ליקוטי מקובלים בנושא: חנוכה

ענין חנוכה

1. חנוכה, הוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה. זה יכולים לכנות בשם "רוחניות", כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו. אלא הכל לשם ה'. 

(הרב"ש. מאמר 9 "בענין נר חנוכה" 1986)

2. חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. 

(הרב"ש. מאמר 9 "בענין נר חנוכה" 1986)

3. ענין חנוכה, שזה ענין חנו, שהחניה היתה לא מטעם זה הנקרא בחי' שלמות, היינו אספקלריא המאירה, אלא שהחניה היתה בבחי' כה, היינו בלתי שלמות שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה. היינו שמלחמת היצר עוד לא נגמרה אלא שצריכים לבוא לשלמות האמיתית. וזהו חנו - כה, חניה בבחי' כה, היינו שקבלו את ההשפעה העליונה בכדי שיהיה להם יותר כוחות ללכת קדימה במלחמת היצר. 

(הרב"ש. אגרת כ"ו)

4. ענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה".

(הרב"ש. מאמר 9 "בענין נר חנוכה" 1986)

5. בחנוכה היתה רק גאולה על הרוחניות, כי הגזרה היתה רק על רוחניות, כמו שכתוב (על הניסים) "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, וכו'". נמצא, שהגאולה היתה רק על רוחניות. וענין "רוחניות" בעבודה נקרא כלים דהשפעה, המכונה "אור דחסדים", המתלבש בכלים דהשפעה. אבל כאן, כשזוכים רק לכלים דהשפעה, הוא רק חצי עבודה, היינו חצי מלחמה. זאת אומרת, האדם צריך לזכות, שגם הכלים דקבלה יכנסו לקדושה, היינו שישמש עמהם על הכוונה דלהשפיע.

ולאחר שגם כלים דקבלה נכנסו לקדושה, אז נקרא, שכבר יש לו כלים לקבל. ואז נקרא דרגה זו המתקת הגבורות. כלומר, לפני שהשיג את הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, לא היה יכול להשתמש עם האור שנתגלה על כלים דהשפעה. 

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

"יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים"

6. ענין יוונים הוא, שצריכים ללכת רק בתוך השכל, הן במוחא והן בליבא. ומובן מאליו, שבזמן שעם ישראל היו רוצים ללכת למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהשכל החיצוני מחייב, לא היו יכולים. 

וזה נקרא, מלחמת היוונים. שאז מתחילה העבודה האמיתית, הנקראת, שעם ישראל רוצים ללכת ולעלות על המסילה, ההולכת לדביקות ה'. והדרך הזו נקראת "אמונה למעלה מהדעת". והיוונים רוצים לשלוט על הגוף, שלא יוותר על שום דבר, אם הדעת אינו מסכים לזה. 

(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

7. אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל. והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. 

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

8. "רוחניות" נקראת שמשתמשים בכלים דהשפעה. וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייך לכלים דהשפעה, משום ששם היתה גם שליטה על מעשה התורה ומצות. וזה היה בחיצוניות. ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא תהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיו משוקעים באהבה עצמית, שע"י זה יהיו נפרדים מה'. וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה'. וההתרחקות ופרוד באים רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית. 

(הרב"ש. מאמר 9 "בענין נר חנוכה" 1986)

9. יונים - היינו פילוסופיא שרוצה להבין כל דבר בשכל החיצוני. אזי בימי החשמנים - שדווקא בזמן שיש חשמנים, היינו עובדי ה' רואים שיש שליטת היונים.

(הרב"ש. 897. "מאי חנוכה")

10. "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים". יוונים הם הקליפה נגד הקדושה. הקדושה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיוונים הולכים דווקא בתוך הדעת. ובאים היוונים דווקא בימי חשמונאים, היינו דווקא בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הקדושה. מה שאין כן מטרם זה, אין מקום ליוונים, כי "זה לעומת זה עשה אלקים", שזה ענין "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב). 

