שיעור בוקר 02.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.12.2020

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/f2Qsf9nC?activeTab=downloads&mediaType=video

אמונה למעלה מהדעת:

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

זאת העבודה שלנו, שאנחנו נרכוש כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה שיש לנו. וכוח הקבלה שלנו כל פעם ישתנה יותר ויותר, לפי הכמות, לפי האיכות, לפי עוצמתו בכל מיני אופנים. זה לא בידינו, הבורא מחזיק, כמו שהוא אומר "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". מה זה "מעשה בראשית"? זה שהוא ברא, "בראתי יצר הרע", את הרצון לקבל, ואנחנו צריכים כבר למעלה מזה להגיע לרצון להשפיע.

ולכן כך אנחנו מתקדמים. הבורא מוסיף לנו רצון לקבל יום יום, אפילו בכל רגע ורגע אם אנחנו היינו מרגישים את זה, ואנחנו על כל השינויים האלה צריכים להגיב בזה שרוצים במקומו רצון להשפיע. לא במקום, שהוא יקח את הרצון לקבל, אלא שדווקא הרצון לקבל שהוא נותן הוא טוב, אבל בתנאי שאנחנו יכולים לכסות אותו ברצון להשפיע. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". וכך אנחנו נבקש יחד בקבוצה, כל אחד בשלו וכולנו יחד בקבוצה הגדולה שלנו, עד שכל העולם גם איתנו יחד יבקש מהבורא את גמר התיקון.

זו העבודה שלנו, והיא נקראת "עבודה למעלה מהדעת". כי הדעת, הרצון לקבל שלנו, כמו שאומר כל אחד "לפי דעתי", "לפי מה שאני מבין", "לפי מה שאני מרגיש", אז כל העבודה שלנו היא להתעלות למעלה מהדעת, ובדיוק לסדר שכוח ההשפעה יהיה למעלה מכוח הקבלה שאנחנו מקבלים מהבורא בכל רגע שמחדש אותו.

דיברנו על זה בכנס ביומיים שעברנו, בעיניי הוא עבר בהצלחה גדולה, התקרבנו הרבה לכלי הזה שנקרא אמונה למעלה מהדעת. ונשתדל באמת בפועל להגיע למצב שכל חבר וחבר בצורה פרטית וכולנו יחד בצורה כללית, נרכוש את המדרגה הזאת אמונה למעלה מהדעת, צורת ההשפעה הכללית שהיא תשרה בינינו ומאיתנו גם כן כלפי הבורא, וכך אנחנו נשתדל, נשתדל להתקרב אליו. "הוא רחום אף אתה רחום, הוא חנון אף אתה חנון", וכן הלאה.

אני מאוד מתרגש מזה שעברנו את ההתקפה הזאת, ההתקשרות הזאת בינינו, שאנשים מבינים ומרגישים, ואפילו אולי לא כל כך עדיין מרגישים ולא כל כך עדיין מבינים, אבל יש בהם בכל זאת איזו עובדה פנימית שזו הדרך, וכנראה שבה אנחנו מגיעים לאמת, וזה מה שחשוב.

אז בואו נלך לפי אותם הפסוקים שהכנו מהמקורות שלנו ונתקדם. אפשר לשאול, אפשר לדבר, בבקשה, בואו נמשיך, וקדימה, בהצלחה, בעזרת ה'.

קריין: קטע מס' 43 מאת בעל הסולם.

"החכמה בחוץ תרונה, וברחובות תתן קולה, מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו". פירוש, כשהאדם זוכה לדביקות השם ית', אזי השכינה הקדושה אמרה לו, שזה שהיה צריך מקודם להיות בבחינת פתי, זהו לא מפני שהאמת הוא כך, אלא שהסיבה היתה, מטעם חסר לב. דהנה אנו אומרים: "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". זאת אומרת, שאח"כ, כשזוכין לדביקות אמיתי, אזי אין זה נקרא בחינת פתי, שאגיד שהוא למעלה מהדעת. אלא אדרבא, שהוא צריך לעבוד, ולהאמין על עבודתו, שהיא למעלה מהדעת, אף על פי שהוא רואה בחושיו והרגשיו, שהעבודתו הוא בתוך הדעת. ממש להיפוך, שמקודם היה רואה, שהדעת אינו מחייבו את העבדות, ממילא היה צריך לעבוד למעלה מהדעת. ולומר, שבזה יש דעת אמיתי. זאת אומרת, שהוא מאמין, שהעבדות הוא מציאות אמיתי. ואח"כ הוא להיפוך, שכל עבודתו מחייבו אותו את הדעת שלו, היינו הדביקות מחייבו את העבודות. אלא שהוא מאמין, שכל מה שהוא רואה בתוך הדעת, הכל הוא למעלה מהדעת. מה שאין כן מקודם, שכל מה שהוא בלמעלה מהדעת, הוא בתוך הדעת.

(בעל הסולם. שמעתי. מאמר ר"ה. "החכמה בחוץ תרונה")

אלה דברים שאחר כך יתבהרו לנו יותר, אבל בינתיים אנחנו צריכים להתרגל לכלים החדשים שלנו. מתחילים בזה מהעובדה הראשונה הפשוטה, שאנחנו צריכים לגלות לעצמנו שהמאמץ שאנחנו צריכים לתת הוא לא מאמץ שכלי. כמו שכתוב "לא החכם לומד", לא החכם לומד רוחניות, דרך רוחנית, זה לא בשכל. ולכן אף אחד לא יכול להגיד שאין לו שכל, שהוא לא מבין, אלא כתוב "הלב מבין". כמה שאנחנו פותחים לב להשפעה, לחיבור, הלב נפתח ומתחיל להרגיש מה שקורה.

וזה דווקא בין האנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, שהם מלכתחילה אנשים לא כל כך רגישים ולא כל כך נמשכים לחיבוק ולחיבור, ושברור להם שאנחנו צריכים לפתוח לב כל אחד לשני, להתחבק ולהתכסות בשמיכה אחת כולנו. כל אחד מאיתנו הוא אגואיסט גמור, ממש, ואנחנו נגלה את האגו שלנו בצורה עוד ועוד יותר גדולה, עד שכל אחד לא יוכל להסתכל על השני, לסבול את השני, ירצה להרוג את השני, כמו תלמידי רבי שמעון.

הרצון לקבל שהבורא ברא מתגלה לאט לאט בהתאם לכמה שאנחנו מסוגלים לעבוד עימו בצורה נכונה. ולכן המאמץ צריך להיות לא בשכל אלא ברגש. ואת השכל אנחנו צריכים כדי לכוון את הרגש, שהרגש בעצם צריך להיפתח. הוא צריך להרגיש שהוא סתום, הוא צריך לראות איפה הוא יכול בכל זאת להיכנס למגע עם השני, וכדי לעשות את זה אנחנו צריכים גם שכל. אבל הוא עומד רק ככוח עזר לרגש שלנו, כי העיקר זה הרצון, רגש זה רצון, והרצונות צריכים להתחבר למערכת אדם הראשון המתוקנת. זו לא בדיוק אותה מערכת כמו שהייתה קודם שבירת אדם הראשון, קודם החטא, אלא זו כבר מערכת הרבה יותר מורכבת. כאן אנחנו צריכים לעבוד עם השכל, לכן קודם יש ראש הפרצוף שבו אנחנו נחשב בשכל איך עובדים עם הרגש. צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, כל הדברים האלה מתרחשים ברגשות שלנו, זה עם זה ועם הבורא. אבל כדי לנהל את הרגשות האלה איך שהם יתחברו ביניהם ואיך שהם יכוונו את עצמם לבורא, לזה אנחנו צריכים שכל.

