שיעור ערב 17.06.11 – הרב הד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

פרשת השבוע - שלח-לך

בהשתתפות: גלעד שדמון, דני חיימוביץ'

גלעד: פרשת שלח-לך, היא פרשה מאוד מרתקת ודרמטית.

הרב לייטמן יספר לנו על המשמעות הפנימית של הפרשה, ועל מה מדברת הפרשה באמת. הסיפור מתחיל בכך שמשה שולח שנים עשר אנשים, את ראשי השבטים, לרָגֶל בארץ ישראל, לראותה, ולהתכונן לכניסה אליה. המרגלים חוזרים ומתארים ארץ זבת חלב ודבש, אבל הם גם מתארים שיש שם אנשים ענקיים, ושזה יהיה בלתי אפשרי לשלוט, להיכנס אליה, ולכבוש אותה, וממש מעוררים פחד בעם, פרט לשני מרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

כתוצאה מכך הם מגיעים לשלב שבו הבורא מצטייר ככועס מאוד, ורוצה להשמיד את כל העם כתוצאה מהתגובה. משה מתפלל ומבקש, ובאמת רק עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, מתים במגיפה, והשניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה ממשיכים ללוות את העם. בהמשך העם רוצה לברוח חזרה למצרים, ורק לאחר מכך הם משתכנעים שלא לחזור. בשלב הבא הם עושים עוד טעות, כשהם מנסים להילחם ולכבוש את הארץ בלי הוראה ובלי הנחיה כיצד לעשות זאת, וכמובן שהם לא מצליחים. הפרשה מסתיימת בכך שכל העם צריך להישאר עוד ארבעים שנה במדבר, וכל אותו דור, שהיה דור המרגלים אמור היה למות במדבר, ורק יהושע בן נון אמור להוביל את השלב הבא של הכניסה לארץ ישראל.

הרב לייטמן, מה עומד מאחורי הפרשה הזאת?

זה נשמע דרמטי, וזה באמת כך בהתפתחות שלנו. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתפתח מהרצון לקבל שלנו, מהאגו שלנו לרמה אחרת. כשאנחנו מגיעים למצב שאנחנו חייבים להגיע לרמה שנהיה "עם ישראל", זאת אומרת, שכולנו נהיה "ישר א-ל", באותה תכונה כמו של הבורא, בהשפעה ואהבה, ב"ואהבת לרעך כמוך", ובאהבת הזולת, אז אסור לנו לעשות תנועות לפי השכל שלנו, לברוח מהדרך וגם ללכת קדימה, ולהילחם. לבדוק שאנחנו עושים נכון או לא, ושהדרך נכונה או לא.

זאת אומרת שהפרשה אומרת, שאין לנו שום אפשרות בכלל לדעת מה לעשות ואיפה אנחנו נמצאים מלכתחילה. ולאדם זו בעיה, כי הוא רגיל ל"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", כביכול אנחנו צריכים להתקדם לפי מה שאנחנו. בכלים שבידיים שלנו, בשכל, ברגש, כי אנחנו בכל זאת מהווים איזה כוח, הבורא דורש מאתנו התפתחות כלשהי, לעשות משהו.

אז איך זה נעשה אם אני לא יכול לדעת מה זה טוב ומה זה רע. האם להתקדם קדימה במלחמה? או לא. לברוח בחזרה למצרים? או לא. אם אני מסתכל בעיניים שלי מהי ארץ ישראל, אני רואה איזה גדולים וענקיים נמצאים בה, למרות שלידם יש כאלה פירות, אבל מי שולט שם, באיזה רצונות, ובאיזה גודל הרצונות. אני רואה שלזה אני לא מסוגל.

לכן הפרשה פונה לאדם ומסבירה לו איך להתקדם בצורה נכונה. ולכן ב"שלח-לך", מצד אחד, יש ציווי, שאני צריך לבדוק את הדרך לפי השכל שלי. אם אני בודק לפי השכל שלי איך אני מתקדם ברוחניות, בהתפתחות הרוחנית, הרי כל התורה מדברת על התפתחות הרוחנית, איך להגיע מלהיות אגואיסטי לאהבת הזולת, כי כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה¹", אז אני צריך ללכת לפי מה שעינַי רואות ולבדוק את האגו שלי, את הרצונות הרעים שלי, עד כמה שאני שונא את הזולת, דוחה את הזולת, חושב על עצמי, מבוּדד מאחרים, ולא מסוגל לחשוב עליהם.

