להתפעל איך הבורא אוסף אותנו לכנס אחד

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.02.2025 – אחרי עריכה

אילן: "יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

אילן: לפי מה שכתוב האדם צריך לבקש כוח לעבוד את ה' בלי שיהיה לו טעם.

בלי שיהיה לו טעם ובלי שהוא יודע או מה, אלא שיבקש.

אילן: תמיד עולה בי שאלה לגבי זה, כי היצור הזה, הנברא, בשביל לעשות משהו הוא חייב להרגיש איזו הרגשה כלפי מה שהוא עושה.

כן.

אילן: פעם אפילו שמעתי אותך אומר שרק משוגע עושה משהו בלי מטרה, בלי שהוא מרגיש למה.

כן.

אילן: וכאן כתוב, "אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה", ואיפה תורגש השמחה הזו "בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו".

זה שהוא מבקש זו כבר תפילה רצינית.

אילן: זאת אומרת, הוא צריך להרגיש "בלתי ה' לבדו" אבל לא בכלי הזה שיש לו, לא בכלי לקבל, לא ברצון לקבל?

ברצון לקבל.

אילן: ברצון לקבל?

כן.

אילן: אם כך, כבר יש לו משהו מזה.

יש, אז מה? הוא רוצה שיהיה לו יותר.

אילן: אבל הוא אומר אחרי זה "היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

כמובן שהוא מבצע אותה.

שמעון: אבל למה הבורא מרחיק את האדם, במשך שעות על גבי שעות? כביכול החברים לא מרגישים שהם צריכים להתפלל לבורא, לבקש מהבורא, כי הבורא ממש מנתק אותם במשך שעות על גבי שעות.

הוא נהנה.

שמעון: הבורא נהנה מזה?

הבורא נהנה.

שמעון: מכך שהוא יותר ויותר מרחיק?

כן. אם אתה רוצה להיות בדבקות אליו, אז גם אתה תהנה במצבים כאלה.

אילן: זה מה שאני צריך לדעת בעצם בעבודה הזו, אני צריך לדעת שממה שאני עושה אני לא מרגיש כלום, אלא המטרה שהבורא ייהנה.

כן.

אילן: ואיך אני יודע שהבורא באמת נהנה?

אתה לא רוצה לדעת. אתה לא רוצה לדעת.

אילן: זו נקודת האמונה, זו דרגת האמונה.

דודי: איך זה לא מכניס אותך לרפיון ידיים, לעצלות? "הוא נהנה עכשיו מזה שאני כאילו בטלן, אפס, לא עושה, גם מזה הוא נהנה", אני מספר לעצמי סיפור, "הוא נהנה מזה". האם זה לא מוריד מההשקעה שלך? כי כשאתה בדרישה זה משהו אחד, אבל יכול להיות שאתה אומר "בסדר, אז אני על הרצפה..".

באותה תפילה יש לך הרבה מחשבות ופניות, והבורא עונה או לא.

דודי: אני צריך להגיד לעצמי שהבורא נהנה מהמצב שאני נמצא בו עכשיו? מכל מצב הוא נהנה ממני?

כן.

דודי: גם אם אני לא עושה שום פעולה אקטיבית כלפיו או משהו מצידי?

אתה נמצא בעולם מוחשי.

דודי: כן.

אז אתה יכול להביא את עצמך לכל מצב שעליו אתה יכול לברך, לברך את הבורא.

דודי: אז גם במצב השפל יש לי מקום לברך את הבורא.

כן.

דודי: וכשאני מברך את הבורא, אני לא מבקש מהבורא תוציא אותי מהמצב הזה, אני לא יכול לברך ולבקש בו זמנית.

בטח שלא.

דודי: אם אני מברך, אז איפה הבקשה, איפה הדרישה לצאת מהמצב הזה? או שזה מצב רצוי בעיניו ואין לי מה לבקש?

אין מה לבקש.

ולאד: אבל כשאתה מברך, אתה רוצה שהבורא ייהנה ממך כי אתה נהנה ממנו, מאותו מצב.

דודי: הכנס שנכנסים אליו בעוד ארבעה ימים, זה לא רק יומיים של כנס שאנחנו מתאספים, כנס זה בעצם תקופה, זה מצב שלם שנכנסים אליו. אפשר להגיד כך?

כן.

דודי: אתה מרגיש שאנחנו כבר בכנס?

לא.

דודי: עוד לא.

אבל נגיד מהיום בערב כן.

דודי: מהיום בערב אנחנו מתחילים להיכנס לכנס. ומה המשמעות, מה זה אומר שהעולם נכנס למצב של כנס, שאנחנו נכנסים למצב של כנס?

