מתן תורה (קבלה). ערבות.

המאמר מנוסח מחדש במונחים המסייעים להבין נכון את הבריאה

"ואהבת לרעך כמוך" – ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה (בקבלה).

1. הנאמר על ידי ר' עקיבא, שתיקון האגואיזם עד לדרגת "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בקבלה, דורש הסבר. משום שהמלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, שביחד מרכיבים את הכלל הזה.

פירוש הדבר הוא ששאר 612 התיקונים שהאדם חייב לבצע באגואיזם שלו – אלוהם בסך הכול תיקונים פרטיים, המרכיבים כולם ביחד את התיקון האחד הזה, "ואהבת לרעך כמוך", ומותנים בו.

יכול להיות שזה נכון ביחסיו של האדם עם סובביו, אבל איך יכולים היחסים עם הסובבים לכלול את יחסיו של האדם עם הבורא, המגדירים את מהות ואת משמעות הבריאה?

מדוע התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" הוא שווה ערך לתיקון עד לתכונת "ואהבת את ה' אלהיך" ו"בו תדבק"?

2. כמה גדול וכולל הוא התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" רואים מהשאלה שנשאל הלל הזקן, כשהתבקש "ללמד את כל התורה (את כל שיטת התיקון) על רגל אחת". הלל ענה: "מאי דעלך סני – לחברך לא תעביד" ("את השנוא עליך – אל תעשה לחברך").

מכאן ברור שתיקונו של כל רצון מ-612 הרצונות האגואיסטיים הללו אינו חשוב יותר מהשגת "ואהבת לרעך כמוך", וכולם מיועדים רק להשגת התכונה הזאת, כדי להכין את האדם לקיומו של "ואהבת לרעך כמוך".

כלומר, כל שאר התיקונים הם חלקים מתכונת "ואהבת לרעך כמוך" שבלעדיהם, אמנם, לא יתאפשר קיומו של "ואהבת לרעך כמוך" בהיקף מלא.

3. אבל הביטוי "כמוך" מורה על כך שצריך לאהוב את הזולת באותה מידה בה אתה אוהב את עצמך, ובשום אופן לא פחות. פירוש הדבר הוא שצריך לעמוד כל הזמן על משמרת צרכיו של כל אדם מישראל, לא פחות מעל משמרת קיומם של צרכיך שלך.

אבל הדרישה הזאת, הרי, אינה ברת-ביצוע כלל וכלל, משום שאין לאדם די זמן על מנת לדאוג לצרכיו שלו. איך אפשר, אם כן, להטיל עליו חובה לעבוד ולספק את צרכיו של כל העם כולו?

אבל דרישותיו של הבורא אל הנבראים מנוסחות תמיד בדיוק מוחלט. לכן צריך להבין איך, בכל זאת, מבצעים את הדרישה הזאת של הבורא לאדם.

4. עד כמה ההוראה "ואהבת לרעך כמוך" היא לא ברת-ביצוע, מדגישים בדרישה להעדיף את צרכי זולתך על אלה שלך, כלומר, אם יש לאדם משהו וזולתו זקוק לזה, למרות שהבעלים עצמם זקוקים לו, הוא מחוייב לספק את רצון זולתו. כלומר, האדם יהיה חייב להיפרד מכל רכושו, משום שתמיד יימצאו כאלה שיזדקקו למה שיש לו.

5. צריך להבין:

מדוע ניתנה הקבלה רק לעם ישראל ולא לכל העמים?
האם אין כאן בחירה בלאום אחד?

ברור שרק שוטה יכול לחשוב כך. החכמים אומרים שהבורא הציע את השיטה לתיקון האגואיזם לכל העמים, אבל אף אחד לא רצה לקבל אותה.

קשה להסכים עם הסבר "ילדותי" כזה של החכמים!
אבל אם אף עם לא רצה לקבל את הקבלה – מדוע עם ישראל נקרא "עם נבחר" ע"י הבורא?
איך אפשר לדמיין את הבורא העובר בין עמי פרא עתיקים ומנסה למסור להם משהו שאין להם מושג קלוש מהו?
בתולדות העמים לא נאמר על מאורע כזה!

6. הקבלה היא שיטה לתיקון האגואיזם. תוצאת התיקון היא ההשגה של מטרת הבריאה כולה – הדבקות בבורא.

והעולם נברא דווקא כך, על מנת לאפשר לאדם את קיום חוקי הקבלה, להגיע למטרת הבריאה.