לכן אנחנו עובדים באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא לא לפי דעתנו כמו שהייתה קודם, לפי הרצון לקבל, אלא לפי הרצון להשפיע, כך אנחנו מכוונים את עצמו להתקשר ולעבוד, וכאן אנחנו צריכים גם מאמץ שכלי אבל הוא צריך לכוון את הרגשות שלנו בכל זאת אחד כלפי השני. ולאט לאט אנחנו נתחיל להבין על מה בעצם עומד התיקון של המערכת הזאת של אדם הראשון. איך אנחנו מתחברים כדי להיות כלים פרטיים של המערכת הכללית ושכל הכלים האלה עובדים בצורה אחידה.

כמו שבגוף שלנו, אנחנו לא כל כך מודעים לזה עדיין, גם הרופאים וגם הביולוגים, אבל אנחנו בערך מבינים שכל שינוי ושינוי שיש במערכת הגופנית, אמנם אנחנו לא תמיד מזהים את זה, אבל הוא חייב להשפיע על כל מערכת הגוף וכל מערכת הגוף חייבת בכל פעם ופעם להשתנות בהתאם לכל שינוי ושינוי פרטי שקורה במערכת הזאת באיזה מקום.

כך אנחנו צריכים להרגיש את זה בקבוצה, אנחנו נתחיל לראות כל מיני שינויים בחברים שלנו, בקבוצה, בעשירייה, ואז בהתאם לזה אני ארגיש את עצמי, איך אני צריך להשתנות כדי לשמור על האיזון המתגבר. כך שיותר מאתמול היום, ומחר יהיה עוד יותר קשר בינינו, עד שאנחנו נרגיש בתוך הקשר הזה, שמי שמחזיק ומי שמחייה את הקשר אלה החיים הרוחניים שלנו, שזה הבורא.

לכן אנחנו צריכים כאן כל הזמן להחזיר את עצמנו למצב ש"לא החכם לומד" כמו שכתוב. זאת אומרת, שהלימוד שלנו הוא עד כמה שאנחנו מחברים את הרצונות השבורים. ואלה רצונות שנמצאים בהתנגדות, בריחוק, בחוסר הבנה זה עם זה, ובזה אנחנו עושים את התיקון. במידה שאנחנו יכולים לתקן את עצמנו, מגיעים לדרגה הראשונה של התיקון, כבר אנחנו מתחילים להרגיש את המערכת והכוח שמתגלה שמאחד את המערכת, שזה הבורא, בדרגות קטנות, נפש דנפש דנפש, וכך עוד ועוד.

העיקר זה שאנחנו רוצים שינויים לא בהבנה, אלא הבנה אנחנו צריכים אך ורק כדי לכוון את עצמנו לחיבור, בתמיכה ברצונות שלנו שיהיו מחוברים. ומחוברים לא בזה שהם שולטים זה על זה, אלא משלימים זה את זה למערכת ואנחנו בזה מתקרבים לבורא.

נתחיל בזה. יש לנו לזה הכנה טובה, אני חושב שעברנו באמת כנס שלא היה כמוהו. עד כמה שאני זוכר את הכנסים האלו, והשתתפתי בכולם, כחמש עשרה שנה, אני לא זוכר שהיה כנס כל כך מהותי. זאת אומרת שהוא נתן שינוי לכולם, שינוי בהתקדמות, בהתקרבות, בהבנה של המדרגה הרוחנית שעומדת לפנינו. באמת צריך להודות לבורא שעשה לנו מתנה כזאת.

שאלה: נקודת האמונה מעל הדעת שהשגנו בכנס תוך כדי קְרב אבל השגנו, באיזשהו שלב הופכת לדעת, כלומר אתה מתחיל להבין שיש נקודת קשר עם חברים שניתן להשיג אותה. מה יש בעבודה מכאן?

זה לא רק מאמץ בכמות, אלא מאמץ באיכות. כל פעם אתה תתחיל להרגיש שאתה צריך ללכת בחיבור למרות התנגדויות שונות, שכוח ההשפעה צריך להיות עוד יותר חזק ויותר מורכב ממה שהיה קודם, וכך אתה תצטרך כל הזמן לכבד את החיבור על פני הפירוד, לכבד את הכוח היחיד שאתה משיג בעשירייה לעומת הכוח הפרטי שלך. והכוח הפרטי שלך תמיד יתגבר, הבורא יסדר את זה ככה, שהאגו שלך תמיד יגדל ואתה לא רוצה ולא מוכן להתקרב אליהם. פתאום אתה תגיד כאלה מילים, שאם היית שומע אותם במצב שאתה מחובר, היית חושב שזה לא אתה, שאתה משוגע, שפשוט יצאת מדעתך.

אבל כך אנחנו נזרקים בעבודה הזאת משנאה לחיבור, לאהבה, משנאה לאהבה. וככל שנעשה את המעבר הזה יותר מהר, כך זה מקדם אותנו למטרה. לכן לא להתפעל מזה שיהיו בינינו מצבים לגמרי הפוכים מהחיבור, עד שממש אין אדם יותר שנוא בעולם מהחבר שלי היקר שהיה לי אתמול בעשירייה. אבל אני שוכח את זה, אני לא יכול להאמין שזה היה כך. היום אני מגלה את הפרצוף האמיתי שלו, עד כמה אני שונא אותו.

וכאן צריכה להיות עבודת הקבוצה, הבורא עושה את זה בכוונה, שאנחנו נכין את הקבוצה שהיא תזרוק לנו את החבל או את גלגל ההצלה. תחזיק אותנו בזה שאנחנו נחזור ככל האפשר לחיבור. ואם זה נעשה על ידי הקבוצה, זה כמו שאני עושה לבד. כי קבוצה ואני זה אותו דבר, ומה שעושה הקבוצה בזמן שאני נופל זה מפני שגם הקבוצה וגם אני הכנו את המצבים כאלו. ולכן דווקא בפער בין החיבור והניתוק מתגלה אותו מקום שעוד מעט יתגלה בו בורא.

לפי העביות, שזו עוצמת האגו, ולפי הזכות, מסך, אור חוזר, שאנחנו רוצים בכל זאת להקים על פני הדחייה.

שאלה: האם אנחנו מחויבים לממש את העבודה שלנו בין אם זה בבחירה בתוך קבוצה ובין אם זה שלא בהכרתנו בעולם המדומה?

