שיחה (4.6.04) על מאמר:
"השגת ייחוד הבריאה" - ד'
מהות חכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע / התפתחות מודעת והתפתחות לא מודעת / חכמת הקבלה מיועדת לתועלת המשתמש בה /
"מטרת כל פעולות האדם בהשתוקקותו להשגת העולם העליון, היא בסך הכל הכרת הרע בו, משום שמתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו, עומד בדרכו אל העולם העליון. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. כלומר ככל שבריה מפותחת יותר היא מודעת במידה גדולה יותר לרע שבה, ולכן היא מזהה את זה ודוחה את הרע במידה רבה יותר, ובריה לא-מפותחת מרגישה שיעור פחות של הרע שבה, ולכן דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע כך שמשאירה אותו בתוכה, כי לא מרגישה אותו כלל כרע לעצמה."
לאחר שכל המציאות, שהיא רצון להנות, רצון למלא את עצמו, השתלשלה מלמעלה למטה עד העולם הזה, אחר השבירה. ובעולם הזה, במציאות האגואיסטית, ירדה עד הנקודה הנמוכה ביותר, שנעשתה התערבבות בין חלקי הכלים, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, ושניהם נמצאים כבר ברצון על מנת לקבל. אז החלה התפתחות.
ומהי ההתפתחות הזאת? שני חלקי הכלים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, שנמצאים יחד בכוונה על מנת לקבל, עוברים שינויים ומרגישים מה עובר עליהם. האור העליון כל הזמן פועל עליהם, על מנת שהכלי יקבע כל פעם מהו טוב ומהו רע, ויברח מן הרע וימשך אל הטוב. וכך הכלי הולך ומתפתח בהכרת הטוב ובהכרת הרע, מדרגת דומם, לדרגת צומח, לדרגת חי ולדרגת מדבר.
ושלבי ההתפתחות האלה עוברים על הכלי ללא מודעות. בדומה לחיה קטנה, שמכלה את ימיה, בבריחה מן הרע ובריצה אל הטוב. ומהי התועלת בכל אותה חיוּת פשוטה, שאין בה שום הכרה בנעשה? שהרצון לקבל, שמוטבע בכל הבריות, בכל הנבראים, גם בדרגות דומם, צומח וחי, משתלשל ועובר את כל המצבים האלה של קביעה בהרגשתו מהו טוב ומהו רע. ומצטבר לכלי אחד גדול שעבר את כל שלבי ההתפתחות, ההתפעלות, ההתרגשות, ואז נעשה מוכן להרגשת האור העליון.
בכל חלקי הבריאה, החלקים של דומם, צומח וחי, אינם יודעים ואינם נשאלים מה הם מרגישים או לא מרגישים. אלא הם עוברים את כל שלבי ההתפתחות, מתוך כוונה מלמעלה שירגישו את אותם שלבים כרעים או כטובים, ויגיבו עליהם בהתאם לטבעם, שיברחו מן הרע וימשכו אל הטוב. ובכך הרצון לקבל שלהם מגיע למימושו.
ובחלק המֵדבר, שגם בו יש דרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבמדבר, בדרגות ההתפתחות של דומם צומח וחי, הוא מתפתח בלי להבין מה קורה איתו. כפי שרואים זאת על כל המציאות, משך כל ההיסטוריה, מה קורה עם האנושות כולה. איך האדם מכלה את ימיו עלי אדמות בסבל ובריחה מן הרע וברדיפה נואשת להשיג משהו טוב.
אבל כאשר ההתפתחות מגיעה לדרגת מדבר שבמדבר, מתחילה ליד הרצון לקבל להתעורר השאלה "מהו הטעם בחיי?". כלומר, השאלות "מה הסיבה לסבל שלי?", "מהי הסיבה שאני רוצה להנות?", "ממה בדיוק אני רוצה להנות ולמה?", שאינן יכולות לצמוח מתוך הרצון לקבל עצמו, אלא מחוץ לו, על פני הרצון לקבל. בדומה לכל חקירה של אובייקט או תופעה, שכדי לחקור אותם חייבים להיות מחוץ להם.
לכן באדם, שהוא כולו רצון לקבל, עד שלא מתהוַוה בו ומתממשת הנקודה שבלב, אותו חלק של המשפיע, "חלק אלוקי ממעל", הוא לא יכול להגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?", אלא רק לשאלה איך להנות יותר ולסבול פחות. כי השאלה האמיתית "מהו הטעם בחיי?" מתעוררת בנו כלפי השורש, מהיכן בא הסבל ולמה, מה מטרתו. וממנה האדם מתחיל להתפתח מתוך הכרה, הכרת הרע והכרת הטוב.