תכנית הבורא היא להתגלות לאדם, מה שמורגש על ידי האדם כתענוג מוחלט.

כשהאדם מתפתח בהדרגה באמצעות הקבלה, הוא מתעלה רוחנית עד לכדי השגת הבורא ודבקות בו – עד לשלמות גמורה. השלמות הזאת נקראת "דבקות".

7. אבל מדוע לא נבראנו מושלמים ודבקים בבורא מלכתחילה? לשם מה ולמי דרושים המאמצים שלנו בתיקון העצמי?

תשובה: מי שאוכל לחם חסד מרגיש בושה, עד כדי איבוד ה"אני" שלו. והיות שהבורא רוצה שהנבראים ירגישו את עצמם מושלמים, דומים לו, הוא נתן לנו את האפשרות להגיע באמצעות מאמצינו בתיקון העצמי אל השלמות.

8. זה דומה לעשיר אחד שהביא אל ביתו עני, האכיל אותו, השקה אותו, העניק לו את כל מה שהלה יכול היה לרצות. ואילו העני הרגיש, במידה שמתנות החינם הלכו וגדלו, תענוג יותר ויותר גדול ובושה הולכת וגדלה. וכשהעשיר שאל: "תגיד, האם קיימתי את כל רצונותיך?", ענה לו העני: "נשאר בי רצון אחד: שכל זה יהיה שכר על עבודתי ולא יתקבל כצדקה מידיך". ענה לו העשיר: "את הצורך הזה אף אחד לא יוכל לספק".

זהו חוק טבעי של העולם שלנו: המקבל מרגיש בושה וקוצר רוח בשעה שהוא מקבל מתנת חנם ממי שנותן לו אותה מתוך חסד או מתוך רחמנות כלפיו.

מכאן נובע החוק השני: אין בעולם אדם שיוכל למלא עד הסוף את רצונותיו של זולתו, משום שהוא לא יוכל לתת למתנתו מראה של השג עצמאי, אשר רק זה יוכל לתת למקבל הרגשה של שלמות התענוג.

לכן הכין לנו הבורא המושלם אפשרות להשיג את השלמות בכחות עצמנו, באמצעות מאמצים בתיקון העצמי בשיטה הקבלית.

במקרה כזה, כל הטוב והעונג הבא לנו ממנו, כלומר, כל מה שכלול במונח "דבקות בבורא", יהיה השג עצמי שלנו, שהושג על ידינו הודות למאמצים שלנו – רק כך נוכל להרגיש את עצמנו בעלי-בית ונרגיש את השלמות.

9. ברם, מחוק הטבע נובעת הבושה, אותה אנחנו מרגישים כאשר אנחנו מקבלים ממישהו בחסד.

הבושה היא תוצאה מחוק הטבע הידוע "טבעה של כל תוצאה, של כל ענף, קרוב לסיבה שלה, לשורש, ודומה לו". החוק הזה פועל בין כל שורש ובין הענף שלו, ואינו יכול להיות מופר.

מכאן נובע כי:

כל מה שקיים בשורש הוא נחשק, אהוב, מועיל, נעים, יגרום להרגשה של תענוג בענף והוא ישאף אל השורש,
כל מה שאינו אופייני לשורש – בלתי מתקבל, בלתי נסבל, מזיק, יגרום להרגשה של ייסורים בענף והוא ישאף להתרחק ממנו.

מכאן נבין את מקורם של כל התענוגים והייסורים בעולם: היות שהבורא ברא את הכול והוא שורשם של כל הנבראים, הרי ש:

כל הכלול בו והיורד ישירות ממנו אלינו – מושך אותנו ונעים לנו,
כל מה שאינו אופייני לבורא, שאינו נובע ממנו ישירות, אלא בא כתוצאה מגילוי תכונותיו ההפוכות של הנברא עצמו – מנוגד לטבע שלנו וגורם לייסורים.

לדוגמא, אנחנו אוהבים מנוחה ושונאים תנועה – עד כדי כך שכל תנועה שאנחנו מבצעים היא לשם השגת המנוחה. וזה משום שהשורש שלנו, בורא, נמצא במנוחה מוחלטת. מאותה סיבה אנחנו אוהבים חכמה, גבורה, עושר וכן הלאה – הרי כל זה נמצא בו, משום שהוא השורש שלנו.

ואנחנו שונאים את כל מה שמנוגד להם: טיפשות, חולשה, עוני, משום שהם נעדרים לחלוטין מהשורש שלנו.