העבודה שלנו היא רק בקבוצה, העבודה הרוחנית היא רק בקבוצה. ולעולם החיצון אנחנו חייבים רק להפיץ מה שאנחנו מחליטים שאפשר להפיץ, שזה מתאים לאנשים ההם, אבל עיקר העבודה הרוחנית שלנו היא רק בקבוצה. אבל מפני שאנחנו רוצים להביא את כל מערכת אדם הראשון לתיקון אז אנחנו מחויבים גם לעשות הפצה מחוץ לעשירייה. אבל בעצם יש לנו בינתיים עבודה בעשירייה, וככל שאני מתחבר יותר בעשירייה אני בזה מכין את העשירייה שלי להתחבר עם יתר העשיריות של בני ברוך, וכך כל העשיריות מכינות את עצמן.

ונקווה שהכנס הבא שלנו שאנחנו נעשה, כבר אנחנו נתחיל להתנהג בו כעשירייה אחת. לא שאנחנו נמצאים כאילו בכנס, בכינוס, שהגענו לאיזה זמן, לאיזה מצב, שאנחנו נמצאים כאילו באולם של אסיפות, זו לא אסיפה, אז אנחנו נרגיש שהכנס זה לא כינוס, זה פשוט המצב שאנחנו השגנו, שאנחנו קבוצה אחת שכוללת בתוכה נגיד מאה או אלף עשיריות.

אני מאוד מקווה שלזה אנחנו נגיע בפעם הבאה. ואם לא בפעם הבאה אז בעוד פעמיים, אבל זה עומד לפנינו ואני חושב שזה בהישג יד.

שאלה: אנחנו מתחילים בתוך הדעת, מגלים שזה לא נכון וצריכים לבקש מהבורא להתעלות למעלה מהדעת?

כן.

שאלה: מה זאת אומרת שהדבקות מחייבת אותו לעבוד?

שאני רוצה להגיע למערכת אדם הראשון, שכל האנושות היא תהיה מחוברת, כל הנשמות יותר נכון, כי את הגופים אנחנו עוד מעט נפסיק להרגיש, אנחנו נתחיל להרגיש יותר את הפנימיות, את הרצונות שבגופים, הגופים זה רק העולם המדומה, אבל הרצונות זה מה שהבורא ברא וזה קיים. אז אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה הרצונות שלנו יכולים להיות בחיבור ושבתוך החיבור ביניהם, למרות שבין כל אחד ואחד יש אגו, דחייה, ועל פני הדחייה אנחנו בכל זאת מרכיבים את הקשרים בינינו, אז בזה אנחנו מתחילים לגלות, בקשרים האלו, שיש בפנים התנגדות לחיבור ומעל זה יש כוח החיבור שאנחנו מבקשים מהבורא ומקבלים והוא נותן לנו, אז כך אנחנו מגיעים למערכת שיש לה עביות פנימית, דחייה הדדית ולמעלה מזה אנחנו מכסים את כל הדחיות האלה בקשר בינינו, וזה נקרא אמונה שמכסה את הדעת. כך אנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: עבר הכנס, הרבה פגישות, הרבה שיעורים. איכשהו עד הרגע הזה החיבור התבטא כפגישות, כמעבר על חומר ופתאום יש בעיות טכניות, האינטרנט מתנתק, ואז אתה מתחיל להיות מודע ושואל את עצמך האם אתה באמת מחובר, האם אתה באמת כלול בכלי, בתוך החברים. איך כאן להתנהג? איך למדוד את עצמך? את הרגש החדש שהתעורר?

אני לא הייתי מודד את כל הדברים האלה, אלא מקבל אותם כמו שהבורא מסדר לי את זה לעת עתה, והעיקר בשבילי זה להיות בכל זאת, במידת האפשר, מחובר עם החברים שלי, עם הקבוצה שלי, עם העשירייה שלי, בכל אותם קווי תקשורת רגשיים, שכליים, שאני איכשהו נמצא איתם ביחד. רק חידוש הקשר בינינו הוא בעצם מביא אותנו למצב הנכון שהבורא מתגלה, רק זה.

ולכן לא לעבוד עם השכל יותר אלא עם הרגש, ועל אף שלעורר את הרגש זה לוקח לפעמים הרבה מאוד שנים, אבל אין לנו ברירה, אנחנו חייבים בכל זאת עוד ועוד להסתכל על אחרים, לקנא בהם שהם רגשיים, שהם יכולים להרגיש את השני ואני לא, אז למה אני לא.

אני זוכר את עצמי, אני הייתי מאוד מאוד אטום ועד היום הזה בעצם מאוד אטום לרגש זר, אני מאוד קשה, לא מקבל כל כך התפעלות מאחרים, יש לי תמיד ביקורת, יש לי תמיד דחייה, זה הטבע, מה לעשות. זה שאני שומע שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, שיש לי יצר רע יותר גדול מאחרים זה מסביר לי אולי שבאמת זו הכנה נכונה מצד הבורא ואני צריך להצדיק אותו, אבל בכל זאת הם מתקדמים, הם מרגישים, יש כאלה חברים שהם ממש נמצאים כבר בהרגשה רוחנית.

אני זוכר, שאני בכלל עדיין לא, רק אני מבין, שומע שכך הם מדברים ביניהם, שכך הם כבר מבינים את החומר, מרגישים את הבורא במשהו, ואני מסתכל בספר, אני מסתכל ב"תלמוד עשר הספירות", שם אני מוכן ללמוד כי שם זה השכל. כמו שהחבר שלנו מקבוצת מוסקבה דרש מאיתנו שאנחנו נלמד "תלמוד עשר ספירות", צריכים ללמוד אותו, נכון, אבל במידה כזאת שהוא לא יפריע לנו בעובדה העיקרית שלנו. אני לא רוצה למות עם השכל, שאני עברתי אלפיים דף ב"תלמוד עשר הספירות", אני רוצה להגיע עוד לפני שאני מת לדרגת הרגשת הבורא, לדרגת ההשתוות עם הבורא ולזה אני צריך כוח השפעה ולזה אני צריך את המאמרים את ההכוונות האלו שרב"ש ובעל הסולם מכוונים אותנו.

אז אני רק רוצה להגיד, שמה שלא עושה השכל עושה הזמן, עוד ועוד בכל החיבורים שאפשר לעשות אותם, אפילו בלי שום טעם, בעשיריות, אפילו שהבורא מנתק אותנו, עושה איתנו כל מיני תרגילים, אני בכל זאת עושה הכול "חוץ מצא", רק לא לצאת מהקבוצה. אפילו שאני יושב שם כמו שכיסא נמצא ואני נמצא, אבל אני מביא את עצמי ללימוד ולהשתתפות במידה שהבורא נותן לי ואני כל הזמן מבקש ממנו שייתן לי אפשרות להשתתף עוד יותר עם החברים.

ויש בינינו אנשים עם רצון לקבל חזק אבל יחד עם זה עם רצון לקבל שהוא עדיין לא בנוי להרגשה, שכל כן, אבל הרגשה לא. יחד עם זה שהוא רצון לקבל גדול ומאוד אגואיסטי עד כדי כך אגואיסטי שהוא לא שומע שום דבר מבחוץ, רק מה שקורה לו בפנים ומה שקורה בחוץ הוא בכלל בקושי מזהה, הוא חי בתוך עצמו. והאנשים האלה דווקא הם מתקדמים אולי לאט לעומת החברים שלהם אבל הם מתקדמים הרבה יותר רחוק.