(הרב"ש. 77. "יוונים נקבצו עלי")

11. דוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, "היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ. מה שאין כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, מתגלה כל פעם ביותר תוקף, ודוקא רוצה לפרוץ את "חומת מגדלי", שהאמונה היא "החומה", שכל הגדלות תלוי בשיעור האמונה, שיש להאדם בה'. 

(הרב"ש. מאמר 11 "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה" 1989)

"ופרצו חומת מגדלי"

12. כתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה. אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה. והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת. 

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

13. אנו אומרים בשיר מעוז צור ישועתי, "יוונים נקבצו עלי ופרצו חומת מגדלי, וטמאו כל השמנים". ח ו מ ת הוא אותיות חותם, ותחום. מגדלי הוא המגדל מלא כל טוב (עיין במדרש רבא פ"ח). וענין החומה הוא שמירה שלא יכנסו זרים לתוך העיר ולשלול טובה. כמו כן כאן - כדי שלא יכנסו מחשבות זרות ורצוניות בלתי קרואים, מוכרחים גם כן לעשות חומה שעמה נשמרים מהחצונים. וחומה זו נקרא אמונה, שרק על ידי אמונה יש יכולת להאדם שיהיה ניצל מכל הנ"ל. וזה נקרא "תחום", שעד כאן יש יכולת להחיצונים לגשת, ובזמן שרואים שהאדם לא יוצא מתוך החומה, אזי הולכים ושבים למקומם.

והטעם הוא, כי ענין אמונה הוא דווקא למעלה מהדעת, ושליטת הסטרא אחרא הוא דווקא בתוך הדעת של השׂכל החיצוני, וממילא אין שום קשר ונגיעה להאדם.

(הרב"ש. אגרת מ"ג)

14. פירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'. ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה. 

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

15. ענין חומת אומר האר"י הקדוש שהוא אותיות תחום. היינו שלעם ישראל יש תחום עד כמה שמותר לחשוב, היינו שהאדם צריך להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב - אע"פ שאין אנו מבינים את זה. ובזמן שיש לאדם תחום הזה, אז יש לו חומת שהשונאים לא יוכלו להכנס אליו, שזו היא שמירה מפני מחשבות זרות. ומשום זה מכונה האמונה בשם חומה. והיוונים פרצו את החומה הזו. ונעשה נס שהקב"ה עזר להם, כנ"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

(הרב"ש. אגרת ס"ח)

16. "ופרצו חומת מגדלי", היינו החומה שהוא סביב המגדל מלא כל טוב, שעל ידי זה זוכים להשיג להשגחה גלויה, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם במדת טוב ומטיב.

ועל ידי הפרצה הנ"ל "וטמאו כל השמנים", היינו שכל הבהירות והחיות שזכו על ידי אמונה נסתמו מהם, שטומאה הוא מלשון טמטום וסתום, עד שנעשה נס, והקדוש ברוך הוא עזר להם, וזכו שוב לאור הגלוי הנקרא אור הפנים. 

(הרב"ש. אגרת מ"ג)

נר חנוכה

17. הנה ידוע שאי אפשר שהנרות יאירו, עד שיהיו בהם ג' תנאים:

א. נר שהיא הכלי שנותנים בה השמן.

ב. השמן.

ג. הפתילה.

ובזמן ששלושת הדברים הללו מכונסים יחד, אז יש מציאות להנות מאורם. ויש לפרש את ג' בחינות הנ"ל על דרך העבודה והמוסר. הנה הכלי ששם נותנים הן השמן והן הפתילה הוא הגוף, ונקרא נר. והיגיעה בתורה ומצוות, והסתירות מה שהאדם מרגיש בהשגחתו יתברך, בדברים שאינם מגולים לפניו שהנהגת העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, ולפי מחשבתו ודעתו היה הקדוש ברוך הוא צריך לנהג את העולם בהנהגה אחרת, היינו שיהיה מגולה לפני כל אחד ואחד מדת טובו יתברך, נמצא שזהו בסתירה להשׂכל האדם, זה נקרא פתילה, מלשון "פתלתול" ומלשון "פסולה", היות שמחשבות כאלו פסולים להמחשבה. והבהירות וההתעוררות שמביאו לחשוק לתורה ועבודה, ולהרגיש המתיקות והנועם שבתורה ועבודה, זה נקרא שמן. ואם חסר אחד מהם אין יכולת להנות מאורם. 