10. היות שהבורא, השורש שלנו, הוא רק נותן ואינו מקבל, הרי שאנחנו, ענפיו, מרגישים תענוג כשאנחנו נותנים ובושה כשמקבלים מתוך חסד.

11. מהי, אם כן, מטרת הבריאה – "הדבקות בבורא" – לאמיתו של דבר?

ה"דבקות", שאת השגתה מבטיח לנו לימוד הקבלה, היא דמיון הענפים לשורשיהם, אשר בהתאם לזה, כל הנעים והנעלה, הנמצא מטבעו בבורא, מורגש על ידינו.

באופן כזה, התענוג הוא השתוות הצורה עם הבורא (דמיון התכונות לבורא).

אם אנחנו נדמים במעשינו לכל מה שאופייני לשורש שלנו – אנחנו מרגישים תענוג.

כל מה שאיננו בשורש שלנו – גורם לנו ייסורים. באופן כזה, הכול תלוי ומתבסס על מידת דמיונן של התכונות שלנו לשורשנו.

12. על מנת להידמות לשורש צריך האדם להיטהר מן האגואיזם – האהבה העצמית המוחלטת הטבועה בו. כל תנועותיו של האדם הן למען עצמו, ללא כל השפעה (נתינה) לזולתו, ולכן הוא מרוחק קוטבית מן השורש, מנוגד לו. הרי השורש, הבורא, הוא אלטרואיזם מוחלט, ללא רצון לקבל, והאדם הוא כולו בקבלה למען עצמו, ללא ניצוץ של השפעה. לכן מצב כזה של האדם נחשב לנחות ביותר בעולם שלנו, כמצב המנוגד לבורא.

תיקונו של האדם הוא בהזדככות מהאגואיזם. אם האדם נמצא בסביבה המעריכה את ה"השפעה לזולת", מתחילים לחנך אותו ב

עידוד לימוד הקבלה
ובביצוע פעולות של השפעה

- עם כוונה לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, מה שנקרא בכוונה "למען עצמי", משום שבהתחלה אי אפשר ללמד אותו להשפיע לזולתו באופן אחר.

וכאשר הוא יגדל רוחנית במהלך לימוד הקבלה וביצוע פעולות ההשפעה – מגלים לו כיצד להגיע מביצוע פעולות ההשפעה עם הכוונה "למען עצמי" לביצוע פעולות של השפעה עם הכוונה "למען הבורא" – רק לעשות נחת רוח לבורא ולא למען האהבה העצמית.

תיקון הכוונה בתוך האדם, השחרור מהאהבה העצמית האגואיסטית, מתרחש כתוצאה מתכונה מיוחדת, הטבועה בלימוד הקבלה ובביצוע הפעולות "למען הבורא". וכל הרצונות והפעולות על מנת להשפיע מתגדלים בו עד כדי כך, שאפילו המעט שהוא מקבל, גם הוא מתמזג על הכוונה על מנת להשפיע.

13. למרות שישנם שני סוגים של פעולות השפעה:

בין אדם למקום (לבורא);
בין אדם לחברו (לזולת),

אבל יש להם מטרה אחת – להביא את האדם אל המטרה הסופית – ה"דבקות בורא". מבחינת האדם, ביצוע פעולת ההשפעה לבורא או לזולתו הוא זהה לחלוטין, הוא לא מרגיש שום הבדל בפעולותיו – אם הוא עובד מאהבת חברו או אם הוא עובד מאהבת הבורא, הרי בשני המקרים הוא אינו מפיק שום תועלת עבור עצמו.

משום שחוק הטבע של כל נברא הוא כזה שכל מה שנמצא מחוץ לגבולות גופו נחשב על ידו כבלתי קיים. וכל תנועה שהאדם עושה מאהבת זולתו, הוא מבצע למען שכר מצופה כלשהו. לכן פעולות כאלה אינן יכולות בשום אופן להיקרא בשם "אהבת הזולת", אלא הן דומות לפעולה הנעשית בתשלום.

ברם, ביצוע פעולה כלשהי מתוך אהבה לזולת ללא כל תקווה לצאת נשכר הוא בלתי אפשרי לחלוטין, מטבע הדברים. והיות שאהבת הזולת נמצאת מחוץ לגבולות הטבע שלנו, הרי שכל החסד שנעשה לזולת איננו נובע מאהבה כלפיו, אלא מאהבה עצמית.