לכן העיקר זה "חוץ מצא", והרגש יבוא. הוא יכול לבוא בעוד עשר שנים ועוד עשרים שנה אבל הוא יבוא. כתוב "תלמיד חכם הוא קשה כברזל" כי דווקא החכמים האלה, המקובלים הגדולים הם היו מאוד קשים, מאוד אגואיסטים, מאוד נמצאים בתוך עצמם, הם לא הרגישו חוץ מעצמם שום דבר מבחוץ, היו כאלה נטולי רגשות.

ואז לאט לאט האור העליון כשפועל בהם בפעם אחר פעם הוא מנקה אותם עוד קצת ועוד קצת כך שבסופו של דבר הם מתחילים יותר להרגיש, ודרך ההרגשה מתחילים להבין. כי כמו שקודם הם וויתרו על הבנה שכלית, עכשיו הם מגיעים למצב שהלב מבין, שמתחילים להבין דרך הרגשות, הרגש משתנה מפעם לפעם, ובהבדל בין הרגשות הם מרגישים את השכל החדש שבא בהפרש בין הרגשות, זה כבר שכל רוחני, לזה נגיע.

שאלה: לפני כמה שנים נתת לנו תרגיל לשים לב במשך היום לרגשות שלנו, ליחס שלנו, למחשבות ולרצונות שלנו וזה נתן לנו ניגודים לעבוד איתם במשך היום. האם זה בעל ערך לחזור ולהשתמש בתרגיל הזה כדי להרגיש ולשים לב למצבים שאנחנו עוברים?

כן, וודאי שכל התרגילים שלנו מכוונים למצבים שאנחנו עוברים. אנחנו צריכים [להיות] רגישים למה שעובר בלב, ואת המוח שלנו אנחנו צריכים לשייך לזה רק כדי להבין מה מרגיש הלב, מה עובר בלב, איך הלב מכוון לכל חבר וחבר, איך הלב עובד כדי לחבר את כל העשירייה יחד. לזה בעצם אני צריך את השכל שעומד אחרי הרגש ומבין מה הרגש עושה.

מה שעושה הבורא, הוא קודם כל משנה לנו את הרגשות. על ידי האור העליון שמשפיע עלינו הוא משנה לנו את הרגשות ואנחנו רואים איך העולם משתנה. ברגשות אנחנו רואים את זה, נגיד בעולם הגשמי שלנו. אחרי זה מופיע השכל וזה מתחיל להיות מורגש בשכל. כך הרגשתי אתמול, כך אני מרגיש היום, במה השתניתי וכן הלאה, זה נותן לנו הרגשה של זרימת הזמן. אבל באמת כל השכל עומד אחרי הרגש והוא ניתן לנו כדי שנפענח את הרגשות.

לכן כדאי לנו כל הזמן לחשוב איך הייתי מחובר? איך אני עכשיו מחובר עם החברים? איך החברים מחוברים ביניהם? לאיזה מצב עתידי הקרוב אנחנו צריכים להגיע בחיבור בינינו, בחיבור הרגשי בינינו, עד כדי כך שהחיבור הרגשי הזה יהיה כמקום לגילוי הבורא.

שאלה: כשיש העדר רגישות לחבר, יש לנו שיטה הנקראת "אמונה מעל הדעת". איזה סוג של רגישות השיטה הזאת מחביאה בתוכה? מה עלי להרגיש באמצעות העיקרון הזה?

כשאני שמעתי מרב"ש במשך כמה שנים שצריכים ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת" בשבילי זו הייתה מנטרה, סיסמה. זה היה כמו קוד, כמו "אברקדברה" ואני לא הבנתי מה הוא רוצה. אני הסתכלתי עליו כמו שתינוק מסתכל על אדם גדול שרוצה להגיד לו משהו אבל התינוק פותח את הפה ומסתכל בעיניים ולא מבין מה רוצים ממנו, כך גם אני.

ומתי התחלתי להבין על מה הוא מדבר בכלל, מה הוא רוצה? כשהתחלתי להשקיע קצת בחיבור. וגם שכשהתחלתי להשקיע בחיבור עם החברים זה מפני שהייתי בקנאה, שביניהם ישנם כאלה יחסים, מערכות קשר ואני לא נמצא בזה. אני לא יודע מה הם רוצים זה מזה, בשביל מה הם מתחברים. זה שהם לומדים אני מבין, גם אני הייתי סטודנט פעם והיינו לומדים יחד, אבל מה הם צריכים? מה זה, איזו הרגשה צריכה להיות כאן? איזו אהבה צריכה להיות בין אנשים? איזו אהבה? בין גבר לאישה זה מובן, בין הורים לילדים מובן שזו אהבה, אבל אהבה בין גברים? בשביל מה? אנחנו צריכים להגיע לשמיים, לבורא.

זה מאוד קשה להבין עד כמה הקשר שלנו הוא קשר ברצונות, ברגשות, בהתפתחות הרגש מאדם לאדם. למה זה קשה כל כך? כי שם הייתה השבירה, ועד כמה שהנשמה של האדם יותר גבוהה השבירה בה הייתה יותר עוצמתית, ולכן הוא רחוק יותר מלהבין שדווקא בקשר שם הוא מוצא את עצמו, את המקום הנכון שלו והמתוקן במערכת אדם הראשון.

ואני זוכר את עצמי. הייתי סתום, הסתכלתי על אנשים אחרים שלמדתי איתם, על הוותיקים שלמדו עדיין אצל בעל הסולם אפילו וזכרו אותו, ואני לא הבנתי מה קורה. אבל לאט לאט, אני אומר לך, תן לאור לעבוד עליך ואז תתחיל להרגיש אחרי שנים שכך זה עובד. כניסה לרוחניות זה מה שאנחנו צריכים לעשות במשך החיים האלו. ומה שעושים לא נעלם, לא נאבד, כל יגיעה ויגיעה מצטרפת לחשבון גדול וכך נתקדם.

אבל העיקר שוב, להשתדל לחפש מגע רגשי עם החברים בעשירייה. לכן העשירייה כל כך חשובה. וזה לא צריך להיות דווקא במילים, כי במילים אתה יכול לדבר דווקא בצורה הפוכה, שלא מגלים יחס טוב, אהבה, נתינה, אלא יכול להיות שיש אפילו מין זלזול.

אולי נקרא פעם משהו על קוצק. קראנו לפני עשרים שנה ספרים כאלה על מקובלים שנקראים "המקובלים מקוצק", זה מקום בפולניה ששם הם חיו באיזה כפר, והם התייחסו זה לזה דווקא בזלזול, כלפי חוץ לא היה אכפת להם שום דבר, "לא רוצה לשמוע, עזוב אותי" וכן הלאה. דווקא בהתנהגות כזאת פרועה הם היו נותנים אחד לשני מקום להתגברות, לעבודה פנימית. שמה שהוא אומר לי, שהוא לא רוצה להיות בחיבור, כך הוא אומר לי כדי לתת לי מקום לעבודה שאני אתגבר על ההתרשמות החיצונה ודווקא אתחבר איתו בפנים. ככה זה.