ומהצד השני, כנגד זה, אני צריך לתאר לעצמי מה זו אהבה, עד כמה שהיא מסוגלת להיות בי כלפי הזולת, כמה שאני יכול לחשוב עליהם, ולהתחבר איתם, כמו שהמשבר הגלובלי דורש מאתנו שנהיה מחוברים יחד. עכשיו אנחנו מרגישים את עצמנו מול המשימה הגדולה הזו, לכן חכמת הקבלה מתגלה, כדי לעזור לנו לעלות לדרגה הזאת של האיחוד, של החיבור, של אהבת הזולת ממש, כי בלי זה אנחנו לא נשרוד בעולם המתפתח. אנחנו רק עכשיו מתחילים לממש את התורה, עכשיו הגיע הזמן לממש את התורה. לכן הגענו לארץ ישראל, התיישבנו כאן אחרי הגלות ואחרי כל ההכנות שהיו אצלנו במשך כל ההיסטוריה, ועכשיו אנחנו צריכים להיות כמרגלים. עלינו לברר איך ומה זה נקרא "להיות מרגל", איך זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך"? האם אני מסוגל לזה? – או לא. איזה דברים אני צריך לעשות, ואיזה לא?

אם אני מסתכל על המצב שלנו כרגע, ועל המצב שאנחנו צריכים להגיע אליו, יוצא מכך שאני רואה שזה בלתי אפשרי. זו הבעיה של המרגלים, לא אמרו להם שהם צריכים לעשות זאת. וגם אתה צריך לבדוק שזה בלתי אפשרי, ולרצות את זה עד כדי כך שתהיה חייב להיכנס לאהבת הזולת, כי זה רצון הבורא וכל ההתפתחות שלנו קדימה צריכה להיות כך.

אז משני הלחצים הללו - מצד אחד, שאני לא מסוגל, מהצד השני שאני חייב, כי בלי זה אין לי עתיד, אני מגיע לצעקה גדולה, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", ואז בא האור המחזיר למוטב, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"², כי "מאור שבה מחזירו למוטב". האור הזה שטמון בתורה, בלימוד נכון של התורה, בפנימיות התורה, בחכמת הקבלה, מגיע ומתקן אותנו.

ולכן לא צריך לברוח בחזרה למצרים, ולבכות שאתה לא מסוגל, כי "לא עליך עבודה לגמור, ולא אתה בן חורין להיפטר ממנה"³, אלא שאתה חייב לעשות ככתוב: "מה שבכוחך בעצמך לעשות תעשה", וברגע שאתה מגיע למצב שאתה לגמרי שבור, אז כמו שכתוב: "ה' ילחם עבורך"⁴. ולכן אל תלך למלחמה, ותחשוב לנצח בכוחות שלך, כי מי אתה? מצד אחד, יש לפניך את האגו הגדול שלך שמתפרץ, ועוצר אותך, שקוראים לו "האנשים הגדולים האלה שחיים בארץ ישראל". אלה הרצונות של האדם, שנמצאים לפניו והוא לא יכול להילחם נגדם, אז הוא צריך להגיע למצב שהוא עומד לפניהם וברור לו שהוא לא מסוגל לעלות עליהם.

ומצד שני, הוא צריך להגיע לכזאת אמונה, לכוח גדול של דרישה, שהאור יבוא ויתקן לו את הרצונות האלה, שבמקום הרצונות העוינים, הם היו הרצונות של ארץ ישראל.

גלעד: אז הבנו שהאדם ניצב בפני דילמה לקראת המדרגה החדשה שהוא נכנס אליה, לעשות את עצמו מוכן אליה.

זה תמיד כך, בכל פעם, אם אני נמצא במלחמה הפנימית, זו מלחמה עם הרצונות שלי, עם התכונות שלי, כי יֶצר האדם רע מנעוריו, זה ברור, כי כולנו נולדים באגו והוא מתפתח כל הזמן. ואם אני הולך לקראת העלייה הרוחנית, אז הוא מתפתח עוד יותר, ככתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"⁵, זאת אומרת, האגו גדל עוד יותר, אז איך אני יכול בכלל להילחם נגדו.