14. ובכן, האדם אינו מרגיש הבדל בביצוע הפעולה "למען הזולת" או "למען הבורא" – בשני המקרים היא מורגשת כריקה וחסרת תועלת.

ורק לימוד הקבלה, הפצת הקבלה והעבודה בקבוצה עם הכוונה לעשות נחת רוח לבורא, מרוממים את האדם בהדרגה מעל לטבעו האגואיסטי, והוא מקבל טבע שני – אהבת הזולת וזוכה למטרה הסופית – לדבקות בבורא.

ועוד, יחסיו של האדם עם זולתו מסוגלים יותר להביא אותו אל המטרה הרצויה, משום ש

הם אינם קבועים ואינם מוגדרים,
הם נגבים (נדרשים, נתבעים, נצרכים) על ידי סביבתו,
מטרתם קרובה יותר,
הם מבוקרים וניתנים לביקורת.

בשעה שיחסיו של האדם עם הבורא

חייבים להיות קבועים,
אין הרגשה הדורשת את קיומם,
האדם מתרגל מהר והפעולות אינן מביאות כבר שום תועלת.

15. וכעת אפשר להבין את תשובתו של הלל לאדם שרוצה להשיג את הדבקות בבורא, שמהותה של הקבלה היא החוק "ואהבת לרעך כמוך", ושאר 612 התיקונים של רצונות האדם הם הכנה לביצועו של התיקון העיקרי הכללי "ואהבת לרעך".

ואפילו יחסיו של האדם עם הבורא, גם הם כלולים בהכנה לקיומו של "ואהבת לרעך", שהוא המטרה הסופית של הקבלה ושל כל התיקונים המהווים זיכוך של הגוף מהאגואיזם, עד שירכוש טבע שני של "אהבה לזולת".

כלומר, הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" הוא מטרה סופית, שהאדם, כאשר הוא מגיע אליה, זוכה מיד בדבקות בבורא.

612 תיקונים – אהבת הזולת – אהבת הבורא

והסיבה לכך שהמטרה הסופית אינה מוגדרת בפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" היא בכך שמבחינתו של אדם שנמצא עדיין ברצונות האגואיסטיים, אין הבדל בין אהבת הבורא ואהבת הזולת, משום שכל הנמצא מחוצה לו הוא אינו ממשי מבחינתו.

והיות שהאדם שרצה להגיע לדבקות בבורא שאל את הלל על מהותו של כל התיקון, כדי להגדיר במדויק את המטרה ואת הדרך אליה, כמו שהוא אמר: "למדני כל התורה (הקבלה) כולה כשאני עומד על רגל אחת" הרי שהגדיר לו הלל את אהבת הזולת כמטרה הקרובה ביותר והניתנת ביותר להשגה, משום שבדרך אליה מבוטח האדם מפני הטעויות ויכול לבדוק את עצמו.

16. עכשיו נבין מדוע מחייבת אותנו הקבלה לבצע את הבלתי אפשרי – "לאהוב את רענו כמונו". על מנת שזה יתאפשר, נמסרה שיטת התיקון (התורה / הקבלה)

לא לאדם אחד (לאברהם), אלא כאשר נוצר עם שלם שמנה 600000 איש מעל גיל 20,
כשהעם הזה יצא ממצרים,
כל אחד מן העם נשאל האם הוא מוכן לעבודה הנשגבת הזאת,
כל אחד הסכים לזה בכל נפשו ומאודו וקרא "נעשה ונשמע".

במקרה כזה נוצרת האפשרות לקיים את הדרישה לאהוב את הזולת – הרי אם 600000 איש יפסיקו לעסוק בסיפוק צרכיהם שלהם, ולא תהיה להם מטרה אחרת בחיים מלבד העמידה על משמרת האינטרסים של זולתם, כדי שלא יחסר לו כלום, הרי שאין ספק שאף אחד כבר לא צריך לדאוג לקיומו שלו.

לכן ברגע שהעם הסכים, הם קיבלו את שיטת התיקון להתמזגות עם הבורא, משום שהם נהיו מסוגלים לבצע אותה.

אבל לפני שהם גדלו למימדים של עם שלם, הם לא היו מסוגלים לבצע ולקיים את תנאי אהבת הזולת, משום שקיום המצוות שבין אדם לחברו בהיקף המלא של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" על ידי כמות קטנה של בני אדם הוא בלתי אפשרי, ולכן לא נמסרה להם שיטת התיקון.

