1. כששומע את הקול קורא אליו אזי הוא מתעורר בתשובה. וזהו קול ה', ולא קול של עצמו. רק שאם עדיין לא השלים את מעשיו על דרך התיקון, הוא לא יכול להרגיש ולהאמין שזה יהיה קול ה', והוא חושב שזהו כוחו ועוצם ידו. על זה מזהיר הנביא, שהאדם צריך להתגבר על דעתו ומחשבתו, ולהאמין באמונה שלמה שזהו קול ה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". רמ"א. "קראוהו בהיותו קרוב")
2. על האדם לדעת, כי זה שמדבר דיבורי תורה ותפילה - הוא רק מצד ה' יתברך, ואל יעלה בדעתו לומר שזהו כוחי ועוצם ידי, משום שזהו ממש הופכי מכוחו. וזהו דומה לאדם שתועה ביער עבות, ואינו רואה שום מוצא לצאת ממנו ולהגיע למקום ישוב, אז הוא נשאר מיואש ואין חושב אף פעם לחזור לביתו. ובשעה שרואה מרחוק איזה איש, או שומע איזה קול של אדם, תיכף יתעורר בו הרצון והחשק לחזור למקורו, ומתחיל לצעוק ולבקש ממישהו שיבוא ויצילו. כמו כן מי שהוא תעה בדרך הטוב ונכנס למקום רע, וכבר הרגיל את עצמו לחיות בין החיות הרעות - מצד הרצון לקבל אף פעם לא יעלה בדעתו שצריך לשוב למקום ישוב-הדעת דקדושה. אלא כששומע את הקול קורא אליו אזי הוא מתעורר בתשובה. וזהו קול ה', ולא קול של עצמו.
(בעל הסולם. "שמעתי". רמ"א. "קראוהו בהיותו קרוב")
3. כשה' יתברך רוצה להוציאו מסבכי היער, אזי מראה לו איזה אור מרחוק, והאדם מאסף ומקבץ את שארית כוחו ללכת בַּשביל שהאור מתראה אליו בכדי להשיגו. ואם אינו מייחס את האור לה', ואינו אומר שה' יתברך קורא אליו, אז האור נאבד ממנו, ונשאר שוב עומד בתוך היער. נמצא שבמקום שהיה יכול עכשיו לגלות את כל לבו לה' שיבוא ויצילו מהמקום הרע, היינו מהרצון לקבל, ולהביאו למקום ישוב הדעת, הנקרא מקום בני "אדם", בסוד "אדמה לעליון", היינו בבחינת רצון להשפיע, בסוד הדבקות, אזי אינו מנצל את ההזדמנות הזו ונשאר שוב כמקודם.
(בעל הסולם. "שמעתי". רמ"א. "קראוהו בהיותו קרוב")
4. האדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא שהאדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם, ואומר לו, שאני רוצה שתדבר אלי. נמצא, שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם, אלא מצד הבורא. ומשום זה אין להאדם לחשוב, שאין הקב"ה שומע תפלה חס ושלום. אלא כבר קירב אותו עוד מטרם שהאדם פנה לה', שיקרב אותו אליו. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה".
(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)
5. "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
6. הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו.
אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'.
(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפלה" 1986)
7. כשהאדם מישב א"ע [את עצמו] ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
8. כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא יתברך רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.
(בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים")
9. החיים שהאדם רוצה שיהיה לו קשר עם הבורא, בין בבחינת תפלה, שהוא מבקש ממנו, שיתן לו איזה דבר, או שנותן תודה לה', על מה שכבר נתן לו, סוף כל סוף הוא מדבר אז להבורא. מזה הקשר שמדבר להבורא, זה מביא לו חיים, אם הוא מחשיב את השיחה שיש לו עם הבורא, והוא ממשיך חיים, מזה שלא חסר לו אז שום דבר.
(הרב"ש. מאמר 3 "מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת" 1988)
10. אחר המעשה, אמר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא שהאדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם, ואומר לו, שאני רוצה שתדבר אלי. נמצא, שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם, אלא מצד הבורא. ומשום זה אין להאדם לחשוב, שאין הקב"ה שומע תפלה חס ושלום. אלא כבר קירב אותו עוד מטרם שהאדם פנה לה', שיקרב אותו אליו.
(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)