אז כאן יש את העניין של הסביבה. שאם אני נמצא בסביבה הנכונה ואני מקטין את עצמי כלפיה ומחשיב את החברים כגדולי הדור, אז אני מתחיל לקבל ממנה, מהסביבה הנכונה, את חשיבות המטרה. והם נותנים לי הרגשה שאני מסוגל להגיע להתפרצות הרצון עד כדי כך שזאת תהיה תפילה אמתית, מה שנקרא "שער הדמעות". שאתה תדע מצד אחד, שאתה לא מסוגל, ושהאור, הבורא, מהצד השני, מסוגל לעשות בך את התיקון הזה, אם אתה תבקש, אם המטרה תהיה חשובה לך מעל הכול.

ולכן העבודה שלנו היא יחד עם הקבוצה, יחד עם הסביבה הנכונה, שעל ידה אנחנו מקבלים כאלה כוחות ללכת נכון בדרך.

דני: אבל לוקח זמן עד שאתה מתחיל להרגיש בסביבה. נאמר, שאתה חי את כל החיים בסביבה מסוימת, עד שאתה נתקל פתאום בחכמת הקבלה, זה לוקח זמן עד שאתה מאמץ סביבה חדשה.

כן.

דני: דיברת על המון מאבקים פנימיים והתגברויות. וזה לא תמיד מורגש כך, זאת אומרת, האדם מרגיש כל מיני מצבים, טובים, פחות טובים, מפחידים.

זה תלוי באיזה קצב האדם מתקדם, כמה הוא משקיע בכך זמן.

דני: אז מה זה "מרגלים", על מי אני עובד בעצם?

המרגלים הם שלך, כשאתה רוצה לדעת בכל זאת איך להתקדם. ואתה צריך לדעת ולבדוק את הדרך. אבל אחרי שאתה בודק את הדרך, אסור לך ללכת יחד עם המרגלים, בעד המרגלים, לפי מה שהם אומרים לך, כי אתה בודק את הדרך בחמשת החושים האגואיסטים שלך. אין לך יותר עם מה לבדוק.

דני: זאת אומרת, לא להאמין לֵמה שאני מרגיש וחושב?

ודאי שלא, איך אתה יכול להאמין? נניח שאני נמצא במדרגה מסוימת, ואני צריך לעלות למדרגה עליונה יותר. הפער בין המדרגות הוא חיים חדשים, מוח חדש, לב חדש, איך אני אעלה ממדרגה למדרגה? כאשר אני לא יודע מהי המדרגה הבאה, זה ממד אחר, הממד הרוחני. שבו התכונות שלי אחרות, המחשבות שלי אחרות, תפיסת המציאות שלי אחרת. אני רואה את העולם בצורה אחרת.

דני: מתי אני מבין שעליתי מדרגה?

אתה מבין רק אם אתה עולה אליה, אבל איך אתה יכול להגיע אליה. בארץ ישראל הרצונות כל כך גדולים, הפירות כל כך גדולים, הכל כל כך גדול, ומאיפה שאנחנו נמצאים, אנחנו לא מסוגלים לעלות. נכון. אתה לא מסוגל לעלות בעצמך, כי את כל התיקון של האגו שלך, יכול לעשות רק האור העליון שברא אותך.

לכן כתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "מאור(!) שבה מחזירו למוטב". לטוב מחזיר אותך רק האור. וכשהוא מתוקן זה נקרא שאתה עולה למדרגה יותר עליונה.

גלעד: הנושא הזה של המרגלים מבלבל עוד יותר מכיוון שהם לא בדעה אחידה. אם אתה יודע שכל המרגלים אומרים משהו מסוים, אפילו שהם מטעים אותך, אתה תלך אחריהם. אבל מה לעשות אם עשרה מהם, אומרים משהו אחד, ושניים אומרים משהו אחר. מהי התופעה הזאת?

בפרשה הזו מספרים לנו על התכונות שבתוך האדם. האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש לנו בתורה מדבר על הנשמה של האדם, על ההתפתחות שלה. ולכן יש לנו מרגלים, אז עשרה חושבים כך, ושניים חושבים אחרת. זה במקרה הטוב, כאשר אנחנו מדברים על הנשמה שמתקדמת נכון, במקרה כזה עשרה הם נגד, ושניים הם בעד.