17. ומן הנאמר נוכל להבין מדוע כל ישראל ערבים זה לזה. ממבט ראשון זה בכלל לא צודק, שאם מישהו חטא – הבורא מעניש אותך! מדוע אני אחראי לחטאיו של אדם זר לחלוטין שאני אפילו לא מכיר אותו?

ור' אלעזר בן ר' שמעון אומר שהאדם והעולם נדונים על פי הרוב: כשהאדם מתקן רצון אחד – הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וכשהוא משתמש בו לצורך הנאתו שלו – מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כלומר, ר' אלעזר אומר שכל העולם ערב בערבות הדדית, שכל אחד מוסיף על ידי פעולותיו זכות או חובה לעולם כולו.

זה נובע מכך שכל אחת מ-613 מהדרישות לתיקון מתייחסת רק לקיומו של תנאי אחד של "ואהבת לרעך כמוך", והוא עצמו נמצא מעבר לגבולות הניתן למימוש, אלא אם כן כל העם כולו וכל אחד ממנו יהיה מוכן לזה.

ערבות (המשך מאמר "מתן תורה")

כל ישראל ערבים זה לזה

17. (המשך) לאחר שכל אחד מהעם נשאל והסכים לקבל על עצמו את ביצוע הדרישה "ואהבת לרעך כמוך", החובה לדאוג לכולם לא פחות ממה שטבוע באדם על ידי הטבע לדאוג לסיפוק צרכיו שלו, וכולם כאחד קראו: "נעשה ונשמע", הפכו כל ישראל להיות ערבים זה לזה – רק אז זכו לקבל את שיטת התיקון.

הרי כל אחד מישראל הפך להיות אחראי לכך שלאף אחד מהם לא יהיה מחסור בכלום. הערבות הכללית הזאת שיחררה את כולם ואת כל אחד ואחד מהדאגות לצרכיהם שלהם והתאפשר סופית ביצועה של הדרישה "ואהבת לרעך כמוך" – לתת את כל מה שיש לך לכל נזקק, ולא לדאוג יותר לצרכים של הגוף שלך, משום שכל אחד יודע ובטוח בכך ששישים ריבוא של אוהבים נאמנים נמצאים לצידו, מוכנים לעשות למענו הכול, בכל רגע.

ולכן רק לאחר יציאת מצרים נוצרה מציאות שבה לא היה לאף אחד שום ספק בכך שלכל אחד יובטח הסיפוק של כל צרכיו.

אבל אפילו אם יחזרו אחדים מהם לאהבה העצמית, הרי שהדאגה לצרכים שהיתה מוטלת עליהם תאלץ את השאר לדאוג לעצמם, ובכך הם ימנעו את קיום מצוות "ואהבת לרעך" על ידי כל העם, משום שהללו לא יוכלו לקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך" ולהגיע לאהבת הזולת ללא עזרתם.

באופן כזה, לצידו של קיום ההתחייבות – של כל עם ישראל להיות ערבים זה לזה, קיים צד שלילי – קיום הערבות – כל אחד דואג לכולם ומספק את צרכיו של כל אחד ומאפשר בכך לקיים את הדרישה לתיקון האגואיזם, כלומר, לעשות נחת רוח לבורא.

אבל אם חלק מהעם לא ירצה לקיים את הערבות וישארו באהבה עצמית, בכך הם יאלצו גם את השאר להישאר כאלה, ללא יכולת לצאת.

18. לכן דומה הערבות לשני אנשים השטים בסירה אחת: אם אחד קודח חור בתחתית הסירה תחת עצמו, ועל שאלת ההתנגדות של האחר הוא עונה: "מה זה עניינך? הרי אני קודח חור תחת עצמי ולא תחתך" – ועל כך טוען, כמובן, השני: "שוטה! הרי שנינו נמצאים באותה סירה ונטבע ביחד".

וכך גם המשוקעים באהבת עצמם, הם מקימים חומה שאינה מאפשרת לאלה הרוצים להיתקן אפילו להתחיל בתיקון במידת "ואהבת לרעך כמוך", שזהו הסולם המוביל לדבקות בבורא, וכולם טובעים יחד איתם.

19. ר' אלעזר, בנו של רשב"י, טוען שלא רק עם ישראל, אלא גם כל העמים ערבים זה לזה.

אבל לשם תחילת תיקון העולם מספיקה ערבותו של עם אחד, משום שאי אפשר שכל העמים יתחילו בתיקון העולם בבת אחת.