כלומר, הכרת הרע והכרת הטוב, אינם בריחה מהרע ומשיכה אל הטוב, כפי שקורה אצל חיות ובהמות, או בבני האדם שבורחים מהרע ונמשכים לטוב. אלא ההפך, אותו אדם בודק ומבקר את הרע ואת הטוב בצורה מטרתית. מה יוצא לו מרע וטוב, לא כיותר או פחות תענוג או ייסורים, אלא איך הוא יכול להשתמש ברע ובטוב, כדי להגיע למעלה מהם. כי הרגשת רע לי או טוב לי בחיים, מתחילה ונגמרת עם החיים עצמם. ואילו השאלה "מהו הטעם בחיי?", היא שאלה על המקור, מהיכן מגיע הטוב והרע, והאם אפשר להתרומם מעליהם.
לכן בעל הסולם אומר: "מהות חכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע". שמטרת חוכמת הקבלה אינה לדעת וללמוד איך מהר יותר, ובצורה מתוחכמת יותר, לברוח מן הרע. אלא איך על ידי הכרת הרע להתעלות מעל הרגשת טוב או רע, למימד אחר, שהכלי שמרגיש טוב או רע, ישמש לאדם רק כאמצעי להגיע לרמה מעל הכלי הזה. כי בדרגת הבורא אין הרגשת טוב או רע, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא את מי שאליו הוא משפיע.
ולכן חוכמת הקבלה מפתחת באדם את חוש הכרת הרע, אבל בצורה מטרתית, כדי שיראה בדיוק מהו הרע. היינו, במצב רגיל, האדם שמרגיש רע, מבחין בצורה גופנית מה מקור הרע, איך אפשר להתרחק ממנו ולקבל מצב יותר טוב. הוא מגיב על הרע תגובה גשמית, טבעית, כמו שחיות ובהמות מגיבות על מכה שמכים אותן. מה שאם כן על ידי חוכמת הקבלה, האדם רוכש חוכמה שבונה בתוכו מנגנון, שהרגשה רעה לא מביאה אותו לבריחה מהרע, אלא להכרת הרע. היינו, להכיר למה הרע בא, מה הסיבה לו, מה הוא גורם לאדם.
האדם מתחיל להכיר שהסיבה לכל הרע היא הניתוק מהמקור. שהמקור כולו טוב, ואם מחוברים אליו מרגישים טוב, ואם מנותקים ממנו מרגישים רע. ומתחיל להשתמש בהרגשת טוב או רע כאמצעי, בלי לשים לב להרגשתו. אין לו צורך יותר לברוח מן הרע, אלא להכיר מהי המטרה שלו ומהיכן הוא בא, מהו השורש שלו. כלומר, האדם מפסיק לברוח מן הרע כהרגלו, אלא קובע מהו טוב או רע לפי מידות אחרות לגמרי. שטוב ורע אינם הרגשת טוב או רע בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל, הרצון להנות, אלא התעלות מעל הרגשה טובה או רעה, וקביעת רע וטוב כנתק או כקשר עם המקור, עם הבורא.
וכך מתפתח בתוך האדם מנגנון הכרתי כזה, שאם הוא מחובר עם הבורא, אפילו שהגוף הבהמי מרגיש רע, הוא מרגיש את המצב כטוב, ולא כרע. אבל מנגנון כזה יכול להיווצר בו רק בתנאי שחוץ מ"לב", חוץ מרצון להנות, יש בו גם נקודה שבלב, שהיא הקשר עם הבורא, נקודת הבינה, תכונת הבינה, שנפלה למלכות.
ואם האדם מפתח את הנקודה שבלב, אז מתחיל להיות לו חשוב מה יש בתוך הכלי דבינה שבו. כלומר, ההשפעה, הקשר עם הבורא, נעשים לו יותר חשובים מהרגשתו בכלים דקבלה. קביעת הטוב או הרע שלו נעשית כלפי משהו אחר לגמרי. לא כלפי ההרגשה באיברים, אלא כלפי הקשר עם הבורא. והיחס הזה לטוב ורע נקרא, שהאדם מתעלה מעל גופו, ומתחיל לחיות בתוך הנשמה.
"הכרת הרע" לא נקרא להכיר את הרע או את הטוב שיש בטבע. כל חיה ובהמה מכירות אותו. בכך אין שום דבר מיוחד ולא שום צורך. בתוך הטבע, האדם מוכן ומזומן להכיר מה טוב ומה רע בשבילו. כל תינוק יודע מי עושה לו טוב ומי עושה לו רע. אלא להכיר את הרע נקרא לפתח מנגנון הכרתי של טוב ורע מעל הטבע, מעל הגוף הבהמי.