דני: אז איך יודעים למי להקשיב?

זו בעיה. אבל אתה חייב לטעות. ככתוב, "אין אדם עושה דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה"⁶, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא"⁷. זאת אומרת, בכל צעד ושעל אתה חוטא, אתה נופל לרע שלך, טועם אותו, את כל הרע שבו, כל החוסר ההתקדמות שלך נגרמת על ידו, ואתה רואה כמה שהוא ממרמר לך את החיים, אתה כאילו חוזר עוד יותר אחורה מהמקום בו היית.

דני: נכון.

אז זה הסימן שאתה מתקדם נכון, ומזה אתה הולך הלאה. זאת אומרת, את כל מה שקורה בתורה, עם כל הטעויות, עם כל הבעיות, ועם כל מה שיש בדרך, אתה חייב לעבור.

דני: זהו, כי אין דבר כזה, לא לעשות כלום.

לא שלא צריך לעשות כלום, אתה חייב לבדוק את היצר רע שלך עד הסוף, ואז לפי זה שכל פעם אתה נתקע בו, רק אז אתה מבקש עזרה. זאת אומרת, אם אתה לא טועם את הטעם המר הזה, אתה לא דורש את האור שיבוא אליך ויתקן את הרע. ואז בתוך הרע המתוקן האור נכנס ואתה מקבל נשמה.

הרע שלך, עם האור שתיקן אותו בפנים, ושהוא ממלא אותו, נקרא נשמה. רק אז אתה משיג את הנשמה שלך, כך עדיין אין לך נשמה.

דני: וזה מה שהוא מתכוון "ארץ זבת חלב ודבש"?

כן. "ארץ" זה נקרא רצון, רצון שהוא כולו ממש חלב ודבש. מה זאת אומרת? דרגת הבינה, אור חסדים, רצון להשפיע, וגם אור החכמה בפנים, ההשגה, והקרבה לבורא.

גלעד: מצוין שיש שם את החיתי, והיבוסי, לָמה הם מפרטים כל כך את כל העמים שיש בארץ?

אלה הרצונות שבאדם שהוא צריך לתקן. בג' קווים, בשתיים עשרה הדרגות שצריכים לתקן אותם. ה-ו-י-ה בג' קווים, זה י-ה-ו-ה כפול 3.

גלעד: והיא גם נקראת "ארץ כנען", הוא לא שלח אותם ל"ארץ ישראל".

לפני ארץ ישראל היא נקראת "ארץ כנען". לפני ארץ כנען היא נקראת "מצרים", "מדבר". זה אותו הרצון, רק שהוא נקרא בכל פעם בצורה אחרת בהתאם לקלקול ולתיקון שלו. אבל זהו רצון אחד.

גלעד: אז "כנען" זה הרצון שמבורר לפני שהוא הופך ל"ישראל"?

לפני שהאדם כובש אותו בצורה הנכונה הוא נקרא "ארץ כנען".

גלעד: ומה זה הפירות הגדולים, הענקיים?

הפירות הם מה שאתה מקבל מהעבודה שלך, איך שאתה טועם אחר כך ברצון לקבל שלך את הטעם בעל מנת להשפיע שאתה עושה. אלה פירות גדולים באמת, פי תר"ך פעמים, שאנחנו רוכשים תענוגים בגלל שאנחנו מתפתחים ומבינים מה זו השגה, מה זו הרגשת הבורא ברצון המתוקן.

גלעד: זה מעניין, כי הם עוד נמצאים ברצון לקבל ומסבירים להם על פירות שהם כבר ברצון להשפיע?

כן.

גלעד: איך הם יכולים להבין בכלל על מה מדובר? איך הם יכולים לדעת שזה טוב?

זאת שאלה. אם האדם נמצא לפני מדרגה שהוא צריך לעלות עליה, הוא יכול לראות את המדרגה הזאת ממרחק. כמו שמשה ראה את ארץ ישראל מהר נבו.

דני: אבל מהו האלמנט הזה, שאתה טועם את הטוב אבל אז בעצם זה נלקח ממך כדי שתעלה עוד מדרגה?

