פרשת השבוע - קורח
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 05.06.13 עם הרב הד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", שלום לך, הרב לייטמן.
שלום לכולם.
גלעד: שלום משה אדמוני.
משה: שלום לכולם.
גלעד: אנחנו בפרשת "קורח". הפרשה מתחילה בסיפורם של קורח משבט לוי, דתן ואבירם משבט בני ראובן, ובמאתיים וחמישים איש מנשיאי העדה, שבאים למשה ואהרון ודורשים מהם להפסיק ולהתנשא, לטענתם, מעל העם. בנוסף הם דורשים להשתתף בכהונה ובתפקידים של שבט לוי במשכן, מכיוון שלדעתם, העם כולו קדוש.
משה אומר להם לשוב למחרת היום, ולהעמיד למבחן את מנהיגותו מול הבורא. למחרת, הבורא מראה שבחר בשבט לוי ובאהרון לשרתו. האדמה נפתחת ובולעת את קורח, דתן ואבירם ואת כל אשר להם. אש יוצאת מן השמיים ומשמידה את מאתיים וחמישים נשיאי העדה האחרים.
לאחר מות עדת קורח, העם מתלונן על משה ואהרן שגרמו למותם, ומתחילה מגיפה בעם. משה מורה לאהרון לקחת את כלִי הקטורת, המחַתָה, עם אש מן המזבח ולכַפֶר על העדה. אהרון עושה כדבריו והמגיפה נעצרת.
בעקבות המשבר הזה בעם, מורה הבורא למשה לאסוף מטה אחד מכל שבט, ולכתוב על המטות את שמות נשיאי השבטים, והמטה של אותו איש שהבורא יבחר בו, יפרח. ואמנם כשבאים ראשי השבטים למחרת בבוקר לאוהל מועד, הם רואים שמטהו של אהרון פָּרַח והוציא ענף עם שקדים. ראשי השבטים מקבלים את מטותיהם בחזרה, ומטה אהרון הפורח מונח לפני ארון העדות.
הרב לייטמן, זה עוד משבר בשלב ההתפתחות?
כן, כרגיל, אנחנו מדברים פה על המשבר, שזו מילה מודרנית, אבל כך זה היה תמיד ו"אין כל-חדש, תחת השמש"1. זה כמו שהבבלים יצאו, ובראשם עמד אברהם שלימד אותם שכל העניין הוא בתיקון האדם, "ואהבת לרעך כמוך", ורק בזה צריכים לעבוד. ויש שלבים בדרך, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"2, וצריכים להתחבר לאט לאט. ובחיבור ביניהם, למצוא את השלבים המתקדמים של עצמם, של האנושות, ושל גילוי העליון, וגילוי העולם העליון.
אם אנחנו לא מחוברים ויש בינינו כוחות שמפרידים אותנו, מרחיקים אותנו, אז אנחנו מרגישים בינינו את העולם, כמו שאנחנו רואים אותו עכשיו, כעולם שכולו רע. ורק האגו שלנו חוגג, לא לטובתנו, אבל אין לנו ברירה, אנחנו עבדים שלו. ועדיין אנחנו לא נמצאים אפילו במצרים, כי כשאומרים שבני ישראל נמצאים במצרים, הכוונה שנלחמים נגד האגו, שרוצים לצאת, "שלח את עמי"3. וכאן אנחנו אפילו לא חושבים על זה.
התורה מספרת כאן שכל ההתפתחות של העם, היא תמיד רק כדי להיות יותר מחוברים, וכך מתקדמים. כדי להיות ראויים לארץ ישראל, צריכים להיות מחוברים, אז יוצאות כאן כל מיני טעויות, מעין תקלות, בגלל שהרצון לקבל האגואיסטי שבאדם כל הזמן מתפתח. עכשיו התקלות הן על הכהונה, מי הראשון, מי הצודק, מי קובע שכך צריך להיות ולא אחרת, למה משה ואהרון לקחו את השליטה במושכות על כולם?
אם אנחנו מדברים על אדם פרטי, אז אנחנו צריכים לראות שגם בו קיימת אותה תכונת ההשפעה שנקראת אהרון או משה שצריכה לשלוט, וכל הזמן להוביל את האדם בכל מקרי החיים שלו. וכאן קורה שיש באדם הרבה מאוד רצונות פנימיים שקמים ואומרים, "לא כך, גם לי יש קול, וגם לי יש דרישה, וגם אני צודק". וכל הנטייה של האדם אומרת שלא הכל לקודש, כולנו קדושים, כך חושבים.