ולהגיע למנגנון הכרתי הזה אפשר רק על ידי השימוש בחוכמת הקבלה. כי סתם להכיר מהיכן בא הרע והטוב בעולמנו, פיתחנו חוכמות רבות ומגוונות משך אלפי שנות קיומנו, שרק אותן האנושות מפתחת. כל חיי האדם מסודרים כך, ובכל ערוצי התקשורת אומרים לו ממה להנות, ממה בא הסבל, מה לחשוב ומה לקנות. אבל כדי להכיר את המערכת שמשפיעה עלינו, ונמצאת מעל הטבע הגשמי, שהקשר איתה מביא את האדם לטוב המוחלט, הנצחי והשלם, צריך את חוכמת הקבלה.
"יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, שמכונה אגואיזם. התכונה הזאת היא הפכית לכוח העליון, שתכונתו היחידה היא רצון להשפיע.
מהות ההנאה היא במידת השתוות האדם לתכונת הכוח העליון.
מהות הייסורים ואי הסובלנות שונה מתכונת הכוח העליון. ולכן דווקא האגואיזם עצמו גורם לנו כאב בכך שמביא להכרת השוני מתכונות הכוח העליון.
הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש: האדם שאינו מפותח לא מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי, ללא שום בושה. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.
והמפותח יותר, מרגיש שהאגואיזם הוא זוהמה, עד כדי כך שלא יכול לסובלו בתוך עצמו, ולכן הוא מגרשהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, כי לא רוצה יותר ולא יכול לקבל הנאה מעמל של אחרים. ואז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה "אלטרואיזם", שהוא יסוד של הטוב. וגם התכונה הזאת מתפתחת בו באופן הדרגתי: בתחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו ורצון לדאוג להם. ואחרי שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, גדלה אצלו מידת ההשפעה לכל מי שסביבו - אהבה לשכניו, לעם שלו ולכל האנושות."
כך בעל הסולם מתאר בצורה עממית את שלבי ההתפתחות של הכרת הרע. שכולנו חלקי כלי אחד הנקרא "אדם הראשון", וכל מה שמבדיל בינינו ובין המצב הרוחני של הטוב המוחלט, המצב המתוקן, השלם והנצחי, הוא ההבדל בכלי הכללי.
נבראנו מחוברים בכלי אחד, כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד". בחיבור כזה שכל אחד מספק לאחרים את כל המילויים. במצב שבכלי הזה עם התכונות הללו מתגלה האור עליון, הבורא, שממלא אותו, ומביא אותו למצב הגבוה ביותר, לאותו מישור שלו עצמו.
ולאחר השבירה, היינו, לאחר שחלקי הכלי התנתקו אחד מהשני, כל חלק מרגיש רק את מציאותו ולא את האחרים, ומוכן להשתמש בהם רק לצרכי עצמו. החלק עצמו מרגיש רק מה שממלא אותו, ורק המילוי הזה מורגש בו כתענוג. וכלפי האחרים הוא מרגיש ההפך, "צרת רבים חצי נחמה". ההרגשה שיש להם פחות מילוי ממה שיש לו, מורגשת בו כתוספת תענוג.
וכל התיקון שלנו הוא לעבור מהמצב המקולקל הזה, מחוסר יחס אחד כלפי השני, למצב המתוקן, ליחס כמו שהיה לפני השבירה. וזו כל ההתפתחות שעוברים בהכרת הרע. היינו, האדם מתוך לימוד, מתוך הרגשה, מתוך הכרת המערכת העליונה, מתחיל להבין עד כמה הוא תלוי באחרים, עד כמה הוא חשוב לאחרים.
ולכן תהליך הכרת הרע, הוא תהליך הכרת האגו של האדם עצמו כלפי האחרים. באותה מידה שהאדם מכיר שהוא רע, שמכיר בחוסר השפעתו, או בהשפעתו הרעה לאחרים, במידה הזאת הוא יכול לתקן את עצמו. להתכלל בכלי הכללי כחלק בלתי נפרד ולהוסיף להתחברות בין חלקי הכלי, היינו, להתחברות בין הנשמות. ובמידה הזאת לגרום לכלי הכללי לחזור למצב המתוקן, להתמלא באור העליון.
הכרת הרע, שבתחילה היא הרגשה באדם של "רע לי" כמו בכל חיה קטנה, מקבלת לאחר מכן צביון של "רע לי מהבורא", מפני שהוא נמצא בתכונות ההפוכות מהבורא. ותיקון התכונות הללו שמהן רע לאדם, מתבצע על ידי שינוי היחס שלו כלפי יתר חלקי הכלי, כלפי יתר הנשמות, יתר הנבראים, עד שכולם חוזרים למצב של "כאיש אחד בלב אחד". ואת כל שלבי ההכרה והמימוש האלה עוזרת להכיר ולממש חוכמת הקבלה.
