בעל הסולם, מאמר "שמעתי" א' "אין עוד מלבדו"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.11.24– אחרי עריכה
א. אין עוד מלבדו
שמעתי א' יתרו תש"ד
"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.
והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.
והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?
אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.
נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?
וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.
ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.
וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.
וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.
(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).
וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.
(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).
וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.
והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.
כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.
(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.
ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.
ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".
ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."
מושי: איך הבורא מנהל אותנו? האם לבורא יש יחס לכל אדם והוא מפתח אותו או שזה דבר כללי?
אין ספק.
מושי: האם הוא מכיר כל אחד ואחד בצורה פרטית?
יותר ממה שהאדם מכיר את עצמו הבורא מכיר אותו ומטפל בו מעומק כל הנטיות.
מושי: כשאני מסתכל על גוף האדם, יש בו הרבה תאים, אני לא מכיר את כל התאים האלה, הם מיליארדים, אני מכיר רק איברים, גם בקושי, אני לא יודע מה התפקוד שלהם. האם הבורא מכיר כל תא ותא, הוא בונה מסלול תיקון לכל אחד?
הוא נמצא בזה.
ולאד: פעם אמרת שהוא נמצא בכל אטום, בכל פרוטון.
זה כלפי הטבע הכללי, כן.
מושי: איך הכי נכון לתאר את הבורא, האם כמו כוח משיכה, כמו שמש שמשפיעה?
זה כוח ששולט, ששורה, שנמצא בכל הטבע.
מושי: מהי הדרך הכי קרובה ליצור איתו קשר?
יש לך שיטה.
מושי: האם רק דרך אנשים אחרים, בצורה ישירה אני לא יכול ליצור איתו קשר?
יכול להיות שכן.
מושי: הוא פועל עלי בצורה ישירה, כלפי כל אחד, כלפי כל פרט.
כן.
מושי: כדי ליצור איתו קשר, אמרת פעם שאני לא יכול להתייחס בצורה ישירה אלא רק דרך עשירייה. למה זה כך? למה כדי לחייג אליו אני צריך עשירייה? למה אני לא יכול בצורה ישירה לחייג אליו?
כי כדי להתקשר אליו אתה צריך להיות קשור כמוהו ליצר הטוב, אז נותנים לך הזדמנות.
מושי: איפה היצר הטוב הזה?
בעשירייה. אם אתה רוצה להביא רק טוב לתשעה אנשים, לחשוב עליהם, לטפל בהם, לתת להם, אז בזה אתה מזדהה עם הבורא.
מושי: זה לפי חוק השתוות הצורה.
דודי: הבורא פועל עלינו בכל צורה, ואנחנו יכולים לפעול כלפיו רק דרך עשירייה.
כן.
דודי: ההשגה הרוחנית, לגלות שאין עוד מלבדו, האם זה להשיג את היחס שלו כלפי כל פרט, כלפי כל דבר בבריאה כמוהו?
כן.
דודי: לאיזו השגה אנחנו מגיעים? האם יש גבול להשגה?
ודאי שיש.
דודי: מה ה"טופ" שלנו?
אין לנו "טופ", אלא אין סוף.
דודי: זאת אומרת אנחנו ממש מגיעים לכל ההבחנות שיש בבורא.
בהדרגה.
דודי: כן, בהדרגה.
מושי: מקובלים שלא הייתה להם עשירייה, איך הם היו מחייגים לבורא?
עשירייה תמיד הייתה. תמיד היו כמה, שניים, שלושה.
מושי: זה כמו שהסברת על מקלט רדיו וגלים, שכדי לתפוס את הגלים אתה צריך להיות באותם תדרים. אותו דבר כאן, אם הבורא הוא טוב ואני יצר הרע, אז כדי להפוך את היצר הרע שלי ליצר הטוב, אני צריך קודם להיטיב לעשירייה, ואז זה מאפשר לי ליצור איתו קשר.
כן.
מושי: אבל למה אני לא יכול ישר להיטיב לו?
