לתת דוגמה היא מתנה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.12.25 – אחרי עריכה

מיכאל: איך לעורר את לב החברים?

אני חושב שרק על ידי דוגמה. שמעתי את זה הרבה פעמים מהרב"ש.

מיכאל: דוגמה שקטה, בלי מילים, כן?

לא, לפעמים זה...

מיכאל: במילים.

לפעמים זו דוגמה חיה.

מיכאל: תן לי דוגמה לדוגמה. כשאתה מתכוון לדוגמה, במה זה בדיוק?

דוגמה לדוגמה, זה שנגיד אנחנו שומעים שאיזו קבוצה עושה שם מסיבה או משהו, אז אנחנו שולחים להם גם כן לכבוד השולחן שלהם, וזה מעורר אותם לא לשכוח את כולם, אותנו. זה מה שאני חושב שצריך גם.

מיכאל: אם יש איזו עשירייה שעושה מפגש, אז אנחנו שולחים להם מתנה, לזה התכוונת?

כן.

מיכאל: נגיד קטע קריאה או משהו כזה.

נגיד.

מיכאל: זה שקבענו שבאים לשיעור, שכולם באים לשיעור.

כן.

מיכאל: האם זו גם דוגמה, שאדם בצורה עקבית מגיע לשיעור?

כן.

מיכאל: כי זה משהו שכבר קבענו, זה כבר הרגל, עושים את זה, זה לא איזה משהו שיכול לעורר פתאום. צריך כל הזמן לחפש את הדוגמאות האלה, כי אחרת, אם אתה עושה אותו דבר כל יום, אז זו כבר לא דוגמה. בוא נגיד כך, זו דוגמה, אבל זה כבר פחות מעורר.

כן.

מיכאל: צריך לחפש תחבולות.

דודי: איך לקבל דוגמה.

מיכאל: איך לתת דוגמה.

דודי: אבל באיך לתת דוגמה, אני רואה שיש חברים שאני משתדל לעורר אותם, לתת להם דוגמה, וכלום לא משתנה, הם בשלהם. אני לא יכול לשנות בן אדם, יש לו הרגלים, יש לו טבע. יכול להיות שאני אפעל עליו, יכול להיות שלא. איך לגרום למישהו?

אתה צריך לתת דוגמה. ככל שמתוך הלב אתה תיתן מהדוגמה שלך ועוד תפילה, זה יעבוד.

שמעון: זו הרגשה?

זו הרגשה.

שמעון: זו הרגשה, נכון? זה מתוך הלב. נגיד שאני רואה את מיכאל עושה משהו, ואני מרגיש שהוא עושה הכול בשביל זה, אז זה הכי נכון.

זה נכון.

שמעון: אני באמת לא מאמין במילים, בהרבה מילים או דברים כאלו, אבל גם?

המילים הן בכל זאת פועלות בכל מצב.

דודי: אבל במה זה תלוי יותר, במי שנותן דוגמה או במי שמקבל את הדוגמה?

זה תלוי בנותן ובמקבל, גם וגם.

דודי: אם אני נותן דוגמה, ואני יכול לתת כל יום אלף דוגמאות, אבל אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

זה ...

דודי: אם אדם רוצה לקבל דוגמה, אז אני מבין. אני טוען שזה יותר תלוי במקבל ולא בנותן, במי שרוצה לקבל דוגמה. אם אני רוצה, אז אני פתוח להתחיל לקלוט דוגמאות. אם לא, אז אני סוגר את זה, ולא משנה עכשיו מה קורה סביבי, מה החברים עושים, שיעשו. אני רואה שיש אנשים שישנים, הם יכולים להיות בשלהם וזה לא משפיע.

גם זה נכון.

שמעון: דוגמה זו גם מתנה?

דוגמה זו מתנה.

שמעון: זו מתנה.

אתה משחק כלפי החבר, ובזה אתה נותן לו אפשרות להתפעל ממשהו שקורה בחברה, ומתוך זה הוא מתעורר.

דודי: דוגמה חיצונית היא לא מספיקה, זה שאני נותן דוגמה חיצונית.

מה זה חיצונית?

דודי: כשאני מגיע נגיד בזמן לשיעור, ויש חבר אחר שלא מגיע בזמן לשיעור, ואני כל יום מתמיד ופועל ככה. קודם כל אני פועל ככה באמת בשביל עצמי, אבל אני גם נותן בזה דוגמה לחבר. ואני אומר, בזה שאני עושה את המעשה, האם זה מספיק, או הדוגמה חייבת להיות מלווה גם בכוונה פנימית, שאני רוצה להשפיע לחברים?

כוונות אנחנו לא יודעים. כוונות זה... אלא אולי אחר כך.

דודי: אז התנהגות מספיקה, ההתנהגות החיצונית שלי בחברה.

כן.

שמעון: אתן דוגמה. דודי שולח כל פעם קטעים, ואני בראש אחר לגמרי, פתאום אני שומע את בעל הסולם וזה מעורר אותי. זו מתנה, נכון?

כן.

שמעון: זו מתנה.

דודי: לא ידעתי שאני מעורר אותך ככה.

שמעון: אתה מעורר אותי כל הזמן. גם ולאד שולח קטעים. כי אני מנותק מאוד ופתאום אני רואה את הקטע.

מיכאל: גם אני אשלח לך, לא ידעתי שאתה כך.

שמעון: זה כל פעם מעורר אותי מחדש.

דודי: זו כבר תחרות.

מיכאל: צריך לבחור.

לבחון מה יותר משפיע על הלב.

דודי: אם אני רואה שעכשיו מיכאל התחיל לשלוח קטעים לשמעון, אז מה נכון, אני צריך לוותר ולתת למיכאל עכשיו את המקום שלו?