"שני כוחות דוחפים אותנו ומעוררים אותנו לעלות ולטפס במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, המטרה הסופית של השוואת התכונות שלנו עם הכוח המשגיח.
1. כוח אחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו", כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחורינו, והמקובלים קראו לו "דרך הייסורים". מכאן הגיעו מערכות החינוך והאתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית, כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת איננה אלא הערכת סכום הנזק שנגרם על ידי הזרעים המונבטים של האגואיזם. הנתונים הניסיוניים האלה הגיעו אלינו במקרה,דהיינו "שלא מדעתנו" ובחירתנו, אומנם המה משרתים את מטרתם בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנחנו מכירים בנזקיו, הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, ועל ידי זה אנחנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר שבסולם."
2. הכוח השני דוחף אותנו "מדעתנו", כלומר, אנחנו בעצמנו בוחרים בכוח הזה. הכוח הזה מושך אותנו מלפנינו, והמקובלים קוראים לו "דרך התורה". בכך שנלך בעקבותיו על ידי קיום כל עצות המקובלים עם הכוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, במהירות עצומה מפתחים בנו את הכרת הרע ואנו מרוויחים בשני דברים:
א. אין צורך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל על ידי כאב לדחוף אותנו מאחור על ידי גילוי הרע שבנו, כי בו זמנית ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מפתחת בנו את אותה הכרת-רע ללא הייסורים המקדימים. כבר מראשית השתוקקותנו להדמות לכוח העליון, אנו מרגישים את הטהרה ואת המתיקות של ההתחברות אליו, ומתפתחת בנו הכרה בשפלותה של האהבה העצמית. ההרגשה ההדרגתית הזאת של גילוי הרע מתפתחת בנו מתוך הרגשה של עונג ושלווה, שמתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.
ב. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים "מדעתנו", ובידינו להרבות בעסק וכך להאיץ את זמן התיקון של עצמנו, עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון."
שני הכוחות שמפעילים את האדם בחייו הם כוח הרע וכוח הטוב. כוח הרע הוא כוח טבעי שפועל עלינו "שלא מדעתנו", כי לא מפעילים אותו, אלא הוא פועל והאדם בורח מפניו. וכוח הטוב מושך את האדם על ידי התענוג ואליו בורחים ונמשכים.
אלא שבהתפתחות מטרתית, מעל הטבע, מקבלים את כוח הדוחה וכוח המושך ברמה אחרת, ככוחות אחרים לגמרי. לא ככוחות טבעיים של "רע לי" ו"טוב לי", אלא האדם קובע בעצמו מה רע ומה טוב בשבילו. שרע נקרא להתרחק מהמטרה, וטוב נקרא כל דבר שמחבר אותו למטרה, שמקרבו למטרה. בלי להתחשב בהרגשה באיברים, בהרגשה של טוב או רע בגוף הבהמי.
בדרך כלל הפיתרון, המעשה הנכון, להגיע להישג הרוחני, הוא הנכונות לעבור סבל גופני ("גוף" הכוונה לרצון לקבל) על מנת להגיע למטרה. בדומה לחולה אנוש שמוכן לקבל על עצמו את כל שלבי הטיפול למרות הסבל, כולל ניתוח קשה, כדי להיפטר מהחולי ולהבריא. וכך גם באדם שהגיע להכרת הרע ויודע שנמצא במצב רע, במצב חולני, הוא מוכן לסבול ולקבל על עצמו את דרכי ההתפתחות שיוציאו אותו מהמחלה. בלי לשים לב אם בשלבי ההבראה מרגיש רע או טוב, אלא העיקר בשבילו להתקדם להיות בריא.
בטבע אין תרופה טעימה. רק בעולמנו מכניסים תרופות לקפסולות ומייצרים אותן מתוקות, אבל מצד הטבע, כל מה שמֵתַקן, מורגש כרע, כמר. ולפיכך צריך לחלק את שני הכוחות הללו, שמרחיקים או מקרבים את האדם, לא למר ומתוק, לתענוג או ייסורים, אלא "מדעתנו ושלא מדעתנו", או לאמת ושקר. שהאמת הופכת להיות מעל ההרגשה הרעה.
