פרשת השבוע - במדבר
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 06.05.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
גלעד: פרשת "במדבר" היא פרשה שפותחת בציווי הבורא לפקוד את בני ישראל לפי שבטיהם, לתת מהם אנשים לצבא מבן 20 שנה ומעלה, ולמנות את ראשי השבטים, את הנשיאים. לאחר המינוי, משה צריך להסביר איך כל שבט מתמקם בלכתו ובעצירתו במדבר, לפי שבטים, לפי דגליהם, לפי ארבעה כיוונים, והמשכן ביניהם.
אחד מהנושאים העיקריים בפרשה הוא הציווי שחוזר ונשנה על הבדלת שבט לוי, שבט שלא מונים אותו בין יוצאי הצבא, אלא כולו מוקדש לה' ולשירות המשכן. גם בתוך שבט לוי יש חלוקה לכמה משפחות כאשר אחת המשפחות, בני משפחת הקהתי, הם המשרתים בקודש הקודשים.
תפקידם של הלווים הוא לפרק ולהרכיב את המשכן בכל חניה ונסיעה של בני ישראל במדבר. יש להם נהלים מאוד ברורים איך לנהוג עם כל חלקי המשכן, ואיך לשמור עליהם. הלווים גם נתונים תחת הכוהנים, ועוזרים להם בשירות המשכן.
מה מסתתר מאחורי התיאור הזה?
מסתתר כאן כל תהליך ההליכה במדבר. אנחנו מתחילים מכך שהבורא ברא רצון לקבל, רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו. והרצון הזה מתפתח בצורה פשוטה על ידי ייסורים מאחורה, ותענוגים מקדימה. הייסורים דוחפים אותנו לברוח ממקום שרע לנו והתענוגים מושכים אותנו למקום שנראה לנו שיהיה טוב, וכך אנחנו מתפתחים בכל רגע ורגע. לאן שאני מסתכל, כל מה שקורה, כולל הפרסומות, הכול עובד לשם זה. למדנו איך בדיוק להשתמש בכל זה, גם בייסורים וגם בתענוגים, או כדי לכוון את עצמנו או שמישהו רוצה לנצל אותנו, וכך הוא משתמש.
אבל כשאנחנו מגיעים לאותה התפתחות שהתחילה מבבל ששם זו תחילת עם ישראל, אז אנחנו רואים שכבר מתחיל להיות עניין של שילוב. שלא מספיק רק רצון אגואיסטי, מקסימום ליהנות ומינימום לסבול, או לקנות הכי טוב ולשלם פחות, כפי שידוע לנו מהחיים שלנו. אלא אם אנחנו רוצים להתקדם נכון לצורה הרוחנית, זה לא מספיק לנו. אנחנו צריכים בעצמנו להימשך, ולהימשך למשהו שלא האגו שלנו מכוון אותנו אליו, אלא מכוונת אותנו ה"נקודה שבלב". זאת אומרת, הרצון לגלות את הא-לוהות, לגלות את הבורא.
כמו שאנחנו לומדים לפי הגדרת חכמת הקבלה, שחכמת הקבלה היא שיטת גילוי הבורא לאדם בעולם הזה. זאת אומרת שהאדם, בעודו חי בעולם הזה, חייב לגלות את הבורא. איך לגלות את הבורא, הרי הוא נסתר? הוא נסתר, מסבירה לנו חכמת הקבלה, מפני שהכלים שלנו, החושים שלנו לא יכולים לתפוס אותו.
קיימים הרבה דברים בעולם שאנחנו לא יכולים לתפוס אותם. אבל לאט לאט אנחנו בונים כל מיני מכשירים כדי להרחיב את טווח הקליטה שלנו. כדי להרחיב את טווח הראייה, יש לנו מיקרוסקופים, טלסקופים, משקפת, משקפיים ועוד. כך אני מרחיב את שדה הראייה שלי או מרכז אותו יותר פנימה. יש לנו רדארים, כל מיני חיישנים למיניהם. אנחנו בונים לעצמנו כל מיני מכשירים שבעזרתם נוכל לראות ולזהות דברים קטנים מאוד, ויברציות קטנות או דברים גדולים מאוד. יש גלי רדיו, וגלי רנטגן, יש הרבה דברים בעולם שאנחנו מגלים ומלכתחילה אין אליהם חוש. אבל אנחנו מגלים אותם באותם החושים שלנו, רק שהם מורחבים על ידי הכלים הנוספים שאנחנו בונים.
יש עוד הרבה תופעות במציאות הסביבתית שאף פעם לא נוכל לגלות. למה לא נוכל לגלות אותן? מפני שמלכתחילה הן לא מותאמות לכלי הקליטה שלנו. כי את התופעות האלה אפשר להרגיש, להבין, לתפוס רק אם אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה יותר עליונה.