יש על זה הרבה סיפורים איך המקובלים התנהגו בצורות כאלה, אבל זה כבר מתאים לאנשים שיכולים להבדיל בין היחס האמיתי לבין יחס של "משחק" כדי לעורר את החבר, להוסיף יגיעה ולשפוט את החברים לכף זכות למרות שהאדם רואה בעיניים שלו שכולם מזלזלים זה בזה.

לאט לאט אתם תראו כמה בדברים האלה, בקשר בינינו, אנחנו צריכים לעבור את כל התהליך, והבורא יתגלה, והבורא יסכסך בינינו עוד יותר כמו בין תלמידי רבי שמעון וכך נלמד את הקשר הנכון, עד שנגיע לקשר נכון.

שאלה: יש שבעה עשר חברים בעשירייה שלנו, מה תלוי בי כדי שכולם יהיו מחוברים?

שכולם בעשירייה יהיו מחוברים זה תלוי רק בי, באף אחד אחר אלא רק בי. כמו שעכשיו אני רואה אותם רחוקים זה מזה, אפילו שונאים זה את זה, זה אני רואה בעיניים שלי ואני לא יכול להגיד מהי הצורה האמיתית של היחסים ביניהם. אולי הם נמצאים באהבה אבל אני רואה את זה כדחייה, כשנאה. לכן "כל הפוסל במומו פוסל", במומו, זאת אומרת שרק אני צריך לתקן את המום שלי עד שאני אראה את כולם מחוברים.

וכך אנחנו מגיעים גם לתיקון העולם, שתיקון העולם תלוי בתיקון שלי, עד שאני מגיע למצב שכל העולם נראה לי שכולם מחוברים, זה נקרא שאני הגעתי ל"גילוי השכינה", כולם מחוברים והבורא ממלא את כולם. זה כך ש"כל הפוסל במומו פוסל" מכאן ועד גמר התיקון. לכן אני לא יכול להגיד מה אחרים מרגישים, אלא אני יכול להגיד רק מצדי מה אני רואה, איך אני מרגיש, ואיך אני שופט.

שאלה: אמרת שהמקובלים הגדולים היו צריכים לעבוד עם הדעת, שמראש הם היו חסרי רגשות, אז איך אנחנו יכולים לעבור ממצב של חוסר רגש למצב של חיבור ואהבת הזולת?

רק על ידי קנאה. קנאה היא דבר מאוד מיוחד, אני מסתכל על אחרים והם נראים לי גרועים יותר מצד אחד, מצד אחר, אני רואה שהם ביניהם מחוברים, שהם יותר קרובים זה לזה, אני מתחיל לקנא בהם "למה הבורא עושה להם ככה? ואני לא מסוגל, ואני לא רוצה, ואני גם שוכח את זה שלא אכפת לי ואני לא רוצה ולא מסוגל, אני אהיה לבד". אבל אחר כך אני שוב לומד, שוב שומע שהעיקר זה יחד, [שלבד] לא יכול להיות גילוי הבורא שאותו אני בעצם רוצה, בשביל מה אני חי, רק בתנאי שהוא יתגלה בי, והגילוי הזה יכול להיות רק בתנאי שאני מחובר עם העשירייה.

קנאה היא הדבר הכי חשוב שיש לנו, ואנחנו צריכים בשקט בינינו, בהסכמה בינינו, לעשות כאלה פעולות, לעשות טובה אחד לשני, כדי לעורר קנאה בכל חבר וחבר. לעורר קנאה. אפילו רב"ש היה עושה את זה בכוונה, היה נותן נניח יין שהיה שותה למישהו מיוחד ועוד משהו לעוד מישהו מיוחד, ואני הייתי מסתכל עליו, מתי יגיע גם לי משהו והוא אמר "לא, לך אני לא אתן" ואתה יודע, עד כמה זה פוגע להגיד כך לפני כולם "לך אני לא אתן" "למה לי לא? מה אני, אני עושה פחות מהם? אני משתדל, אני נמצא בכל השיעורים, מה קרה?" ככה זה "לך אני לא אתן". זאת אומרת, לעורר קנאה, לעורר את הדברים האלה, צריך שכל חבר יעורר בחברים האחרים. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". "יעזורו" במה אני יכול לעזור? לעורר בו כוח קנאה, זה הדבר הכי גדול שיש באדם, ועל ידי כך הוא מתקדם. זה נקרא "עזר כנגדו", כי הקנאה היא כוח גדול מאוד באגו שלנו, אבל דווקא הוא עוזר לנו לצאת מהאגו, זה נקרא "עזר כנגדו", שהוא נמצא בתוך האגו ככוח הגדול ביותר והוא נותן לנו דחף לצאת מהאגו. לכן לא לשכוח את הקנאה, להשתדל לעבוד עימה בצורה עדינה, שהחברים יתפעלו על ידי הקנאה שיש בכל אחד וירצו להתקדם.

שאלה: ממה מורכבת יותר הסאה המביאה את האדם לגילוי העולם הרוחני, משכל או מרגש?

משניהם יחד, אני לא יכול להגיד. אבל קודם אני צריך לדאוג לרגש. בשכל אני צריך להשתמש כדי לקדם את עצמי בהתפתחות הרגשית, את השכל צריך אך ורק כדי לפתח את הרגש עד כדי כך שנרגיש שאנחנו נמצאים בעולם שהוא הבורא.

תלמיד: ואיך ניתן לעבוד יותר עם השכל, איזה תרגיל לעשות כדי להיכנס יותר לשכל מהרגש?

אני לא צריך את זה. מי אמר לך שצריך להיות יותר בשכל מהרגש?

תלמיד: סליחה, הפוך, ברגש יותר מהשכל.

צריך לתת חשיבות לרגש, כמה שיותר לפתח את הלב, כי הבורא רוצה רק את תיקון הלבבות.

שאלה: סיימנו עכשיו כנס חזק ועוצמתי. איך נרגיש שהאור שקיבלנו בכנס ישפיע על העבודה שלנו בצורה נכונה?

צריך לעשות סיכומים מהכנס. אפשר לרשום, אפשר לדבר, אבל שבתוך האדם יהיה סיכום "מה קיבלתי מהכנס שעברתי? ואז מתוך זה "איך אני הולך הלאה? מה היה לפני הכנס, מה קיבלתי בכנס ועכשיו אני עומד כבר במצב חדש". אני חושב שיש על מה לדבר, צריך ממש לסכם מה התוצאות מהכנס. רצוי אפילו שתכתבו על זה בכל מיני שפות, ואנחנו נסכם אחר כך בשפה האנגלית שהיא כללית לכולם, מה קיבלנו חדש, סיכומים, וכך נמשיך. כדאי, תמיד כדאי כך לעשות, כי זה נקרא להשיג את הכולל, סך הכול ונמשיך. תעשו את זה, תנסו.

קריין: אם אתה חושב שצריך לסכם את זה למשהו משותף, אז אפשר לשלוח את כל הסיכומים לכתובתboardworldkli . הסיכומים צריכים להיות בעשיריות או ביחידים?