האדם מוכן, כדי להיות קשור לאמת, להתרומם מעל ההרגשה הרעה, שהחשיבות של האמת תכבה לו את ההרגשה הרעה. שבשבילו העיקר יהיה להיות מקושר לאמת, וכך הוא לא ירגיש את ההרגשה הרעה. זאת אומרת, האדם יוצא לאַמַת מדידה אחרת של המצבים שלו. לא לפי תענוג או ייסורים, שמרגיש בתוך כלים דקבלה, אלא לפי קירבה או ריחוק מהבורא, שמרגיש בכלים דהשפעה שרוכש.
וכל שלבי ההתפתחות במנגנון ההתקרבות לבורא, להעדיף את ההתקרבות הזאת על פני הרגשת הריקנות בכלים דקבלה, הם שלבי הסולם שבהם האדם עולה דרך כל העולמות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף. כאשר מצד שמאל מוסיפים לו רצון לקבל, ומצד ימין נותנים לו הרגשה מהו להיות המשפיע.
וככל שהאדם מסוגל להעדיף את הריקנות בתוך הרצון לקבל, את הרגשת הייסורים, תמורת להיות מקושר ומחובר לכוונה דלהשפיע, שנהיה אצלו חשוב להיות המשפיע, הוא קובע את הקו האמצעי, את השילוב בין שניהם שנקלט בו ונקבע בו, המגדיר את קומת האדם שלו, את המדרגה הרוחנית שלו.
ואז הוא מרגיש טוב מהחיבור שלו לצורת ההשפעה, ולא מרגיש רע מהריקנות בכלים דקבלה. כי מגיע להכרת הרע, שטוב נקרא להיות מחובר לכלים דהשפעה, ולא כלים דקבלה שמתמלאים. כלומר, הוא מגיע להכרת הרע האמיתית, ש"רע" אינו נקרא כלי ריק, אלא ריחוק מהמאציל. כלומר, משך התפתחותו האדם חייב לפתח בתוכו מערכת אחרת, מעל הרגשה של טוב או רע בגוף, אותה מערכת יחסים עם הבורא, הנקראת "עולמות רוחניים", "עולמות עליונים".
אין עולמות מחוץ לו, אלא כל העולמות נמצאים בתוך האדם. זאת אומרת, ככל שהאדם בונה בתוכו מנגנון של יחס כלפי הבורא, מעל הכלי הטבעי שלו, מעל הרצון לקבל, באותו יחס כלפי הבורא הוא מתחיל לגלות את הבורא ואת הקשר שלו עימו. ומידות הקשר האלה של האדם עם הבורא הן נקראות "עולמות".
וכל דרגה בכל עולם אומרת, עד כמה האדם עולה מעל הרצון לקבל, מה מידת הגילוי שלו ברוחניות, ועד כמה עוד לא תיקן את הרצון לקבל שבו, מה מידת ההסתר שיש בו. כלומר, מהעולם הזה ועד היכן שהאדם מגיע בעולמות, בעולם היצירה או בעולם הבריאה, זו "מידת הגילוי", מידת הקשר עם הבורא, שחשובה לאדם יותר ממידת הריקנות שבו. ומאותו מקום ועד אין סוף, זו "מידת ההסתר", אותו חלק שנסתר ממנו, שבו הוא עדיין לא מסוגל להעדיף ריקנות בכלים דקבלה, כדי להיות מקושר לבורא, להיות דומה לו, להיות בדבקות עימו.
ומערכת ה"עולמות", אותה מערכת יחסים עם הבורא, שהאדם בונה בתוכו מעל הרצון לקבל, נלמדת בחוכמת הקבלה כמבנה של עשר ספירות. ספירת ה"מלכות" היא הרצון לקבל של האדם, ומעל הרצון לקבל, בתשע ספירות הנקראות "ט' ראשונות", האדם בונה את מערכת היחסים שלו עם הבורא, איך הבורא משפיע לו ואיך הוא משפיע לבורא. כלומר, בט' ראשונות מורגש באדם עולם העליון, ומעבר לאותן עשר הספירות, האדם לא מסוגל להרגיש שום דבר. שם נמצא "עצמותו", שאין לנו שום אחיזה בו.
זאת אומרת, "עולמות עליונים", רוחניים, וגם "עולם הזה", האדם מרגיש בתוכו. ומהעובדה הזאת, שהכל תלוי בכלי הפנימי של האדם, נובעת החשיבות בהתחברות הכלים ביניהם, שכולנו נתחבר בינינו בכלים. כי רק במידת ההתחברות של כל החלקים, שכל אחד יוכל לצרף לעצמו עוד ועוד כלים, יהיה לו כלי קיבול גדול יותר לגלות גם תענוג וגם ייסורים בצורה גופנית, ובבחינה הרוחנית לגלות קשר גדול יותר עם הבורא, יותר דבקות בו. לפיכך ההתקרבות לאלוקות תלויה במידת ההתחברות של האדם עצמו עם יתר הנשמות ותוצאה ישירה ממנה.
