הכנה לכנס הווירטואלי העולמי 2020: עקרונות העבודה הרוחנית בעשירייה

1. אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

(הרב"ש. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א'" 1984)

2. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק.

(בעל הסולם. אגרת ד')

3. הענין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

(הרב"ש. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

4. בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.

(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב'" 1984)

5. ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- אין בהחברה הקדושה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה, והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב.

(מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)

6. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה.

(הרב"ש. מאמר 14 "הצורך לאהבת חברים" 1988)

7. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד.

(הרב"ש. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'" 1985)

8. אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)

9. דרך תשובה העיקרית, הוא לייחד לבבינו באהבת חברים, להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד את ה', ולהטות שכם אחד, ולהתקשר זה לזה, ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב.

(מאור ושמש. רמזי ראש השנה)

10. העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל.

(מאור ושמש. פרשת ויחי)

11. יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתתאחדו בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות. מה שאין כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד.

(הרב"ש. אגרת ה')

12. איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

(הרב"ש. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

13. אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו. אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו.

(הרב"ש. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

14. ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

15. איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות.

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

16. על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

(הרב"ש. אגרת מ')

17. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם.

(זוהר לעם. אחרי מות, 65)

18. העיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות.

(מאור ושמש. פרשת דברים)

19. מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

20. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידיים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים.

(הרב"ש. אגרת ח')

21. צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחברו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחברו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.

(הרב"ש. רשומה 759 "כללות האדם")

22. האדם צריך להאמין ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.

(הרב"ש. מאמר 19 "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה – ב'" 1990)

23. וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

24. האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה, מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו.

(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)

25. עיקר עלית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפלה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ עיקר התפילה – בצבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה הפך הקדושה. רק שצריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד, וזה תפלה בציבור.

(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת, הלכה א')

26. אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.

(הרב"ש. אגרת כ"ד)

27. איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך.

(בעל הסולם. אגרת ב')

28. וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו.

(בעל הסולם. "הערבות", י"ז)

29. אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות, וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תיכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תיכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה, שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.

(ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות עָרֵב)

30. כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.

(הרב"ש. אגרת מ"ב)

31. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה. ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.

(דגל מחנה אפרים. פרשת שלח)

32. רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש.

(בעל הסולם. "מאמר החרות")

33. אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרוויח זמן ויגיעה. היות שהוא נמשך לפי הסביבה שלו.

(בעל הסולם. שמעתי. רכ"ה. "להגביה את עצמו")

34. רק על נקודה זו צריכים לתת את כל המרץ, מה שהאדם רכש מהנקודה שבלב. כי כל נקודה שבלב נותנת כוח לעבודה, אבל עם הכוח הזה הולכים ומשמשים להסביבה.

(הרב"ש. אגרת כ"א)

35. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל של "ואהבת לרעך", והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחברו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחברו, אין הוא יכול לקבל מחברו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חברו.

(הרב"ש. מאמר 7 "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך" 1984)

36. צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

37. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים.

(בעל הסולם. אגרת י"ג)

38. רק מכוח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם. נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.

(הרב"ש. מאמר 21 "עניין למעלה מהדעת" 1986)

39. ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים, ולקרב אותם לדרך ה', כי על ידי זה, יוכל להמשיך הארה לאורך ימים, על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא.

(מאור ושמש. פרשת כי תצא)

40. צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר, וישיג השגות אלוקות יותר.

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

41. אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.

(בעל הסולם. שמעתי. צ"ט. "רשע או צדיק לא קאמר")

42. יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דבקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים. ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה הייתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפילה, שסידר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".

(הרב"ש. מאמר 21 "עניין למעלה מהדעת" 1986)

43. כתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חברו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם. דהיינו, שחברו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו. היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחברו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחברו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו.

(הרב"ש. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984)

44. כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה.

(הרב"ש. מאמר 30 מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

45. כתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)

46. ענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים. כי כל מתנה שנותן לחברו הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

(הרב"ש. אגרת מ')

47. אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא חסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה.

(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)

48. לאחר שהאדם קיבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מִבֵּין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג. ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו.

(הרב"ש. רשומה 759 "כללות האדם")

49. כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד", ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.

(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)

50. זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו". לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם".

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

51. הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו, כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דברי ותשאו העניין בשלמותו.

(בעל הסולם. אגרת מ"ט)

52. האדם צריך לעשות כוח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אח"כ לעבוד עם אלו המידות לשם שמים. כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המידות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בעניין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הידבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

53. עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

54. כותב האר"י הקדוש (תע"ס חלק י"ג) "שיש עניין שערות, המכסה על האור, שלא ייהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום". והעניין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא "שלא לשמה". כלומר, שהבורא מסתיר עצמו לפעמים בלבוש של חברים.

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו שהתורה נקראת קו אמצעי בעבודה - ב" 1990)

55. מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה.