כמו שאמרו חכמים, הבורא הציע את הקבלה לכל אומות העולם, אבל הן היו באהבה עצמית גדולה כל כך, שלא הסכימו לקבל את השיטה לתיקון האגואיזם, ואי אפשר היה אפילו להתחיל לדבר איתם, כדי שיסכימו לוותר על האהבה האגואיסטית.

ולכן לא מצא הבורא אף עם שאפשר יהיה למצוא שפה משותפת איתו, שירצה להתחיל בתיקון האגואיזם, חוץ מעם ישראל, משום שאבותיהם אברהם-יצחק-יעקב ביצעו את התיקון, הודות לרוממות נשמותיהם, עוד לפני שהשיטה הזאת נמסרה לעם כולו. כתוצאה מנאמנותם לבורא אפשרו להם להגיע למדרגות הרוחניות ולדבקות בבורא ללא ביצוע מקדים של החלק המעשי שלו בפעולות של אהבה לזולת, שלא היתה להם שום אפשרות לבצע אותן.

ורוממות הנשמות וההשגות הרוחניות של האבות השפיעו על צאצאיהם באופן כזה שכל אחד קיבל על עצמו את העבודה הנשגבת הזאת וכולם כאחד קראו: "נעשה ונשמע". ולכן היו חייבים (מכח התורשה) להפוך להיות עם נבחר בין כל העמים.

באופן כזה, רק בני ישראל קיבלו על עצמם את הערבות הנדרשת, ולא שאר אומות העולם, שלא נטלו בזה שום חלק, משום שהמציאות עצמה חייבה לכך.

20. ברם, גמר תיקונו של העולם יבוא כאשר כולם יתאחדו בהשתוקקות אל הבורא, והוא יתגלה לכל אומות העולם, כמו שאמרו חכמים: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומלאה הארץ דעה את ה', ובאו עדיו כל העמים".

ותפקידו של עם ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של האבות כלפי עם ישראל:

התיקונים שנעשו על ידי האבות סייעו לצאצאיהם להתעלות ולהיות ראויים לקבלת שיטת התיקון.
כך גם עם ישראל חייב לרומם את עצמו באמצעות התיקון ולהכין בכך את כל האנושות לקבלת העבודה הגבוהה הזאת – אהבת הזולת, שהיא סולם המוביל להשגת מטרת הבריאה – הדבקות בבורא.

וכל תיקון שנעשה על ידי כל אחד מישראל עם הכוונה "למען הבורא" (השפעת תענוג לבורא, ללא דרישת שכר כלשהו או אהבה לעצמו) משמש כדחיפה להתפתחות כל האנושות כולה. הרי אי אפשר לעשות את זה בקפיצה אחת, אלא רק על ידי התפתחות איטית ומדורגת עד שכל האנושות תגיע להזדככות הרצויה.

21. ר' אלעזר בן ר' שמעון, כשהוא אמר שהעולם נדון על פי הרוב, התכוון לתפקיד של עם ישראל בזיכוך העולם מאגואיזם עד למצב שבו הם יוכלו לקבל על עצמם את העבודה למען הבורא.

דרגת ההזדככות הזאת היא אותה דרגה שאליה הגיע עם ישראל על מנת לזכות לקבל את שיטת התיקון. דרגה שבה התיקונים, אהבת הזולת, מכריעים את הכף מול האהבה העצמית.

רק אז הם יכולים לקרוא בתמימות-דעים: "נעשה ונשמע!", כמו שעשה זאת עם ישראל.

כל אחד מישראל שמבצע תיקון, מרים את תרומתו לכך שאהבת הזולת תכריע את הכף מול האהבה העצמית.

לכן כל פעולה של תיקון של כל אחד מישראל מכריעה את העולם לכף זכות, והפתרון הסופי הוא בלתי אפשרי בלי הפעולה שלו.

באופן כזה לא סותר ר' אלעזר בן שמעון את מה שנאמר, שכל ישראל ערבים זה לזה. פשוט, ר' אלעזר מדבר על התיקון העתידי של כל העולם, בשעה שחכמים התכוונו להווה, כשרק עם ישראל קיבל את שיטת התיקון.

22. ור' אלעזר בן רשב"י תומך גם במה שנאמר בפסוק: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", משום שאדם שמבצע פעולה למען הבורא מקבל את אותה תחושה של השראה שמקבל אדם שמבצע פעולה למען זולתו.