למה התפתחות רוחנית באה על חשבון הנאה גשמית?
למה צריך לסבול ומתוך הסבל להעדיף התפתחות רוחנית על פני התפתחות גשמית, כלומר, להעדיף קשר עם הבורא למרות שסובלים? למה אי אפשר להנות בעולם הזה מכל טוב ולעלות לתענוגים עוד יותר גדולים בחיבור עם הבורא? למה צריך לסבול בעולם הזה, או מתוך סבל להעדיף רוחניות? אם מתוך הסבל של העולם הזה האדם בורח לבורא, כי שם טוב יותר, הרי זו צורה אגואיסטית. היה יותר טוב שייהנה בעולם הזה, ולמרות ההנאה יעדיף קשר עם הבורא, זה היה אומר שהוא באמת מעדיף את הבורא, ולא תענוגים גדולים יותר.
אלא האדם חייב לקבוע את הבחירה החופשית שלו בכך, שהוא מעדיף זה לעומת זה. ובחירה חופשית יכולה להיות רק בתנאי שנמצאים בסבל ובריקנות, ובניתוק מהבורא מתמלאים בתענוגים, ולמרות זאת מעדיפים להיות קשורים עם הבורא. והבחירה הזאת היא נקראת להימצא בין שתי המערכות, בין קליפה לקדושה, ובאמצע ביניהם לבחור בקדושה, ב"שליש עליון דתפארת", ב"קליפת נוגה".
אם מעדיפים תענוג ישיר, נקרא שנכנסים לקליפה. ואם מעדיפים להיות בקשר עם הבורא, מפני שמשיגים את גדלותו, ומההשגה הזאת נהנים, נקרא שנמצאים ב"קדושה". כלומר, העיקרון של הבחירה הוא לא לברוח מייסורים גופניים ולהעדיף התקשרות לבורא. לברוח מייסורים ולבוא לטוב דוחפים אותנו הכלים הטבעיים שלנו. אלא העבודה האמיתית היא תענוג כנגד תענוג. תענוג בכלים דקבלה כנגד תענוג של השפעה, שבה התענוג הוא לא לשם קבלת התענוג, אלא רק כסימן שהאדם משפיע.
בלתי אפשרי לדון על המערכת השנייה, של תענוג מהשפעה, מטרם שרוכשים אותה, כי במצבנו הנוכחי אין לאדם הבחנות מה זה נקרא להשפיע. אפשר רק בצורה מופשטת ללמוד (ספר "בית שער הכוונות") על כל התהליך שעוברת הנשמה, שנמצאת בין בי"ע דקדושה לבי"ע דקליפה, ואיך היא בוחרת. אבל תענוג מהשפעה אינו נמצא במושגים שלנו, לפיהם חושבים שחוכמת הקבלה עוזרת להגיע לטוב כדי לברוח מהרע. הוא לא נמדד בכלים דקבלה של האדם, ולא לפי המושגים שיש לנו היום.
למה חייבים להתחבר ליתר הנשמות?
כולנו תוצאה משבירת הכלים. כל החטא שלנו וכל הרע שיש בנו הוא הניתוק בינינו. לכן במידה שכולנו נתחבר לכלי אחד, במידה הזאת יתגלה בנו, בתוך הכלי המשותף, אור הבורא. ובמידה הזאת כולנו נרגיש נצחיות ושלימות. כלומר, העבודה שלנו, מהות הפעולה שלנו, היא להתחבר לכלי אחד. להגיע להכרת הרע, להכרה בצורך בהתחברות, ולתוצאה שהיא מילוי, ששם משיגים את הדבקות בבורא.
בתחילת הדרך מרגישים טוב או רע בצורה גופנית. טוב בצורה גופנית הוא "טוב לי", בניתוק מהקשר עם האחרים. וממנה מגיעים להכרת הרע, שהרע הוא בכך, שאני לא מתחבר עם האחרים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. ובמידה והאדם מכיר את הרע הזה, הוא מתנתק ומתנזר מהשימוש בכלים שלו בצורה טבעית, ונעשה לו חשוב להתקשר עם האחרים ולבנות את הכלי הכללי.