כמו שהדומם לא יכול להבין מה זה נקרא להיות צומח, הצומח לא יכול להבין מה זה להיות חי, והחי לא יכול להבין מה זה להיות אדם. זה עולם אחר לגמרי, זה מחשבות, רצונות, חשבונות. לדעת עבר, הווה, עתיד. נניח אדם לעומת כלב שנמצא לידו, זה בכל זאת שני עולמות, סוג החיים הוא אחר.
וכאן אנחנו מדברים על דרגה נוספת שהיא אפילו לא דומה, היא לא שדרוג של המדרגה הקודמת. אנחנו לא צריכים כאן להשתפר במשהו, להוסיף משקפת, רדארים או כל מיני כלים נוספים. אנחנו צריכים לשנות כאן את הטבע המקורי שלנו, וזאת הבעיה.
כי קיים במציאות מעמד של בורא ונברא, שהבורא הוא כולו משפיע והנברא הוא כולו מקבל מהבורא. ואם אנחנו רוצים לגלות את הבורא, אנחנו צריכים להיות באותן התכונות כמוהו. ואנחנו, כפי שהבורא עשה אותנו, נמצאים בתכונות הפוכות. הוא המשפיע, ואנחנו המקבלים. אז איך אנחנו רוכשים תכונה כזאת? אנחנו לא יכולים להפוך להיות בורא. אני בעצמי לא מסוגל להיפטר מהטבע שלי, כי כולי כזה, בכל כולי, במה שאני אעשה, אני כולי בנוי כך מלכתחילה. עוד מלפני שהייתי קיים, בא הכוח של הבורא וברא אותי בהעתקה כמו חותם ונחתם. ואז אני הפוך ממנו ולא יכול לעזור לי כלום.
אז מה עושים? לכן יש שיטה. בגלל שאני הפוך ממנו, שהוא ברא אותי בצורה כזאת, בהטבעה, אני יכול להפוך את עצמי, "נהפוכו". ואז כשאני עושה מעצמי, משתמש בתכונותיי, רק בצורה הפוכה מהצורה שמלכתחילה קיבלתי ממנו, אז אני נעשה דומה לו. זאת אומרת, אני נשאר אני, עם הרצונות שלי שהם רק לקבל וליהנות, אבל אני יכול להשתמש בהם בצורה הפוכה. זה נקרא שבכל תכונותיי אני פונה אליו, שאני משתמש בהן, אבל כדי להַנות לו.
גלעד: במה בדיוק אנחנו הפוכים?
הבורא כולו רוצה לתת לנו. הוא נותן לנו תרי"ג תענוגים, תרי"ג אורות, זה נקרא "תרי"ג אורחין דאוריתא". כל האורות האלה יחד הם נקראים "תורה", ויש בתורה, במקור הזה שנקרא תורה, תרי"ג אורות פרטיים. ותרי"ג האורות הפרטיים האלה בנו בי תרי"ג רצונות ליהנות, לקבל. וכל הרצונות האלה, בצורה שהם מלכתחילה אצלי, אגואיסטים, לקבל, ליהנות, הם נקראים יחד "יצר הרע".
לכן זה נקרא "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"1. זאת אומרת, מלכתחילה אני אגואיסט בתרי"ג הרצונות שלי כלפי הבורא. אני המשתמש, אני המקבל, אני הרוצה למלא את עצמי על ידי זה שתביא לי את תרי"ג האורות האלה, לא חשוב מה, אני רוצה ליהנות. אני לא יכול לשנות את הטבע שלי, תרי"ג הרצונות האלה נשארים והם כולם לקבל. אלא אני מוסיף לזה כוונה שאני מקבל את זה לא כדי ליהנות בלבד, אלא כדי לעשות לו נחת רוח, כי הוא רוצה שאני אקבל ואיהנה. זאת אומרת, אני בסך הכל מתחיל קצת להתחשב איתו.
זה כמו ילד קטן שפתאום תופס שֶכֶל ועושה את המעשה לא רק לטובת עצמו, אלא גם כי זה נעים לאמא. בזה הוא כבר מוסיף למעשה מידת הזדהות, הוא יותר מבין את האמא, הוא יותר קרוב אליה, הוא מביא לה תענוג והוא גם נהנה מזה שהוא מביא לה תענוג. זאת אומרת, יש לו עוד תוספת גדולה מאוד לְמה שהוא עושה, לְמה שהיה מקבל בעצמו ונהנה בלי לתת שום תשומת לב לאמא. ובזה אנחנו יכולים להידמות לבורא.