מה זאת אומרת, "כולנו קדושים"? שצריך להיות גם רצון קצת לנוח ולעשות עוד משהו בחיים, כל מיני דברים, ולא כל החיים של האדם נמצאים בזה שהוא רץ לקראת החיבור עם אחרים, לממש "ואהבת לרעך כמוך", אלא יש עוד דברים. והאמת שהכל בא לפי דרגת התפתחות האדם.
אבל אנחנו מדברים כבר על מצבים כאלו גבוהים, שנקראים "בני ישראל", לקראת הכניסה לארץ ישראל, או לפחות בדרך לזה. זאת אומרת, שבאמת עם ישראל מתקן את עצמו בחיבור, ולכן כאן כל הפעולות או הקריאות של, "בואו, אנחנו לא צריכים כל כך לרוץ לאיחוד בינינו. זה לא נורא", הן מאוד מסוכנות.
זה כמו שעכשיו בעולם שלנו, אם אנחנו לא נתחיל לפרסם את שיטת התיקון, את החינוך האינטגרלי, אם אנחנו נעצור את עצמנו, העולם יתדרדר בצורה הרבה יותר מהירה, ולאנושות לא תהיה שום הבנה מה באמת לעשות עם המשבר. אנחנו רואים מידי יום כמה מחקרים ומאמרים מתפרסמים ובכל מיני מקומות באינטרנט. ולמרות שאני קשור לכלכלנים ובכלל לאנשי מדע, כמעט לאף אחד אין אפילו מילה אחת להגיד על כך שהתיקון הוא דרך האדם. מחפשים כל מיני אמצעים לאנרגיה, לחיסכון בכסף, לעשות משהו עם הסטודנטים ובכלל עם האנשים , איזה טריקים בכלכלה, בעזרה ובחלוקה ומה לא, ובסופו של דבר, אף אחד לא קרוב לפיתרון אפילו במקצת. והדרך והפיתרון הם במשבר הפנימי, האנושי, המשבר הוא באדם. המשבר הוא בכך שהאדם האגואיסט לא יכול להתחבר עם הזולת ובזה הוא מנוגד לטבע, מנוגד לא-לוהים. על זה לא חושבים, זה כל כך נגד האגו שלנו, שלכיוון הזה לא יכולים להסתכל. לא שיש נטייה ומפחדים, אלא זה חתוך, זה נעתק מהאדם, עד כדי כך.
וכאן, אני רואה שלולא הפרסום שלנו, ההפצה מצידנו, אף פעם האנושות לא תגיע להכרת הרע שבה באמת. מה הוא הרע, על ידי מה אפשר לתקן את המשבר הגדול, הגלובלי הזה? ולכן מה שאנחנו עושים, דומה לעבודת אהרון, אנחנו צריכים להשפיע את שיטת התיקון, וכוח ההשפעה חייב להיות השולט, ורק בצורה כזו, עם "מטה אהרון" אנחנו הולכים קדימה.
ואם בני אדם האחרים חושבים שיש להם גם אותה היכולת להוביל את האנושות לעתיד טוב כלשהו, שאהרון ומשה לא יכולים להיות בראש העם, וכאילו ש"גם אנחנו מסוגלים", אז צריכים ככל האפשר יותר מהר, להוכיח להם שזה בלתי אפשרי, שאין להם את תכונת ההשפעה, שעליה אנחנו מדברים, ורק בה אפשר להצליח.
וכך, אותו הדבר כאן ב"פרשת השבוע", מה עושים אהרון ומשה? הם רוצים להוכיח להם, תראו איזה מטה יפרח, תראו מה שקורה אם אתם לא הולכים בעקבותינו, אלא רוצים בעצמכם לנהל את המצב. מה קורה עם כל התכונות האלה שבתוך האדם או לבני אדם שנמצאים אז במחנה, וכך אי אפשר להוכיח. לנו אסור לחכות שהם יהיו יותר חכמים, שהם יראו את זה, כי האגו של האדם כל כך אכזרי ומסתיר ממנו את הכל, שמוכנים לרדת לכל המצבים המסוכנים, ובכל זאת, לא לחשוב ולא לקבל את שיטת התיקון הנכונה.
אלא אם אנחנו נגיע בחכמה, לכל אחד ולקהלים שלמים, וכך נפרסם להם שהכל תלוי בתיקון האדם, וזו באמת עבודת הכוהנים, שנעשית בחכמה גדולה, בהבנה.
