שיעור בוקר 04.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – ערבות בעשירייה

קטעים נבחרים מן המקורות

יש לנו התכללות, חיבור, כל מיני סימנים כאלו של התקרבות הכלים השבורים זה לזה. אני מתכוון לא לבני אדם, אלא לרצונות שמרגישים את עצמם שהם שבורים, שמרגישים את עצמם שהם מרוחקים זה מזה, ומתחילים איכשהו להתקרב. יש ביניהם מטרה להגיע עד כמה שיותר לצורה נכונה של הכלי המתוקן, להיות כאיש אחד בלב אחד, ולהרכיב את מערכת אדם הראשון. אנחנו דיברנו הרבה על עניין ההתקרבות וההתכללות ועכשיו זה ערבות.

התכללות זה כבר שנכללים זה מזה, אבל הערבות זה לא רק שנכללים זה מזה אלא מוכנים להיות אחד במקום השני, זה יותר אקטיבי מהתכללות. כי בהתכללות יכול להיות שאני לוקח תכונות של השני ואני משתמש בהן, ואנחנו עושים את זה הרבה אפילו בצורה אגואיסטית. מה שאין כן ערבות, זו כבר לא פעולה שיכולה להישאר אגואיסטית, אלא היא מחייבת אותנו להיות ממש, לפעול כל אחד בעד השני. לכן היא כבר פעולה שהיא מסיימת, חותמת, גומרת לנו את התיקונים. להגיע לערבות השלמה זה נקרא שכל אחד נכלל מכולם, לכל אחד יש את כל אותן התכונות, הרצונות, המחשבות, כול מה שהבורא ברא בכלי דאדם הראשון, וכל חלק וכל החלקים והכלי השלם הם כולם יכולים להיות ממש זהים לגמרי, וכלל ופרט שווים. כי כלל ופרט שווים זה סימן של כלי מתוקן בצורה רוחנית ממש.

אנחנו גם צריכים להבין שכל הערבות היא נובעת מתוך זה שאנחנו מרגישים את האחריות שלנו כלפי הבורא. אני יכול להיות ערב עבור כל אחד ואחד בכל הכלי של האדם, בכל הנשמה, ובכלי הזה אני מוכן להחליף את כל אחד, ולהיות ממש אחראי על כל אחד ואחד מול הבורא. זאת אומרת אני אחראי עבור התיקון של כל הנשמה הכללית של אדם.

בזה שאני רוצה להגיע לדרגת הערבות, אני מחפש במה אני יכול להחליף את החברים שלי, מה אני יכול לקחת על עצמי עוד יותר ויותר מהתפקידים שלהם, מה הם צריכים לעשות כלפי כל הכלי וכלפי הבורא שאני מוכן לקחת את זה על עצמי. זה מה שבעצם הערבות מחייבת אותי. כאן גם השאלה, במה אני יכול להחליף אותם, איך אני יכול לקבל במקומם את התפקיד שלהם. אבל בזה שאנחנו רוצים להגיע לערבות הדדית, זה הכול נפתר, ואנחנו מבינים שמסוגלים לזה. כי מלכתחילה עוד מהכלי שהבורא ברא לפני השבירה היינו כלולים זה מזה, ורק השבירה פתחה בינינו מרחקים כאלה שאנחנו יכולים להבין כמה אנחנו הפוכים. ובכל הרצונות המקומות, המרחקים שיתגלו בינינו, אנחנו יכולים למלאות אותם דווקא באהבה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז אנחנו מגיעים למצב שלא רק מחליפים זה את זה, אלא מגיעים לכלי באמת עוצמתי פי 620 פעם ממה שהיה מלפני השבירה.

