להרגיש כקבוצה בכנס עשיריות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.05.26 – אחרי עריכה

מיכאל: עכשיו יש כנס עשיריות, ופתאום אנשים צריכים לעשות הרבה דברים יחד, להחליט מה התוכן, מה לאכול, לאן נוסעים, יש הרבה, ויש עשיריות של 14-15 איש, זה לא פשוט. זה הרבה מתח וזה טוב.

דודי: האם אתה מרגיש באוויר את ההכנה לכנס, שהחברים בעולם מתארגנים, יש הרגשה?

לא כל כך.

דודי: לא.

לא שלא, אבל לא כל כך.

רואי: מה הציפייה שלך מהנסיעה?

אני אגיד לך, אני לא רואה את העשירייה שהיא ככה מתאספת. נראה לי שהנסיעה עצמה היא תלחץ עלינו.

מה אתה חושב מיכאל?

מיכאל: אתה צודק, אנחנו לא כל כך. אנחנו עסוקים בעבודה, פה ושם, אבל יש עוד לאן להתקדם. אני גם חושב שכשאנחנו נגיע למקום, אנחנו באמת נצטרך להוציא שם את כל הכוחות שיש לנו כדי להתחבר, אבל כהכנה באמת זה לא כל כך מורגש. א', כי הרבה עשיריות בשבילן זו פעם ראשונה, רוב העשיריות פעם ראשונה יוצאות, אנחנו כבר הרבה פעמים יצאנו.

פעם ראשונה?

מיכאל: אנחנו לא, הרבה עשיריות בשבילן זו פעם ראשונה, לכן הם מתרגשים, יש להם הרבה. אנחנו כבר כביכול מיומנים, יודעים כל דבר, אילן אפילו לא מבקש עזרה, הוא יודע כל מה שצריך לעשות. אצלנו יש אתגר אחר, איך להיכנס יותר פנימה.

יותר פנימה.

מיכאל: כן. מבחוץ אנחנו יודעים להתארגן, יהיה אוכל, יהיה מקום, כל אחד כבר יודע מה החדר שלו, הכול טוב. מה זה פנימה, את זה נצטרך לראות.

אילן: אני חושב שהאויב הגדול של העבודה הפנימית שלנו הוא השגרה, ההרגל. כל אחד מאיתנו עושה את התפקיד שלו כמו שהוא רגיל, כמו שצריך, הכול נקי, אין טענות, ומורגש שהכול נהיה קל מדי. אבל אין ספק שצריך להכין, יש לנו דברים שעדיין לא סגורים עד הפרט האחרון.

דודי: אולי דווקא לערבב תפקידים. אולי כדי לצאת מהשגרה ולערבב תפקידים. מיכאל ואני נכין לכם אוכל, נעשה על האש.

אילן: אפשר לערבב, כן.

דודי: אתה תעשה ישיבת חברים, רואי יעשה לנו ערב תרבות. כל אחד יעשה משהו בדיוק הפוך, וזה יוציא אותו מהמקום.

אילן: אפשר. יהיה מעניין.

מיכאל: עדיף שלא.

דודי: עדיף שלא, כי אתה רוצה גם לאכול.

מיכאל: כן.

שמעון: יש לנו עוד יומיים, איך להכין את עצמנו ממש לפגישה הזאת?

אתה שואל אותי?

שמעון: כן.

מאיפה אני יודע? אני לא יודע. אני רק שומע מהשאלות שיש מה לברר.

שמעון: לברר בינינו.

לברר בינינו, כן. מה אני?

רואי: כשאמרת שאתה לא רואה את העשירייה שלנו מתאספת, למה התכוונת? כאתה מסתכל על העשירייה ואתה לא רואה אותה מתאספת, מה הכוונה?

אני חושב שאנחנו לא חושבים, לא רואים את עצמנו שנמצאים כקבוצה. ובאמת כשיוצאים עכשיו ליציאה, אז צריכים להרגיש שזו יציאה. ושכל אחד ירגיש קרירות, כמו שהוא כותב כאן בקטע.

דודי: איך מרגישים קבוצה?

זו עבודה, לא נראה לי שאפשר לגמור אותה ולהגיד, "זהו, נלך לנוח". אלא חייבים להחזיק זה בזה וללחוץ על זה, עד שמרגישים קירבה.

דודי: אם מרגישים קרירות בינינו ומרגישים חבורה של אינדיבידואלים, אז האם מתוך מאמץ תקרה פתאום הרגשה של קבוצה?

אני לא יודע. אבל לפחות צריכים לראות מה כוונתו בקטע, "כתוב במדרש [על עמל"ק] "אשר קרך בדרך", שהוא לשון קרירות, היינו שכיבה האש אהבתם וקירר אותה. שהיו מתחילה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חברו. ועל ידי מה הקרירם, על ידי התנשאות וגאווה, שעמל"ק - גימטריא ר"ם" וכן הלאה. אני חושב שמזה מובן.

דודי: כלומר זו המלחמה שלנו, מלחמת עמלק, להילחם בקרירות ולחזור להרגשת חמימות.

מלחמת עמלק היא דבר קבוע. זה לא שיש לך חג או משהו וזה עובר, לא, זה לא עובר. זה עובר רק אם אתה משיג מהמלחמה הזאת חיבור, איחוד, יחד, אחרת זה לא קורה.

דודי: וזה נקרא לנצח את עמלק?

לנצח את עמלק, כן.

דודי: הכנס הזה שאנחנו יוצאים אליו, זה לא שיוצאים עכשיו לאיזו חופשה, זה לעוד קרב במלחמת היצר.

נכון.

רואי: האם אנחנו צריכים להרגיש קבוצה לפני הנסיעה, או הנסיעה צריכה להפוך אותנו לקבוצה אמיתית?

גם עכשיו, גם לפני הנסיעה, גם בזמן הנסיעה וגם אחרי.

רואי: מה האחריות של כל אחד מאיתנו כדי שזה באמת יקרה?

שהוא ירגיש כל חבר שנמצא בתוכו, ושהוא כל הזמן במחשבה, בכוונה, שבא לו לחבק את כולם.

דודי: ואם לא בא לו?

אם לא בא לו, אז הוא צריך לבכות, לבכות.

(סוף השיחה)