הרי כל אחת מהפעולות האלו יש לבצע למען הבורא, ללא שום תערובת של אהבה עצמית, ללא שום תקוה לקבל שכר כלשהו על מאמציך – ואז מתחברות כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, אהבת הבורא ואהבת הזולת והופכות להיות שלם אחד.

פעולה כזאת, אפילו של אדם אחד, גורמת להתקדמות מסוימת של כל האנושות כולה לקראת אהבת הזולת, ותביא בסופו של דבר לכך שכף המאזניים עם האנושות שעליה תיטה לצד הזכות, משום שקבלת ההחלטה תלויה בתרומתו של כל אחד.

ומי שעושה עבירה אחת, כלומר, מי שלא הצליח להתגבר על האהבה העצמית, גורם להטיית כף המאזניים, עם האנושות שעליה, לצד החובה. הרי באהבה העצמית מתגלעת שפלות טבעו של הנברא, שבכל פעם, במידת השימוש בה, הולכת ומתעצמת. באופן כזה ממעיט האדם את המעשים הטובים שבכף הזכות ולוקח, כביכול, מכף המאזניים את הזכות שאותה הניח שם חברו. כך מושך אדם אחד את כל העולם אחורנית.

23. כל הנאמר לעיל מסביר מדוע נמסרה שיטת התיקון רק לאחר איחודו של כל עם ישראל.

מטרת הבריאה היא אחת לכולם, ללא הבדל מוצא, עד הדיוטה התחתונה של הבריאה, שהיא האהבה העצמית המושלת באנושות, כמו שגם המצרים משלו בעם ישראל.

במצב כזה של עבדות אגואיסטית של האנושות אי אפשר אפילו להתחיל להסביר ולשכנע מישהו לקבל על עצמו את השגת מטרת הבריאה, להשיג, לפחות, סתם הבטחה להשתדל לצאת מהמסגרת הצרה של האגואיזם אל העולם הרחב של אהבת הזולת – מלבד עם ישראל, שקיבלו את כח ההתנגדות לאגואיזם דרך ייסורים שלא ייאמנו בעבדות של ארבע מאות שנה אצל האגואיסטים המצריים. משום שהייסורים מעוררים, כידוע, אצל האדם את הרצון להיטהר מאגואיזם.

וחוץ מזה, הבנת מטרת הבריאה שנמסרה להם וההכנה הפנימית של האבות לכך.

לכן נקרא שמו של העם "ישראל" – בלשון יחיד, משום שכולם כאחד וכל אחד מישראל וויתרו לחלוטין על האהבה האגואיסטית העצמית וכל השאיפות שלהם כוונו לטובת הזולת, לשם קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך". וכשהתאחדו לאומה אחת, כאיש אחד בלב אחד – רק אז זכו לקבל את השיטה הקבלית.

24. באופן כזה, כתוצאה מתנאי החובה שצוינו לעיל, נמסרה הקבלה לעם ישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב, משום שאף זר לא יכול היה להסכים לקבל אותה לביצוע. המלה "קבלה" עצמה היא מלשון "לקבל", ופירושה הוא גם "דבר מה שעבר בקבלה, שנמסר".

לכן הפך עם ישראל למוביל יחיד במינו של ניצוצות ההזדככות לכל האנושות כולה. הניצוצות הללו מתרבים מיום ליום, עד שיגיעו לגודל הרצוי, כלומר, עד שיגיעו להבנת האושר והשלווה, אשר זוהי מהות אהבת הזולת. ואז הם יבינו את ההכרח להטות את הכף לצד הזכות, ויקבלו את עבודת התיקון למען הבורא ותיעלם כף החובה.

25. מהנאמר לעיל מובן שהקבלה לא ניתנה לאבות, משום שהשגת וקיום התנאי של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הכלל העיקרי, וכל שאר התיקונים הם רק חלק ממנו, אינם יכולים להיעשות על ידי אדם אחד, אלא רק בהסכמתו המקדימה של כל העם, שהושגה רק אחרי יציאת מצרים, כשכל אחד נשאל האם הוא מסכים לקבל על עצמו את קיומה של המצוה הזאת, ורק לאחר שכולם הסכימו נמסרה להם שיטת התיקון – הקבלה.

כיצד שאל הבורא את עם ישראל ובאיזה אופן הוא קיבל את הסכמתו של עם ישראל לקיים את התיקון הזה?