(הרב"ש. אגרת מ"ג)

18. בזמן שהגוף כלול מהיגיעה והבהירות, אז זוכים להשיג את אור ה', שהוא יוצא דווקא מבין שניהם. וכמו לאחר שנשרף השמן והפתילה אין כבר מה להאיר, ונעשה חשך. כמו כן לאחר שנגמר היגיעה והבהירות, אין לו כבר אור ונעשה שוב חושך אצלו. ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין להאור במה לחול ולהתפס. והטעם הוא כי יש כלל "לפום צערא אגרא". ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא, מה שמתגבר על יצר הרע, המביאו לידי יגיעות וסתירות לשׂכל החיצוני. וזה נקרא נסיונות בעבדות ה' יתברך. ואחרי ההתגברות הזה, האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם, ואז אין כבר מקום לסתירות, וזה נקרא אור חנוכה. היינו שזוכה להשגחה גלויה, שהנהגתו יתברך הוא בבחינת הטוב ומטיב לנבראיו.
(הרב"ש. אגרת מ"ג)

19. כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה. 

(הרב"ש. 5. "ענין זדונות נעשו כזכיות")

נס חנוכה

20. ענין הנס מהו? כל דבר שהוא בטבע אינו נקרא נס אלא מה שהוא למעלה מהטבע זה נקרא נס. וענין טבע הוא מה שהאדם יכול לעשות בעצמו, שזה נקרא בדרך הטבע, מה שאם כן אם אין בידי אדם לעשותו זה כבר נקרא למעלה מהטבע. 

(הרב"ש. אגרת ס"ח)

21. חנוכה היה נס רוחני, וברוחניות צריכים לשאול מה, אחרת לא מרגישים את הנס, לכן אמרו "מאי חנוכה", בכדי שכל אחד ישאל את ענין הנס של רוחניות. היינו, בכדי שידע מקודם את ענין גלות רוחנית, ואחר כך יכול לזכות לגאולה הרוחנית. ומשום זה צריכים לפרסם זאת ברבים, כדי לתת התענינות לכל אחד ואחד, אחרת אין מרגישים לא את הגלות ולא את הגאולה. 

(הרב"ש. אגרת ס"ח)

22. הנס, שבא לאדם, שיכול להכריע לצד הקדושה, הוא לא דבר שבשכל, אלא דוקא מדבר, שהוא מיותר להגוף, שהוא היגיעה, שהגוף מואס בזה, וחשב את כל ענין היגיעה לדבר מיותר. ודוקא מזה הנותר, היינו מה שהאדם משאיר ואינו רוצה וחושק, מכאן היה לו הנס, שהוא נשאר בקדושה. וזהו הפירוש "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". כי "קנקן" פירוש, כמו שכתוב "שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים", שפירוש, שבכל דבר יש סברה לכאן, וסברה להיפך. ובמה יכולים לברר. הוא, מנותר. היינו, מדבר המיותר להגוף, מה שהוא לא מחשיב אותה למאומה. וזוהי בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק מזה יכולים להינצל מלנפול ברשת הקליפות. 

(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

23. נס חנוכה היה על ימין, שנקרא "תיקון הבריאה", היה להם שלימות. וזה נקרא, שהנס היה על רוחניות, מטעם כלים דהשפעה, שנקראים מצד הכלים "רוחניות", שהכלים האלו מתייחסים ליצר טוב. מה שאין כן כלים דקבלה מיחסים לגשמיות, היינו לבחינת יצר הרע, כמו שביארנו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשני יצריך. היינו הן ביצר הטוב, שהם כלים דהשפעה, צריכים להיות לשם שמים. והן הכלים דקבלה, שהם שייכים ליצר הרע, גם כן צריכים לשמש עמהם לשם שמים. היינו קבלה בעל מנת להשפיע. 