כי אתה רק מסוגל לקחת את הפירות האלה, כאילו לסחוב אותם, כאילו לקבל אותם, אבל לא לטעום אותם. אין לך עדיין כלי שאתה מסוגל למלא את עצמך עם כל ההשגות, התענוגים, והמילויים שיש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, בנשמה המתוקנת.

דני: אבל זה נשמע הבטחה נהדרת, לָמה שמישהו בכלל ירצה לברוח מזה?

זה מפני שאתה צריך לעשות תיקונים קשים וגדולים, שאתה לא מסוגל להתגבר עליהם. אתה צריך לשלם עבורם כל כך הרבה, אתה צריך להילחם נגד רצונות כל כך גדולים, נגד כל העמים שיושבים בארץ ישראל.

דני: אבל אני לא עושה את המלחמה, האור עושה את התיקון.

עד שאתה מגיע לזה שלא אתה מתקן את הרצון, זה לא קל. אתה רואה שכשהם רוצים ללכת קדימה, או לברוח ממצרים, זו טעות. או כשהם רוצים ללכת בעצמם לארץ ישראל - גם זו טעות. אז מה עושים?

דני: מה עושים?

צועקים, דורשים.

גלעד: מאיפה יש את הכוח הזה, שאתה לא יכול להילחם ולא לברוח, ועכשיו אתה באמצע סובל. זו גם לא ציפייה, יש כאן איזו עבודה עם חברה שנותנת כוח?

נכון.

גלעד: מאיפה פתאום בא הכוח לסבול את המצב?

זה רק מכוח הערבות. לָמה הבורא שבר את הנשמה האחת שברא לאלפי, מיליארדי חתיכות? וחוץ ממנה לא ברא כלום, כדי שאנחנו דווקא, כשאנחנו נמצאים כל אחד בחלק שלו, ומרגישים את עצמנו עצמאיים, נוכל לרכוש את החלקים האחרים. וזה יהיה כמוהו, כל אחד רוכש את הנשמה הכללית הגדולה הזו, כל אחד נעשה גדול כמו בורא, ונעשה איתו בדבקות.

ולכן העבודה שלנו היא בעצם כל הזמן לרכוש עוד ועוד חלקים מהנשמה שלי שהיא בעצם נראית לי לא שלי אלא של הזולת. ואז איך אני אעשה את זה? אני נכנס לקבוצה, כמו שכתוב, "או חברותא או מיתותא", כשאני נכנס לקבוצה, לקשר עם האחרים שגם רוצים לאותה המטרה, ואז אנחנו יחד יוצרים איחוד בינינו, ועל ידי האיחוד המטרה נעשית כל כך חשובה, שאנחנו מוכנים לדרוש אותה. ואז בא המאור ומחזיר למוטב.

גלעד: יש הרבה שאלות על התגובה של הבורא לעם ישראל, הוא רוצה להשמיד את עם ישראל. איזה פתרון זה? ומשה מתפלל ומבקש, מה קורה שם?

זהו מאבק שמתרחש בתוך האדם. משה היא הנקודה שמושכת אותו קדימה, נקודת הבינה, משה זה הרעיא המהימנא, הרועה הנאמן, זאת אומרת, שהוא הולך כל הזמן באמונה, בכוח ההשפעה. אמונה היא לא אמונה עיוורת כמו שאנחנו חושבים בעולם הזה, שאני עושה מה שאומרים לי. לא, אמונה היא תכונת ההשפעה.

ואז אותה תכונת ההשפעה הטהורה, כשאני מוכן להשפיע לכולם, כמו שכתוב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", זאת אומרת, בכל מה שיש לך - לדבר כזה אנחנו צריכים להגיע. אז משה היא אותה הנקודה באדם שיש בכל אחד ואחד מאיתנו, גֶן רוחני, שמושך אותנו לתכונה הזאת ולאט לאט היא מתפתחת בנו ואנחנו על ידה יכולים להגיע לארץ ישראל.

דני: מדוע עשרת המרגלים מתים בסוף?