אתה לא יכול, כי אין לך יצר טוב.
מושי: ומה אני יכול לעשות לעשירייה? מה טוב לעשירייה?
עם העשירייה אתה יכול להתאמץ ולראות עד כמה יש לך יצר טוב, ואם אין, אז אתה פונה לבורא ומבקש.
מושי: אני רוצה להפוך את היצר הרע ליצר הטוב כדי ליצור קשר עם הבורא, זו המטרה.
כן.
מושי: יש באמצע עשירייה, היא כמו מתאם. מאיפה אני יודע מה טוב להם? הרי לכל אחד זה משהו אחר. באופן כללי אני יכול להגיד מה זה טוב - באים יחד לשיעורים, עושים אחד עבור האחר, עוזרים, האם זה טוב?
כן, תמיכה כללית.
מושי: אנחנו עדיין לא שם, אז מה חסר?
כי אתה לא יכול להיות כלפיהם בתמיכה הכללית באופן קבוע.
מושי: האם חסרה קביעות או חסרה יותר נקיות? כי בזה שאני עושה טוב, אני גם מערבב את האגו שלי.
כן.
מושי: אז חסרה נקיות.
ולאד: כתוב בקטע האחרון "ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג", שיהיה לי תענוג, "יהיה נחת רוח למעלה", יהיה נחת רוח לבורא. "לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך". כדי שהבורא ייהנה מזה שאני מקבל, אני צריך להיות בהיכל המלך.
כן.
ולאד: מה זאת אומרת? האם כשאני עכשיו מקבל תענוג הוא לא נהנה מזה?
בייחוד עימו. בייחוד עם הבורא.
ולאד: האם רק אז הבורא יקבל תענוג, מזה שאני אקבל ממנו תענוג?
כן.
ולאד: מה קורה עכשיו כשאנחנו נהנים בעולם הזה?
עכשיו, כלום.
ולאד: הבורא לא נהנה מזה?
לא.
ולאד: האם אני לא גורם לו תענוג?
אם אתה לא מחובר אליו.
שמעון: האם לעזור לחברים זה רק להביא אותם למטרת הבריאה?
כן.
שמעון: זו המטרה, זו עזרה אמיתית.
רק לגרום לעלייה.
דודי: אמרת שאין לנו יצר טוב כדי להתקשר אליו, וצריך להביא לחברים כדי לעורר את היצר טוב כדי להתקשר לעליון.
כן.
דודי: אם אין לי את זה, אמרת שאתה יכול לפנות לבורא לבקש את זה.
כן.
דודי: מה ערוץ הקשר הישיר שיש לי כפרט אל הבורא שהוא לא דרך העשירייה? כאילו יש פה איזה פתח ישיר לבורא לא דרך עשירייה. האם יש מציאות כזאת?
יש.
דודי: איך יתכן, הרי אין קשר בלי עשירייה?
לאו דווקא שדרך העשירייה אתה יכול לקבל את הכול.
דודי: מה זה המצב שהאדם יכול לפנות לבורא בלי עשירייה והבורא מקבל את הפנייה שלו?
הוא דורש מהבורא שהבורא יטפל בו וייתן לו כוחות דהשפעה.
מושי: זה לא נקרא חוצפה?
לא.
מושי: הוא דואג לעצמו, תן לי את הרוחניות שלי.
לא.
דודי: אתה אומר שתמיד לאורך ההיסטוריה מקובלים היו אפילו זוג, שלושה, קבוצה כלשהי, תמיד היה להם עם מי לעבוד, זה נחשב עשירייה בשבילם.
כן.
דודי: ואם לא היו להם?
לא היה דבר כזה.
דודי: אף פעם?
הבורא כבר דואג לזה.
דודי: זאת אומרת, לא קורה מצב שהיו שמים מקובלים בכלא או באיזה מקום סגור או ביער לבד, אין דבר כזה, לא היה אף פעם? ברור.