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה" 1990)

24. נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס". לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס". 

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)

25. מדוע עשו שמונה ימי חנוכה. הלא על לילה אחד היה להם שמן. והנס היה, שהדליק עוד שבעה ימים. אם כן היו צריכים לקבוע לפי הנס רק שבעה ימים. ותירצו, היות שנשאר בלילה הראשון, ממה שהיה צריך שמן עבור לילה הראשון, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נדלק כל השמן, אלא נגיד חלק מהשמן נשרף, והשאר נשאר לעוד שבעה ימים. זאת אומרת, מה שמצאו את הפך שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, זה לא נכנס בגדר נס, הגם שהיה נס, שהיונים לא ראו את הפך שמן. היות שהוא חושב הנס, מה שלא היה בטבע, והדבר שנעשה למעלה מהטבע נחשב לנס. היות שהפך שמן היה בעולם, אלא שהם לא ראו. מה שאין כן השמן. השיעור, שצריכים להדלקת לילה אחד, היה דולק רק חלק מהשמן, על החלק הקטן, שנתברך ודלק יותר, זה לא היה בהטבע. היינו, שלא נמצא שמן לפי הטבע, שידליק יותר מן המשוער. נמצא, ממה שנשאר מלילה הראשון, שלא נשרף כל השמן, זה נקרא "נס", היות שזה לא היה בעולם. 

(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

26. כשהקב"ה עשה להם נס, היינו שהוא עזר להם, אז כולם ראו, שכל העבודה לא עשה להם כלום, כלומר שכל עבודה היתה בחינם, כי לא היו יכולים לכבוש אותם, כמו שכתוב ("ועל הניסים") "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".

היינו, שמדרך הטבע והשכל, אין שום מציאות, שיכלו לנצח. היות ששם היו חלשים ומעטים. אם כן הם ראו בתוך הדעת, שה' עזר להם. וזה בא ללמדנו, שכשה' עוזר, לא שייך לומר, שדוקא לאדם גיבור הוא יכול לעזור. מה שאין כן לאדם חלש, אינו יכול לעזור לו.

ובהאמור אנו יכולים לראות, איזה כוחות גדולים ומידות טובות צריכים להמצא בהאדם, שה' יעזור לו, שיוכל להתקרב אליו יתברך. ועל דרך עבודה יש לפרש "מסרת גבורים ביד חלשים". היינו, המחשבות החזקות והרצוניות החזקות של היוונים שבאדם, ביד ישראל שבאדם, שהם חלשים במחשבות, שהם אינם בעלי כשרונות.

ושיהיו בעלי רצון חזק, שיוכלו להתגבר על הרצונות של אומות העולם שבאדם, זה אין להם. ומכל מקום אתה מסרת הגבורים האלו ביד חלשים. וזה נקרא "נס", היות שאין זה בידי אדם מצד הטבע, שיוכל להתגבר עליהם.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה" 1989)

פך השמן

27. ענין פך השמן, שמצאו, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. "כהן" נקרא חסד. "גדול" נקרא חסד שנעשה לחכמה. היינו שפע דמין החסדים, הנקרא בחינת "כהן", שכהן הוא מדת החסד, שהחסד מראה על האמונה למעלה מהדעת. שזהו ענין, שאברהם, שהוא מידת החסד, הוא אב האמונה. ובחינת אמונה אין היוונים יכולים לראות, מטעם שהם רואים רק עד הדעת, ולא למעלה מהדעת. ומשום זה, בה בעת שהם הלכו למעלה מהדעת, כבר אין היוונים יכולים לשלוט. וזהו ענין, שהיונים לא ראו את פך השמן. וענין הנס, שהיה מאיר ח' ימים, זהו רמז, שהיה מאיר בחינת חסדים שבבינה. שמבינה עד המלכות יש שמונה ספירות. אבל חכמה דחכמה לא היה מאיר. ולכן קבעו לשמונה ימים, היות שהיה מאיר רק מבחינת שמונה. וזה שכתוב "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים". 

