לתת לחבר הרגשה שהוא זקוק בי
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 06.06.26 – אחרי עריכה
הרב: "שהתחתונים צריכים לקבל על עצמם מלכות שמים, שזה נקרא, שצריכים להרים את המלכות, שהיא מונחת בעפר. ולומר, שהיא לא בחינת שפלות ומונחת בעפר, אלא מקומה היא בשמים. וזה נקרא "מלכות שמים", שזה נקרא, שמרימים אותה מעפר ושמים אותה חזרה למקומה, שהוא מקומה החשוב, היינו בשמים, שאז מלכות נקראת "פה".
וזה שאומר "תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, כי אין שבח למלך העליון, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד"."
(רב"ש ב', "שלבי הסולם", מאמר "מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה)
דודי: האם עשירייה מספיקה לאדם כדי להגיע לרוחניות, כדי לדאוג, לפתח דאגה, או שהוא צריך קבוצה חיצונית לגמרי, אנשים שהם לא חלק מהעשירייה שלו שהוא מפיץ להם ודואג להם, ורק זה יקדם אותו ויבנה בו חיסרון אמיתי לרוחניות?
זה לא חשוב קבוצה פנימית יותר או קבוצה חיצונה יותר, אנחנו גם לא יכולים למדוד את זה ולשקול את זה. אבל כן, זה חשוב מאוד.
דודי: אם יש לי קבוצה פנימית, כלומר את החברים האלה, האם אני יכול לפתח דאגה איתם ולהגיע לרוחניות?
לא.
דודי: אני צריך עוד קבוצה?
אתה חייב פידבק.
דודי: פידבק ממי?
מהקבוצה שלך.
דודי: מי זו הקבוצה שלי?
זה שקבעו כאן שאתה שייך לאותה קבוצה.
דודי: אז זו הקבוצה שלי.
כן.
דודי: אני צריך פידבק מהם. אני צריך לדאוג להם ולקבל פידבק מהם.
כן.
דודי: אני צריך שתהיה לי עוד קבוצה?
לא.
דודי: קבוצה מבחוץ, אנשים חדשים שרק מתעניינים.
לא.
דודי: למה לא?
כי אתה לא מתפעל מהם.
דודי: אבל הם מחייבים אותי, יש להם חיסרון. הם חדשים, הם רוצים, הם מחייבים אותי לגדול, לגדל אותם, ואז זה מוציא ממני צדדים שאין בי, שלא הרגשתי קודם.
זה לא חשוב אם יש לך ילדים או אין ילדים. אנחנו צריכים לספק לכל אחד ואחד חיסרון, שכל אחד ירגיש, לדוגמה, אני רוצה להיות לולאד כך שהוא ירגיש עד כמה אני זקוק בו.
דודי: מה זה נותן לו ומה זה נותן לי?
שניכם מרגישים מחויבים.
דודי: אנחנו אומרים שהילדים עושים את ההורים.
כן.
דודי: מי הם הילדים, האם החברים שלי לעשירייה או הקהל הרחב בחוץ?
לא, לא, לא. ילדים מחייבים את ההורים, הם בעצם עושים את ההורים, הילדים. וכך אנחנו צריכים להתייחס אליהם.
דודי: מי הם הילדים שלי? מי עושה אותי אבא, מי עושה אותי הורה, גדול?
מי שדורש שאתה תהיה אבא.
דודי: החברים שלי יכולים לעשות אותי הורה?
תשאל אותם, תבדוק.
דודי: אבל בפוטנציאל, הם הילדים שלי?
הם הילדים שלך, ודאי.
דודי: החברים שלי.
כן.
דודי: אם אנחנו חברים ואנחנו שווים, אז איך אני יכול לראות אותם כילדים שלי? זה אומר שהם קטנים ממני.
אתה יכול לראות את הקבוצה שלך כילדים שלך בזה שאתה שייך להם.
דודי: יחד עם זה אנחנו גם שווים.
כן.
דודי: במה אנחנו שווים?
בזה שאתם צריכים זה את זה.
דודי: ובנוסף אני גם צריך לראות אותם גדולים ממני.
גם כן.
דודי: אז אני צריך לפעול בשלוש רמות.
כן.
דודי: הם הילדים שלי, הם ההורים שלי, הם החברים שלי.
כן.
דודי: וזה עובד ביחד.
ביחד.
שמעון: האם כל הקבוצה היא רק עשירייה או יש כלי עולמי? כל העבודה שלנו ביחד היא רק בעשירייה?
כן.