מושי: מה אם הפצה? זה גם מפתח בי את היצר הטוב אם אני מפיץ.
הפצה לא הייתה כמו בזמננו.
מושי: נגיד עכשיו אני עושה איזה מוצר או שאני מרצה - אלפיים איש שומעים אותי, ותוך שעה וחצי אני מספר להם על הבורא, על הטבע, הכול. האם זה גם יכול להיות כאמצעי ליצור בי את היצר הטוב?
כן.
מושי: זאת אומרת, זה גם השפעה, אני גם משפיע.
ודאי.
דודי: האם על כל מצב אני צריך להגיד "אין עוד מלבדו", גם אם הצלחתי, לא הצלחתי, כישלונות, אכזבות?
על כל מצב.
דודי: האם זה לא מנטרל כאילו את העבודה? אז אני אומר שאם תבוא במצב הבא הפרעה גם על ההפרעה אני צריך להגיד שאין עוד מלבדו?
כן.
דודי: זה כאילו קצת מנטרל אותך.
לא.
דודי: למה לא? כי אני כבר מתחיל לקבל את ההפרעה כמציאות של אין עוד מלבדו, אין לי כבר מה להתאמץ, אני מתחיל כבר להסכים למה שעובר עליי.
לא, אתה צריך כנגד זה לעבוד.
דודי: האם במקביל אתה מוסיף מחשבה שאין עוד מלבדו?
למרות שאין עוד מלבדו והוא טוב ומיטיב, ואתה מגלה שזה לא נכון, בכל זאת אתה חייב לעבוד.
מושי: למה אנחנו פועלים על הבורא דרך העשירייה ועלינו והוא פועל דרך עוד כמה ערוצים לא רק דרך עשירייה, דרך משפחה, דרך העולם, דרך הטבע הכללי, כל מיני רעידות אדמה?
כי הוא נמצא בכול.
מושי: האם הוא בכוונה ברא רצון לקבל רגיש כזה כדי שהוא יוכל לפעול עלינו?
כן.
מושי: אני מסתכל לפעמים על ג'וק - שום דבר לא מזיז לו, יש לו כוח הישרדות. ובני אדם הם כאלו שאתה לוחץ על איזו נקודה, זהו. האם זה בכוונה ככה נעשה?
כן.
מושי: הוא ברא את בני אנוש מאוד מאוד רגישים לסבל. מה הוא רוצה דרך הסבל לעורר בנו?
מכל הבריות האדם הוא הכי רגיש להשפעת הסביבה, וזה בכוונה.
מושי: למה? הוא עוקץ אותנו דרך כל מיני מצבים, משפחה וכולי.
כן, כדי לעורר אותנו, לעקוץ אותנו כדי שאנחנו נהיה בקשר עם אחרים וכך נבנה את הנשמה הכללית.
דודי: איך העבודה לא במצבי קיצון? הוא עוקץ אותך ומכאיב לך ואז אתה מתעורר או הפוך מעורר אותך נגיד דרך חיוב. איך במצבים רגילים, כמו עכשיו דווקא נותן לך תנאים, איך מפה אתה ממשיך לעבוד ולא זונח את זה?
תבקש מהבורא שלא ישכח עליך לרגע.
דודי: הוא כותב "מה יהיה הסוף? אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". המצב הזה שהוא בא לידי החלטה, מה זה שאדם מקבל החלטה? הרבה פעמים אני שומע אותך אומר, "אני קיבלתי החלטה", כביכול יש תוקף להחלטה שלך שהיא תחזיק. אני יכול להחליט פה ביניכם, להתחייב לכם, ועד שנגיע לאוטו אני כבר לא אזכור מה החלטתי בכלל. מה המשמעות של החלטה?
לפי ההחלטה שלך, כך הבורא מקבל אותה ומתייחס אליה.
דודי: אבל היא תקפה רק לרגע אחד ובעוד רגע אני מתחלף.
כך זו השפעת הבורא עליך.
דודי: האם אדם יכול לקבל החלטה שהיא תחזיק גם בזמן שהוא לא יעמוד בתנאי?