זאת אומרת, הטבע שלנו, הרצון לקבל נשאר. אלא אנחנו מוסיפים כוונה. להוסיף כוונה לרצון לקבל זה נקרא לא ללכת ברצון לקבל בלבד, שהוא אגואיסטי, יצר הרע, אלא אני מתחיל להמתיק אותו. אני בודק עד כמה אני מסוגל לחשוב בחיים שלי, כשאני מבצע, עושה, ומקבל ונהנה, שאני עושה טוב לבורא. ואז אני, יחד עם הקו הזה של הקבלה שנקרא "קו שמאל", אני מוסיף "קו ימין", קו הכוונה. קו הקבלה הוא שאני מושך לעצמי, וקו הכוונה הוא שאני שולח כאילו לבורא, "בשבילך אני עושה את זה. תביא, אני עושה את זה כדי שאתה תהנה". ואז יש לי שני קווים.
יש לי רצון לקבל גדול, נניח מאה קילו, וגם מהאור שמגיע, יש לי מאה קילו. ומהכוונה, שאני יכול לחשוב על הבורא, יש לי נניח עשרים קילו. אז קו ימין הוא עשרים קילו, וקו שמאל הוא מאה קילו. ואז אני מגביל את קו שמאל ואומר, "אני מקבל רק במידה שאני יכול לתת, להשפיע". החשבון הזה נקרא "קו האמצעי". וההליכה הזאת, כשאני הולך בצורה כזאת, זה נקרא "מִדבר". זה באמת לא פשוט, יש הרבה מאוד הכנות כדי להגיע לעבודה הזאת במדבר.
לא סתם כתוב כאן בפרשה שזו עבודה שנעשית אחרי גיל עשרים. יש לנו עיבור, ואחר כך יניקה, שנות היניקה, שנות הנערות, בר מצווה ונערות עד גיל עשרים. ובגיל עשרים אדם נעשה ראוי, והוא יכול בכוח לעבוד עם כל הרצונות שלו לקבל, בכוונה הנכונה.
גלעד: בגלל זה סופרים את האנשים היוצאים לצבא רק מגיל עשרים ומעלה.
נכון, מגיל עשרים ומעלה זה נקרא שהוא רשאי להתעסק במקרקעין, בקרקע, ברצון לקבל. ארץ זה רצון. ולכן מאז אנחנו סופרים שהאדם הוא אדם גדול ומוכן להיכנס לצבא. ברור לנו מה זה הצבא, מי שיכול להילחם עם עצמו כדי לעשות הכול רק בהתאם לבורא וכך הוא מגלה את הבורא, בהתאם לזה. זאת אומרת, עד כמה שבקו אמצעי יש לו התאמה לבורא. אמנם שהוא הפוך לפי טבעו, אבל עשה את עצמו דומה, ולכן נקרא "אדם".
אז לפי זה שבכוונה, בחזרה האדם הכין את עצמו לעשות נחת רוח לבורא כמו שהבורא לו, באותו קו אמצעי, "אני לדודי ודודי לי"2, הוא מגלה בקו אמצעי את הבורא, את הכוח העליון. ואז הוא מגלה כל מה שהוא רק צריך כי אין חוץ מלבדו, אין משהו למעלה, אין שום דבר חוץ ממנו. זאת אומרת, הוא כבר מכיר עבר, הווה, עתיד, הכול, ובמידה הזאת הוא מתחיל לשלוט במציאות.
הקו האמצעי הזה נקרא "ישראל", "ישר א-ל". וכדי להגיע לקו אמצעי, אז יש לנו ארבעה מרכיבים שהם קו שמאל, קו ימין, קו אמצעי שבו אני מסדר את הכול, והמקום שבו מתגלה דמות הבורא, שזה למטה מזה, במלכות. זאת אומרת, יש לנו דגלים, והדגל העיקרי הוא דגל מחנה אפרים, כי הוא עבור המלכות. אז יש לנו את שלושת הקווים, שמאל, ימין, אמצע ואת מלכות המקבלת מהם. אם לומדים את זה בצורת הספירות, אז זה נצח, הוד, יסוד, ומיסוד, בזיווג דהכאה עם היסוד, מלכות כבר מקבלת.
מי שמסוגל לעבוד בזה, אז בהתאם לדרגה שהוא מסוגל לעבוד בזה הוא נקרא "ישראל", "לוי" או "כהן". ומכאן ברור שכל ישראל צריכים לשרת ללווים, והלווים כבר משרתים בכלי הקיבול שהם מכינים שזה המשכן עם כל כלי המשכן, והם עוזרים לכוהנים, שהם כבר נמצאים ממש בעבודה של גילוי הבורא, בקבלת האור העליון הזה ממנו. ואז מהם בחזרה מתפשטים האורות האלה. יש את משפחת קהת, יש דברים מיוחדים שעושים בזה. הלווים הם המכינים את המשכן, והכוהנים עושים את העבודה עצמה.