לא, קודם בעשיריות. פחות מעשירייה זה לא שייך. אדם צריך להגיע לעשירייה שלו, הוא צריך לסכם עם העשירייה, לכתוב את זה, רצוי באנגלית ולשלוח לכתובת boardworldkli, ואנחנו כבר נעבד את הדברים האלה ונעשה סיכום כללי. אבל שזה יהיה לפני כולם, זה לא שאנחנו נקבל ואנחנו נעשה, אלא באותה תיבת דואר שהם כותבים, שם הכול יהיה פתוח וכולם יראו וישתתפו בזה. נחשוב איך לעשות, כי העבודה הזאת דווקא מחברת אותנו יחד, ולכן צריך להסתכל עליה, לקבל אותה לא כעבודת סיכום הכנס, אלא כעבודה של חיבור שעוזרת לנו להיות מחוברים במוח, בלב, לכן צריך לעשות זאת.

שאלה: איך מומלץ לשחק מול החברים כך שנעורר בהם רגש?

כך לשחק, כמה שאתה מסוגל. אבל שהמשחק יהיה כאילו אמיתי.

תלמיד: דברת על קנאה, על חשיבות הקנאה, האם חשוב לפרסם מי היה בשיעור בוקר, מי הגיע לזום, כדי לעורר קנאה?

ודאי שכן. בעשירייה ודאי שכן צריך את זה. זו חובה, איך יכול להיות? מה, אתם מגיעים לאיזה חיבור ביניכם, נניח פעמיים ביום ואתם לא רואים מי נמצא ומי לא נמצא? סך הכול כמה אתם? עשרה או פחות או קצת יותר.

תלמיד: מי שלא היה, לא יודע מי היה.

והוא לא יתעניין, לא ישאל? אנחנו צריכים להודיע לו בכוונה או מה? איך אתם עושים כשמישהו לא נמצא בעשירייה? אתם לא מתקשרים אליו מיד? לא מעוררים, לא מושכים? אולי משהו קרה לו?

תלמיד: אז באמצע היום, אם מישהו לא מגיע לזום אתה ממליץ להתקשר?

ודאי. ודאי להתקשר. איך אתה לא רוצה להתקשר, אדיש לזה? אם היית יודע שבלי החבר הזה לא תגיע למטרה הרוחנית, שכל פגישה שלך בעשירייה בלעדיו לא מגיעה לעוצמה שאתם מתקרבים לבורא, אז איך אתה עוזב את זה ככה? שיהיה. לא מתקשר, לא מתקשר. ואני התקשרתי, יש לך עוד יותר גאווה, אתה כאילו אומר לבורא, אני נמצא בקשר. אתה לא נמצא בקשר חיובי, אתה נמצא בקשר שלילי, כי קודם כל אתם ביחד לא דאגתם שתהיה התרגשות בכל אחד להגיע למפגש וגם שתהיה עכשיו דאגה לכל אחד, למה מישהו לא הגיע.

תלמיד: מה אתה עושה עם חברים שאצלם זה כבר הרגל, הם מגיעים פעם בשבוע, פעם בשבועיים?

חייבים להגיע למצב שכולם יהיו.

תלמיד: תמיד להתקשר לכל החברים.

כן. נניח פעמיים ביום אתם מתאספים, מה אתם עושים?

תלמיד: קודם כל יש שץ וגבאי שמכינים את המאמר שממנו קוראים, כולל שאלה וזה התוכן שלנו לאותו זום. כולם עונים על השאלה, לפעמים מישהו רוצה להוסיף משהו מהלב אז הוא מוסיף.

אני ממליץ לקרוא את מאמרי רב"ש מההתחלה ועד הסוף, כמה שיש שם, לא חשוב כמה, נניח 400 מאמרים. קודם כל אתם רואים שאתם מתקדמים, פיזית, כשאתם קוראים מאמר אחר מאמר, אפילו אם תעצרו באמצע, לא חשוב, אתם אוכלים אותו ועוברים עליו יחד בעשירייה. עשירייה שעברה על כל מאמרי רב"ש, כבר יש בה נכס. היא התרשמה, כולה יחד, מכל מה שרב"ש רצה להגיד. אחר כך לקרוא גם מאמרים של בעל הסולם, רק מאמרים או מכתבים שלו ששייכים לחברה במיוחד, לא לשכל אלא לרגש, איפה שהוא מדבר, על תיקון.

תלמיד: אנחנו עושים זאת בשעה חמש, מוציאים עקרונות ממאמרי החברה של רב"ש.

אני ממליץ לקרוא מאמרים.

תלמיד: לא לשאול שאלות?

לא לשאול שאלות, אין לך מה לשאול ואין לך את מי לשאול, אלא רק לקרוא, להתכלל במה שרב"ש אומר. לא לבזבז זמן על כל מיני שאלות זה את זה. אבל להקשיב למה שאנחנו כולנו עוברים, לתת חשיבות לזה שכולנו שומעים אותו דבר, כולנו נכללים במה שמורנו רב"ש אומר לנו.

שאלה: שמעתי אותך מדבר על תע"ס, מה צריך לקרות כדי שאוכל סוף סוף להבין משהו ב"תלמוד עשר הספירות"?

כדי להבין את "תלמוד עשר הספירות" צריך לקרוא את מאמרי רב"ש ובעל הסולם איך לפתוח את הלב, שחכמת התורה תיכנס ללב ואז הלב יבין, וזה נקרא שאני לומד את חכמת התורה ולא סתם חוכמה.

שאלה: אתמול היה חיבור טוב, והיום שוב החבר לא הגיע לשיעור ומתעורר בי כלפיו רגש של כעס, אני שוב נזכר שאמרת שמי שלא מגיע הוא בוגד. אני לא מצליח להבין איך נכון להתייחס למצב הזה, האם להשתדל לכסות באהבה או פשוט לא להתייחס אליו כחבר?

תתקשרו אליו במשך היום, כולם, כל אחד ואחד לחוד ותתחילו לשאול "למה אתה לא מופיע, מה קורה לך" וכן הלאה. כמה אתם, עשרה, יותר? שכולם יתקשרו למי שלא היה, שירגיש עד כמה כולם רואים ומרגישים שהוא חסר. נראה אחר כך מה קורה לו.

שאלה: כיצד עלינו להתמודד עם רגשות שליליים כמו כעס או ייסורים, האם עלינו לנסות לשלוט בהם ולדכא אותם?

אנחנו צריכים לדבר עליהם יותר. אם יש לנו בקבוצה כאלו מצבים של כעס, מצבים כאלה ישנם בכל קבוצה מדי פעם, כמו בכל משפחה, אז אנחנו צריכים לעשות על זה בירור קצר. כי בלי התפרצות כעסים, התפרצות האגו, לא נוכל להתקדם, אבל אנחנו צריכים לדעת באיזו צורה מעשית ועניינית להתייחס לכל התופעות האלה.

שאלה: שאלתי דומה מאוד לשאלה הקודמת. אנחנו מדברים על כך שבהתחלה מתגלה הרגש ובעקבותיו מגיע השכל. אם אנחנו מדברים על רגש של שנאה הדדית, אם התעוררה שנאה הדדית בקבוצה, איך נכון להפעיל את השכל, כי הרגש בדרך כלל מפעיל את השכל, אז האם ישנו מושג כזה של "שכל הדדי" ואיך נכון להפעיל אותו בקבוצה?