לכן יש לך עוד תשעה חברים. תנסה יחד איתם, דרכם, להגיע להחלטות שהן חשובות לכולכם.
דודי: מה יחזיק את ההחלטה? מה שומר על ההחלטה? נניח שנחליט עכשיו בינינו, עשרה חברים נחליט יחד, מה שווה ההחלטה שלנו? מה הכוח שלה?
הבורא.
דודי: במה הוא מתחייב?
הבורא נמצא בחיבור ביניכם ומחזיק את ההחלטה שלכם.
דודי: עד מתי? זה לא תקף כל החיים.
כל הזמן.
דודי: לאיזו החלטה נכונה אנחנו צריכים להגיע כדי שהבורא יהיה ערב לנו?
אנחנו צריכים להגיע להחלטה שכל הזמן נהיה ממוגנטים לבורא, שלא יעזוב אותנו, וירצה להתקשר אלינו.
דודי: מי באמת עוזב את מי, אנחנו אותו או הוא אותנו?
אנחנו עוזבים, אבל אנחנו דורשים.
ולאד: אבל אצלו אין פשרות. כתוב שאם אני עוזב אותו יום אחד, הוא עוזב אותי ליומיים. הוא לא סובל, אלא כמו שאמרת פעם, הוא קנאי.
הבורא סובל הרבה יותר ממך.
דודי: במה הוא סובל?
שהאדם לא בסדר.
דודי: איזה סבל מורגש בכוח של השפעה, של טוב ומיטיב?
יש לו כוח לסבול, יש לו את כל הכוחות שבטבע.
ולאד: הוא סובל מזה שאני לא בסדר, ואני לא מרגיש שהוא סובל.
זה שאתה לא מרגיש זה מבחינתך.
שמעון: מה הסבל של הכוח העליון? איזה סוג של סבל? אם אנחנו לא מרגישים, אז זה כאב בשבילו. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שלא יהיה לו כאב?
פשוט מאוד, איך היית מתייחס לאדם במקומו?
שמעון: אדם שסובל, אני רוצה לעזור לו שלא יסבול. האם זה אותו דבר?
כן.
דודי: האם גם המורה סובל בגלל התלמידים שלו, בגלל התפתחות התלמידים שלו?
כמו בורא.
דודי: ממה אתה סובל ביחס אלינו?
מכל דבר שאתם צריכים לעשות ולא עושים.
דודי: ואיך מורגש בך הסבל הזה?
כסבל.
דודי: אין לך מה לעשות בנוגע לזה, חוץ מלנסות לעורר, לדבר, לא יותר מזה.
גם לא.
דודי: גם זה לא עוזר. אז מה כן אתה יכול לעשות?
דרך כל מיני.
דודי: בצורה עקיפה לגרום איכשהו. במה אנחנו התלמידים גורמים לך סבל?
מזה שאתם לא מספיק לוחצים על עצמכם וזה על זה כדי להגיע ללשמה.
דודי: האם הלחץ הזה צריך להיות דרך משחק, בצורה מלאכותית?
בכל מיני צורות.
ולאד: אנחנו צריכים לחייב זה את זה להגיע ללשמה. הוא מחייב אותי, אני אותו, וכך כולנו יחד נדרוש שנגיע.
כן.
אילן: בעניין ההחלטה שדיברנו קודם. נראה שהנקודה שצריכים לשים לב אליה היא איכות ההחלטה, ההחלטה שבהחלטה, התוקף שאנחנו נותנים להחלטה שלנו, ולא איזו ציפייה שהבורא חייב לנו משהו.
הוא מתחייב לך במידה ובצורה שאתה מעורר אותו.
אילן: במידה שאני מתחייב לעצמי בעצם. התוקף של הקיום הוא ההתחייבות של ההחלטה שלנו כלפי ההחלטה, כמה אנחנו מחזיקים את ההחלטה.
לא. כלפי הבורא.
