1. אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאח"כ יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות.
ולפי זה צריכים לומר, שאם אח"כ באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם.
(הרב"ש. מאמר 3 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" 1987)
2. אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.
ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית. ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.
(הרב"ש. מאמר 9 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" 1984)
3. כששני אנשים עושים טובות אחד להשני, בטח בזמן שאהבה פועלת בין שניהם, לא צריכים אז לכריתת ברית. אבל יחד אנו רואים, שדוקא בזמן שהאהבה פועלת, אז מדרך העולם הוא לעשות כריתת ברית. אז הוא אמר, שהכריתת ברית, שעושים, הוא על לאחר זמן. פירוש הדבר, שעושים עכשיו הסכם, באם שיבוא אח"כ מצב, שכל אחד מהם יחשוב, שאין לבו של כל אחד שלם לחבירו, ואם יש להם הסכם, אז ההסכם הזה מחייב אותם לזכור את הכריתת ברית שעשו ביניהם, בכדי להמשיך גם במצב הזה את האהבה הישנה.
וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו, שכל קרבות בעבודת השם ית' צריך להיות על "ברית מלך".
(בעל הסולם. "שמעתי". מאמר ע"ו. "על כל קרבנך תקריב מלח")
4. ענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית.
ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם.
וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד.
(הרב"ש. 738. "ברית מלח")
5. בזמן שהאדם מרגיש את אהבת ה', אז הוא מבין שכדאי לעזוב אהבות אחרות עבור אהבת ה'. אבל אחר כך, כשההתעוררות עוברת ממנו, ולא מרגיש עוד אהבת ה', אז הוא רוצה לחזור לאהבות אחרות, מה שהוא כבר החליט שכדאי לזרקן.
אז האדם צריך לקיים את הברית, וללכת באותו הסדר, שהיה מתנהג את עצמו בזמן הרגשת אהבת ה', אף על פי שעכשיו אין לו שום הרגשה. ואז העבודה צריכה להיות על דרך הכפיה, לשעבד את עצמו להברית שעשה מקודם.
(הרב"ש. 471. "אתם נצבים היום - ב'")
6. אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.
לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.
(הרב"ש. מאמר 9 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" 1984)
7. יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.
מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לנצל את השונא.
(הרב"ש. אגרת ה')
8. כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור.
לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו.
ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית.
(הרב"ש, מאמר 34, "מהו שלום בעבודה", 1989)
9. אלה דברי הברית אשר קבלו עליהם החברים אשר באו על החתום, לקיים עליהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כולם, כי נעשו כולם להיות כאיש אחד, לעבוד את העבודה הזאת עבודת ה', להיחשב אחד מהם ככולם לכל העבודה הזאת. וזה אשר קבלו עליהם שיהיה הלימוד הזה לא ע"מ לקבל פרס בשום צד של ציפוי שכר או לשום צד מחשבה ופניה אחרת חלילה, כי אם רק לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל עם ה', לעשות נחת רוח ליוצרם, ולא יהיה להם שכר מזה, כי אם לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה, וכאלה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולתיקון כל ישראל. שלא יחשב הלימוד הזה לשום אחד מהחברים לתיקון פרטי, אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכוונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל.
(תקנות חברי קבוצת רמח"ל)
10. ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ.
("זוהר לעם". "אחרי מות", מאמר "הנה מה טוב ומה נעים")