ודאי שלא מדובר בלווים, כוהנים וישראל, כמו שקיימים היום בעם ושכך ניתן לחלק אותו, אלא הכול לפי גדלות המדרגה של האדם. כשהאדם עולה במדרגות האלה, אז הוא מגיע לכל הדרגות האלה וכך מתקדם. כל העבודה נעשית בתוך הרצון לקבל הגולמי הזה. זאת אומרת שהוא כולו יצר הרע. כשהוא בצורה שעוד לא התחילו לתקן אותו הוא נקרא "מדבר". לכן השיטה איך לעבוד עם הרצון לקבל ואיך לעשות אותה, היא נקראת "עבודה במדבר" כשמה של פרשת השבוע "במדבר".
משה: אם אני שם את עצמי בנעליים של הצופה, חסר לי פה איזה קצה חוט. יש כאלה שכן עובדים עם הבורא, כך הם אומרים לפחות, אבל אני לא מרגיש מה זה הבורא. אם אני כבר מרגיש שאני מקבל ממנו משהו, זה לא 613 סוגי תענוגים, אלא אני יכול לספור כמה סוגי ייסורים אני מקבל ממנו.
זה לא נקרא שאתה עובד עם הבורא.
משה: אז אני רוצה לדעת מה זה לעבוד עם הבורא, האם תוכל לקרב את זה איכשהו לחיים שלנו?
לא. לא ניתן לקרב את זה לחיים שלנו. כי החיים שלנו הם בכלל לא בג' קווים. החיים שלנו הם מתחת לכל הדברים האלה. החיים שלנו הם רק איך לקבל, איך ליהנות.
משה: אתה אמרת שהרצונות הם לקבל. אבל מה זה לקבל עם הכוונה לתת?
זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". לכן הסגנון הזה נקרא עבודה למי שהגיע למדרגה שנקראת "מעל גיל עשרים". ולפני זה, יש דרגות שהן פחות מזה, אבל גם הן דרגות שאדם מגיע אליהן רק על ידי זה שהוא מושך מאור המחזיר למוטב. ואפשר לעשות זאת רק על ידי לימוד חכמת הקבלה.
משה: איפה סביבת העבודה?
סביבת העבודה היא בינינו.
משה: בקשר בינינו.
כן. באמת לא קשרתי בין הדברים, כי אני לא יכול לספר על כל הדברים האלה, על כל העולם יחד.
משה: אם מדובר בקשר בינינו, אז מה זה מושגים של לקבל, לתת, מה זו כוונה?
הבורא הוא כוח המשפיע ואני המקבל. אני רוצה להשתמש בכל המציאות שכולה הופעתו אליי. אני לא מרגיש אותו יותר ממה שאני מרגיש עכשיו את כל המציאות. אני רוצה לגלות כוח הפועל בנפעל, בכל המציאות ובי. הוא פועל בי אחרי הקלעים, וגם מפעיל כל המציאות הזאת סביבי, בצורה כזאת שהיא פועלת עליי.
הוא המשפיע. אני מהעולם שלי לא יכול להבין מה זה משפיע, כי אם אני מסתכל על כל דבר ודבר, אני כפסיכולוג טוב, יודע ורואה שכולם אגואיסטים, ואי אפשר לצאת מהטבע הזה, ואם תסובב כל אדם ואדם, הוא בסופו של דבר רוצה לטובתו, לטובת עצמו. זה גם כתוב בספרים שלנו. אלא מה יכול לעזור לנו להידמות לבורא? רק המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת שאם אני מסדר את עצמי באיזו צורה מיוחדת, אני מקבל שינוי, מגיע איזשהו כוח ומשנה אותי. והכוח הזה נקרא "תורה" או "המאור שבה מחזירו למוטב".
איך אני צריך לסדר את עצמי כדי שהתורה תפעל עליי? למדנו את זה בפרשיות הקודמות, וגם נלמד זאת בקרוב לקראת חג השבועות, שהתנאי לקבלת התורה הוא שאנחנו מתחייבים להיות כאיש אחד בלב אחד, אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך, להיות בערבות הדדית, ואהבת לרעך כמוך. ועוד הרבה מאוד משפטים כאלה, שמדברים על כך שאם אתם מסתדרים קודם כל יחד, התורה משפיעה עליכם. זאת אומרת, בתוך הטבע טמון כוח, שהוא ישנה את הטבע שלכם. מה זה ישנה? הוא יוסיף לכם כוונה דלהשפיע, על מנת להשפיע. אתם תשתנו, אתם באמת תרצו לתת לזולת מכל הלב. תנסו לעשות את זה.