זאת אומרת התיקון השלם של הכלי דאדם הראשון הוא השגת הערבות השלמה של כל חלק עבור כל החלקים, שכולם כלולים מכולם, ואז אנחנו מגיעים למצב שכל חלק כלול מכל החלקים, ובזה אנחנו מגיעים לשלמות הכלי. ברוחניות ככה זה, שכלל ופרט שווים ואין ביניהם הבדל. לכן הערבות היא יכולה להתקיים רק אחרי ההתכללות השלמה, ורק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לזה. הדוגמה שהוא נותן לנו היא של שניים בספינה. אנחנו עוד נדבר על זה למה הם בחרו צורה כזאת, כי זה די מוגבל כאילו, זה רק מבחינת העבירה שיכול לעשות כל אחד, אבל לא יותר מזה. נראה.

בינתיים נגיע לפסוקים. אז קודם כל שתהיה לנו הבנה מה זה ערבות. שאני לוקח אחריות, שאני מוכן להחליף את כולם, שאני מסוגל להיות במקום כל אחד ואחד. זה כמו להיות כתר ולהיות מלכות עבור כל מה שיש לנו בכלי הכללי, ואז אני מוכן לעמוד על כל הכלים שלי. אנחנו יודעים שיש לנו בכל זאת כלים גדולים, קטנים, מוגבלים, כאלו וכאלו, לא כלי אחד אינסופי, יש הרבה כלים שבורים, ומה אז אנחנו משיגים על ידי ערבות? משיגים על ידי הערבות שכל כלי כמה שהוא קטן ביותר, לא חשוב, כמה שהוא ספציפי, מיוחד, צדדי, הוא מגיע על ידי ההתכללות ועל ידי הערבות לזה שהוא כולל בתוכו את כל הכלים, ויודע לתפקד במקום כל הכלי הכללי, ואין הבדל בין הכלי הפרטי לכלי הכללי. עד כדי כך. ברוחניות אנחנו נראה עד כמה הדברים האלה הם מתקיימים. ולכן הערבות זה חוק שקיים ברוחניות בצורה השלמה.

בואו נראה לפי הפסוקים איך אנחנו נקלוט את התנאי הזה, נקיים אותו.

קריין: קטע מס' 2.

"בערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו."  

(בעל הסולם. "הערבות", אות י"ז)

שש מאות אלף זה מספר החלקים בנשמה, ככה זה נקרא. כי הנשמה שאנחנו משיגים זה זעיר אנפין, שזה שש ספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וכשמעלים אותה לתיקון זו דרגת אלף, אז יוצא לנו שש מאות אלף. זה לא מספר בעצם, זו רק עצמת המדרגה. כל אחד מגיע לכזאת עוצמה. ולכן כל חלק וחלק יכול לתפקד במקום כל החלקים, ובזה מגיעים למצב של שלמות.

שאלה: אמרת שערבות זה שכל אחד מחליף את כולם בכלי הכללי. אני מנסה להסתכל בטבע, אני לא רואה שהריאות מחליפות את הכליות.

אנחנו מדברים על התכונות הרוחניות שעוד לא השגנו, ולא על הטבע הגשמי שנמצא לפנינו. לא על העולם הזה אנחנו מדברים.

שאלה: מה הכוונה שכל חלק מוכן להחליף את כל יתר החלקים?

על ידי התכללות עם כל יתר החלקים, ועל ידי ערבות שמתחייבים להיות כל אחד עבור כולם, מגיעים למצב שכל אחד ואחד הוא קולט בתוכו, הוא מחזיק בתוכו את כל הכלי דאדם הראשון. ואם צריך, מתוך הכלי הזה הוא משרת את כולם, מסוגל על ידי התכללות.

שאלה: אמרת בהתחלה שערבות זה כשאני מוכן לקחת על עצמי את כל מה שמוכנים לעשות החברים למען הבורא. ומה שהחברים לא מוכנים לקחת ולעשות למען הבורא, האם אני יכול לממש, לקחת על עצמי?

לא. זה שאנחנו נכללים יחד, אנחנו נכללים יחד מהתכונות שלנו, וסך הכול כל אחד מאיתנו מתרשם מהעשירייה. אני לא יכול להיות יותר מעשירייה. עד כמה שבסך הכול העשירייה יכולה לקיים את חוקי החיבור, הערבות, השפעה הדדית, להיות באמונה למעלה מהדעת, בכל התנאי הרוחני הזה, אז בתנאי הזה אני יכול להחליף את החברים ולא יותר מזה. אני לא יכול להיות בעצמי יותר ממה שהעשירייה שאני נמצא בה. בעל הסולם מסביר לנו שאין אדם יכול להיות מעל העיגול שלו.