אני לא פסיכולוג, אני לא יכול להיכנס לכל הדברים האלה, אני חושב שזה מיותר לחטט בכל ההבחנות האלה כי כולן עדיין נמצאות בתוך הרצון האגואיסטי שלי, ואם אני מתעסק בזה אז בזה אני רק ממלא את האגו שלי שרוצה להתעסק בזה עד כמה זה כך ועד כמה זה ההפך יוצא אצלו, וכן הלאה.

אני רוצה להיות באמונה למעלה מהדעת ולזה אני צריך לכוון את כל היגיעה שלי, זאת אומרת עד כמה אני רוצה להיות שייך לכוח ההשפעה לעומת כוח הקבלה, להעלות את עצמי למעלה מכל מה שמתגלה לי בתוך האגו. ולעשות כאן אנליזה, סינתזה, לא חשוב, העבודה הזאת על ידי השכל שלי עד כמה זה כך ועד כמה זה ההפך, זה פסול בעיני.

כי אני בסך הכול ברצון לקבל שלי, בשכל הגשמי שלי חוקר עכשיו מה קורה לי. בשביל מה? אני מדען, פסיכולוג, פסיכיאטר, מי אני? אם אני רוצה להיות מקובל אני חייב להעלות את עצמי לכוח ההשפעה ואז כמה שאפשר יותר להיות בכוח ההשפעה ולהחזיק את עצמי שם.

תלמיד: במענה לשאלה הקודמת אמרת שעלינו להקדיש חמש דקות לברור בקבוצה. אם תפסנו את עצמינו ברגש כזה של שנאה, מה יש לעשות במהלך חמש הדקות?

נסביר אחד לשני שהאגו שמתעורר בנו הוא מעורר בנו את הרגשת השנאה זה לזה, הדחייה, חוסר ההבנה, הזלזול, כל מיני תופעות כאלו מהרצון האגואיסטי של כל אחד כלפי האחרים, ואנחנו צריכים להבין שהבורא מעורר בנו את זה, הבורא בלבד, אין עוד מלבדו, הוא מחזיק את יצר הרע שלנו ומעורר אותו בכל מיני אופנים כדי לתת לנו אפשרות לגדול מעליו, כל הזמן כמה שהוא משנה את הרצון לקבל אני רוצה להיות למעלה מהרצון לקבל וכך אני גדל. כי כל העלייה הרוחנית היא על פני האגו שכל הזמן גדל ואני משתדל להיות מעליו.

אז להסביר בתוך הקבוצה איך בצורה כזאת אנחנו יכולים לעלות. לתת דוגמאות.

תלמיד: כלומר הקבוצה יושבת, נניח אנחנו 6 אנשים, על מה כל אחד מדבר במהלך אותן 5 דקות אם אנחנו בקבוצה גילינו שנאה?

5 דקות אני חשבתי על כולם, לכל אחד ואחד זה הרבה. תדברו עד כמה הבורא מעורר בנו את השנאה ועד כמה אנחנו צריכים בקשר בינינו לחזק כל חבר וחבר שמה שמגיע בתוך הקבוצה מגיע מהבורא בצורה מכוונת כדי לקדם אותנו למטרה, ואנחנו חייבים להתעלות למעלה מהאגו שלנו שגדל כך בכל אחד ואחד בכל מיני צורות, ואנחנו צריכים כל פעם להעלות את עצמינו למעלה מזה.

כמו על שטיח מעופף, אנחנו נמצאים על שטיח מעופף וכך אנחנו מחזיקים את עצמינו, ולמטה האגו כל הזמן גדל וגדל אבל אנחנו למעלה. השטיח זה המסך ואנחנו מעליו כך בונים את החברה.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על קנאה. איך לעבוד נכון עמה, איך ללמוד לקנא בחבר? כי כשאני רואה שחבר רוצה להרשים, לתת התפעלות, חוץ מדחייה זה לא מעורר בי כלום ואותו הדבר כשאני מנסה להעביר איזו התפעלות אני רואה אותה התגובה. אז איך ללמוד לקנא, איך לעבוד עם זה?

זה שאתה מסתכל על החברים בצורה ביקורתית זה ברור, אבל כשאתה רוצה להראות לחברים איזו צורת השפעה מצידך תנסה לעשות את זה בצורה כמה שיותר עדינה ואמיתית. אז תהיה להם פחות הזדמנות להעביר על זה ביקורת. אין לי יותר מה להגיד, את כל יתר תלמדו מהחיים.

שאלה: השאלה שלנו על אותו הדבר, על הקנאה. הסיפורים האלה לגבי ההשגה שאתה כל הזמן חולק איתנו הם מאוד מעוררי השפעה, איך היה עם רב"ש ושאתה התעלית באמצעות שימוש בקנאה מעל מצבי העביות.

איך אנחנו יכולים לעבוד עם הקנאה בסביבה הווירטואלית שלנו עכשיו, ואיך הצורה הכי טובה לעורר קנאה בחברים בלי לגרום להם לאיזו תגובה לא טובה?

לעשות את זה כמה שיותר בעדינות. אתה צריך כביכול להגיד להם "אני מאוד זקוק לכם, אני לא יכול להצליח בלעדיכם, לכן אני מגיע אליכם ואני גם מושך אתכם להשתתף איתנו יחד, כי אנחנו קבוצה קטנה, אנשים חלשים ואם אתם תתחברו לקבוצה אתם ממש תוסיפו כוח חזק, טוב ואיכותי, לכן אל תעזבו אותנו. אנחנו מאמינים בזה שהבורא נותן לנו, לכולנו הזדמנות להתקרב אליו, אז אנחנו מבקשים את ההשתתפות שלכם."

ככה זה, לא בגאווה אלא דווקא בהכנעה, אבל בהכנעה כזאת שמובן מאיפה היא נובעת, שאנחנו לא יכולים לבד להגיע להישג רוחני.

שאלה: האם כל ריחוק בעשירייה הוא עדות לשנאה, כיצד להתייחס ולפעול כנגד חוסר החיבור הזה?

כרגיל, כמו שדיברנו שצריך לפעול במצב של חוסר חיבור. כבר דיברתי על זה הרבה, אין שום דבר חדש.

תלמיד: וזו עדות לשנאה בלבד? כשאני רואה חוסר חיבור בעשירייה, זו עדות מבחינתי לרשעים שמתגלים?

אני לא יודע מה ומי אתה מוצא ברשעים שמתגלים? לא, תדבר בצורה פשוטה. כשמתגלה הדחייה ההדדית, מה אנחנו עושים? אנחנו צריכים לדבר בינינו, להתחבר ולדבר על איך אנחנו מכסים את השנאה הזאת בחיבור. נגיד, כמו רופאים שיושבים ודנים יחד על חולה, מה לעשות עם החולה הזה. כך תתחברו ביניכם, ותדברו על המחלה הזאת שנמצאת בכם, ומתפרצת ביניכם. בגישה כזאת.