גלעד: מה זה אומר שהאדמה בולעת את העדה, ואש יורדת מהשמים?
הרצון לקבל בולע אותם, מפני שהם רוצים להישאר ברצון לקבל שלהם. הם חושבים שהם הולכים בעל מנת להשפיע, הם חושבים שהם פועלים מטעם השפעה וחיבור, אבל בעצם ההשפעה והחיבור שלהם, הם אגואיסטים. ואז בסופו של דבר האדמה, שהיא הרצון לקבל, בולעת אותם והם נעלמים.
או שאש שיורדת מהשמים, זאת אומרת שהם רוצים להשיג את האור, הם רוצים להגיע לאילו הישגים רוחניים, ובמקום זה הם ניזוקים, כי אי אפשר עם כלים לא מתוקנים, לגעת באור. זה יוצא כפולסא דנורא, כמכת אור, במקום שמתפשט בך וממלא את הכלי של הנשמה.
גלעד: אנחנו רואים דבר דומה גם בפרשות הקודמות. למשל עם מרים, שחשבה, למה משה נמצא מעלינו, ושוב מגיעה מגיפה. למרות שהאדמה לא בלעה אותה, זה קצת שונה. האם זה דבר הכרחי בתהליך של האדם, בגדילה שלו? הערעור הזה על הקדושה?
התורה מספרת לנו על כל השלבים ההכרחיים.
גלעד: אז איך עוברים את זה מהר, ובלי נזק, כמו שאתה אומר?
ארבעים שנה אפשר לעבור תוך ארבעה ימים.
גלעד: איך העולם, ולא האדם הפרטי, עובר את זה עכשיו בתקופה שלנו?
גם האדם וגם העולם, אם הם עוברים בזה שנמצאים לפניהם משה ואהרון וכל התלמידים והזקנים, אז עוברים. ואם לא, לא יעברו בכלל. זה יצא רק אחרי ייסורים גדולים, מלחמות עולם, וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו רואים עד כמה שהדרך לא פשוטה, עד כמה שהתיקון מגיע דרך בירורים, ושהגדול חייב להיות כל הזמן עם המטה, זאת אומרת, עם הכיוון הנכון, כי הוא קשור לכוח העליון, ויש לו באמת ידע איך להעביר את העם.
ואפילו כך, קשה מאוד לעם ללכת בעקבותיו, ולשמוע בקולו, ואפשר לראות איך כל אלו כמו דתן ואבירם, או נדב ואביהו ועוד, בכל שלב ושלב קמים ומתחילים לעשות בירורים. כי השמות האלו לא רק מדברים על שבטים ונציגים של איזה קהל, אלא מדובר על התכונות שבתוך האדם, שבכל שלב ושלב, איזו תכונה שבתוך האדם, פתאום מתפתחת וחושבת שדווקא על ידה אפשר לתקן את העולם.
אבל איך שלא יהיה, ודאי שנגיע לתיקון. המצב העתידי כבר קיים ומוכן, רק תלוי איך אנחנו נעבור אותו. לכן ההבדל הוא גדול מאוד בין בדרך של מלחמות וצרות גדולות מאוד, לבין שנעבור את זה בצורה חלקה.
משה: יש עוד עניין לברר. מקובל, כמו משה, והעם שהוא מנהיג, או התלמידים. הרי אם מתסכלים על כל הדברים שקורים בין העם למשה, הוא הוציא אותם ממצרים, הוא מקבל את התורה, הבורא מדבר אליו, יש את כל ההתגלות. זה כמובן באנלוגיה למצב שבין תלמידים למקובל. זה ממש מפחיד שיכולות לקפוץ בתלמידים פתאום כאלו מחשבות, או דחיות כלפי הרב.
לא. זה שקופצות כל מיני מחשבות נגד המורה, נגד הרב, זה מאוד לגיטימי למי שמתפתח, כי אז האגו שלו כל הזמן נמצא בהתפתחות. וכאן, זה שהוא לא מסכים, לא רוצה, היחס שלו למורה הוא שלילי, ובכמה מקרים, הוא מתנגד, וגם מתנגד לעצמו, ורוצה לשפר את עצמו, ולהיות למעלה מהמצב הזה, בקשר של השתחוות כלפי המורה, ודווקא האגו מעלה אותו יותר גבוה והוא רואה את המורה כנכשל, וכקטן, ובכלל כאילו כילד, זה דבר טבעי. ואנחנו מתפתחים בדרך תורה שנקראת, "דרך תורה היא הפוכה מדרך בעלי בתים".
