זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת שלח-לך

שיעור ערב 04.06.10 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

heb_o_rav_zohar-la-am_2010-06-04_lesson_bb_parashat-ashavua-shelach-lecha

מנחה: אנחנו קוראים מפרשת "שלח-לך". ואכן כשמה של הפרשה, משה שולח שניים עשר מרגלים לארץ ישראל, לראות אם הארץ טובה היא. והם שניים עשר אנשים מאוד חזקים, הצדיקים הגדולים ביותר, ראשי השבטים. הם מגיעים לארץ כנען, ומסתובבים בה ארבעים יום, וכשהם חוזרים הם אומרים, "אכן הארץ הזאת היא ארץ זבת חלב ודבש". אבל, הם רואים שם את העמלק שיושב בנגב, את החיתי, היבוסי והאמורי שיושבים בהר, והכנעני שיושב על הים ועל יד הירדן, והם אומרים שהעמים האלה חזקים מאוד, ושהסיכוי לכבוש את הארץ הוא נמוך, ולכן לא כדאי לכבוש אותה. ואת זה אומרים כולם, חוץ משניים. יהושע בן נון וכלב בן יפונה, הם שני המרגלים שאומרים שכן אפשר לכבוש את הארץ. עכשיו נשמע על הסיפור האמתי שמאחורי הפרשה.

קודם כל, לא משה אלא הבורא ששולח את המרגלים האלה. אומרים לנו, "לכו תבדקו את הארץ, ודווקא שראשי השבטים יבדקו, ותבדקו אותה כמו שצריך". מה אנחנו לומדים מזה? קודם כל, מה שכתוב בתורה זהו התהליך, זאת כל הדרך שהאדם עובר בהתפתחות הפנימית האישית שלו. וכן כל אחד ואחד מאתנו. בעל הסולם אומר לנו שכל אחד חייב לעבור את ההתפתחות הזאת, האנשים, הנשמות שכבר תיקנו את עצמם בחלקם במשך ההיסטוריה, הם יחידי הסגולה. וכן מדורנו והלאה, כולם מתחילים לתקן את עצמם, ולעלות ל"ארץ ישראל", לרצון שהוא כולו להשפעה ולאהבת הזולת, ושם אנחנו מגלים את החיים האחרים שלנו, השלמים, הנצחיים.

וכדי להגיע לזה, אנחנו צריכים תמיד להגיע מהרע לטוב. כי אין לנו אפשרות אחרת להגיע לרמה הרוחנית, אלא "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". לכן יוצא מכך שאנחנו תמיד בונים את הטוב על פני הרע, כי אותו מגלים קודם. לכן אין ברירה, אנחנו חייבים לגלות את הרע שבנו, ופרשת "המרגלים" בעצם מתרחשת בכל צעד ושעל שלנו. אדם תמיד בודק, האם כדאי, האם לא כדאי, האם הוא מסוגל או לא מסוגל, האם ההשקעה גדולה יותר או לא, או האם היא פחות משתלמת או לא, האם כדי לו להשקיע את עצמו, ולתת יגיעה עבור השכר המקווה, והאם זה בדיוק השכר שלו קיווה או לא. אם אחר כך הוא מגלה פתאום שהשכר הוא פחות ממה שהוא ציפה, אז יש לו מכך אכזבה גדולה והוא נמצא ממש בתחושת מרירות על כל שייגע.

לכן אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן. וכאן מסבירים לנו בפרשה אחת בעצם, מה שקורה בהרבה מאוד מקרים. אנחנו רואים שיש אנשים שבאים, וגם כן יש אנשים שעוזבים, כל אחד בודק את עצמו, האם רוחניות זה בשבילו או לא. אני חושב שאף אחד לא היה מסרב לקבל את זה חינם, לגלות עוד מציאות, חיים טובים, נצחיים, חדשים, שבהם אתה שולט על הגורל, אתה ממש מכיר את הכוח העליון, את הכוח המשגיח, הכוח שמנהל את הכל, לָמה לא? ודאי שזה טוב לדעת את העתיד. אבל אם צריך להשקיע, אז כבר תלוי כמה ומה. וכאן אדם תמיד שוקל.

אותו דבר כאן, זה בדיוק מה שהמקובלים מסבירים לנו. לא מן הסתם הבורא אומר למשה שישלח את האנשים החשובים, את שניים עשר ראשי השבטים. זאת אומרת, כשאדם הולך ברוחניות, הוא לוקח את כל הכוח הטוב ביותר שלו, שאתו הוא רוצה להתקדם לרוחניות, שאתו הוא רוצה לחדור פנימה ולגלות. ובהחלט כאשר הוא חודר פנימה ורואה עד כמה שזה יכול להיות משהו מיוחד, שזה למעלה מכל ההגבלות, אז הוא באמת מעלה את עצמו למעלה מכל המציאות הגשמית שהיא מלאה ייסורים, הגבלות, ונבזית.

אבל, כמה יגיעה הוא צריך לתת לזה? לכן יוצא, שהוא מגיע לחכמת הקבלה במצב של התפעלות והוא מוכן להשקיע את הכל, ועבורו החיים האלה הם ממש כלום ואפס, והרוחניות היא כל כך מושכת ונאורה. אבל, אחר כך מתחיל להתגלות לו שזה לא ממש כך. מה זאת אומרת? אולי הרוחניות היא באמת כך, אבל צריך להשקיע הרבה כל כך, להיות ביגיעה קשה כמה שנים, ויש כל כך הרבה הפרעות ורצונות שקמים, כמו שכתוב "עמלק נמצא בארץ", וגם ארץ כנען. רק אחר כך זה יהיה "ארץ ישראל", בינתיים זה "שבעה עמים יושבים בארץ".

