הושענא רבה - קטעים נבחרים מהמקורות

1. היום הזה [שביעי של סוכות] הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא. והיום הזה נקרא הושענא רבה, מפני שבא צעקה גדולה בלב להיוושע בישועה רבה, מאחר שמרגישים החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המלך ע"ה, שהיה לו תמיד צעקה גדולה בלבו, מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדיין הוא עומד בחוץ. 

("פרי צדיק". חג הסכות, אות כ"ח)

2. ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה, כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב. ענין הצל הוא סוד הלבוש, שבלבוש הזה מתלבש האור. ובלי לבוש אין אור, מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן מתגדלים ומתרבים האורות. ובזמן שנאבד לו לבוש, באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש. וזה סוד אמת - ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד קודשא בריך הוא - ושכינתיה. וזה סוד "נעשה אדם בצלמנו", ו"בצלם יתהלך איש", שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות. ומה שאנו קוראין בעולמות למעלה "צלם", הלא למעלה אין שום כובד של אמונה, אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות הוא למעלה אור גדול. 

(בעל הסולם. שמעתי. רמג. "ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה")

3. הושענא, שזה בחינת ממעמקים קראתיך ה', מבחינת צעקת הלב מעמקא דלבא, שעל ידי זה מתגלים העצות. כי הושענא מורה על צעקת הלב כמו מי שהוא ח"ו בצרה גדולה ואינו יכול לדבר שום דברי בקשות ותחנונים וריצויים, רק שצועק מעומק הלב הושענא. ועל כן נקראים הערבי נחל, שהם בחינת עצות הושענא, כי העצות הם בחינת צעקת הלב, בחינת ממעמקים קראתיך, וע"י התגלות העצות נתגדל האמונה, וזה צריכים עתה בהושענא רבה.

(ליקוטי הלכות. הלכות הושענא רבה, הלכה א')

4. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. 

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

5. בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור. 

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

6. הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו. וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". 

(בעל הסולם. שמעתי. י"ח. "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")

7. אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. 

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)

8. כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר. 

(ר' מנחם מנדל מקוצק)

9. מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלימה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא. כמו שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.

("זוהר לעם", פרשת שמות, מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיפים 357-356)

10.אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב".

(הרב"ש. מאמר 2 "מהו, שובה ישראל עד ה' אלוקיך, בעבודה" 1991)

11. שיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, יידע בשעת מעשה, שה' שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודעו את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו, ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", כי בתאוותו של ה' לאדם שיתקרב אצלו, מתעורר כוח וגעגועים גדולים באדם לתאוב לה'. ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור שלם וקונה הכול. 

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

12. אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו [...] ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו". 

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

13. "ברית אבות לא תמה", "והבא לטהר מסייעין אותו", ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/DgY9eoME?language=he