דרך תורה היא דרך ההתפתחות מהאגו הגדול ששורה בנו, ממה שנקרא "פרעה", ועד שהבורא שורה בנו, זאת אומרת, כוח ההשפעה. ובדרך, בכל צעד ושעל האדם ממש נתקע, כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". זאת אומרת, כמה פעולות שעשה טוב, תרי"ג פעולות של תיקון, תרי"ג הכלים שלנו, תרי"ג הרצונות שבנו, הם כולם מלכתחילה רעים, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". לכן על כל פרט שהוא הולך לתקן, מכל תרי"ג הרצונות, הוא נתקע בזה שהוא לא רוצה, ואחר כך כן רוצה, אבל לפי הסגנון שלו. וברצון המקולקל הוא רואה את כל העולם המקולקל, וגם את המורה המקולקל שלו וכן הלאה. ואין לזה שום תרופה, חוץ מהסביבה.
ואם האדם בונה לעצמו סביבה, שמשפיעה עליו, מחייבת אותו להתכלל עם הסביבה, להתחבר עימה, ואז, מתוך זה הוא מתחיל לראות שהם גדולים. הם מתחילים לדבר על גדלות המורה, על גדלות הרב, ואז הוא נכלל מזה, שומע, סופג את זה, וכך מתקדם.
זאת אומרת, אין בו אף פעם את הכוח החיובי, ממנו יצמח רק הכוח השלילי, שיפתח יותר ויותר. והכוח החיובי יבוא לו רק מהחברה, רק מהסביבה, מהקבוצה. לכן "או חברותא או מיתותא". כך אנחנו לומדים, וכך אנחנו מתנהגים, ולכן כל העיסוק שלנו חוץ מלימוד חכמת הקבלה, הוא קודם כל בניית הסביבה הפנימית שלנו, סביב כל אחד, שתהיה מספיק תמיכה, חברים, וכך בהחלט נוכל להתקדם.
ואם כך, אין מה לפחד אם יש כל פעם הפרעות. ופרשת השבוע מראה לנו שכל הדברים האלו חייבים לקרות. הם יקרו בצורה קטנה, או בצורה בגדולה, אבל הם חייבים להתממש, בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד.
גלעד: אם עכשיו אני צופה בטלויזיה ושומע מה שאתה מסביר לי, אז בוא נתאר שני סוגים של צופים. אחד שבא מהעולם הדתי, גדל בתוך זה, ובשבילו רב זה בכלל משהו שאין מה לערער עליו, מה זאת אומרת אני חושב שהרב לא צודק?
אתה צודק, אנחנו לא מדברים על העם הרגיל. אנחנו מדברים על קבוצת אנשים שמתפתחים על ידי המאור המחזיר למוטב, כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", שבשבילם המשפט הזה, הוא מטרת חייהם, שרק לצורך זה הם חיים. אלה אנשים מיוחדים, שנקראים מקובלים. והם עוסקים במה שנקרא "עבודת השם", עבודה שניתנה לנו מלמעלה כדי שנגיע מהיצר הרע שאתו נולדנו, ליצר הטוב. ואלה כל החיים שלנו, ובזה אנחנו עוסקים. לא חשוב במה אנחנו עובדים, משפחות, כל מיני בעיות, כמו לכל אחד ואחד, אלא העיקר שאנחנו פועלים בעולם הזה כדי להשיג, על ידי המאור המחזיר למוטב, את תכונת ההשפעה והאהבה.
ויש אנשים, חילוניים, דתיים, אני לא עושה חשבון, שלא חושבים מהבוקר עד הלילה שהם קיימים כדי להגיע לאהבת הזולת. אצלם יש כל מיני מטרות אחרות. הם רוצים לעשות כל מיני דברים אחרים בעולם הזה. אליהם אנחנו לא מתייחסים. וודאי שאם הם נמצאים בקבוצות ולומדים עם מישהו, אז אותו אדם נראה להם גדול וחזק, וזה כבר אחרת לגמרי. "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי הבתים".
גלעד: אני מסתכל, בכל זאת, בעיניים של מי שלא מבין. לא הבנתי את הדבר הזה שדיברת עליו עכשיו, אהבת הזולת וכן הלאה, ואני שואל את עצמי, למה שמישהו יהיה גדול ממני בכלל, במה הוא גדול?