אמנם יש הרבה פירות טובים, ענבים, זאת אומרת "חכמה". הם ממש סוחבים איתם את הדוגמאות האלה של "אתרוג", "עינב", "אשכול". אבל יחד עם זה הם מבינים שכל הפירות האלה, זאת אומרת, אור החכמה שמתגלה, הוא מתגלה באור דחסדים. וזה נקרא שהם צריכים לסחוב את זה על כתפיהם, מצד אחד זה מאוד קשה, ומצד שני הפירות גדולים, הפרי יפה. וכאן היא הבעיה.

ולכן כשהם באים וחוזרים, אז מילא שיש לראשי השבטים דעות שונות, זאת אומרת, באדם שמגלה את המטרה הרוחנית. אבל כשהם מתחילים להיות שקועים בתוך "עם ישראל" שבאדם, שעדיין לא מתוקן, שעדיין לא כל כך חזק, אז הרצונות למיניהם, משפחה, בית, כל מיני דברים, חובות, החיים הרגילים זה נקרא, עם ישראל שמצטרף. "אז איפה הרוחניות הזאת, את כל הזמן אני צריך להשקיע בשבילה, ומה יהיה כאן בעולם הזה? האם אני אמור פשוט לעזוב את הכל?" וכאן מתחילה להיות כבר בעיה.

"וישלח אותם משה, כלם אנשים. היינו שכולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה. שאמרו, אם יכנסו ישראל לארץ, יעברו אותנו מלהיות ראשים, ומשה ימנה ראשים אחרים, כי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה להיות ראשים. ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו, הם וכל אלו שקבלו דבריהם."

(ספר הזוהר, מאמר "יהושע וכלב", אות ל')

ודאי שאותם הרצונות שאיתם האדם מתקדם במדבר לקראת כניסה לארץ ישראל, הם לא אותם הרצונות, לא אותן הכוונות שאיתן הוא יחיה אחר כך, יהיו כוונות אחרות. ודאי שכל ראשי השבטים האלה יתחלפו, יהיו אחרים במקומם.

אנחנו צריכים להבין, שההבדל הוא מהותי בין אותן המחשבות והרצונות שאיתם האדם הולך במדבר, זאת אומרת, בזמן ההכנה, ובין שהוא נכנס כבר לרצון לקבל על מנת להשפיע. שם הוא הולך באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, שהוא הולך בתכונות ההשפעה, בקו האמצעי, וממש על כל פרט שמתגלה לו בכלים דקבלה הוא בשמחה עולה מעליו בהשפעה, ומזלזל ברצונות שלו דלקבל. ושמח שמתגלים הרשעים, כי על ידם הוא יכול לבנות את היחס החדש שלו בהשפעה למעלה מהקבלה. זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת".

וודאי שהרצונות שקמים בו, שעליהם הוא צריך לעבוד, הם רצונות חזקים, קשים. הם אומרים ש"ההפרעות" בארץ ישראל, הן לא כמו שיש לנו עכשיו בנגב, שם יש הפרעות הרבה יותר גדולות, "עמים חזקים יושבים בארץ". ורק כלב אומר, "לא נורא אנחנו נהיה יותר חזקים מהם, אנחנו יכולים לנצל אותם, לנצח אותם, ודווקא על פניהם נגיע לכיבוש הארץ. אבל זה קשה, זאת עבודה קשה.

וזה קשה רק מתוך אותה המגמה שעל פיה אנחנו צריכים לבנות רוחניות מתוך גשמיות. מה זאת אומרת מתוך גשמיות? לא מדובר בגשמיות שלנו. העולם שלנו בכלל לא בא בחשבון. מה שאנחנו מגלים בעולם שלנו הם הדברים הקטנים ביותר, הם רצונות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ואותם אני אפילו לא רושם, זה כלום.

וכשאנחנו נכנסים לרוחניות אנחנו נכנסים בין שני קווים. קו שמאל זה "קליפה" וקו ימין זה "קדושה".(ראה שרטוט מס' 1)

שרטוט מס' 1.

זאת אומרת, בשמאל מתגלים כוחות רעים, זאת אומרת "על מנת לקבל", והם אותם שבעת העמים היושבים בארץ ישראל, ובינתיים כובשים אותה, בינתיים הם נמצאים בה. והם העמים שנמצאים ב"ארץ כנען" מלכתחילה, הם הרצונות הגרועים שלנו, "בראתי יצר רע" (ראה שרטוט), כולנו באים מתוך זה. "לפתח חטאת רובץ", אנחנו נולדים אתו.