אז יש קבוצה, שנקראת "עם ישראל" או שאנחנו לשם התיקון, מרכיבים קבוצה, כמו הקבוצות שיש לנו בכל העולם, כשני מיליון איש שמחולקים לקבוצות, והם עושים תרגילים כאלה. אילו תרגילים? מתחברים נניח עשרה אנשים, ורוצים להידמות, בקשר ביניהם, לכוח ההשפעה. הם משתדלים לעשות את זה, כמו ילדים קטנים שמשתדלים להיות גדולים. והם לא יודעים בדיוק, כמו שילדים קטנים לא יודעים בדיוק. כי לפני שאתה מגיע למדרגה הזאת, איך אתה תדע?
אז יש לנו מכל המקובלים כללים, נהלים, איך אנחנו צריכים לבנות קבוצה כזאת, שבה יתעורר המאור המחזיר למוטב וישנה אותנו, וייתן לנו כוונה על מנת להשפיע, כך שאני באמת אוכל להיות עם כל עשרת האנשים האלה, עם המניין, יחד בחברה, בצוותא, כאיש אחד בלב אחד, באהבת חברים. ומתוך זה אני ארגיש שינוי.
כך אנחנו עושים. זו הפרקטיקה, הביצוע של חכמת הקבלה. כך אנחנו עובדים. זה כתוב בהרבה ספרים, כך עבדו גם החסידים הראשונים, ויש לכך הרבה מקורות ביהדות, לדוגמה יש ספר מאוד יפה שנקרא "דגל מחנה אפרים" שאפשר להוציא ממנו את כל העבודה הזאת, וכן ספרים נוספים רבים כמו "עמוד ושורש עבודה", "מאור ושמש" ו"טל אורות". אפשר להגיד שמהאר"י והלאה התחילה כל הספרות הזאת ובמיוחד אחרי הרמח"ל. יש הרבה מקובלים שמדברים על זה.
אבל העיקר זה גיבוש הקבוצה, שבתוך הקבוצה אנחנו לומדים בינינו, כי בינינו אנחנו יכולים לראות מה באמת קורה, האם אני שונא אותו, או שאני אוהב אותו? אני רוצה להשפיע לו, אני רוצה לקבל ממנו, מה בדיוק אנחנו רוצים, מתי אנחנו מגיעים בינינו להיות איש אחד? זאת אומרת, את כל הגופים שלנו, אנחנו כאילו משאירים בחוץ. כאילו שאתה תולה אותם על איזה מתלה ומגיעות סביב השולחן רק נקודות שבלב, רק נשמות. אנחנו רוצים להתחבר עכשיו לנשמה אחת. זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד", ואנחנו רוצים שכך זה יהיה. ואז במאמץ הזה, להתכלל, ויש על כך הרבה מאמרים, צריכים לבצע הרבה פעולות, אבל במאמץ הזה, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו באמת מקבלים כאן רצון אחד ומחשבה אחת. רצונות נקראים "לב", ומחשבות נקראות "מוח".
וכך יש לנו כאילו אדם שיש לו לב ומוח, ופועל המאור המחזיר למוטב והוא נותן לנו כוונה על מנת להשפיע. הכוונה על מנת להשפיע הזאת, היא אחת לכולם, כי אם אנחנו לא ננסה להתחבר בינינו, שאנחנו נהיה כאחד, האור לא מתעורר מבפנים. לכן אנחנו משתדלים להתקשר יחד, האור מעורר את הקשר בינינו, הוא מחבר אותנו יחד באמת, נותן כוונה על מנת להשפיע, והיא אחת לכולם.
המבנה הזה שאנחנו הגענו לחיבור נקרא "מלכות" או "שכינה" או "כנסת ישראל". אם הגענו למצב של חיבור, והכוונה היא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, אז אנחנו כבר נמצאים במידה מסוימת דומים לו, ואז הצורה שאנחנו רוצים להשפיע לו, מתחילה להתקבל כצורת הבורא. לכן זה נקרא "בורא", "בוא וראה", שהוא מתגלה בנו, בינינו. זה כבר לא בינינו, זה בין מה שאנחנו בנינו, בשכינה, לכן זה נקרא "שכינה" שהוא שוכן בה, הוא שוכן בתוך הרצונות האלה, בתוך הכוונה שלנו על מנת להשפיע.
ואז בצורה כזאת אנחנו מגלים אותו, אבל בתנאי שאנחנו יחד. וכל הזמן אנחנו צריכים לעבוד על היחד הזה. ברגע שעשינו את זה בפעם הראשונה, והגענו לאיזה גילוי הבורא, מה קורה לנו הלאה? אנחנו מקבלים הכבדת הלב. פתאום אני רואה אותך ואתה לא בסדר במשהו, וגם בו אני רואה, ובאחרים. כל תשעת החברים שלי, אולי הם בסדר, אבל אני פתאום מרגיש, שאני לא מסוגל להכניע את עצמי כלפיהם. ואני גם רואה בכל אחד מהם את הפגם, "כל הפוסל במומו פוסל". כך זה קורה. גם בי, ובך ובו, ובכולם.
זאת אומרת, אנחנו מקבלים הכבדת הלב. זה נקרא שמרגע זה והלאה עברנו איזשהו חלק במדבר והמדבר נכנס בנו. הגענו מנקודה אחת לנקודה שניה, מ-A ל-B, ואז החלק הזה במדבר, הוא נכנס בנו עדיין כמדבר. יש שם יובש, מלא עקרבים, נחשים ומה לא. ואז שוב עלינו לעבוד. וכשאנחנו עובדים שוב בצורה כזאת, זה נקרא ש"עושים עצירה". זה תהליך, בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה, ומה הם עשו במדבר? מבחינה גיאוגרפית, בשבועיים עוברים את כל המדבר. כמה שתסתובב, זה לא יהיה יותר מזה. אלא כשאתה מתקדם, אתה חייב לעמוד ולעשות עבודה. עם אותו חלק מהמדבר שהכנסת בך, עם כל היובש הזה, עם כל האגו הזה שהתגלה, אתה צריך שוב לעבוד, שיהיו לך קו ימין ושמאל ואמצע בעבודה בקבוצה עם כל אלה שהם מגיל עשרים ומעלה, שהם כצבא.
זאת אומרת, אם יש לך נניח מאה אלף אנשים בצבא, אז אתה מחלק אותם עד לעשיריות, כמו שלמדנו כבר בפרשת יתרו, שכך זה התחלק. וכך אנחנו בונים את עצמנו. על ידי כך שהמדבר נמצא בנו בדרגת הדומם, הוא יבש ודומם, ואנחנו מתחילים להחיות אותו בנו, ולצרף אותו עוד ועוד בנו, עד שגומרים וכל כולו של המדבר הזה הופך להיות לארץ ישראל. הוא בעצמו הופך להיות לארץ ישראל, כי עשינו לכולו כוונה "ישר א-ל". את כל הרצונות היבשים, האגואיסטים, שהם כולם על מנת לקבל תיקנו על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי התורה. לכן התורה מסתיימת בכניסה לארץ ישראל. לא צריכים יותר.
אתה תיקנת, ובהמשך יש לך כבר מלחמות אחרות. כיבוש הארץ זה כבר משהו אחר, זו כבר לא בעיה. העיקר מה שעשית, עשית כאן את העבודה שלך והמִדבר נגמר.
גלעד: אני רוצה רגע לחזור אחורה, כי כל מה שאתה מתאר זה נפלא, אבל אני חושב שהיה אפשר לעשות את התהליך הזה גם עם שני אנשים. או שאפשר לעשות אותו עם חמישה אנשים, כי דיברת על חמשת החושים שלנו וחמישה אנשים משהו מאוד ברור, קל לקלוט, קל לתפוס את זה. למה צריך דווקא עשרה?
מִנְיָן זה עניין של ענף ושורש. ובאופן אחר לא יכול להיות כלי באמת שלם שמגיעה לו התאמה שלמה מהבורא, מדמותו, מהצגתו כלפינו. כי אין לו דמות אלא הוא מתלבש בנו, ולכן כך אנחנו מרגישים אותו בכלים המתוקנים, כתכונות מסוימות, מיוחדות וכן הלאה. זו הדמות שלו. לכן זה נקרא "בוא וראה". כי אתה מגיע לתיקון ואז אתה מגלה אותו. במה? בכלים המתוקנים שלך. זה נקרא "השראת השכינה", זה נקרא שהוא נוחת לתוך כלל ישראל, שהוא שוכן בתוכנו.
אז כדי לעשות את ההתאמה לבורא, אפשרי גם שניים, כי "מיעוט הרבים שניים"3, אבל זו עבודה לא שלמה. בפרט היום שאנחנו נמצאים במצב שכל העולם צריך להיכנס לאותה עבודה. כתוב, "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"4. מה זה "ביתי"? אותו בית שבו הבורא מתגלה הוא נקרא "בית המקדש", שכולו קודש, כולו השפעה. "מקדש" נקרא שהוא כולו משפיע, "מקדש" זה נקרא נבדל. שהוא נבדל מהאגו שלנו, מהעולם שלנו, מהרצון לקבל.
ולכן היום, כשאנחנו נמצאים במצב שכל העולם חייב להגיע לזה, "ונהרו אליו כל הגויים"5, אז "ביתי" זה הכלי איפה שמתגלה הבורא, "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זאת אומרת בצורה כזאת אתה לא יכול לעבוד בשניים, אתה ועוד מישהו. אתה כבר חייב להכניס לזה כמויות גדולות ככל האפשר של אנשים, כי גורל העולם ובמיוחד הגורל של עם ישראל כעם שחייב להביא אור לגויים, תלוי בעבודה שלנו. וגם צריכה להיות התאמה, שעשר ספירות עליונות יהיו מותאמות למניין הגשמי.
גלעד: כשאתה עבדת עם הרב"ש והוא גידל אותך, וקיבלת את כל הרוחניות, אתה עבדת יחד איתו, פיסית הייתם שניים.
זה היה זמן אחר.
גלעד: הרגשת שחסרים לך אנשים, או שכך זה התאים לאותו הזמן?
לאו דווקא. מצד אחד רב"ש אמר שזה לא חסר. אבל מצד שני, חוץ מזה שהייתי אתו, כששאלתי אותו בתחילת הלימוד איך בכל זאת אני יכול להתקדם הלאה, הוא אמר "אתה חייב סביבה". ואז הלכתי לכל מיני מקומות והשגתי עוד אנשים, נתתי הרצאות והבאתי כארבעים תלמידים, ועד היום הם לומדים בכל מיני מקומות, בכל מיני צורות, אבל מתעסקים בקבלה לפי מה שאני שומע.
גלעד: אבל ההתפתחות שלך הייתה בסופו של דבר מולו.
כן, זה נכון, על ידו.
גלעד: והיום זה שונה בגלל הצורך של העולם.
העולם השתנה מאוד. ובאמת כמו שגם בעל הסולם וגם רב"ש אמרו, בסוף המאה העשרים, ובאופן מדויק יותר מ-1995, הכול ישתנה בצורה מאוד חדה לכיוון הסופי.
גלעד: ומה היה בדור שלפני זה? הרב"ש ודאי סיפר לך איך הוא גדל בביתו של בעל הסולם. האם היו עוד בעלי השגה יחד איתו?
כן, אבל גם לבעל הסולם הייתה קבוצה שהיו בה עד שישה תלמידים בעלי השגה. בקושי היו אנשים. כשאני הגעתי לרב"ש ישבו בשיעור שישה, שבעה זקנים בני 65 עד 80 ולא הייתה ממש קבוצה.
הצורך בקבוצה התחיל ממש בפועל בימים אלה, זאת אומרת בזמן הזה, נניח בעשר השנים האחרונות. אנחנו גם רואים איך התקדמנו. כשאתה התחלת ללמוד בשנת 1995 לפני 17 שנה, המצב היה אחר לגמרי. עדיין לא דברנו על הפצת חכמת הקבלה בכל העולם, ועל הקמת מרכזים בכל העולם. התהליך הזה התחיל בסביבות שנת 2002 או 2003.
גלעד: אני זוכר שמההתחלה אתה דברת על כך שצריכים הפצה וזה הכיוון.
אני דברתי על זה כחלום, אבל בפועל רק בשנת 2002 נסעתי לאמריקה לאחת עשרה ערים לתת הרצאות, ומאז התחילו לקום כל מיני קבוצות. באירופה ובמזרח אירופה התהליך הזה החל רק בשנת 2004.
גלעד: זאת אומרת התהליך של העשיריות שאנחנו עושים עכשיו בכל העולם הוא ראשוני לגמרי.
אנחנו מחויבים לעשות מה שהטבע, הזמן, הבורא מציק לנו שנעשה, ולא לקפוץ לפני הזמנים. אני יכול לדבר על זה הרבה, אבל אנחנו צריכים לעשות פעולות רק בהתאם לכך שהזמן גורם. רק בהתאם לזה, אחרת זה יהיה בוסר.
אני לא יכול לצאת לרחוב ולהתחיל לצעוק "בואו נלמד, בואו נעשה". אלא עכשיו כשאנחנו מרגישים מִדבר בכל העולם, כי באמת אנחנו נמצאים במדבר, אז כבר אפשר להסביר לאדם למה הוא מרגיש כזה יובש בחיים שלו. הוא מתחיל את החיים וגומר את החיים ומה יש לו באמצע? ומה יקרה לו לאחר החיים ומה קורה לו בתוך החיים, באיזו צורה הוא חי? האדם נמצא במצב שהוא לא יודע מה יקרה מיום ליום.
זאת אומרת, היום, עם כל המשבר הגדול בחינוך, במשפחה, בכלכלה, בכל מה שקורה, כבר אפשר להסביר לאדם. וגם אנחנו כעם ישראל, יש לנו איזו הרגשה שאנחנו חיים באופן נורמלי, אבל האם זה נורמלי להיות כל הזמן במלחמה, להיות כל הזמן בין השונאים? זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין למה הכוח העליון מסדר לנו שיהיה כך. זה לא שאנחנו צריכים לסבול ואנחנו מיועדים לזה. אנחנו עוד יכולים לשנות. קודם לא יכולנו כי היה זמן הגלות, אבל עכשיו כבר לא גלות.
אנחנו כבר קבלנו חזרה את ארץ ישראל בצורה גשמית, ואנחנו יכולים להגיע לארץ ישראל הרוחנית. בואו נעבור את המדבר שלנו ונעלה לארץ ישראל הרוחנית. הכול בידנו.