אולי הוא חכם במשהו, אז אני אלמד ממנו את החכמה שלו. אולי הוא מנוסה במשהו? אני אלמד את הניסיון שלו. מה זאת אומרת שמישהו בכלל גדול ממני? אני אדם בעולם המודרני, אני רואה שכולם בסופו של דבר בני אדם.
גדול הוא בזה שהוא נמצא בהשגה. גדול הוא בזה שהוא יודע את התהליך שצריכים לעבור, ובלעדיו אני לא אעבור את התהליך. גדול הוא בזה שיש בו אור, שכלפיי זה יכול להיות רק כאור מקיף, כאור שמתקן אותי. הוא בשבילי מקור האור, כמו פרצוף יותר עליון, מנגנון יותר עליון ממני. כי את כל סולם המדרגות שאנחנו צריכים לעבור, מכאן ועד עולם אין סוף, מאה עשרים וחמש מדרגות, אני מקבל ממנו.
ועכשיו התגלה, שאנחנו תלויים בצורה כזאת זה בזה, אני בו והוא בי, והיחס הזה לא יעלם כבר לעולם, הוא גם היה קודם, רק לא היה מגולה, והגענו לאיזה גלגול, לאיזה סיבוב, שהתגלה, שאנחנו קשורים כך זה לזה, וזה לעולם ועד, שום דבר לא יכול להשתנות כאן. זה גילוי המערכת שרק מתגלה, היא לא משתנה בעצמה, רק בגילוי שלה כלפי, היא משתנה.
משה: אז אני כצופה, קודם כל נרגעתי בכך שהבנתי שזה לא משהו סגור שיש איזה מנהיג שכולם מצייתים לו, אלא יש פה דווקא מבחן פנימי לתלמידים, כל פעם הם מתגברים, הם כאילו נגד, וכל פעם הם צריכים להחליט לעצמם, לקבל או לא לקבל, זה לא איזה משהו עיוור.
לא. בצורה כזאת, משפט כזה הוא לא נכון. אם אתה בכל רגע תחשוב האם לקבל אותו או לא, אתה לא תתקדם.
אתה, אחרי כמה חודשים שהגעת, ראית שזה מקום מיוחד ומלמד אותך איש מיוחד, למרות שלפי המקורות, אתה חייב להחליט, זו החברה שלי, זאת הסביבה שלי וזה המורה שלי. והעתיד שלי הוא אם אני מקבל את הנוסחה הזאת, "מאהבת הבריות לאהבת השם", אני חייב לקבוע את מצבי. אחרי שהחלטת, עכשיו יש בעיה אחרת. שכל פעם ופעם מתעוררים בך כל מיני ספקות ורצונות שזורקים אותך לכל הכיוונים, ובהם אתה רואה את החברים שלך שהם לא שווים, והמורה שלך שהוא קטן, ועוד ועוד. אבל אתה כבר לא מחליט כל פעם, במיוחד אז כשאתה רואה אותם שפלים, זה אתה שנמצא בשפלות, איך אתה יכול להחליט במצב כזה? במצב כזה אתה כבר החלטת שאתה הוא שרואה אותם כשפלים. זאת החלטה שלך כבר. אז מה עושים הלאה?
לכן, במצבים האלה לא מחליטים, אלא במצבים האלה מיד נכללים בסביבה, עד כדי כך שהסביבה תזרוק לי כמו גלגל הצלה, איזה כוח, ותתחיל לשטוף לי את השכל, ממש שטיפה, שאני אדע שהמורה גדול, והסביבה גדולה, ושהם יכולים הכל, ושהם עוזרים לי, ולוקחים אותי וממש עוטפים אותי ונותנים לי הרגשת ביטחון והתקדמות.
אין כאן החלטות. זו חייבת להיות כניעה ללא תנאי. אמונה למעלה מהדעת. כי אני במצבים כאלו שהכול נראה לי חושך, שאני לא רוצה שום דבר וכולם הזויים וכולם שקרנים וכולי, וטיפשים, אם אני כך רואה אותם, כולל המורה, אז לי אין מה לעשות, רק להתכלל, לסגור עיניים ולהיכנס בתוכם. ממש כמה שיותר להסתתר שם. וכך אדם מתחיל לקבל מהסביבה את הערכת הגדלות של הדרך, ושל הבורא, ושל המורה, ושל הקבוצה, ומתבטל, ועל ידי הביטול מופיע עליו המאור המחזיר למוטב, וכך הוא ניצל.