והקדושה איננה. יש כאן רק את האור, והאור הוא לא קדושה. הקדושה נבנית מתוך כמה שנוכל להעביר מהרצונות של הקבלה ולהקים את הקדושה, על ידי כך שבונים זה על פני זה. אי אפשר לבנות את "ירושלים", אם לא מחריבים את "צור", בכך שלוקחים ממנו כלים דקבלה, ומעבירים ובונים מהבלוקים האלה את "ירושלים", על ידי "יראה שלימה", תכונת הבינה השלימה. ואז בונים מהמלכות, מהרצון לקבל, בכך שמעבירים על ידי האור שמשפיע, האור המקיף, המחזיר למוטב, ומעבירים לירושלים, "יראה שלימה", כך אנחנו תמיד מתקדמים. (ראה שרטוט)

לכן אומר כלב, "יש לנו כוחות, אנחנו צריכים רק לדעת שהאור הזה עומד בשבילנו, "בראתי יצר רע, בראתי תורת תבלין", אם נשקיע את עצמנו נצליח". אבל היתר לא מסכימים, הם מבינים שזה קשה. ובאמת זה קשה, הצדק איתם שזה מאוד קשה. הבעיה אצלנו היא שתמיד שצריכים לעבוד על חשיבות המטרה, ואת חשיבות המטרה אדם לא יכול להשיג לבד, ולכן הוא בורח. רק אלה שמצליחים להחזיק את עצמם, הם מרגישים את עצמם באיזו צורה בתוך החברה.

כי רק הכלל יכול לספק לכל אחד ואחד תוספת לכוח האישי שלו, את התוספת כדי להתקדם. כי כל הקליפה שמתגלה, היא קליפה מהשבירה, מחוסר החיבור בינינו. ולכן אנחנו צריכים על ידי החיבור בחברה להשלים את חוסר החיבור שמתגלה.

הכוח הרע תמיד מתגלה כאנטי בינינו. נניח שמתגלה ביני ובינו קילו שנאה. אז אני צריך מיד כנגד זה למצוא כוח מהחברה, מהאור שמקשר בינינו, שהוא קצת יותר מקילו אחד. וכך כל פעם מתגלה יותר ויותר, זה נקרא "יצר רע". יצר רע הוא תמיד מהשבירה, הוא הכוח המפריד בינינו. לכן, בעולם שלנו כל זה לא קיים, הבהמיות הזאת בכלל לא שייכת לזה. לכן כל הבחירה היא בקבוצה, וכל החיזוק הוא בקבוצה, כמו שאנחנו לומדים ממאמר "הבחירה חופשית".

בזמן שאנחנו עומדים עם הרצונות הגדולים, הנבחרים שלנו, שנקראים "ראשי השבטים", אנחנו כן מסוגלים ללכת קדימה. אבל ברגע שמתחילים להתגלות עוד רצונות שמפרידים בינינו, הרצונות המקולקלים שלנו שנקראים "עם ישראל", אנחנו כבר לא מסוגלים, וכאן חייבת להיות עבודה קבוצתית בלבד. לאף אחד אין כוח לגלות לבד את הכוחות הדרושים ל"כיבוש הארץ", לגילוי הרוחניות.

מנחה: אז באמת רואים שהעם מפחד, דברי המרגלים משפיעים על העם, והם פונים ומבקשים לחזור למצרַים.

זה מה שקורה לאדם שבא לכאן, לומד כמה חודשים, אולי אפילו יותר ואחר כך עוזב, "זה לא בשבילי, זה קשה ", יש לו תירוצים, הוא צודק. תירוצים ודאי שיש, ויש תירוצים צודקים. כנגד זה, רק אם הוא מתחבר הוא מוצא כוחות, אם הוא לא מתחבר, אין לו כוחות.

לכן אנחנו כל כך מתעסקים בהפצה. על ידי ההפצה, על ידי כל מיני התעסקויות, אנחנו מתקשרים בינינו. ואז בתוך ההתקשרות הפיזית אנחנו גם כן מקבלים איכשהו אחד מהשני תמיכה, התפעלות, אם השני גם כן דואג להפצה, כנראה שחשוב לו להתקדם, דרך זה יש לנו קשר. ואם היינו באים רק ללמוד, לא היינו יכולים לקבל אחד מהשני את ההתפעלות מהרוחניות שכל אחד מראה בזה שהוא עוסק בהפצה, לא היינו יכולים לספוג כוחות מהחברה, לא היינו יכולים להתקדם.

לכן הבסיס הזה שאנחנו בונים, ההפצה, הסעודות, הפעולות, כנס פה ושם, כל אלה הם דברים הכרחיים, זה מה שנותן אפשרות לכל אחד לקבל איכשהו כוחות מהחברה. אבל ודאי שהעבודה המכוונת, האמתית, צריכה להיות שאנחנו נחשוב על ה"ערבות". שכל אחד ידאג שלכולם יהיו כוחות להתגבר על גילוי הרע שבכל אחד ואחד, כדי שאף אחד לא "יעשה חור בדופן הספינה", וכך נתקדם. זהו עניין "המרגלים", בכל אחד יש נטייה לברוח, אלא אם הוא מקבץ כוחות מאחרים.

ואם לא רוצים, אז הם אומרים, "למה יצאנו ממצרים, בשביל מה לנו חכמת הקבלה, אנחנו לא צריכים אותה, מספיק בדקנו את עצמנו, צריכים לחזור לחיים שלנו, יש שם מה לעשות, יש עוד חיים ולא רק זה". וכך אדם מוצא לעצמו כל מיני הצדקות, וודאי ש"כל הפוסל במומו פוסל", ברור שהוא צודק.

אין מה לעשות, הם משלמים על זה ביוקר. אותם הרצונות שהאדם מגלה שהוא לא יכול להגיע איתם לקדושה, נעלמים, מתים. הם חייבים למות, הם חייבים להיעלם, כי איתם הוא לא יכול לעבוד בלקבל על מנת להשפיע. ואותם הרצונות מתים ב"ארבעים שנות המדבר". אחר כך, בגמר התיקון הם קמים, זה נקרא "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

מנחה: הבורא פונה למשה בכוונתו להשמיד את כל עם ישראל.