(בעל הסולם. שמעתי. ס"ז. "סור מרע")

56. אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה' שככה בְּרָאו.

(השל"ה הקדוש. שער האותיות, ב')

57. כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים.

(הרב"ש. מאמר 1 "עשה לך רב וקנה לך חבר-א'" 1985)

58. לאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כוח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. שאין אדם מתפעל מהחברה שייקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

(הרב"ש. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'" 1985)

59. עיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חברו, הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו, וגדול מאד חברו בעיניו, על ידי כן אוהב את חברו והוא באחדות עמו. להבדיל, אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאווה, אזי ממילא רואה חסרונות של חברו, ועל ידי כן הוא שונא אותו, לפי שחברו שפל מאד בעיניו.

(מאור ושמש. פרשת תצוה)

60. יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו.

(הרב"ש. אגרת מ')

61. יתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

(בעל הסולם. אגרת י"ג)

62. אסור להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב, ולחפש פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש למצוא בו זכות וטוב תמיד. ועל ידי זה יהיה שלום עם הכול.

(ליקוטי עצות, "שלום", י')

63. אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בביטול הישות, במקום הסיגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך לימוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו. אכן, צריך להיזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.

(בעל הסולם. אגרת כ"א)

64. עניין שפלות מתגלה בעיקר בזמן שהאדם צריך לעשות איזה דבר שחברו מחייב אותו, בו בזמן שדעת עצמו מראה להיפך מדעת חברו, ומכל מקום מכניע את עצמו. זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את דעתו.

(הרב"ש. רשומה 424 "מחלוקת קורח ומשה")

65. שהאדם מבטל את עצמו לשני, אינו דווקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שעניין חיצוניות נקרא מה שמגולה לחוץ, שהוא בחינת נגלה, שמתראה לעיני כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום, אלא שמחשיב את חברו, שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה מראה את המעשים שהוא עושה לפני חברו. ויש גם כן בחינת פנימיות, הנקרא בחינת נסתר, שהוא המחשבה והדעת, שגם זה הוא צריך לבטל לפני חברו. וזה שכתוב, "נפשי כעפר לכל תהיה".

(הרב"ש. רשומה 821 "נעשה ונשמע-ב'")

66. אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה. לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

(הרב"ש. מאמר 9 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" 1984)

67. בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע... האם יש לדבר לך אל המלך?... ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו.

(זוהר לעם. וייצא, 284-285)

68. "כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", לכן עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית.

(בעל הסולם. "כל המצטער עם הצבור")

69. אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל.

(הרב"ש. רשומה 106 "חורבן דקדושה")

70. וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלות, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.

(הרב"ש. רשומה 217 "ברח דודי")

71. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה. (הרב"ש. רשומה 217 "ברח דודי")

72. העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים. זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג. אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל.

(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

73. אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

74. אם יש לו כח לבקש עבור הכלל, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה. יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו.

(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

75. המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע, ועל כורחו הוא נענה תחילה, כיוון שעל ידו הוא עובר ההשפעה. ובזה יובן "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, ועל כורחו הוא מתברך.

(ר' מנחם מנדל מסאסוב. אהבת שלום)

76. "המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה". אם כן זהו כמו רמאות. ויש להבין "הוא נענה תחילה", מלשון "טרם יקראו ואני אענה", היינו כדי שתהא יכולת באדם לבקש עבור חבירו, צריכים מקודם סיוע מן השמים, אחרת אין הגוף מסכים.

(הרב"ש. רשומה 454 "המתפלל בעד חבירו")

77. "על כל קרבנך תקריב מלח", שהוא ענין ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית. ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם. וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד.

(הרב"ש. רשומה 738 "ברית מלח")

78. "על כל קורבנך תקריב מלח", שפירושו "ברית מלח". שעניין ברית הוא כנגד השכל.

כי מדרך העולם הוא, כי כששני אנשים עושים טובות אחד להשני, בטח בזמן שאהבה פועלת בין שניהם, לא צריכים אז לכריתת ברית. אבל יחד אנו רואים, שדווקא בזמן שהאהבה פועלת, אז מדרך העולם הוא לעשות כריתת ברית. אז הוא אמר, שהכריתת ברית, שעושים, הוא על לאחר זמן.

פירוש הדבר, שעושים עכשיו הסכם, באם שיבוא אחר כך מצב, שכל אחד מהם יחשוב, שאין ליבו של כל אחד שלם לחבירו, ואם יש להם הסכם, אז ההסכם הזה מחייב אותם לזכור את הכריתת ברית שעשו ביניהם, בכדי להמשיך גם במצב הזה את האהבה הישנה.

וזה פירוש "על כל קורבנך תקריב מלח", היינו, שכל קרבות בעבודת השי"ת צריך להיות על "ברית מלך".

(בעל הסולם. "שמעתי". ע"ו. "על כל קורבנך תקריב מלח")

heb_o_rav_2020-08-01_kitei-makor_achana-le-kenes_n1_p2.mp3