משה: אני מבין שאם יש לי עשירייה או קבוצת אנשים שאני עובד איתם, ואנחנו עושים מאמצים כלשהם, פועל עלי אור מקיף ולאחר מכן משתנה הכוונה שלי. האם דבר כזה יכול לקרות דרך החינוך האינטגרלי שאנחנו עושים?
ודאי שכן.
משה: מה קורה ביחס שלי כשפועל עלי אור מקיף דרך העשירייה?
אני אגיד לך פשוט. זה קורה היום אפילו בתופעה הידועה שנקראת "חכמת ההמונים". אנחנו מגלים את זה ממש. אם אנשים איכשהו מתחברים יחד, אפילו בלי לעלות מעל האגו שלהם, בלי להתקשר לכוח עליון, בלי המאור המחזיר למוטב, אלא סתם כך מתחברים יחד, הם מתחילים להרגיש איזו תוספת יפה.
נניח לפי חכמת ההמונים, כשאנשים מתחברים יחד, דנים על משהו, רוצים להגיע לאיזו הבנה, החלטה, אם הם לא מבטלים זה את זה, אלא רוצים להוסיף אולי כך, אולי כך, הם תמיד מגיעים למשהו.
משה: לתוצאה.
לתוצאה.
משה: אבל מה קורה ביחס שלי לשאר האנשים? אני רגיל שאני פועל רק אם זה עושה לי משהו טוב. הבנתי שאני מנצל אנשים באופן כללי.
אבל היום מתגלה לך כל המציאות כשהיא כולה אינטגרלית, כולם מחוברים.
משה: אז מה משתנה אצלי ביחס לַעשירייה הזאת?
אין לך ברירה, כי אם אתה פוגע בבני אדם, זה חוזר אליך. אתה רק צריך לראות את הרשת הזאת שקושרת אותנו, ואז מאין ברירה אתה חייב לשנות את היחס כלפיהם. אתה לא יכול להיות כל הזמן עם נשק ביד ולשמור על עצמך. אתה הופך להיות בזה הפוך מהטבע. הטבע מתחיל להתגלות, הרשת כולה שקושרת אותנו יחד מתגלה יותר ויותר ואנחנו מרגישים שאנחנו כולנו תלויים זה בזה.
מה תעשה כשאתה נמצא בתלות הזאת? אתה רואה איך הפוליטיקה היום משתנה, איך הכול משתנה. המדינות אומרות זו לזו, אתה צריך לעשות כך, אתה כך וכך, ואין ברירה. אף אחד לא יכול להיות עצמאי. המדינה הכי גדולה לא יכולה להיות עצמאית. היא תלויה בכולם.
גם הבנקים, גם החברות הגדולות, המסחר הבינלאומי, הכול תלוי, הכול קשור. אז במקרה כזה אין לנו ברירה אלא לשנות את הטבע.
משה: קודם תיארת את זה כל כך יפה, זה היה קסום. תיארת שפועל עלי אור מקיף, הכוונה שלי משתנה, היחס משתנה, אני פתאום נמצא באהבה. מה קורה לי אם אני נמצא בחינוך האינטגרלי? איך זה פועל עלי? מה ישתנה ביחס שלי לזולת?
אתה תתחיל להשתנות. אם אתה יושב בין עשרה תלמידים, ומחנך שלנו מפעיל אתכם ומסביר לכם איך להיבנות, איך אתה יכול לצאת מעצמך ולהתחיל להרגיש את מרכז הקבוצה, אז הוא מלמד אותך איך יהיה לך לא רק כלי של לקבל, לא רק רצון למשוך, אלא גם יכולת לתת.
ואז בשתי מושכות האלה, אתה יכול להוביל את עצמך בחיים בצורה הכי נכונה, הכי בטוחה. אז אתה יכול להתקשר לכל הרשת. אז אתה מתחיל להבין איך הטבע היום מנהל אותנו. אתה תתחיל להבין למה כל הבנקים, חברות הביטוח למיניהן וכדומה, נופלים. אתה תתחיל להבין למה המסחר והתעשייה לא עובדים, למה יש פשיטות רגל וכן הלאה. זה מפני שחסרה להם הכוונה, הקו השני. היום העולם מתחיל להתנהג בשני קווים מלמעלה, וגם אנחנו מלמטה חייבים להתנהג כך.
אם אנחנו נרכוש את הידע הזה, אנחנו נצליח, נצא מהמשבר הזה, זה יהיה גן עדן ממש. נקווה שישמעו ופעם ייקחו את זה.
גלעד: קצת מהידע הזה רכשנו היום.
כן. ובבקשה, תבואו לחינוך האינטגרלי.
(סוף השיעור)