הוא אומר "אני ממך אעשה את העם".

מנחה: ואז משה מתפלל, ומבקש על עם ישראל.

אבל זה בלתי אפשרי, כי "משה" זו רק תכונת הבינה, זאת אומרת, זה עַם שלא יכנס לארץ ישראל, זו תכונת ההשפעה בלבד.

מנחה: הם מקבלים כביכול "עונש", להסתובב ארבעים שנה במדבר, כנגד ארבעים יום שהיו בארץ ישראל. ואותם עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, מתים מיד ממגפה קשה.

וכל דור המדבר גם כן צריך למות. ורק הרצונות החדשים שנולדו לאדם, במשך המאבק שלו לעלות תמיד למעלה מהרגש והשכל הגשמיים, רק עם רצונות אלה הוא ימשיך לארץ ישראל, זאת אומרת, יעלה לרוחניות. ושום דבר מהרצונות והמחשבות שאיתן הגענו לחכמת הקבלה, לא יכנסו לרוחניות, כי כולנו הגענו בצורה אגואיסטית. ייוולד בנו עוד רצון גדול, חדש, שלם, כולל, מורכב, שדווקא ממנו נבנה את "ארץ ישראל".

"ארץ ישראל", זו לא הארץ הגיאוגרפית, המקום, האתר שבו אנחנו נמצאים. אלה אנחנו בונים את "ארץ ישראל" מאותם הרצונות החדשים, "ארץ" זה רצון. אנחנו בונים את "ארץ ישראל" מאותם הרצונות שאנחנו יכולים להוציא מ"מצרים". את הרצונות שאנחנו מוציאים ממצרים אנחנו הופכים, ומהם נולדים רצונות חדשים, ובאותם הרצונות החדשים אנחנו בונים רצון אחד חדש שנקרא "רצון ישר-א-ל", "ארץ ישראל". זאת אומרת, "ארץ ישראל", הכלי הזה, לא קיים לפני שאנחנו בונים אותו ממה שמתגלה במדבר.

"אבל, אך בה׳ אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה. כי התורה אינה צריכה עשירות, ולא כלי כסף וזהב. ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי גוף שבור, אם יעסוק בתורה, ימצא רפואה בכל. וכתוב, ולכל בשרו מרפא. וכל המקטרגים שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים. והם מכריזים, פנו מקום לפלוני, עבד המלך. דהיינו, שמי שהוא לא יעכבו מלבא אל המלך לשמשו."

(ספר הזוהר, מאמר "המרגלים", אות סז')

האדם צריך לגלות שכל הרצונות שלו לא מיועדים להמשיך לרוחניות. כל אותן המחשבות, כל אותם הרצונות, שאיתם אדם נולד, כל התכונות שבהן הוא חי והצליח בחיים שלו, ושעליהן הוא כל כך מתבסס. אם הוא חושב שהוא יכול להמשיך הלאה גם לרוחניות עם אותו המוח והלב, עם אותה הגישה, עם אותה הבנת החיים, הוא יצטרך לגלות שהוא חייב לקבור אותם. אף אחד מהם לא מתאים לחיים הרוחניים, כולם יצטרכו למות במדבר.

אלא רק מה שייוולד מהם "במדבר", בתכונת ההשפעה. "ארבעים שנות המדבר" זה השפעת הבינה על מלכות, מלכות עולה לבינה. רק עם הרצונות שייוולדו ממלכות על ידי הבינה, שיהיו בלהשפיע על מנת להשפיע. רצונות חדשים, גישה חדשה לחיים, שכל חדש, רגש חדש, הכל מחדש, איתם הוא יכנס לארץ ישראל. זאת אומרת, על פניהם הוא אחר כך יבנה "ארץ ישראל".

כי אנחנו עולים ממלכות לבינה, זה נקרא שעוברים "ארבעים שנות המדבר". אנחנו רוכשים על המלכות את תכונת האמונה למעלה מהדעת, ואחר כך אנחנו מתחילים לרדת מבינה למלכות בחזרה. זה נקרא ש"פותחים רצונות שכבר נקראים ארץ ישראל", והרצונות שפותחים יהיו כולם כבר בשליטת הבינה.

אנחנו נמצאים ב"מקבל על מנת לקבל", אנחנו עושים כאילו צמצום, לא רוצים יותר להשתמש בו, נניח, "צמצום א'", ומתחילים לעלות לדרגת הבינה. העלייה לבינה נקראת "ארבעים שנות המדבר". ואם הגענו לדרגת "בינה", שנקראת "אמונה למעלה מהדעת" כי היא דרגת אמונה, בינה, השפעה, אז הרצון לקבל כבר כאילו לא קיים, במקומו יש רק רצון להשפיע. ואז סיימנו את שנות המדבר.(ראה שרטוט מס' 2)

שרטוט מס' 2.

ואז אנחנו יורדים בחזרה, אבל לא יורדים בחזרה בדיוק למלכות אלא קצת יותר למעלה ממנה, וההבדל בין שתי הרמות האלה נקרא "ל"ב האבן". וזה נקרא "כיבוש הארץ", זה נקרא "כניסה לארץ ישראל". חוזרים בחזרה בכמה שמסוגלים, ומחברים את מלכות לבינה. אז ודאי שבמדבר נולדים אצלנו רצונות ממש חדשים, העלייה היא על י'-ה'-ו'-ה', והחזרה גם כן י'-ה-ו'-ה', על הכלי השלם.