הבורא אמר לעם ישראל: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, "כל אשר דבר ה' נעשה!".

בנאמר לא ברור:

מהו "קול"?
מהי "ברית"?
מהי מהות העבודה?
מהי מהות השכר?
האם יש להשקיע מאמץ בתיקון על מנת להפוך להיות עם נבחר מכל העמים, או שזה ניתן מתוך רצון טוב?
איך אפשר לקבל את העבודה בלי לדעת זאת?
מה הפירוש ומה ההבדל בין "ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש"?

27. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" – כשם שלכהנים אין רכוש בעולם הזה, אלא רק עבודת הבורא – כך גם העם, הארץ והרכוש של עם ישראל צריכים להיות מוקדשים רק לבורא וכולם עוסקים רק בסיפוק צרכיו של הזולת, כדי שלא יהיה לו מחסור בכלום, למען הדבקות בבורא.

במקרה כזה, כל עבודותיו של האדם בעולם הזה שקולות כקרבנות, משום שמי שדואג להאכיל את זולתו דומה למי שמקריב קרבן לבורא. יותר מזה, קיומו של "ואהבת לרעך כמוך" חשוב בהרבה ממצוות הקרבת הקרבנות.

במלים "ממלכת כהנים" מבוטאת מהות עבודת "ואהבת לרעך כמוך", ביצירת חברה שבה כולם כהנים, כל הרכוש הוא הבורא, ואין שום רכוש חומרי.

אבל פירוש הדבר הוא רק ש"ה' הוא נחלתם", והם משוללים כל רכוש חומרי, בדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", מה שכולל בתוכו את כל התיקונים.

ברם, תיקון האגואיזם ניתן רק כדי לאחד את הרצונות האגואיסטיים הרבים לרצון מזוכך אחד – "עם ישראל" – על מנת לזכות בשכר ה"דבקות בבורא", שזוהי מטרת הבריאה.

על השכר הזה, ה"דבקות בבורא", מורות המלים "גוי קדוש" – בהשתוקקות לדבקות בבורא אנחנו נזכה לקדושה, כמו שכתוב: "קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלהיכם".

והמלים "גוי קדוש" מבטאות את מהות השכר, שהוא הדבקות בבורא.

28. מכאן ברור שכריתת הברית פירושה להיות עם נבחר מכל העמים, "שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי"

"אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות".

ו"גוי קדוש" – זהו השכר בצורתו העליונה – בדבקות בבורא, הכוללת בתוכה את כל הגמולים שייתכנו, שרק אפשר לתאר.

29. מהות העבודה מבוטאת בצורתה הסופית במלים "ממלכת כהנים", שהם ההגדרה הסופית של מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

משה יכול היה שלא לגלות את כל מהות העבודה ברמה הגבוהה הנדרשת "ממלכת כהנים" – כדי שעם ישראל לא יוכל למצוא הצדקה לרצון לוותר על כל הרכוש החומרי ולמסור את כל נכסיהם לבורא.

כך אומר גם הרמב"ם, שלנשים ולקטנים אסור לגלות את משמעות ה"עבדות", המחייבת שלא לקבל שום שכר – אלא צריך לחכות שהם יחכימו ויהיו מסוגלים לקלוט את המשמעות האמיתית.

לכן הורה הבורא למשה: "לא פחות" – לרכך עבורם את המשמעות האמיתית של היות "ממלכת כהנים".

משה יכול היה לגלות את האושר ואת הרוממות של השכר שבדבקות בבורא, ובכך לעזור להם לקבל על עצמם את עבודת הכהנים – לוותר לחלוטין על כל תענוגי העולם הזה.

לכן הורה הבורא למשה: "ולא יותר" – להמעיט, לא לבאר את כל משמעותו של השכר, אלא להגביל אותו במלים "גוי קדוש". הרי אם הוא היה מגלה להם את כל האושר הכלול בשכר, הם וודאי היו מקבלים את עבודת הבורא רק על מנת לקבל את השכר הזה עבור עצמם, ופירוש הדבר היה עבודה למען עצמם, גילוי של אהבה עצמית, סילוף של כל הכוונות הראשוניות.

לכן על מהות העבודה הכלולה במלים "ממלכת כהנים" נאמר למשה "לא פחות", ועל מידת הסתרתה של משמעות השכר, הכלולה במלים "גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

סוף מעשה במחשבה תחילה

סוף מעשה במחשבה תחילה

סוף מעשה במחשבה תחילה

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם