חשיבות המטרה, למה אנחנו ביחד. המצב הזה שמחזיקים את הסיבה למה אנחנו ביחד, נותן הרבה כוחות לעבוד על הכול.
במצב כמו עכשיו, קשה לי להרגיש אותו דבר במצב פיזי בינינו ובמצב וירטואלי נאמר. עכשיו, כמושי וולאד לא נמצאים איתנו, אני מרגיש שממש חסר לי חלק, חסר משהו. מה חסר? אני אפילו לא יודע להגדיר את זה בשם.
שהוא ממש ממלא? שהיה ממלא?
אילן: בטח, קשה לי להתעלם מהחוסר הפיזי שלהם.
דודי: איך אתה משלים הרגשה של חבר שחסר בנוכחות הפיזית שלו? אנחנו יושבים פה עכשיו, איך משלימים את מושי וולאד שנרגיש שהם ממש יושבים פה עכשיו, ושהם במקום שלהם, לא משנה איפה הם נמצאים, פתאום ירגישו את כוח העשירייה? מה אפשר לעשות?
לא יכולים לעשות כלום, רק לחשוב עליהם שכביכול הם יושבים כאן, ואנחנו משלימים זה את זה בכל הכוחות הפנימיים שלנו.
אילן: מה לעשות עם ההרגשה? בהרגשה בכל זאת יש הבדל. גם מה שמאוד מפריע לי, שאני שומע מהרב כל השנים שהגופים לא חשובים ולא צריך לייחס לגופים יותר מדי, אבל אני מרגיש הבדל, בכל זאת יש ערך לחיבור הפיזי הזה.
דודי: אתה מרגיש את החיסרון של החברים? אתה מרגיש נגיד בחיסרון של מושי וולאד, שהם חסרים?
כן, אותם אני מרגיש במיוחד.
דודי: ואיך מפצים על זה? או שזה המצב.
תכסה את זה ביחס שלך, בהשתוקקות שלך.
רואי: קטע 3.
הקב"ה הוא מקומו של עולמו. כלומר, שהתיקון הבריאה הוא, שהמקום של הבורא, היינו החסרון, הנקרא "מקום של הקב"ה", הוא שהבורא רוצה להשפיע, היינו החסרון.
מה שאפשר לומר לגבי הבורא חסרון, הוא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו. והרצון הזה להשפיע, בזמן שהעולם יהיו בבחינת חסרון, מה שהם רוצים להשפיע כדוגמת הבורא, אז העולם יתקיים בבחינת השלמות. שאז הבורא יכול להשפיע להם טוב ועונג. למה. מטעם שקבלת טוב ועונג יהיה על דרך התיקון."
(הרב"ש מאמר 20 "מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה" 1991)
דודי: בואו נשתה לחיים על התלות בינינו, בין כל חבר בבני ברוך, שהולכת ומתהדקת מיום ליום. מרגישים שבלי כל חבר פה אי אפשר להתקדם. אז שנרגיש כל אחד, ושהבורא יאיר את הדרך שלנו יותר ויותר מיום ליום. "לחיים!".
רואי: אתה מרגיש שאתה פותח משהו חדש בשיעורים?
מי שמרגיש, אז מקבל את זה.
רואי: בשבוע האחרון יש עומק מאוד חזק שנפתח. הרבה חברים מרגישים את זה, מתרשמים מזה, מכל העניין של ההדדיות, מרכז הקבוצה, מרכז ההרגשה, זה נפתח ברובד חדש.
אילן מה איתך?
אילן: אני שמח שיש לי עשירייה. אני באמת לא יודע איזו מין צורת חיים הייתה בלי קשר לדרך, לרב, ואני באמת בהודיה כל הזמן ממש. עם כל הקשיים, עם העליות, והירידות, הכול בסדר, העיקר להיות על המסלול. זה ששואלים אותך אם אתה נותן, ומה אתה אומר, אני בטוח שהקבוצה שלנו בהתקדמות, כי אם היא לא הייתה בהתקדמות, אז לא היית נותן, כי אתה נותן כלפי כלי.
כן.
אילן: זה שמורגש שדברים חדשים קורים, ויש הבנה והתרגשות בשיעורים, גם דודי בטוח מקבל הרבה פידבקים, זה אומר שנבנה כלי. ועל זה אני יותר שמח, שאנחנו מתקדמים ביחד, וזה עוד יותר מחדד, מעלה את התלות ההדדית בינינו, את האחריות הדדית. צריך ממש להיות בביקורת עצמית גבוהה מאוד על כל פעולה, על כל דבר - מה אני חושב, מה אני עושה, למה אני עושה מה שאני עושה. "לחיים!".
שמעון: האם עכשיו אתה נותן דברים חדשים כי אנחנו מוכנים לזה?
אני?
שמעון: כן. כמו שדיברנו, שאתה נותן כל פעם משהו חדש שאף פעם לא נתת לפני כן. או בגלל שאנחנו מתחדשים, אנחנו פתאום מקשיבים למה שגם אמרת לפני הרבה זמן רק לא הקשבנו לזה, לא ידענו, לא הרגשנו את זה, ובגלל השינוי שקורה בינינו, אנחנו יותר מקשיבים לך. כלומר אמרת את זה כל הזמן, אבל בגלל שמשהו מתחדש בינינו, אנחנו פתאום מקשיבים למה שאתה אומר, פעם ראשונה.
כן, זה יותר נכון.
דודי: מקור החידוש הוא בנו, מתוך החיבור בינינו אנחנו מתחילים לשמוע את מה שאתה תמיד אומר.
כן.
שמעון: יש קליפים שלך בזוהר שעשית לפני עשר, חמש עשרה שנה, ופתאום אני קולט שלא שמעתי. פעם ראשונה עכשיו אני מרגיש מה הרב אמר לפני עשר שנים.
כן.
דודי: לי זה קורה ברמה היומית. אני שומע את הרב, אני כותב סיכום, עושה הכול, ופתאום שולחים לי ציטוט, ואני אומר "מאיפה זה בא?", אומרים "עכשיו הוא אמר, זה טרי". מה זה עכשיו הוא אמר? כתבתי סיכום, עשיתי הכול ולא שמעתי. אני חוזר לטקסט, המילים היו שם, ואני מסתכל ואומר, מה היה פה, לא ראיתי, כאילו זה עבר לי מול העיניים.
שמעון: אמרת דברים לפני עשר שנים, עשרים שנה ושמעתי, ואני פתאום מבין שלא שמעתי כלום, לא הרגשתי.
הכול נכון.
רואי: איך היה לך אתמול כשבאת לסעודה? קודם כל כולם מאוד התרגשו שהגעת לסעודה.
דודי: אמרת שתבוא, אחר כך אמרת שלא תבוא, ובסוף הגעת אחרי שהסעודה התחילה, והייתה התרגשות שאתה משתתף איתנו.
רואי: מאוד התרגשו. הייתה התרגשות מאוד גדולה לראות אותך בסעודה.
טוב.
שמעון: אני חושב שהדאגה שלנו, החרדה שלנו, צריכה להיות עם אחריות גדולה מאוד. כי כמו ששמעון אומר, אנחנו שמענו לפני חמש עשרה ועשרים שנה, אז הדאגה שלנו, האחריות שלנו צריכה להיות כלפי הדדיות גם אליך, גם עליך. כי מה שאני מרגיש, אומנם איפה אנחנו ואיפה אתה, אבל כמה ההתפתחות שלך תלויה בנו כקבוצה, כגוף שכלפיו אתה עובד. לא פשוט לי אפילו לחשוב על זה.
ודאי שההתקדמות שלי תלויה בהתקדמות שלכם.
דודי: אנחנו מעכבים אותך? אתה מרגיש שהכלי העולמי מעכב את ההתקדמות שלך?
לא.
דודי: האם זה מנגנון אחר, לך יש מסלול התפתחות ולנו מסלול התפתחות?
לא, רק לא תלויים זה בזה.
דודי: האם בין הרב לתלמידים אין תלות?
לא.
אילן: בכל זאת זה נותן לך פתח גדול יותר לעבודה מולנו, כקבוצה, כגוף.
יכול להיות שאתה צודק.
אילן: מה זה צער גידול בנים?
אם יש לך בנים, אז אתה חייב לדאוג לגדלות שלהם.
אילן: מה פה הצער?
אתה אחראי עליהם. אתה צריך להוריד את עצמך לדרגה שלהם, ואז בצורה כזאת הם יגדלו.
דודי: זו זכות או חובה לגדל ילדים?
גם וגם.
דודי: למה צער גידול בנים ולא שמחת גידול בנים?
צער, מפני שאתה צריך להצטמצם.
אילן: בגידול הבנים חייב להיות מורגש צער? יש ערך לצער, הוא בונה כלי.
בגידול הבנים, כן.
דודי: קטע 4.
"אומרים "ברוך המקום". היינו בזמן שהאדם זוכה לקבל את בחינת חסרון של הבורא, שהוא רצון להשפיע, אז האדם נותן תודה לה' עבור זה שהבורא נתן לו את המקום שלו, היינו שהוא הרצון להשפיע, שזה יש להבורא. והאדם צריך להגיע לדרגה זו, היינו שיהיה לו הרצון להשפיע. לכן אומרים "ברוך המקום", עבור זה שנתן לנו את המקום, היינו החסרון שלו, שהיא הרצון להשפיע, שברצון הזה של הבורא יכול הבורא למלאותו עם טוב ועונג."
(הרב"ש. מאמר 20 "מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה" 1991)
שמעון: בואו באמת נודה לבורא שיותר ויותר מקרב אותנו אליו.
"לחיים!".
אילן: קטע 5.
"שאלנו, מהו "אין לך דבר, שאין לו מקום" בעבודה. והפירוש הוא, שדבר זה שהאדם רוצה להשיג, היינו את הרצון להשפיע, שזה הדבר שהאדם מרגיש שחסר לו. אז האדם צריך לעבוד מקודם, שהדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, היינו הרצון להשפיע, צריך שיהיה לו מקודם מקום, היינו חסרון אמיתי. והוא מתבטא בשני אופנים:
א. שירגיש שחסר לו.
ב. שירגיש, שרק ה' יכול לעזור לו, והאדם בעצמו אינו מסוגל בשום אופן לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
וזהו "שאין לך דבר, שאין לו מקום". כלומר, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך מקודם להכין את המקום, היינו החסרון, ואח"כ ה' נותן לו המילוי על חסרונו.
(הרב"ש. מאמר 20 "מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה" 1991)
דודי: מה זה מקום?
מקום חיסרון.
דודי: מקום זה לא בורא?
יכול להיות על שם הבורא, אבל בעצם מקום זה חיסרון.
דודי: כשאומרים שאנחנו צריכים לעלות מעל זמן, תנועה ומקום, על איזה מקום מדברים?
מקום זה רצון שאני יכול למלאות אותו בכוח השפעה.
דודי: וכשהמקום מלא בכוח השפעה, מה קורה למקום?
מוכן לקבל.
שמעון: אם אין חיסרון, אז אין מקום בעצם.
נכון.
אילן: כדי שיהיה מקום צריך להתרוקן לגמרי ממה שיש היום במקום.
לא עד כדי כך.
(סוף השיחה)