מנחה: והעם שמבין את הטעות שלו, עושה טעות נוספת, עכשיו הוא יוצא לכבוש את ארץ ישראל בניגוד להוראות של משה, וכמובן שזה נגמר בתבוסה מרה.

נכון. זו בעצם פרשה שבעצם מסמלת לנו כל צעד שאנחנו עושים. אפילו עכשיו בזמן שעוד לא נכנסנו למדבר ולא ממש נמצאים בגילויים, "משה" שלנו עדיין לא נמצא במגע עם הבורא, אבל בכל זאת גם עכשיו אנחנו נמצאים באותם השלבים של הבדיקה והחשבון, "האם כדאי או לא כדאי, אני מפחד ואולי לא. אני תמיד "מרגל" קדימה.

ואנחנו צריכים להבין שהפרשה הזאת מתממשת לאורך כל הדרך, והבורא הוא שמכניס אותנו לזה, ואנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, את הרצון לקבל שלנו, ומעליו לבנות את הרצון להשפיע. אם אנחנו לא נהיה מרגלים, אנחנו לא נתקדם. אנחנו חייבים להיות המקבלים, אנחנו חייבים לגלות את הפירות הטובים שבארץ ישראל. זאת אומרת, זה דבר גדול, "חשיבות המטרה", אנחנו מגלים עד כמה שהיא גדולה, ויחד עם זה מגלים עד כמה שהדרך קשה.

ומהו הפתרון? הפתרון הוא להבין שהדרך קשה רק אם אנחנו הולכים לבדנו, לפי הכוחות שלנו, לכבוש את הארץ. הם אומרים, "איך אנחנו מסוגלים, איך נצליח אני וכל אחד ואחד?" ודאי שהם לא מסוגלים. אלא רק אם מתאחדים הבורא מתגלה בפנים, בחיבור, ואז אין שום בעיה. זו הדרך הקלה, אין בה שום קושי.

גם עכשיו אנחנו יכולים לראות שזה כך אם נעשה פעולה נכונה. גם את כל הקושי שבעולם, שנראה לנו שאי אפשר בכלל לשנות, ואת הבעיות הכל כך גדולות שמתגברות בטבע ועלינו, אפשר לשנות בלי בעיה, רק דרך החיבור שמעורר את האור המחזיר למוטב בינינו ומיד פותר את כל הבעיות, והן נפתרות בצורה הקלה ביותר. כמו שהבורא אומר "חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו," זאת אומרת, אין בעיה, רק תזמינו את המאור. את המאור מזמינים על ידי חיבור.

לכן הבחירה החופשית נמצאת בידינו ואנחנו יכולים לעשות את זה. זוהי בעצם ה"בעיה" עם המרגלים, זאת אומרת, צריכים להיות מרגלים, הבורא תמיד ישלח אותנו לרגל ולראות שמצד אחד, יש באמת ארץ טובה ויש בה הכל, ויחד עם זה יש שם כוחות גדולים מאוד והם ממש מפחידים. אני צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, נגד השכל, נגד הרגש שלי. אני צריך להרוס את עצמי, וכאילו לשכוח את הכל הבעיות שלי, וזה בלתי אפשרי.

ומצד שני, הגישה הנכונה היא ממש "כחודו של מחט". אם אנחנו מתחברים, ושמים לב רק על החיבור, כמו שבעל הסולם אומר "שים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות", אז לא תהיה שום בעיה. רק כשיש את הכוונה הנכונה, את החיבור במקום הנכון, מיד הכל נעלם. אנחנו צריכים להבין שבכל מקום יהיה לנו קושי, ובכל מקום נצטרך להתגבר, ולא על המרגלים ולא על ההפרעות הגדולות, אלא על עצמנו, על השטות שלנו שתמיד מפריעה לנו נגד החיבור. בחיבור אנחנו מוצאים את כוח האור ואז הוא פותר את הבעיה מיד.

"בה תראו, אם זכו לכל זה, משום שהתגברו על היצר שלהם בחזקה, ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה. או אם נתחזקו בתורה, לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועכ״ז זכו לכל זה. אם רבים העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה, וזכו לכל זה, או לא."

(ספר הזוהר, מאמר "המרגלים", אות נז')

העיקר הוא לתת לבורא להילחם במקומנו, לתת לאור לעשות את העבודה, אנחנו לא מסוגלים. להגיע לרצון "על מנת להשפיע", לרצון "ישר- אל", "ארץ ישראל", זה בלתי אפשרי לאדם, אדם לא מסוגל לזה, זה נגד הטבע שלו. "תן לאור שיהפוך אותך", זה רק מה שאנחנו צריכים. הבעיה היא לא שהוא צריך לעבוד קשה בעצמו, אלא לתת לאור לעשות את הפעולה. וכאן היא הבעיה, כי לפנות לאור בצורה אישית אנחנו לא יכולים, אנחנו לא יודעים מי ומה הוא, ולגלות אותו אנחנו יכולים רק אם אנחנו מתקשרים בינינו. לכן הקושי הוא בקשר.

שאלה: מהי הבדיקה לדעת אם אני פונה אל האור או שאני מנסה לעשות את העבודה בעצמי?

זה מה שאנחנו בדרך כלל עושים, אנחנו מחפשים איך ללמוד יותר ויותר, ולעשות עוד ועוד, ואין לזה סוף. אנחנו לא עובדים במקום הנכון. אנחנו משקיעים המון כוחות, אבל לא במקום הנכון, ואחר כך אנחנו צועקים "נו מה קורה, לָמה אין?" ומה אין, אין התגלות א-לוהית? איפה נתת מקום שהוא יתגלה? האם אתה נתת מקום? האם עשית מה שנקרא "מניין"? זאת אומרת כלי, חיבור בין הנשמות ששם הוא יכול להתגלות. אתה לא בנית את הכלי הזה, אז למה אתה צועק? אין מקום להתגלות.

ולכן כל העבודה שלנו היא בחיבור "ואהבת לרעך כמוך", שיהיה קשר של אהבה, שגם את זה עושה האור, אבל צריך לתת לו מקום לעשות. ולגלות את הרע על ידי המרגלים, אנחנו מוכנים. אנחנו מגיעים להיות מרגלים, אפילו עכשיו בזמן ההכנה. אני מבין שרוחניות זה דבר טוב, אני גם כן מבין שזה לא פשוט, אבל מה אני עושה בהתאם לזה. אני בקושי מחזיק את עצמי עוד יום ועוד יום, סחוט, לא מרגיש התרוממות, התעוררות, כלום. כי אני לא עובד במקום הנכון, במקום שבו האור יכול להאיר לי ולהביא לי התעוררות, התרוממות, מצב רוח, שמחה. אני לא מזמין אותו.

אנחנו כל הזמן פונים לכל כיוון למעט לכיוון החיבור, ועקב זה אי ההצלחה. עד שעל ידי הייסורים גדולים ואולי בממדים של כל האנושות, אנחנו נגיע למצב כמו שבעל הסולם אומר, שאפילו על ידי מלחמות עולמיות, אנחנו נגיע למצב שאנחנו נראה שאין ברירה, אנחנו חייבים להתחבר. העולם הגלובלי, אפקט הפרפר, כל הדברים האלה יחייבו אותנו לחשוב על החיבור. איך מגיעים לחיבור? לנו יש את הפתרון, אומרים שעל ידי האור, אבל אנחנו לא פונים לפתרון הזה. קיבלנו את השיטה, אבל אנחנו לא משתמשים בה.

והשיטה היא פשוטה, לנסות להתחבר בקבוצה שכבר מוכנה בשבילך. בעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית", שמביאים את האדם לקבוצה, והבורא אומר "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך"". זאת אומרת, אתה אפילו לא צריך לחפש אנשים, זה לא כמו שכתוב בסיפור יוסף "ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רעים". כאן כבר יש לך הכל מוכן, רק תעשה את החיבור, וגם כתוב לך איך לעשות. זה הכל.

אז למה אנחנו אומרים שהעולם לא מוכן? אנחנו בעצמנו עדיין דוחים עצמנו מלממש את העצה הברורה. נתנו לנו מקום, מסבירים לנו מה לעשות, ואנחנו אומרים "עוד לא, עוד רגע". ואז מה אומר הבורא? "אני משמיד אתכם, אף אחד לא יכנס לארץ ישראל". כי זה חוק, איך יכול להיות אחרת? אתה עם הטבע שלך לא יכול להגיע למצב שנקרא "ארץ ישראל".

שאלה: אולי לא ברור על איזה חיבור אתה מדבר, כי לכאורה נראה שאנחנו עושים רק את זה?

אני מדבר על החיבור הפשוט, כמו החיבור שנמצא ברוחניות בין הנשמות.

שאלה: אבל כולם פה רוצים את זה, וכולם מדברים פה רק על חיבור.

אם זאת האמת, אז למה זה לא קורה?

תלמיד: אני לא יודע, אני שואל אותך.

אני יכול להסביר לך רק קצת ממה שכתוב בספר, לפי מה שאני מבין, ולא יותר מזה. המקורות נמצאים לפניך, הכל נמצא לפניך.

שאלה: זאת בדיוק השאלה, הכל מאוד ברור, אנחנו לכאורה יודעים מה צריך לעשות, אולי בכל זאת חסר משהו? זה לא ברור שאתה אומר, שאנחנו עושים את הכל, חוץ מאת הדבר העיקרי.

תסביר לי מהי הפעולה שאתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?

תלמיד: לרצות ביחד להתחבר בזמן השיעור, וכל הזמן. אנחנו מנסים לעשות את זה בכל הכוח, עד כמה שאנחנו מבינים.

האם אתם מתחברים?

תלמיד: לא. ואני לא יודע למה לא.

זה מאוד ברור לָמה לא, כי חסר כאן האור שיחבר אתכם. האם אתה מבקש שהוא יופיע, האם אתה מבקש שהוא יחבר אתכם? כתוב שצריך להיות "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא - חד הוא". צריכים להיות שלושת הגורמים. אני, שאהיה מחובר עם כל החברה, ועם הבורא יחד, כי הוא המחבר, הוא הדבק בינינו. אז איך יכול להיות שאני אתחבר אתך? אני אתך לא יכול להתחבר בלעדיו. אז כמה שאני אצעק שאני רוצה להיות חבר שלך, זה לא יעזור, זה לא בר קיימא. על זה אנחנו לא מבקשים.

אנחנו צריכים את שלושת המרכיבים, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא". אם לא מבקשים את הכוח שעושה את החיבור, אז ודאי שלא יהיה חיבור. הרי מה נעשה בשבירה? האור שחיבר בין כולם נעלם, ואז אנחנו נשארים בלי האור, לא מחוברים זה עם זה. זה נקרא "שבירה", שבירת הקשר בינינו.

היינו מחוברים יחד (ראה שרטוט מס' 3), כי היה בינינו האור שחיבר בינינו. זאת אומרת, היינו כמו שאנחנו עכשיו, רק שהאור היה משנה את הטבע שלנו, אנחנו רצינו להתחבר והיינו מחוברים, האור היה עושה הכל. ומה קרה? האור הזה נעלם, עלה למעלה. ובינינו נשאר מקום ריק, וזה נקרא "שבירה".

שרטוט מס 3.

"שבירה" זה נקרא שהכוח המחזיק, הדבק שהיה ממלא בינינו, נעלם. כל אחד מאתנו לא השתנה, הוא השתנה בגלל שהאור נעלם, זה הכל. וכל אחד נשאר בצורה הבהמית שלו. אם אתה רוצה עכשיו להגיע בחזרה לתיקון, חסר לך שהאור יבוא וימלא את המקום בינינו, זה נקרא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל ואמרו אמן". הוא יעשה את זה, זאת התכונה שלו.

אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. אני לא צריך לתקן את עצמי, אני צריך לתקן את היחס שלי אליך, בצורה הדדית, ואת זה רק האור יכול לעשות. אני לא מסוגל. אני רק מסוגל לבקש ממנו שיבוא, "תבוא, בבקשה תופיע", זו התפילה האמתית, לא יותר מזה.

שאלה: אם אנחנו מבקשים ביחד להתחבר בכדי לגלות את תכונת ההשפעה, האם אנחנו לא בהכרח פונים אליו?

אני לא יודע מה היא תכונת ההשפעה שאתה מדבר עליה, אתה דורש "איפה תכונת ההשפעה בי, למה היא לא מתגלה?" אבל מאיפה היא תבוא? הרי אין בך את תכונת ההשפעה. כל נקודה כאן (ראה שרטוט) זה רצון בסך הכל, איזו תכונת השפעה יש? לאף אחד אין, כולם נמצאים ברע.

זאת אומרת, אנחנו חייבים לבקש רק דבר אחד, "תבוא אלינו ותעשה תיקון", זה נקרא "העלאת מ"ן". האור הסתלק, ואני ואתה, כולנו יחד צריכים להעלות מ"ן, "מי נוקבין". אנחנו רוצים להעלות את הרצונות שלנו לבינה, שיבוא הכוח הזה ויקשור בינינו. התפילות שלנו, הבקשות שלנו, צריכות להיות לאור, כתוב "המאור שבה מחזירו למוטב", "ולכל בשרו מרפא".

ולא שאני בעצמי יכול להתקשר למישהו. ואם כן אז רק כדי לנצל אותו, זה ברור.

תלמיד: בגלל שהכל כל כך ברור, לא מובן מה חסר.

חסרה הבקשה המכוונת לאור, לבורא, לכוח ההשפעה, שיבוא וישלוט עליך. זה מה שאנחנו מבקשים, "תבוא ותשלוט עלי". שכוח ההשפעה ישלוט עלי, על הכלים דקבלה שלי, זה מה שאני רוצה שיקרה. ואם לא, אז אתה לא מרגיש את עצמך רע, שאתה נמצא ברע, ולא מרגיש שהחיבור זה הטוב.(שרטוט) ואם כן, אז אתה מבקש מהטוב שיבוא וישלוט עליך. זאת התפילה.

מה שיש לי לא טוב. אני רואה שבחיים שלי, ובכל הפעולות שלי, במה שקורה לי, שלא טוב לי עם הטבע שלי. ומה כן יכול להיות טוב? שאם יש כוח השפעה, אם יש כוח אהבה, אם יש כוח חיבור, כוח נצחי, שלם, אז שיבוא וישלוט עלי. מצד אחד, לפי השכל זה מאוד פשוט, ולפי הרגש והביצוע זה קשה. אבל אל תגיד שאת הכל עשית, כי את זה אתה לא מבקש, לזה אנחנו לא מגיעים.

ולָמה אנחנו לא מגיעים? כי אנחנו לא מסכימים כולנו יחד לדרוש את זה. אנחנו צריכים כולנו יחד להרגיש ולעשות את הפעולה הזאת. חייב להיות מניין, מה זה "מניין"? זה רצון שלם. אחרת, אתה כמו ה"מרגלים", שמגלים שזה בסדר גמור, זה כדאי ויפה והכל, אבל אין לי כוח. ואם כך, מה יש לי להישאר במדבר, הכל ריק, הכל בלי טעם, בלי כלום? אני חוזר למצרים. אנחנו רואים שאנשים באים והולכים בחזרה.

מנחה: "כתבי רב"ש" "בחינת רגל ונעל".

"רגלים בחינת מרגלים, שהולכים לרגל אם כדאי לתת עבודה ויגיעה, בכדי ליכנס אל ארץ הקדושה. ונעל, נקרא אמונה למעלה מהדעת. אמנם אם אין רגלים, לא שייך לומר שנועל נעלים, אלא צריכים את שתיהן, רגלים ונעלים."

ה"רגליים" זה המרגלים. אתה מגלה עד כמה שאתה ממש רוצה לרכוש את הדברים האלה, אבל לשם זה אתה צריך "נעליים". אתה צריך לנעול אותם, אתה צריך "להלביש" אותם בתכונת ההשפעה, בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "לעשות נעליים על רגליים", "מסכים", ואז אתה משתמש נכון בריגול.