אין מתים וחיים במובן שלנו, "מתים" זה נקרא כאשר הם מתבטלים מתפקידם, כי בצורה הזו, כפי שהם, אי אפשר להתקדם. אלה הן תכונות בתוך האדם, שעם שתי התכונות האלה הוא יכול להתקדם, עם "יהושע וכלב", ועם יתר התכונות לא. "יהושוע וכלב" הם שני קווים, גימטריות, תכונות.

גלעד: נקרא מספר הזוהר, פרשת המרגלים:

"אך בה׳ אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה. כי התורה אינה צריכה עשירות, ולא כלי כסף וזהב. ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי גוף שבור, אם יעסוק בתורה, ימצא רפואה בכל. וכתוב, ולכל בשרו מרפא. וכל המקטרגים שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים. והם מכריזים, פנו מקום לפלוני, עבד המלך. דהיינו, שמי שהוא לא יעכבו מלבוא אל המלך לשמשו."

(ספר הזוהר, מאמר "המרגלים", אות סז')

גלעד: על מה מדובר פה?

אי אפשר לעבור למדרגה הבאה שנקראת "ארץ ישראל", אלא אם אנחנו רואים שהיא מדרגה מאוד גדולה, מאוד נעלה, זו דרגת הבינה. כשנכנסים לארץ ישראל וכשרוכשים אותה, היא הופכת להיות לכתר, זאת אומרת, לעולם אין סוף. אז כשאנחנו רואים מראש אילו פירות יש שם, ועד כמה אנחנו לא מסוגלים לכבוש אותם, זה נותן לנו אישור כניסה למדבר.

אנחנו לא יכולים לעכב את המעבר במדבר, בלתי אפשרי לא לעבור דרכו. "ארבעים שנה" זהו המרחק בין מלכות לבינה, שאנחנו צריכים לעלות ממנו לדרגה הזאת. אנחנו צריכים להיות מוכנים "אחרי ארבעים שנה", שאנחנו רוכשים ורוכשים שוב ושוב את תכונת ההשפעה, אנחנו צריכים להיכנס שוב לאגו שלנו ולהתחיל לתקן אותו בלקבל על מנת להשפיע, שזוהי דרגת ארץ ישראל.

זאת אומרת, אחרי המדבר אנחנו נכנסים לארץ ישראל, ושם הולכות מלחמות של כיבוש הארץ. זה נקרא שאנחנו הופכים את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. בינתיים כשאנחנו עוברים בארבעים שנות המדבר זה רק להשפיע על מנת להשפיע. זה כשאני מתקן את עצמי, שלא לעשות רע לזולת בלבד. וכשאני נכנס לארץ ישראל זה נקרא שאני עושה טוב לזולת.

דני: למה בעצם הבורא לא נותן לעם לנצח, הרי הם מתעוררים ברצון מסוים, והוא כאילו מונע מהם זאת?

הוא לא מונע, הוא רק מראה עד כמה שהם לא מסוגלים עדיין להיות בארץ ישראל. אבל מתוך הראייה הזאת שהם לא יכולים, הם עכשיו מבינים אילו כלים הם צריכים לכבוש, לרכוש, את הכלים של ארבעים שנות המדבר. אלה תיקונים גדולים שאנחנו צריכים לעבור, אי אפשר להימנע מהם.

גלעד: כדי להכין את עצמנו לתיקונים הגדולים נעבור לשלב המושגים, והרב לייטמן יענה בקצרה, על כל מושג ומושג.

המושג הראשון, "ארץ כנען".

כשאנחנו נמצאים ברצון, יש לנו רק רצון שאותו צריך לתקן, מרע לזולת לטוב לזולת. "ארץ כנען" זה אותו רצון שעדיין לא מתוקן ושעומד לתיקון.

דני: "ארבעים יום"?

ארבעים זו תמיד דרגת הבינה, בין מלכות לבינה. בין הרצון לקבל, האגו, לדרגת האמונה, דרגת הבינה, דרגת ההשפעה - וההבדל ביניהם נקרא "ארבעים".

גלעד: "זבת חלב ודבש"?

זה ה"טוב", מה שמקבלים ברצון המתוקן.

דני: "עמלק"?

"עמלק" זה כל היסוד הרע, תכונת "על מנת לקבל", מה שיש בתוך הטבע שלנו.

גלעד: "יהושע בן נון".