אנחנו מתחילים לחייב את עצמנו לעבודה בחיבור.

דודי: ומה מיוחד ביומיים שאנחנו מתאספים פיזית יחד בתוך הענן הזה של הכנס, של הימים האלה?

אנחנו נהיה עכשיו במשך יומיים במצבים שרובם יהיו קשורים לחיבור בינינו ולבורא.

שמעון: מה באמת נקרא כנס?

אני לא יודע, כנס זה כינוס.

דודי: קשרת פעמיים בין הכנס שאנחנו מתקרבים אליו לפסח. אתה רואה קשר בין המצב הרוחני שאנחנו נכנסים אליו עכשיו, הכנס הזה, לבין מצב שנקרא "פסח", אתה רואה קשר בין שני הדברים?

הם לא רחוקים אחד מהאחר.

רואי: יש פה קטע שצריך לקרוא, "צריך לתת תודה".

"צריך לתת תודה לה' שזיכה אותו, בזה שנתן לו מחשבה ורצון על דבר מיעוט שבקדושה. היות שהוא רואה, שאין לו יותר מעלות וחשיבות משאר אנשים, וה' זיכה אותו בזה. לכן מצב כזה גם כן מחייבו לתת תודה לה', כלומר שאז הזמן לתת זמירות שירות ותשבחות לה'."

(רב"ש ג', מאמר "יסורים ושמחה")

שמעון: אני לא יודע למה אני כל כך מתרגש מהכנס הקרוב. זה כאילו כנס אחר לגמרי, ואני אגיד למה אני מרגיש את זה באמת. הייתי באלף כנסים, גם באירופה, ובכל מיני מקומות, אבל כאילו זה הולך להיות כנס אחר לגמרי. האם זה באמת הופך להיות כנס אחר לגמרי או שזו רק ההרגשה שלי?

אנחנו מרגישים יותר ויותר שאנחנו אשמים, שזה תלוי בנו, ולכן זה ככה.

מושי: לי יש אפס התרגשות מהכנס, ואני משקיע המון שעות בהכנת הכנס. יש לי כוחות, ואם תמדוד לפי השעות, אז אני בין המובילים בהשקעה לכנס, אבל אני מרגיש אפס התרגשות, אפילו פחות מאפס, לא נעים לי להגיד אבל שיהיה אפס. מה זה אומר? זה אומר שהבורא נהנה, כמו שקראנו, הוא נהנה מהכנסים שלנו, אז צריך להמשיך לעשות, וכמו שאני מבין זה כלי. זה כמו שהרגל הולכת, אבל השכל נהנה או הגוף נהנה. אני עובד ושמעון נהנה, אני עושה משהו ואילן בשמחה. כנראה אני שייך לחלק של הגוף שצריך לעבוד, ויש את הראש או חלק אחר שצריך להרגיש משהו וליהנות.

האם כך זה עובד, או שזה לא נכון? ויכול להיות שזה אף פעם לא ישתנה, יכול להיות שזה התפקיד, וזהו. כלומר יש תפקיד של להתרגש, יש תפקיד של לעבוד, ויש תפקיד של לחשוב.

זה ישתנה.

מושי: אני לא מתאר לעצמי איך אני יכול להתרגש. אני אפילו לא יודע לדמיין מצב כזה.

אילן: כשאתה רוכב על אופניים יש לך מצבים שאתה מתרגש?

מושי: לא.

אילן: וכשאתה עושה סקי?

מושי: לא.

אילן: אז ממה אתה כן מתרגש?

שמעון: באמת איך יכול להיות שאתה נוסע לסקי, משקיע המון כסף, נסיעה ארוכה, ואתה לא מתרגש מזה?

מושי: בסדר, צריך לעשות משהו בחיים.

הוא החליט שהוא צריך להשקיע את זה בגופו, וזהו, אין התרגשות, הוא הוריד את זה לפעולה בלי כוונה.

דודי: האם אדם צריך להתפעל לקראת הכנס, להתרגש, לעבור משהו ממש מבפנים, או אולי צריך בצורה עניינית להיכנס לאירוע?

לא, כל דבר שהוא עושה למען האספה, הכנס, הוא צריך להשקיע בזה כוחות, ולענות על השאלות הפנימיות שלו לזה.

דודי: זו עבודה פנימית, אני שואל האם צריכה להיות גם התפעלות והתרגשות, וביטוי כזה?

אם אתה רוצה, אז גם בחוץ, אבל אם לא, אז לפחות בפנים.