אילן: ברור שההחלטה היא כלפי הבורא. הרי מה מושך אותי חזרה לרצון לקבל נמוך לעצמי, זה שאני לא מתחייב כלפי ההחלטה שלי. אם אני לא קשור לחברים, לעשירייה, לכל מה שאפשר כדי לתמוך, לחזק אותי בקיום ההחלטה, אם אני לא עושה את העבודה שלי, אז שם אני נכשל, שם אני לא עומד בהחלטה שלי כלפי הבורא.
כן.
אילן: אז הכול תלוי בנו. הכוח הזה, אין עוד מלבדו, הוא עומד ומחכה.
כן.
דודי: אני צריך לדחוף את החברים ללשמה והם צריכים לדחוף אותי ללשמה. אנחנו צריכים לדחוף זה את זה ללשמה. מה ייתן לי את הדרייב לדחוף אותם ללשמה? כי אני בעצמי באיזו תרדמת.
כי אחרת אתם לא מגיעים למטרה.
דודי: איך לא לתת להרגשה הטובה, לשגרה, להטעות אותנו כאילו שאנחנו מתקדמים ועושים משהו, כשבעצם מבפנים כלום, הכול סטטי?
ככה.
דודי: איך מכניסים לחץ? איך מייצרים עכשיו מתח כשאנחנו כאן?
מתחברים ביניכם, מחליטים ופונים לבורא.
דודי: זה רגע אחד.
לא, זה לא רגע אחד, זה יכול להיות במשך זמן.
מושי: האם אתה יכול לזהות סטייה שלנו ולהעיר לנו על זה, או אסור לך?
קודם כל, אתם כל הזמן נמצאים בסטיות, אבל אני לא יכול כך לעבוד.
מושי: למורה אסור להעיר לתלמיד שהוא נמצא בסטייה או לתת איזשהו רמז, גם אסור?
אתם מקבלים מלא רמזים.
מושי: ממך?
מהמאמרים, מהכול.
מושי: אבל אנחנו לא מזהים, אם הייתי מזהה שאני בסטייה אז ודאי שאני לא הייתי מתייחס.
אפשר לזהות?
מזהים, כן.
דודי: זה רמז עבה או רמז דק? אולי זה רמז שאנחנו לא קולטים, או שאנחנו לא רוצים לראות את הרמז הזה.
אתם לא רוצים.
שמעון: כל שיעור זה רמז שאתה נותן, כל מאמר של בעל הסולם, רב"ש, זה רמז. אבל אנחנו לא קולטים.
דודי: עכשיו, אנחנו קוראים מאמר "אין עוד מלבדו" של בעל הסולם, אתה מדבר איתנו איך לקבל החלטה בעשירייה ולדרוש לשמה, ללחוץ אחד על חברו לרוחניות, וכביכול זה יכול לחלוף כמו מנגינה כזאת יפה ששמעת, נגמר השיר וממשיכים הלאה.
כן.
דודי: אז פה אני שואל, איך זה ייפול על האוזניים ויחייב אותנו שהיום אנחנו לוחצים זה על זה?
תכתוב לפניך בכל מקום אזהרה שאסור לך לשכוח את זה, ותראה עד כמה אתה לא תראה את זה.
דודי: אז זה הטבע שלנו ואין מה להתרגז, זה אנחנו, נכון? זה לא יעזור לי שכל היום ולאד יעמוד עם שלט ואילן ילחש לי כאן ושמעון יגיד לי מכאן. איך לקבל את זה, איך באמת להתרגש מזה, להתפעל מזה, להיזהר מזה?
אין כאן שום דבר שיכול לעזור.
דודי: אז מה?
תפילה, פנייה לבורא, צעקה, תעשו כמו שאתם מבינים, כמו שאתם עושים בעולם הזה. ככה זה.