משה: בדרך ההתפתחות של קבוצה עם מורה, יכול להגיע מצב כמו כאן, עם קורח ומשה, שפתאום יש הרגשה שאנחנו כולנו שווים בהשגה, ולמה דווקא הם. איך מתמודדים עם מצב כזה?
לא הסביבה.
משה: אז מי מרגיש את זה?
לא הסביבה.
משה: קורח, דתן.
לא. כך הם מדברים לפי הסיפור, הם רצו למשוך אחריהם את כל עם ישראל. אבל לא שהם כבר משכו. לא. הם רצו לעשות את זה. ולכן משה ואהרון, היו חייבים להוכיח את זה לפני כולם, מי הצודק. כלומר בוא נראה המטה של מי יפרח.
גלעד: משה השתמש מקודם במילה "מפחיד", מפני שיש אנשים שהיו שנים בחכמת הקבלה, נאמר אצל הרב"ש, שסיפרת על מישהו זקן שהיה שנים רבות גם תלמיד של בעל הסולם, וגם של הרב"ש, ופעם אחת יצא לאיזה מקום, האגו השתלט עליו, ופתאום הוא התנער מהכול. זה שאין ביטוח, ברור. אבל עדיין, זה מפחיד.
אז מה?
גלעד: מה עושים עם זה?
לא עושים כלום. משתדלים בכל זאת לקשור כל אחד את עצמו לחברה, לכל דבר שיכול לעצור אותו מהסחיבה הזאת הצדדית שיכולה לבוא בכל רגע.
גלעד: ואותו אדם זקן לא ידע את זה, הוא היה כל כך הרבה שנים בדרך?
אני דיברתי אתו לא פעם. הייתי בא אליו בבוקר אחרי הלימודים, היינו יושבים, שותים קפה, הוא היה מכבד אותי בסיגריה מיוחדת, כך זה היה אצלו. הוא נפטר בגיל 103. זה מין סוג של גאווה שפתאום מתפרצת באדם והוא לא מכיר, הוא לא יכול להכיר את זה. הוא מתנתק מהקבוצה, מכולם, כך שלא יכולים להחזיר אותו.
גם אצלנו בתוך הקבוצה יש הרבה אנשים שנמצאים והם חברים כאילו טובים, ויש בהם הרבה דברים טובים, אבל מרגישים את עצמם יותר גבוה מאחרים, ואז לא יכולים לקבל מהם. או שהוא לומד יפה, או שהוא מצליח באוניברסיטה במשהו, כמדען, כמשהו מתחיל, או שהוא בהפצה כל כך טוב וחזק, או שרוצה להוכיח את עצמו כמין מבצע וסדרן. כל אחד ואחד באיזו צורה. זה טוב שיש לאנשים כאלה דחפים טובים, כי הם מקדמים את כולם, אבל השאלה היא האם בזמן שהם מבצעים, על מה הם חושבים, מה חומר הדלק שלהם באמת? או שחומר הדלק הוא להגיע להשפעה לזולת ואחר כך להשפעה לבורא, או שאני רוצה שכולם יראו כמה שאני מוצלח.
גלעד: ואז, אם חומר הדלק לא נכון, אז בשלב מסוים זה חייב להתפרץ?
הפוך. לא, הוא כבר הפוך, הוא כבר נמצא בנסיגה. הוא מתפתח בצורה גשמית, וכאילו לוקח מחכמת הקבלה, זה נקרא "חכמה בגויים תאמין"4, אבל מבפנים לא משתנה. וההפך, הלב שלו נעשה יותר ויותר עטוף. וכאלה יש.
משה: אנחנו אומרים שהסביבה יכולה להציל את האדם בזה שהיא כל הזמן משדרת לו עד כמה החברים גדולים, עד כמה המטרה גדולה, כי לפעמים שוכחים פתאום ומאבדים פוקוס. אתה יכול לתת עצות איך גלעד יכול לשדר לי שהרב גדול, שהחברה גדולה? באיזה אופן? מה, הוא יגיד לי, "משה, אתה יודע, הרב גדול", ואני אשמע?
זה אני לא מכתיב לו. אני רק רוצה להזהיר אותו ואותך אם אתם לא עובדים על גדלות החברה וגדלות הרב. גדלות החברה נותנת לך כלי, כמו צלחת שאתה מחבר מחתיכות שבורות, ואז דרך הרב אתה מקבל בתוך הצלחת הזאת מילוי. אז אם לא יהיה לך את שני המרכיבים האלו, אז אתה לא משיג את מטרת החיים. נולדת, היית חי, מת, זהו, הגלגול הלך.
