1. "עייר פרא אדם יולד". והטעם הוא, כי ענין בהמה הוא בחינת שאינה דואגת רק לעצמה, שאין לו ההרגש הזולת. ובעת שנברא עם הרצון לקבל, אין לו שום תשוקה לשנות את דרכה.
לכן מה שיש לו בסוף יש לו בתחילה. מה שאין כן אדם, הגם ש"עייר פרא אדם יולד", אבל סופו של אדם הוא, שיגיע לדרגת אדם, היינו הרגש הזולת. ועל ידי זה יגיע לידי הרגש האלקות, שזה נקרא, "דע אלוקי אביך ועבדהו".
(הרב"ש. 544. "עייר פרא אדם יולד")
2. מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.
כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ח)
3. בעלי החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו. ואינם משועבדים להסביבה. אלא לכל אחד יש הרגשה ותכונה בפני עצמו. ובטח שהוא יכול לפעול מה שהוא נגד רצון בעל הבית. היינו, שיכול לעבוד בבחינת השפעה. וגם אינו משועבד להסביבה. אלא שיש לו חיים בפני עצמו, מבלי שחיותו יהיה תלוי בחיים של חבירו. אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש. היינו, שאין לו הרגש הזולת, וממילא שאינו יכול לדאוג עבור הזולת.
מדבר: יש בו מעלות:
א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית,
ב. שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה,
ג. שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם. על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור. וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד. מה שאין כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו.
(בעל הסולם. "שמעתי". קט"ו. "ענין דומם, צומח, חי, מדבר")
4. האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עימה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיניי כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עימו בפרהסייה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.
והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקירבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית.
וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולה.
(בעל הסולם. "מהות הדת ומטרתה")
5. תכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?
אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט)
6. כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו. ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת.
(בעל הסולם. "מאמר החירות")
7. הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו. כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש.
(בעל הסולם. "הערבות", אות כ"ב)
8. יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו.
(הרב"ש. אגרת מ')