מושי: אני מדבר על הסטייה שאדם אוטוטו בכלל יוצא מבני ברוך, מהדרך, אם אתה מזהה כאלו דברים, אתה יכול להעיר ולהגיד לאדם או לא, אתה רק מצטער, סובל בצד וזהו? לא מדבר על סטיות שמלא לשמה ללשמה, וזה כל פעם, אני מדבר על זה מצב שאדם כבר תיכף יוצא לגמרי, מותר לך להעיר?
יש כאלה שיוצאים ולפעמים מותר להעיר ולפעמים לא.
דודי: לחברים מותר להעיר אחד לחברו בנושא הזה?
אתם יכולים.
דודי: למשל אני רואה שיש חברים, שיש להם נטיות דתיות כאלה, יש חברים שיש להם נטיות לעוד מקורות זרים ש"בוא תראה" וגורם לי להתפעל שאני לא מבין, או כל מיני דברים אחרים, שאתה רואה שהוא עם ביקורת או זלזול כלפי החברה, מותר להעיר לו "אחי זאת כבר סטייה"?
מותר, חבר לחבר יכול.
דודי: ומורה לתלמיד?
בדרך כלל לא.
דודי: למה לא? זה דווקא המורה כלפי התלמיד, להראות לו.
כי זה מחייב.
מושי: כאילו אתה גונב חופש בחירה?
כן, מהחבר אנחנו מקבלים אחרת ממה שמהמורה.
מושי: כי בעולם שלנו אם יש איזשהו מורה, מדריך לא משנה באיזה תחום, הוא כל הזמן מתקן את התלמיד כל הזמן בצורה גלויה קובע לו ככה.
זה לא יעזור.
מושי: לא, אני רוצה להבין, זה אתה כיכול גונב חופש בחירה מהאדם ואז אין ברירה, אתה גונב ממנו את ההתקדמות, ההתפתחות, זה לא כמו חינוך בעולם שלנו שהמורה הוא קובע וזהו?
כן.
דודי: אם אתה מנסה לנתח את המצב שלנו עכשיו, לא של העשירייה שלנו, אלא בני ברוך העולמי, מה הסטייה הכללית שאתה אומר "תתמקדו בזה יותר", ברור שזה חיבור וכולי אבל אם יש על העניין הנקודתי ממש? אין לך מה להגיד? אתה לא יכול להגיד, או אין סטייה?
פשוט מה יהיה לי מזה שאני אגיד לך שצריכים לחשוב על הבורא והבורא צריך להיות כל הזמן על הכוונת?
דודי: אז זה ברור, הרב והמקורות כל הזמן מכוונים נכון, מדייקים אותנו, אפילו הבורא דרך אלף רמזים בכל המציאות שלנו מכוון אותנו. הבעיה שאני לא מסוגל לקלוט או אם קולט לא רוצה לשמוע ואם שומע גם לא רוצה לממש. אז אני שואל, איך להביא את עצמי לחיוב כזה שאני אתייחס לרמזים ולאמירות ולכתובים?
דרך תפילה.
דודי: שיפתח לי את מה, את הלב, את האוזן?
לב ואוזן.
דודי: אנחנו כל הזמן מדברים על עניין לשמה, בפרט עכשיו לפני הכנס אומרים על סף לשמה, נכנסים ללשמה, ומכל השיחות על לשמה תמיד מגיעים בסוף לנקודה המרכזית והעמוקה יותר שהיא התפילה. תפילה היא בסוף, לשם מגיעים. אחרי כל הסיבובים שעשינו, יודע, לא יודע, מבין, לא מבין, יש תפילה. אם לדייק יותר את נושא הכנס, אפשר להגיד שהנושא הוא לא נכנסים לשמה, אלא מתפללים לשמה?
כן.
דודי: זאת אומרת, אפשר למקד את הכנס בדגש יותר על תפילה?
כן.
ולאד: יש קטע בתפילה בבוקר שאומרים "אהבת עולם אהבתנו", זו בקשה שלנו שהבורא יאהב אותנו? כי אנחנו מבקשים שהוא יאהב אותנו ולא יעזוב אותנו?
כן.
דודי: "אהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ, וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ."
(סוף השיחה)