"הכרת הרע" לא נקרא להגיע להכרה מה עושה לי רע בתוך הרצון לקבל, אלא הכרה מהו הרע במציאות. שהרע, הוא לא מה שגורם לאדם עצמו רע, אלא מה שמנתק אותו מהטוב הנצחי והשלם. כלומר, האדם מתחיל למדוד מילוי או חוסר מילוי, תענוג או ייסורים, לא בכלים גופניים, אלא בכלים דהשפעה, בכלים רוחניים, שבהם המדידה היא אחרת.
איך הוא יכול למדוד אחרת? אם האדם מפתח את הנקודה שבלב, עד שהיא מתנפחת והופכת לכלי רוחני, לכלי דהשפעה, אז נוצרים בו זה כנגד זה שני סוגי הכלים, כלי דהשפעה, החלק שנקרא "בינה", וכלי דקבלה, החלק שנקרא "מלכות". והאדם מתחיל לעבוד בהם זה לעומת זה.
בכלי דהשפעה הוא מתחיל להרגיש מהו קו ימין, ובכלי דקבלה הוא מתחיל להרגיש מהו קו שמאל. וככל שהוא יכול להשתמש בהם כדי להגיע למטרה, לדבקות עם הבורא, השימוש הזה נקרא "קו אמצעי". לפיכך האדם שמגיע ללימוד, בשלב הראשון חייב לרכוש בהדרגה נחיצות לפתח כלי דהשפעה, קו ימין, שמתבטא כחשיבות הבורא, חשיבות הרוחניות, האלוקות.
האם יכולה לצמוח שאיפה לנתינה מתוך אגואיזם?
שאיפה לתת מתוך אגואיזם, מתוך הרצון לקבל, היא נתינה אגואיסטית. להיות מוכן לתת בתנאי שאני מרוויח כפול, לא נקרא לתת. אפילו אם מדובר על הפעולה עצמה, על תנועה חיצונית שנוטלים משהו ונותנים לזולת, אם נמצאים באגואיזם לא מסוגלים לעשות שום תנועה של נתינה, אם לא רואים ממנה רווח, כי הרווח הוא חומר הדלק שעוזר לאדם, שמאפשר לו, לעשות את הפעולה עצמה של הנתינה.
לכן אין שום נתינה, עד שהאדם לא מתרומם מהכלי שלו הנקרא "רצון לקבל", לכלי שהוא מפתח בתוכו, הנקרא "רצון להשפיע". שמפתח מהנקודה שבלב כלי שלם, כלי דהשפעה. ולפני שפיתח אותו, הוא נמצא כל-כולו באגו שלו. ועל אותם אנשים, שלא הגיעו עדיין לאותה התפתחות, אומר הכתוב: "כולם כבהמות נידמו", שהתנהגותם היא עדיין לפי הטבע, כלומר, רק כדי להרוויח עוד ועוד מילוי בתוך הרצון לקבל.
ו"אדם" אנו קרויים, רק לפי גודל הרצון להשפיע שהאדם מפתח בתוכו. לכן כתוב: "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם", על אותם אנשים שמפתחים מהנקודה שבלב מערכת השפעה, שדומה לבורא. רק הם נקראים "אדם", מהמילה "דומה", "אֵדַמֶה לעליון". אם יש בנו מנגנון דומה לבורא, במידה שהוא נמצא בנו, אנו קרויים "אדם", ולפני כן לא.
אבל שאיפה לבורא מתחילה מתוך האגואיזם. כאשר האדם מתחיל להכיר את הרע שבאגואיזם. שהוא אינו משתווה עם תכונות הבורא. אז הוא מתחיל לבנות בתוכו מנגנון דומה לבורא, כלים דהשפעה.
"ההבדל בין השיטה הקבלית של תיקון האדם ובין שיטות החינוך האחרות הוא במטרה שלהן: למי על האדם המתוקן להתאים עצמו לתקני החברה או לכוח העליון. ובזה ההבדל בין הקבלה לאתיקה, כהבדל בין הרוחניות לגשמיות.
מטרת האתיקה היא אושר החברה, כפי הבנתו של השכל המעשי, שמתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת לא מבטיחה למנסה להשיגה שום תועלת למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל ,פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את צדקת מידת הטוב בעדו, כדי להכריח אותו לוותר על חלק קטן לטובת החברה, ממה שלפי הבנתו מגיע לו.
לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה לאדם עצמו המשתוקק אליה את האושר. הרי אדם שמגיע לאהבת זולתו, אז הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון על פי חוק השוואת הצורה, ויוצא מהעולם הצר שלו, המלא בייסורים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון שהולידו ולבריות.
שיטת האתיקה מכריחה את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, שאת הכסף בעבורה מחזירים לבסוף. והרגל האדם לעבודה כזאת לא ייתן לו לעלות אפילו במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל למאמצים המשתלמים היטב מהסביבה המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.