דודי: ואם אדם לא מרגיש התפעלות?

אז חסרה לו הכוונה.

דודי: עכשיו מגיעים חברים מהכלי העולמי, חברים מכל הארץ, מתאספים הרבה אנשים. אנשים טרחו, הגיעו ועשו, אלו חברים שכבר ראינו הרבה פעמים. מה לעשות אם אתה לא מתפעל מהחברים? אז מה אם הם טרחו, טסו ונסעו.

אני יכול לספר לעצמי סיפורים, סיפורי גבורה, אבל איך בסוף אתה מתפעל ממשהו שאתה כבר רגיל אליו? כבר היינו בזה שחברים מגיעים ומתאספים פה, איך אתה מעורר פה התפעלות ממש, ולא מלאכותית?

אני לא מלאכותי.

דודי: אתה מתפעל מזה?

כן.

דודי: ממה אתה בדיוק מתפעל?

אני מתפעל נגיד מהנשים שנמצאות, לא כולן, זה ברור לנו, והן מתפעלות מאוד. אני מתפעל מכם, מהחבר'ה שלנו. דווקא השנה אני חושב שיש יותר התפעלות.

דודי: אתה יכול להסביר מה בדיוק יש בהתפעלות? לא רק ממי, אלא ממה אתה מתפעל? אתה מסתכל, ומה מעורר שם התפעלות, מה מאיר לך שם?

איפה?

דודי: באנשים שאתה רואה. אמרת, אני רואה חלק מהנשים, מאיתנו, מחלק מהחברים מסביב, אתה אומר, "אני מתפעל מהם, יש יותר התפעלות, וזה לא מלאכותי, זה אמיתי". ממה בדיוק אתה מתפעל?

אחרי כמה שנים שהרבה פעמים רצינו להיפגש בכנס, ולא יכולנו. לכן אני מתפעל מזה שהבורא נתן הזדמנות, וכולנו יכולים להתאסף, לשבת ולהתחבר. להיות בסעודות, להיות בכל מיני פעילויות. זה לא פשוט.

דודי: אתה מתפעל מהחברים או מהבורא שפועל בחברים?

אני יכול להגיד שמהבורא, כי באמת מה שהוא נותן מגיע לנו להעלות לו תודה רבה.

דודי: איך להתפעל מהחברים שאיתך יום יום, שדווקא שם זה הופך להיות שגרתי. אני עובד עם אקוקה, אני עובד עם מושי על בסיס יומי. איך אני מוציא התפעלות כאילו זו הפעם הראשונה, כשהסתכלתי עליהם כמו על אלים.

תנסה.

דודי: איך? כי חבר שהגיע מחו"ל, טרח, אני מבין, יש מקום להתפעל מהיגיעה, מהחידוש, מזה אני משתעשע. אבל איך להתפעל ממישהו שכל יום אני חי איתו? איך אני מוציא, סוחט ממש, סוחט עוד התפעלות מחבר שאתה כל היום רואה אותו. אתה רואה אותנו כל היום, אתה רואה אותנו בתדירות גבוהה ביותר. מה אתה עוד יכול להוציא, איזו עוד התפעלות אתה עוד יכול להוציא, שעוד לא הוצאת?

אני לא יודע, אבל אני מתפעל.

דודי: אי אפשר להסביר את זה? אפשר להתחקות אחריך, לראות ממה אתה מתפעל כדי ללמוד, כדי לראות, אולי אנחנו כבר לא רואים.

איך הבורא מחבר את כולם.

דודי: זאת אומרת אתה לא מתפעל מפרטים בחברה, אלא מכללות החברה, איך הבורא אוסף אותם, ומחבר אותם.

כן.

שמעון: האם אין הבדל בין מישהו שנוסע מקזחסטאן שבע שעות טיסה, לוקח שבוע חופש, ואני נוסע חמש דקות כדי להגיע לכאן למרכז, ולוקח יומיים חופש? יש הבדל בהשקעה, בחשיבות?

כן. ודאי שיש הבדל.

מושי: אפשר לפתח יכולת להתפעל? כי אתה אומר "אני מתפעל", אני רוצה ללמוד את זה. האם אפשר ללמוד להתפעל או לא?

זה תלוי בכמה אתה מעריך את האנשים שעושים השקעה, נותנים השקעה.

דודי: על מה אתה מודה לבורא במצבנו, במצב שלנו לפני הכנס?

על זה שהוא נתן לנו התעוררות, וגם לחברים שלנו שמגיעים עכשיו מכל מקום.

(סוף השיחה)