שאלה: בעבודה רוחנית, האם יש בתוכנו עוד כלים מעבר ללב ושכל?

אין. רק שכל ורק לב, מוח ולב, "מוחא וליבא", מה שנקרא. איזה עוד כלים יש שלא שייכים למוח וללב? פשוט אין לנו. אין. לא רק לנו, בכל הבריאה אין. יש רצון לקבל שהבורא ברא, שהוא מלכתחילה על מנת לקבל, אנחנו צריכים להפוך אותו לאט לאט מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא, להקים אותו משבירה לתחייה, וכך להתקדם לתיקון.

אז אין לנו עבודה אלא על הרצון. וכדי לתקן את הרצון אנחנו צריכים לידו מערכת שנקראת "שכל", כדי שהיא תעזור לנו לגשת נכון לתיקון הרצון. במערכת השכל יש זיכרון, יש הרבה תת מערכות, אבל כולן שייכות לשכל, למוח.

אבל לתקן את הרצון, מהלב הרע שהוא רצון בעל מנת לקבל, שחושב רק על עצמו, ואז סוגר את עצמו בתוך העיגול האגואיסטי שלו, ולהביא אותו למצב שהרצון ייפתח, וירגיש את כל היתר שנמצאים מחוצה לו, וישיג בזה את העולם הנצחי, השלם הרוחני.

שאלה : הרגש מגיע מהמאמץ שאנחנו עושים בעשירייה כדי להרגיש את הבורא?

כן. הרגש הנכון מגיע מהמאמץ לעשות נחת רוח לבורא. אנחנו צריכים רק מאמץ, שום דבר חוץ מזה. להצליח אנחנו לא מצליחים, אבל כתוצאה מהמאמץ אנחנו מקבלים כל פעם עלייה רוחנית.

המאמץ שלנו אף פעם לא מביא לנו מיד את התוצאה. אלא אנחנו נותנים יגיעה, וכשהיגיעה מגיעה לסאה, למידה מסוימת של יגיעה, הבורא מביא את הכוח שמתקן את היגיעה בעל מנת להשפיע, ואז אנחנו מגלים ביגיעה המתוקנת עוד חלק מהשגת הבורא, מהשגת כוח ההשפעה. ככה זה עובד.

זאת אומרת, מהיגיעה אנחנו לא מגיעים בצורה ישירה לגילוי, אלא רק נותנים עוצמה מסוימת של יגיעה, שנקראת "סאה", ואז הבורא מתקן את הסאה וממלא אותה.

שאלה: יש לנו חבר מאוד אקטיבי שלומד איתנו. הוא אקטיבי גם במשך היום, וגם בהפצה, אבל יש לו בעיה לקום לשיעור הבוקר. הוא פנה לקבוצה מלא פעמים, ניסינו להעיר אותו ולעזור לו, וגם עכשיו הוא לא התעורר, דיברנו עם המשפחה שלו וכולי. איך אפשר לעזור לו?

אני לא יודע איך אתם יכולים לעזור לחבר כזה. אם זה כבר הרבה שנים והוא עדיין לא קם, זו בעיה. הוא לא מבין במה היגיעה. היגיעה היא קודם כל לקום לפנות בוקר.

מקובלים היו קמים ומתחילים ללמוד משתיים עשרה בלילה, בחצות. אמנם אז כולם הלכו לישון מוקדם. לא היו טלוויזיות, לא היו כל מיני דברים, לא היה חשמל, אז בחמש שש בערב הלכו לישון.

אם אתה שואל אותי מתי אני הולך לישון? בשבע בערב בטוח אני כבר ישן, לפחות נמצא במיטה, בטוח בשבע בערב. לכן יש לי זמן, ואחר כך במשך היום יש לי כוח. אבל בלי לקום לשיעור בוקר האדם לא מתקדם. פשוט לא מתקדם. מה שלא תגידו לי, אין דבר כזה.

אם הוא רוצה להתקדם בצורה רוחנית, שלא יעשה מחכמת הקבלה חכמת הפצה ועוד משהו, זה הכול שולי. הוא חייב להשתתף איתנו בשיעור בוקר. כי את אותה כמות ידע, אותה עוצמה, אותו מילוי פנימי שהוא מקבל בשיעור בוקר יחד עם כולם ואיתי, הוא לא יקבל אחר כך במשך היום. זה פשוט בטוח. רצוי להיות יחד איתנו כשאנחנו נמצאים בשיעור בוקר. זה התנאי הראשון להתקדמות רוחנית.

שאלה: עכשיו אחרי הכנס יש ירידה חדה ברגישות כלפי מה שאומרים החברים. מה לעשות עם זה?

לעבוד על זה וזה יעבור. יש הרבה הרבה מצבים שאנחנו צריכים לעבור עד שאנחנו מתחילים קצת לפתוח את הלב שלנו, את הרגשות שלנו, עד שהם מתחילים לפעול בהתאם למצבים רוחניים שהקבוצה עוברת, ובינתיים הלב סתום.

לכן אני לא מרגיש שאני צריך לקום, להשתתף. אלא דווקא ההפך. יש הכבדת הלב, אני נרדם, ככה זה קורה, אני מבין את זה, גם אני עברתי כך עם עצמי. בכל זאת, אתה מבין שאני נגיד, ארבעים שנה נמצא בזה עם רב"ש, ולפני כן עוד שש שבע שנים. אני לא רואה שאפשר אחרת.

שאלה: היום המציאות היא שהעשיריות מקיימות שניים או שלושה מפגשים ביום. במפגשים אנחנו שומעים קטעים מתוך השיעור. האם עכשיו כשאנחנו קוראים את מאמרי רב"ש, לפי ההמלצה החדשה, אין בזה טעם, או מה לעשות עם הקטעים שאנחנו מוציאים במיוחד מהשיעור להאזנה?

יכול להיות שיותר טוב להישאר במה שאתה אומר, שקוראים קטעים וגם קצת מדברים ודנים על הקטעים האלו. אבל צריך שזה יהיה מאוד ענייני. אני לא יודע. אני לא יכול לברר את זה ולהרגיש, מה יותר כדאי ומה לא.

תלמיד: בדרך כלל המפגש האחרון מוקדש לסיכום היום.

אני לא חושב שאנחנו צריכים לסכם את היום. לגמרי לא נראה לי שיכול לצאת מזה משהו אינטנסיבי, טוב, מעשי. יותר טוב אם בכל זאת נקרא, ונלמד איזה קטע מקור.

תלמיד: לגבי סיכום הכנס. האם יש מקום להקדיש מפגש אחד לסיכום הכנס בעשירייה?

תנסו, אבל שאלו לא יהיו סתם דיבורים. כל השאלה שלי, מה יותר מועיל? אתה מבין? אין הרבה זמן. תחשבו מה יותר מועיל? ואז תבחרו. לי אין מה להוסיף.

תלמיד: מי צריך להחליט מה יותר מועיל?

תעשו על זה חמישים פגישות, ואז תחליטו מה יותר מועיל. אתה מבין שכך יוצא, שתמיד יש יותר מידי דיבורים.

(סוף השיעור)