לכן, כאן אנחנו צריכים להשתמש בכל מיני אמצעים, הגנות, תזכורות, רק כדי כל הזמן להיות קשורים יחד, ולזכור לשם מה בדיוק, בשביל מה היחד הזה.
משה: איך מזהים שחבר טיפה מאבד את הדבר הזה, שטיפה סוטה כבר לכיוון האגו, להצטיין במשהו? יש אפשרות להרגיש את הדברים האלה כדי שנהיה מסוגלים לעזור אחד לשני?
אני חושב שאנחנו מכירים זה את זה כבר שנים, נמצאים המון שעות יחד בשבתות, בחגים, בכל מיני כנסים, בנסיעות. אנחנו פחות או יותר כבר מכירים זה את זה, וצריכים רק להיות יותר עדינים זה אל זה, לראות מה קורה עם החבר. ואני לא מסוגל לעזור שם, חוץ מלספר בדיחות, ובצורה כזאת להעביר משהו, אבל אתם יכולים כחברים, לכם מותר לעשות הכול.
גלעד: יש גם עוד מרכיב שאתה תמיד מציין אותו, אתה קורה לו "מזל".
כן. אנחנו מבינים מה זה "מזל" בחכמת הקבלה, זה מהמילה "נוזל", "נוזל מים מדליו"5, שזה טיפין טיפין. טיפות מים לא מגיעות בקילוח, אלא עם הפסקות, נאמר, או טיפות האור העליון, ובצורה כזאת, שהן מגיעות, אז אנחנו יכולים לקלוט אותן. על ידי זה יש תיקון. זה כמו טיפות דמעות שיורדות לים הגדול, שעל ידי זה נעשה תיקון של כל המציאות. הקבלה משתמשת בציורים כאלה. זה נקרא "מזל".
"מזל, זה גם "מזלות", אותם האורות שיורדים מג"ר דאריך אנפין. זאת אומרת, זה מנגנון רוחני מיוחד שפועל ומפעיל אותנו. אז יוצאים ממנו כאלה אורות, שנקראים "מזלות".
כמו שאנחנו קוראים את זה אפילו בסידור, כשקוראים "תחנון", שלוש עשרה מידות, י"ג מידות הרחמים, אז שם הם מובאים.
גלעד: עד עכשיו היה פה מין מנגנון מאוד יפה. אתה אומר, שלעבוד ישירות על גדלות הרב אתה לא יכול, אתה צריך את החברה. החברה פונה לרב, והרב אומר, "חבר'ה, תפנו אל עצמיכם. האמת, הבורא נמצא ביניכם". זאת אומרת, זה מין פינג פונג כזה שכל הזמן הולך וגדל.
לא. הכל מאוד מובן, מאוד מסודר. הכל נמצא בתוך האור העליון שנקרא "בורא". זה פשוט אור האין סוף שנמצא כאן וממלא את כל המציאות כמו איזה מקום, נאמר, שבו נמצאת כל הגלקסיה שלנו. במקום הזה יש איזו תכונה. זה מקום, אבל לא סתם מקום ריק, אפילו שנדמה לנו שריק אלא יש בו איזה כוח.
הכוח הזה שאי אפשר לתפוס אותו אבל ממלא את כל המקום הזה נקרא "בורא", הוא העליון. אנחנו לא יכולים לגלות אותו, אנחנו לא יכולים לתפוס אותו, למשש אותו, אבל הוא נמצא.
איך אנחנו כן יכולים לגלות אותו? כי הוא היחיד שקיים ומחזיק ממש בו בתוכו, ואנחנו קיימים והכל קיים, והוא מחזיק ומלווה אותנו ומסדר אותנו ומשגיח ומנהיג הכל. אז כדי לגלות את הכוח הזה, אנחנו צריכים להיות כמוהו. לכן, כדי להגיע ולהשתווּת עם אותו כוח אז אומרים לנו "ואהבת לרעך כמוך". מה זה "רעך"? בכוונה האדם הראשון התחלק להמון דמויות שנמצאות לפנַי, שבעה מיליארד, ואמרו לי שאם אתה מגיע למצב שאתה מתייחס אליהם כמו לעצמך, "ואהבת לרעך כמוך", כמו לעצמך, אתה בזה מגלה את הכוח הזה שנקרא "בורא". ומגלה אותו לא סתם שכאילו קיים כאן משהו, אלא אתה נמצא באותה דרגה, אתה פרוס בכל המציאות כמו שאותו כוח הבורא, ממש כך. אתה נמצא באותה שלמות, נצחיות ללא גבול, אבל אתה צריך להשיג את התכונה הזאת "ואהבת לרעך כמוך".