דודי: אם אדם מרגיש צורך חוץ מהעשירייה שלו לדאוג לעוד אנשים, לצאת להפצה, האם זו בריחה מהתפקיד שלו בעשירייה?
יכול להיות, כן.
דודי: או הפוך דווקא, הוא מרחיב את הגבולות, הוא מרגיש שהעשירייה לא מספיקה, הוא צריך מקורות חיצוניים להגדיל חיסרון.
כן.
דודי: מה נכון, לברוח או להתמקד?
להתמקד על ידי זה שמרגיש נכונות של כל אחד ואחד בעשירייה, ואז לראות את המקום שלו.
דודי: היו שנים שהייתה נחיצות להפצת חכמת הקבלה בישראל, בעולם. עשינו ספרים, מאמרים, אינטרנט, עיתונים, טלוויזיה. כל היום היה פה החוצה, החוצה, תפיצו, שכל אדם בעולם ידע, לעשות מה שמוטל עלינו. קצת נרגענו מהדבר הזה, נכנסנו פנימה לתוך העשיריות, ושם התחיל להיות החיבור. עכשיו השאלה, האם זה מספיק, משלים לנו את הפצת חכמת הקבלה? לא. אנחנו צריכים גם להמשיך את ההפצה כמו שהייתה?
כן.
דודי: או אולי פחות. באיזו עוצמה צריך לצאת להפצה? אתה מרגיש שצריכים להיות בנחיצות גבוהה להפצה?
כן. כן.
דודי: ברור.
רואי: מכל הדיון הזה, בשביל מה צריך עוד עשיריות אם הכול נסגר לאדם בתוך העשירייה שלו? בשביל מה הוא צריך עוד?
הוא צריך את העשירייה שלו.
רואי: זהו, הוא צריך רק את העשירייה שלו. לכן אני שואל, בשביל מה צריך שיהיו עוד עשיריות בעולם אם הוא צריך רק את העשירייה שלו?
צריך את זה כדי שאדם יהיה קודם כל בתוך עשירייה עם החברים, זאת אומרת, זו כבר לא רק עשירייה, זה עם החברים, ושהם יהיו הכי קרובים אליו, הכי קרובים.
רואי: ומה עם כל שאר האנשים?
כל השאר כאילו לא שייכים.
רואי: כאילו לא שייכים אליו, הם לא שייכים לאדם.
כן.
רואי: אבל בתוך עצמם הם שייכים אחד לשני, כל אחד שייך לשני.
כן.
רואי: האם צריך שתהיה מסגרת של כל האנשים האלה יחד, או המסגרות הן תמיד צריכות להיות רק לעשירייה?
זו צריכה להיות מסגרת שהיא שייכת לכולם, לעשירייה נגיד, ושהיא גם כן נכונה.
דודי: אם היינו יושבים עכשיו בסעודה הזאת וסביבנו היו עוד עשיריות, פה יושבת עשירייה בסעודה עם עצמה, שם עוד עשירייה, פה עוד עשירייה, כך היינו יושבים באולם עם הרבה עשיריות, מה זה היה נותן לנו?
עוצמה.
דודי: מה זו העוצמה הזאת?
העוצמה היא, שאם אנחנו מקבלים איזו החלטה, אז מאוד חשוב אם ההחלטה הזאת היא מתקבלת על כולם.
דודי: האם בתוך העשירייה שלנו אנחנו לא יכולים להגיע להתפעלות מקסימלית, או שחייבים שיהיו תמיד סביבנו עוד קבוצות? אתה צריך עוד קבוצות סביבך?
אני לא רוצה, לא מרגיש צורך. אבל מצד שני, כשיש מספר יותר גדול של עשיריות ממה שיש לנו, זה מחייב, זה מייצר לחץ מבחוץ, ואת זה בסך הכול צריך.
דודי: מבחינה רוחנית, בשביל מה צריך אותן? מה חסר בעשירייה שאני צריך עוד עשיריות סביבי?
מה חסר בעשירייה שאתה צריך עוד עשיריות מסביבך?
דודי: כן.
שאתה תהיה יותר חזק.
דודי: מה הן נותנות לי? הרי אנחנו עשרה חברים, מתחברים, מתכללים, פועלים מספיק.
זה לא תמיד חברים, ולא תמיד מטרה. אבל אם זה כך, אז עשירייה שבאה מתוך עיגול גדול, זה משהו אחר מזה שבאה מעיגול קטן.
רואי: זאת אומרת, כשיש הרבה עשיריות, הן מחזקות את העשירייה הפרטית שלך.
כן.
רואי: עצם זה שיש הרבה עשיריות, זה נותן עוד כוח לעשירייה שלך.
כן.
(סוף השיחה)