אבל בריגול אנחנו כל הזמן נמצאים, זה לא תלוי בנו, הבורא ידחוף אותנו לזה על בטוח, ורק התוצאה מזה היא החשובה. לכן הפרשה היא מאוד מאוד אקטואלית. לאורך כל הדרך היא לא נגמרת, אלא עד שרוכשים את תכונת הבינה בשלימות, עד שעוברים את כל המדבר.

שאלה: מה זה לדרוש יחד בתפיסת מציאות שבה הקבוצה מתוקנת, ורק אני לא?

לא. אנחנו צריכים לדרוש לכולנו את כוח החיבור, כולנו צריכים את כוח החיבור. לא אמרתי שהקבוצה מתוקנת ואני לא, אלא שאנחנו כולנו נמצאים ברע, וכולנו דורשים מהכוח העליון שישלוט בנו. "כוח עליון" נקרא "השפעה", שהיא תשלוט על ה"קבלה", שתבוא תכונת ה"בינה" ותשלוט על ה"מלכות". וזה נקרא שאנחנו רוצים לעבור את ה"מדבר". וכך עוד קצת ועוד קצת כל פעם מתגלים רצונות, וכל פעם אנחנו מגלים אותם הפוכים מעל מנת להשפיע ומבקשים את הכוחות להשפיע.

כשנתחיל לבקש מתוך הקבוצה את כוח החיבור, אתה כבר תתחיל לגלות את ה"בורא". ולא יהיו סתם צעקות, כי אתה במדבר כבר מתחיל לגלות את הבורא. ישנן תכונות בך שיגלו אותו יותר, וישנן תכונות שפחות. יש תכונות כ"משה" שיגלו אותו, "מדבר פנים אל פנים", ויש כאלה תכונות שיהיו כמו "עם ישראל", שרואות אותו כ"עמוד האש" או "ענן" וכולי.

אנחנו נתחיל לגלות את הכוח העליון בפועל, רק בתנאי נרכז את כל הרע ולא נסכים עימו, ונדרוש תיקון. התיקון נעשה רק על ידי זה שהאור שולט. אם האור יעזוב אותנו, אנחנו נהיה שוב בעל במנת לקבל, ואם האור ירד עלינו, אנחנו נהיה בעל מנת להשפיע. האור הוא שקובע נוכחות או לא, לכן זה נקרא "גלות" או "גאולה". מה היא גאולה? שבא האור ועושה בינינו חיבור, אנחנו מרגישים אותו, ומרגישים חיים רוחניים, נצחיים. כשהאור נעלם אנחנו מרגישים גלות, מהי "גלות"? כשהאור לא נמצא בינינו אז אנחנו בגלות, מה זאת אומרת? אנחנו בפירוד בינינו, לא מרגישים את האור, מרגישים את החיים האלה במקום את החיים הרוחניים.

או שזה קורה או שזה לא קורה, וזה קורה כאן ברצונות שלנו, במציאות הזאת. אנחנו לא צריכים לטוס בחללית לאיזה ממד אחר, אין ממד אחר. הכל נמצא בתוך הרצונות שלנו, בהם אנחנו מרגישים את הדברים האלה, וכאן ועכשיו זה צריך לקרות. אנחנו רק צריכים לרצות יחד שזה יקרה, זה נקרא "ערבות", לרצות יחד להיות מחוברים, עד כדי כך שאנחנו נדרוש שהוא יחבר בנינו. אז הוא נקרא "המאור המחזיר למוטב".

אתה לא צריך יותר מלגלות שאתה נמצא ברע, ולרצות את החיבור ואהבת הזולת כטוב, ואז באותו המקום שבו אתה נמצא, בא האור ומחבר בינינו, ומתגלה בינינו, וזה נקרא "בורא", זה נקרא "ונחה עליו רוח ה'". וזה דבר מאוד מאוד קרוב לביצוע, ולא להתלונן שאנחנו כאילו עשינו מאמץ. זו גם כן טענה ש"אנחנו עשינו, רק שזה לא קורה", וגם על זה יש מאמרים שלמים, "הטענות בדרך".

שאלה: האם הבקשה זה מצב סופי או שזה משהו מצטבר?

בקשה זה מצב מצטבר, אדם לא יכול לגלות אותה בבת אחת. הוא צריך לגלות כל פעם עוד קצת ועוד קצת, זאת אומרת, הוא צריך לברר אותם. אבל צריכים לדעת ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". ה"סוף" זה אנחנו המחוברים והבורא נמצא בינינו. "ורגע לפני זה מה צריך לקרות? האור צריך לבוא אלינו. מה לעשות לפני שהוא בא אלינו? לדרוש אותו. איך אנחנו מגיעים לדרישה?"

אתה ממש פורש בחזרה את "השטיח" מהסוף להתחלה, ואז אתה מגלה מה אתה צריך לעשות. ובפעולות האלה לעשות חשבון וסדר ותוכנית, וללכת לפי זה לדפוק ובדיוק במקום אחד, וכל הזמן רק בו.

שאלה: האם יוצא מכך שאני לא בעל רצון, זאת אומרת שאני לא שולט ברצון שלי?

לא, אתה לא בעל רצון.

שאלה: האם אני רוצה לעשות, אבל אני לא יכול?

אתה צריך לעבוד, אבל בצורה מאוד מאוד פשוטה. לך יש רצון קטן, וכל תוספת רצון, החברה צריכה להוסיף. ולא אתה מעצמך.

(סוף השיעור)