לכל אחד יש מקום. לכל אחד.

דודי: אנחנו מתקרבים לכנס בפברואר שהנושא שלו הוא "מתחברים בעשירייה, נדבקים בבורא".

זה הנושא.

דודי: כן.

ומה עם ה... איך עושים את זה?

דודי: יש כבר מחשבות איך לארגן את זה, גם להביא חידושים לחברים, שנחשוב יחד איך לעשות חידוש. קודם כל זה תלוי בהכנה, אנחנו רוצים לעורר עכשיו את כולנו. עוד מעט נתחיל לראות בשיעור בוקר סידרה שאתה נתת על מאמרי רב"ש משנת 2002, סידרה מאוד טובה. אתה נותן מכל הלב, בקושי מדברים או שואלים, אתה נותן מנה גדושה ואיכותית, ואנחנו נעבור על זה, כל יום יהיה לנו שיעור, וזה כבר יכין אותנו.

לפני כן, עלתה מחשבה שאולי במקום שקריין יישב ויקרא לכולם את המאמר, כל אחד בעיגול שלו, בעשירייה שלו, יישב ויקרא. נגיד ניתן חצי שעה שבה קוראים, כמו שאנחנו קוראים במפגשי העשירייה שלנו, כל אחד קורא פיסקה, וככה זה יחזיק את כולם ערים, יחזיק את כולם במתח. סיימנו, נעבור לצפות, ללמוד יחד מהשיעור. איך זה נשמע לך?

זה יותר טוב.

דודי: ממש חברים קוראים את זה ביניהם. מעולה.

שמעון: אתה יודע, הרבה נרדמים בשיעור, ואם כל אחד יקרא, אין אחד שלא יתעורר.

כן.

שמעון: אתה מסכים לגמרי.

אני מסכים.

דודי: כן, אז נעשה. עוד דבר שרציתי לשאול. בכנס אנחנו מתאספים ביחד הרבה הרבה אנשים. בעצם כנס זו הזדמנות שכל מי שיש לו נקודה שבלב ולומד איתנו, ותיק, מתחיל, או אתמול הצטרף לקבוצה, הוא משתתף בכנס, גברים, נשים, כל הכלי עולמי. השאלה היא, איך שומרים על דריכות כזאת בתוך כנס ולא מתפזרים בהפנינג, אלא אתה ממש בוער?

לא יודע מה עוד אפשר לעשות.

דודי: אני ארחיב את השאלה. יש חברים שאומרים, שאולי אם היינו עושים כנס גברים, אז זה היה הרבה יותר פנימי, יותר איכותי. פעם היינו מתכנסים בערבה, במדבר, רק גברים. זה ווליום אחר לחלוטין כשאנחנו יחד נפגשים, בלי לזלזל בנשים, הן מביאות איכות מיוחדת משלהן, חיסרון משלהן, אבל אין מה לעשות, אנחנו באווירה אחרת, ויש עוד מתחילים שנמצאים וכולי. אבל אם היינו נמצאים יחד, אז זה היה נותן עוצמה אחרת. איך אתה מכניס עוצמה כזאת, כמו בכנס בערבה, במדבר שעשינו, אל תוך כנס עולמי, גדול, וזה לא משנה מה יקרה פה, כל העולם יהיה בתוך הכנס, לא מפריע לנו, אנחנו בפנים מגובשים?

זה הכול תלוי במשתתפים.

דודי: מה?

מה, מה?

דודי: איך משתתף יכול עם הרבה הסחות דעת להיות כך? אתה יושב פה בקבוצה מסוימת, אז זה אופי מסוים. ועכשיו אני אביא לפה, אני לא יודע מה, אנשים, ילדים, מוזיקה.

לא.

דודי: אתה כבר לא יכול עכשיו להחזיק את הכוונה, אתה יכול. אבל איך אדם בשוק יכול להחזיק כוונה?

הוא לא יכול.

דודי: יש פה בעיה. איזו הכנה דרושה, או מה צריך לעשות כדי להיות במצב שכלום לא יפריע לך, אתה דבוק בעשירייה ובבורא?

לקרוא כמה פעמים ... ולגרום... וזהו.

דודי: יש לי עוד שאלה על הכנס. יש בכנס זמנים שאנחנו יחד בעשירייה יושבים בסדנה, מדברים, קוראים, אקטיביים, ויש זמנים שאנחנו פסיביים. מהבמה יש חברים ששרים, ואנחנו שרים איתם. אבל יש כל מיני רגעים אחרים, נגיד ערב תרבות, קורה משהו מהבמה, או ישיבת חברים ומישהו מדבר, ואנחנו עכשיו יושבים, ואני עכשיו נכלל במה שקורה מהבמה וגם שמעון וגם מיכאל, כל אחד כרגע עם מה שקורה שם, איפה פה העשירייה?

הוא פונה אליכם מהבמה?

דודי: כן. עכשיו נגיד יש משהו, להקה, קליפ, משהו שקורה שם.

שמעון: לכל הכלי העולמי.

דודי: לכל הכלי העולמי, כולנו עכשיו מסתכלים על המסך, אתה מסתכל, שמעון מסתכל, מיכאל, כל אחד בעצם עם עצמו בזה. אבל איפה פה האווירה המשותפת שלנו שאנחנו מסתכלים? זה חסר לי.

הייתי אומר שעד שאנחנו לא נדבקים זה לזה. זה נקרא שאנחנו יחד שומעים שפנו אלינו, ופונים בפנים, כל אחד.

דודי: זאת אומרת, חשוב שאנחנו נרגיש את עצמנו יחד.

כן.

(סוף השיחה)