מה שאין כן המתעסק בקבלה על מנת להשפיע לכוח העליון, בדומה לפעולותיו של הכוח הזה ולא על מנת לקבל שכר. הוא עולה באמת בדרגות המוסר ולא מקבל שום תשלום על דרכו, אלא מצרף פרוטה לפרוטה מהנצרך לו, בעבור רכישת טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום קבלה עצמית, מלבד מהמוכרח לקיומו. רק כך האדם באמת משתחרר מטבע האגואיזם שלו ומכל מאסרי הטבע. הרי כאשר כל קבלה עצמית מאוסה על אדם, והנשמה שלו משוחררת מכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, והוא לא תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה. אז הוא נמצא חופשי בעולם הכוח העליון, ומובטח לו שלעולם לא יארע פחד מצער שיבוא עליו, ולא ייגרם לו שום נזק, שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם באים אליו רק מצד האגואיזם.
לכן ברור שחכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם המשתמש בה ולא מועילה כלום לבריות שאינן משתמשות בה. וגם שכל המעשים והפעולות של האדם משמשים לתיקונו והם רק אמצעים להגיע למטרה שהיא השתוות ליוצרה."
אם חושבים על כל עיסוקיו של האדם משך ההיסטוריה כולה, רואים שמלבד הדברים הנחוצים לצורך קיומו הגופני, כל יתר החוכמות והמערכות שפיתח, היו בסופו של דבר לרעתו. הדבר הזה מתגלה במוקדם או במאוחר. מפני שחוץ מלספק לעצמו צרכים נחוצים וחיוניים, כל שאר עיסוקי האדם צריכים להיות אך ורק השגה רוחנית ודבקות בבורא.
למציאות העולם הזה צריך רק כדי לספק לגוף את צרכיו. ובכל היתר צריך לגדול מהמישור הזה ומעלה דרך העולמות העליונים ועד אין סוף, בהתפתחות הכלי דהשפעה, בלהידמות לבורא. וכך לחיות במצב האידיאלי, שהאדם קיים בגוף הביולוגי ומספק לגופו את צרכיו הנחוצים לקיומו, והנשמה שלו נמצאת בגודל ובמילוי מהעולם הזה ועד עולם אין סוף.
וככל שהאדם במקום להתפתח לרוחניות, לכלי של הנשמה, שם את כוחו ואת משאבי הטבע שלו להתפתחות במישור הגשמי, כל מעשיו חוזרים אליו כרע. כדי לחייב אותו להכיר, שבעולם הזה אין לנו צורך לכלום חוץ מנחיצות, וכל היתר חייבים להשיג ברוחניות.
זאת הגישה שתהיה מקובלת על כל הבריות, לאחר הכרת הרע בכל העיסוקים שהאדם פיתח בעולם הזה, חוץ ממה שנחוץ לקיומו. ומה שיהיה נחוץ לקיומנו הוא, כל אותן המערכות של שימוש בדברים הנחוצים אחד כלפי השני, שעל ידי שמשמשים זה לזה מתחברים. ומעליהן כבר משפיעים אחד לשני קשרים וכלים רוחניים.
וכך הצורך בחוכמות העולם יהפוך להיות רק כדי לספק דברים נחוצים. ויתר העיסוק של האדם יתמקד בחוכמת הקבלה בלבד. שגם בה תלוי איך הוא ישתמש. אפשר ללמוד את חוכמת הקבלה מתוך סקרנות גרידא, לפני שהנקודה שבלב מתבשלת ודוחפת להתפתחות, שאין עדיין שאלה "מהו הטעם בחיינו?", "למה אני סובל?", ואין דחף למטרת הבריאה, אלא משיקולים של רווח ותועלת.
ואפשר לעסוק בחוכמת הקבלה, כפי שאומר בעל הסולם. שהעיסוק הנכון הוא האדם שמשתמש בחוכמת הקבלה. שעל ידי הלימוד מארגן סביבו אווירה, סביבה נכונה, שעוזרת לו למשוך אור מקיף. ועל ידי האור מקיף הוא רוכש בהדרגה את הכלי דהשפעה, הכלי הרוחני, ובעזרתו מגיע למטרה.
ולשם כך נתנו לנו מלמעלה את הידיעות האלה עלינו ועל חיינו ועל העולמות הרוחניים, שנשתמש בהן להתפתחותנו הרוחנית. שהאדם יחלק את היחס שלו לעצמו ולעולם, לעסקיו בעולם הזה, למה שנחוץ לקיום, ולמה שמעבר לצרכי קיומו, ואותו יקדיש להתפתחותו הרוחנית.