"נ'", זה חמישים. זאת אומרת, זו דרגת החמישים, חמישים שערי בינה. אז יהושע, כמו משה - מושך, יהושע הוא שמציל אותם, מביא אותם לדרגת החמישים שערי בינה.

דני: שזה מעל דרגת הארבעים?

כן. משה גומר את דרגת הארבעים, כי הוא נפטר בכניסה לארץ ישראל, ויהושע ממשיך.

דני: אז מה זה "מרגלים" או תכונת הריגול?

תכונת הריגול היא הרצונות לקבל שלנו האגואיסטיים, שכל הזמן מחפשים איך לגנוב לעצמנו במקום איך לתת, להשפיע, להיות מעל הקבלה.

גלעד: "דור המדבר".

"דור המדבר" זה אותם הרצונות שלנו, שכולם חייבים בכוונה שלהם, למות על מנת לקבל, הכוונה על מנת לקבל צריכה למות, ולארץ ישראל נכנסים אותם הרצונות רק בכוונה על מנת להשפיע. לכן כל הדור המדבר חייב פשוט למות במדבר.

דני: "מגיפה"?

המגיפות, וכל מיני כאלה דברים, הם דווקא התיקונים הגדולים ביותר, הטובים ביותר שבאים עלינו. שפתאום בבת אחת אתה מתקן הרבה רצונות, הרבה תכונות שלך, והם הופכות להיות להשפעה, אתה מרגיש בזה שאתה יותר קרוב לבורא. כך מתקרבים לאט לאט לארץ ישראל.

גלעד: "כיבוש הארץ".

"כיבוש הארץ" זה כבר אחרי הפרשה הזאת שבה הם הלכו לרגל בעצם. "ארץ" מהמילה רצון, כשאנחנו לוקחים את הרצון האגואיסטי שלנו שתיקָנו אותו במדבר, שיהיה עכשיו על מנת להשפיע, והרצונות האלה הופכים לעל מנת להשפיע. זאת אומרת, נאמר שאני מקבל ממך רק בגלל שאני רוצה להשפיע, לתת לך. ואז אני נהנה ואתה נהנה, וכולנו נהנים מכך שאנחנו נותנים האחד לשני. אדם שנמצא בכאלה יחסים עם הבורא, נמצא בדבקות עמו, נמצא בעולם אין סוף. ואפילו שזה עולם אין סוף, כולנו צריכים להשיג אותו, כאן בעולם הזה, בזמן שאנחנו עדיין חיים.

דני: מה מסמלים הענבים, הגפן?

או, "גפן" היא דרגת חכמה. "יין", "גפן", הם דרגת חכמה. זה אותו האור, ההשגה והרגשת הבורא שמתלבשים באור של ההשפעה, באור החסדים.

גלעד: נקרא ציטוט מספר "זוהר לעם", מאמר "אותיות פורחות":

"בשעה שהאותיות פורחות, רואה האדם כתוב מאותיות גדולות, בינה, באוויר, לפי שעה, בראשית ברא אלקים, שמלות אלו הם מבינה ואח"כ מכים אותיות הקטנות בהן, המלכות עולה ומכה בבינה, שממעט אותה, בי׳ שנכנסה לאור ונעשה אויר, ופורחות ונראה מהן כתוב, ויאמר אלקים יהי אור. וירא אלקים את האור. אח״כ חוזרות אותיות הקטנות ומכות באותיות גדולות, ששוב עולה המלכות לבינה וממעט אותה, ונראה מהם שכתוב, ויאמר אלקים יהי רקיע. וכן כל מעשה בראשית. מעשה אותיות האלו הן פליאות גדולות ושמחה לעיניים. אשרי העם, שלכל זה הם מחכים."

(ספר הזוהר, מאמר "אותיות פורחות", אות קנ"ג)

סיכום הפרשה, הרב לייטמן :

האדם צריך לעשות את כל המאמצים, רק אז הוא מגיע ל"ארץ ישראל". זו מטרת הבריאה, וזו באמת ארץ שמלאה חלב ודבש.

(סוף התכנית)

---

1. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט')↩

2. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב(↩

3. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א(↩

4. "בנפשך הילחם בעד האמת, וה' ילחם בעדך." (ספר בן סירא, פרק ד', ל"א)↩

5. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩

6. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" )גיטין מ"ג(↩

7. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ')↩