שיעור בוקר 01.06.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי "בעל הסולם", עמ' 437, הקדמה לספר הזהר,

אותיות כ"ב – כ"ז

אות כ"ב

"ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב, בכל מין האדם. אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני.

אות כ"ג

באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל. נמצא, אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו, צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה, בכל מלואו. דהיינו, להשפיע נ"ר ליוצרה, כפי מדת גדלו של הרצון שבה."

שאלה: הוא כותב שהכוונה, האור חוזר שאדם בונה, נכלל בחברים, בבורא. ואחרי התלבשות תכונת ההשפעה בגוף האדם, הוא כותב שתכונה מולידה בו דרישות ומחשבות ושכל, אז יש כאן איזו התערבות של תכונת הקבלה עם תכונת ההשפעה?

וודאי. אדם עושה אור חוזר על פני אותם הרצונות שמתעוררים בו מהשבירה, ואז כתוצאה מזה הוא מתחיל להרגיש איך הנשמה שלו, הגוף שלו זאת אומרת, הפרצוף שלו מתחיל לקום, לעבוד.

אות כ"ד

"ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום.

ובהיות, עצם ומהות של הנפש, רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה, הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד, במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג', העתיד לבא, לפיכך אינה כלל, בת תמותה ובת חילוף.

אלא היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר, ותוכל לעלות אז, למרומים, לגן עדן.

ונתבאר היטב, שהשארת הנפש, אינה תלויה כלל וכלל, במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא, בעצם מהותה בלבד, דהיינו, בהרצון להשפיע, שהוא מהותה. וענין המושכלות, שקנתה, הן שכרה, ולא עצמותה."

שאלה: הוא אומר פה שלא רק שמיתת הגוף לא משפיעה על הנפש, אלא אדרבא זה אפילו מחזק אותה ביותר והיא תוכל לעלות אז למרומים, לגן עדן.

וודאי.

תלמיד: למה זה עוד מחזק אותה?

מה יכול להיות יותר טוב ממיתת הגוף?

שאלה: אני מבין שמיתת הגוף לא משפיעה, אבל למה זה מחזק אותה, מה הכוונה?

וודאי, אם הרצון לקבל מת מתפקידו הרגיל וכולו הפך להיות לרצון להשפיע, אז זה נקרא שהנפש עולה למדרגה יותר גבוהה.

שאלה: כתוב שלא נברא אלא לבערו ולכלותו מהעולם. כתוב, עוז הוא כוח החיות של הבן אדם. כיצד אני יכול להבין את ההפכיות בין לבערו מהעולם לבין עוז שזה כוח החיות שלי?

על ידי זה שאנחנו מבערים את הצורה הזאת של הרצון לקבל על מנת לקבל והופכים את זה בעל מנת להשפיע זה כל השכר שלנו.

תלמיד: במיתה של האדם יש עלייה של הנפש למעלה?

על איזו מיתה אתה מדבר?

תלמיד: של הגוף.

איזה גוף?

תלמיד: גוף האדם.

מה זה נקרא גוף מת?

תלמיד: הגשמיות, הרצון לקבל.

הרצון לקבל, כן. אז הרצון לקבל מת בעל מנת לקבל ובמקומו יש רצון לקבל בעל מנת להשפיע זה גורם לאדם לעלות מדרגת העולם הזה לגן עדן.

שאלה: הבירור של הנפש מתחיל מהאור חוזר שמתלבש בגוף?

נכון. אור חוזר זה הכול.

שאלה: מהי הצורה הכי פשוטה כדי להסביר מה זו הנשמה? כי הנשמה קיימת לנצח.

נשמה נקרא רצון לקבל עם הכוונה בעל מנת להשפיע שתוכל להזדהות עם הבורא, זה נקרא "נשמה", "חלק א-לוה ממעל". אז מתלבש בתוך הרצון לקבל, בתוך הנשמה, ואז הנשמה הופכת להיות חלק אינטגרלי מהבורא.

שאלה: מה זה אומר שהנפש, הרצון להשפיע, הוא כל מהותה לעצם שלה והמושכלות שהיא רוכשת זה רק תוספת?

מה זה רצון לקבל? יכול להיות בצמצום ומסך ואור חוזר, היינו על מנת להשפיע. רצון לקבל שעובד בצורה כזאת בעל מנת להשפיע הוא נעשה זהה עם הבורא שגם רוצה להשפיע ואז הרצון לקבל מתמלא עם הבורא או עם האור, לא חשוב איך לקרוא לזה. ואז בזה הוא מגיע לדבקות ובצורה כזאת הוא נמצא בהזדהות.

תלמיד: ומה זה העניין של המושכלות שזה רק תוספת?

מה שהיה לו בדרך שהוא רכש כל מיני מושכלות שכליות, זה הכול רק כדי בכל זאת לגרום לרצון לקבל להתהפך בעל מנת להשפיע. אבל זה לא שייך לשכר הנשמה.

שאלה: מה עניין של נצחיות ובת חילוף, מה זה נצחיות?

נצחיות שלא משתנה אלא לכיוון אחד, זה רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. אין לו כבר בת חילוף.

אות כ"ה

"ומכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר, וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים? וכן על מה שאמרו ז"ל (זהר, אמור י"ז): "עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא?

והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא'. כי אמרנו: כיון שהמחשבה היתה, להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד, לקבל, כל אותו השפע הטוב, שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול, והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד, כנ"ל באות ו', ז'.

ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש, שברא. מפני, שאינו נצרך כלל, ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה. ומטבע פועל השלם, שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר ב"שיר היחוד": "מכל מלאכתך, דבר אחד לא שכחת, לא החסרת, ולא העדפת".

גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה, וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם, וכל קניניהם בעולם הזה. עד שהאדם משיג י"ג שנה, שע"י עסק התורה, מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז, ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה, של הנפש דקדושה, שהשיג.

גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים, מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו, לרצון לקבל המופרז שבו. וכל התיקונים, הבאים אז, ע"י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם, במדרגות העליונות, בקדושה וטהרה. שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע, הנמשך עם הנפש.

ומטעם זה, סוף הגוף, למות ולהקבר ולהרקב. כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן, אי אפשר, שישאר כך. כי סוף סוף, אם יאבד, הרצון לקבל המופרז, מהעולם, לא תתקיים ח"ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו, כל התענוגים הגדולים, אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול, והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא, נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה."

אות כ"ו

"וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג'," זאת אומרת המצב בהתחלה, שבירה וכל הדברים האלה, מחייב את מצב הג' שחייב להיות מתוקן "שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו.

ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'." שמתקנים אותו "מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו.

ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי להשפיע. ואז הרוחנו פי שתים:

א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל.

ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט."

אות כ"ז

"אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו.

ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו:

א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום,

ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי.

וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע."

(סוף השיעור)