(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

28. "שמן", היינו מעשים טובים, המכונה "למעלה מהדעת". וממילא "הפתילה נכבית מחוסר שמן". וזה הוא הפירוש מה ששאלנו, מהו ששמן נקרא מעשים טובים.

והתשובה היא, כנ"ל, שמעשים טובים הם כדוגמת שמן בפתילה. שבזמן שאזל השמן האור נפסק. כמו כן בזמן שנפסקים המעשים טובים כנ"ל, האור נסתלק ויורד שוב למקום השפלות.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שהוא בא במצב של עליה, היינו שיש לו הרגשה, שכדאי לעבוד הכל בעל מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, אל יגיד, שעתה יש לי כבר בסיס על מה שאני אבנה את המלכות שמים, מטעם שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת למעלה מהדעת. אלא שיאמר, עכשיו אני רואה, שאני צריך ללכת דוקא למעלה מהדעת. וראיה לזה הוא, שדוקא ע"י זה שאני הולך למעלה מהדעת, הקב"ה מקרב אותי ואוהב אותי. מאיפה אני יודע שהקב"ה אוהב אותי.

על זה אמר אאמו"ר זצ"ל כלל, שאם יש להאדם אהבת ה', עליו לדעת, שזה הוא משום שה' אוהב אותו, כמו שכתוב "ה' צלך". לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק למעלה מהדעת, שבאופן כזה אני רואה, שה' מקרב אותי. 

(הרב"ש. מאמר 32 "מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה" 1989)

"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח"

29. הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב). והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו. 

(הרב"ש. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

30. לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה. 

(הרב"ש. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

31. "ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה. 

(הרב"ש. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

32. מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו. ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש". 

(הרב"ש. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

נס חנוכה ונס פורים

33. בנרות חנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כי ענין שימוש הוא עם כלי קבלה, וכאן היה הנס ששימשו לבורא על כלים דהשפעה.

וזה הבדל בין חנוכה לפורים, שנס של חנוכה הוא על כלים דהשפעה, מה שאין כן בפורים היה הנס על כלים דקבלה. לכן שם נוהג משתה ושמחה, מה שאין כן בחנוכה הוא רק לראותם בלבד ולא להשתמש. 

(הרב"ש. 895. "ענין חנוכה")

34. אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות. והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

מה שאין כן הנס של פורים. היתה הגזרה גם על הגופים, כמו שכתוב "להשמיד להרג ולאבד, וכו'" (אסתר ג', י"ג). נמצא, שהנס היה על הגופים. ו"גופים" נקראים כלים לקבל. לכן בפורים כתוב "שמחה ומשתה ויום טוב", שענין משתה כבר שייך להגוף. ובחנוכה ניתן לנו הנס "רק לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם" 

(הרב''ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

35. הנה הנס של חנוכה היה רק בבחינת היצר הטוב. לכן נקרא זה רק "חניה", משום שעוד לא נשלמו העבודה, היינו שיש עוד לתקן את היצר הרע, שנקרא בחינת גוף. וזה היה רק נס של פורים.

וזה ענין "קיימו וקבלו", עד כאן באונס, משום שהיצר הרע עוד לא הסכים לעבודה, משום שעוד לא קיבל את תיקונו. ועכשיו, שהיה הנס בגאולת הגופים, שאז מקויים "בכל לבבך - בשני יצריך", לכן נקרא זה ברצון.

לכן יש בחנוכה היכר הנס רק בהלל והודאה, שהוא רק צרכי הנשמה. מה שאין כן בפורים עושים היכר הנס במשתה ושמחה, שזה נוגע עד הגוף.

(הרב"ש. 897. "מאי חנוכה")