ואז מה האמצעי? האמצעי זה שכדי להשיג את זה, נתנו לך את יצר הרע מצד אחד, ומצד שני האנושות מחולקת לפניך להמון גופים. פתאום אתה מוצא כמה אנשים שהם באותה דעה, באותו כיוון, באותו חיפוש.
ואז אומרים לך, אם ביניכם, עזבו רגע את כל האנושות וכל הטבע, מספיק, זה הרבה מדַי. אם ביניכם, אתם תשיגו יחס של "ואהבת לרעך כמוך", ביניכם אתם מגלים את הבורא.
אבל איך אתם יודעים איך להתנהג? אז יש אדם פתאום לידכם שקוראים לו רב או מורה, מורה דרך, שמסביר לכם מה לעשות. מאיפה הוא יודע? כי הוא נמצא בהתקדמות קצת לפניכם, ואז מה שאתם עכשיו עוברים, הוא כבר עבר. כך זה עובד. זה מאוד דומה למה שבעולם שלנו.
משה: התחלנו את הפרשה הזאת ממשבר במנהיגות, זה מה שאנחנו רואים בעם שלנו. איך העם יכול לבחור? ניצבת לפניו השיטה, החינוך אינטגרלי. איך הוא יכול לבחור ולדעת שזה הנכון, את זה אני רוצה? מאיפה יהיו לו כוחות לעשות בחירה כזאת?
מהייסורים, רק מהייסורים. אני לא יכול לבוא לאדם שרוצה אוכל מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. הוא רוצה לנסוע לחופש, הוא רוצה לבלות. הוא בכלל רוצה לשכב על הספה. אני חושב, שגם אתה לא תתנגד.
משה: אני לא.
לשכב על הספה עם איזו חוברת נחמדה, עיתון, או לראות משהו בטלוויזיה או בכלל קצת לנמנם. מי לא? זה הטבע שלנו. בסדר, אבל מגיעה הגברת ואומרת, "משה, אתה צריך ללכת לעבודה. אין לנו מה לאכול עוד מעט". אז אתה קם והולך.
מה זאת אומרת? נוותר על כל התענוגים, על כל המנוחה? כשבאות צרות, אז אין ברירה. אדם מתעורר והוא מחויב לעשות משהו כדי להמתיק אותן, כדי למחוק אותן, כדי לעקוף אותן, להתרחק מהן.
לכן בא המשבר הגלובלי הזה בכל מיני חתכים ומובנים ויוצא מכל פינה ופינה. במשפחה, בחינוך, בעבודה, ביחסים בין בני אדם, איום במלחמת עולם, סוף העולם בגלל המכות האקולוגיות, ההוריקנים, התקררות, התחממות, הכול. ובינתיים אנחנו כאילו רואים את זה עוד מרחוק. זה כמו צונאמי שמתקרב, אבל כל עוד זה לא מגיע, אתה לא דואג. ואתה רואה שכמה שאתה לא מדבר אל בני אדם, אתה שומע "יש עוד זמן?", כאילו שהוא שוכב על הספה ושואל "יש עוד זמן לנוח? בסדר" וממשיך. ממש כך.
לכן רק צרות יכולות לעורר את בני האדם, אבל מיד כשהן מופיעות אנחנו צריכים להיות מוכנים להסביר שיש רק פתרון אחד, שינוי האדם עצמו.
גלעד: אז זו ממש סיבה להיות אופטימי לקראת הפרשה הבאה. פרשת "קורח". תודה לך הרב לייטמן ותודה לך משה אדמוני ושבת שלום.
(סוף השיעור)
-
"מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש." (קוהלת, פרק א', ט')↩
-
"דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור." ["מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו."] (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף ל"א, א' גמרא)↩
-
"שלח את עמי" (שמות, פרק ט', א')↩
-
"מלכה ושריה בגוים אין תורה" אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח): "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו" יש תורה בגוים אל תאמן דכתיב "מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה רבה, פרשה ב', י"ג)↩
-
"יזל-מים מדליו, וזרעו במים רבים" (במדבר כ"ד, ז')↩