תלמיד: אם כן, איך ניתן להבין את הדמות של רבי עקיבא? היו לו תלמידים מאוד קטנים.

מלכתחילה הוא לא גדל איתם, הוא הגיע אליהם כמו מורה ולא שנמצא מהם. אמנם אפילו אם היה גדל מהם, גם יש יוצא מן הכלל. אבל אנחנו מדברים בדרך כלל על אדם שנמצא בתוך עשירייה, הוא לא יכול להיות יותר מעשירייה, כי מהם הוא נכלל, בהם הוא תלוי, והם קובעים על ידי גובה הערבות שביניהם גם את הקומה של אותו אדם, כל אחד ואחד.

אנחנו צריכים למצוא את ההסבר של בעל הסולם על זה שאין אדם יוצא מחוצה לעיגול שלו.

תלמיד: אם אני מבין נכון, כשהחברים שלי מתחברים, כששניים מתחברים, כמו בסינרגיה הסכום שלהם הרבה יותר גדול מכל אחד מהם. אז כשאני עובד בעשירייה, תשעת החברים המחוברים נמצאים בדרגה עצומה, ומכאן אני כבר יכול להיות ערב להם בדרגה מאוד גבוהה. או שאני יכול להיות ערב על כל אחד ואחד בנפרד אבל לא על כל התשיעייה יחד. איך המערכת הזאת עובדת?

אני לא יכול להסביר את זה מפני שלא מדובר על הגובה אלא מדובר על האיכות. כל הנשמה הזאת, שאתה אומר עשרה אנשים, הם נמצאים ברמה אחת, ובהתכללות שלהם כשהם מגיעים להתכללות השלמה, אז הם עולים לדרגת התכללות יותר גבוהה, לערבות יותר גבוהה. הערבות קובעת את הגובה, את הקומה, ולא שיש כאן עשר קומות וזה פרצוף, לא. כל אחד בצורה טבעית הוא נמצא כעשר ספירות, אבל לכל אחד מהם יש עביות אחת ומסך אחד והם פועלים כגוף אחד. לכן כל אחד שהוא ערב עבור האחרים הוא נמצא בתוכם, בתוך העיגול הזה.

קריין: מתוך "שמעתי" רכ"ה, "להגביה את עצמו".

רכה. להגביה את עצמו

"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה.

לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו".

זאת אומרת, אנחנו תלויים בסביבה. אנחנו צריכים לדאוג שהסביבה תהיה יותר גבוהה, כמה שיותר גדולה בגובה, ברוחב, בכל מה שרק אפשר. ומבחינת ההתכללות נגיע גם לתוצאה גדולה, ולפי זה כל אחד מאיתנו גם מתעלה. אבל יותר ממה שאנחנו משיגים בעיגול שלנו, בכלי שלנו, לא יכולים לעלות.

שאלה: מה גורם לאגו להסכים לערבות? איך הוא ימצא כדאיות בזה?

ערבות זה החוק הכללי של תיקון הכלי השבור. שלא יכול הכלי לתקן את עצמו, אלא כשהוא מקרב את החלקים שלו זה לזה. החלקים האלה נכללים ונכנסים לערבות הדדית, כך שבכל אחד ישנם כולם. מעשר ספירות יש לך עשר ספירות פרטיות בכל אחד ואחד, הן נכללות יחד ואז יש לך מאה ספירות, וזה נקרא הפרצוף השלם.

תלמיד: זאת אומרת, זה חוק של הטבע שנהיה חייבים להגיע לערבות?

כן, ודאי. על זה אין שאלה בכלל. זה חוק הטבע הרוחני. גם בגשמיות זה קיים, רק אנחנו לא מבינים את זה. בדרגות דומם, צומח, חי זה גם קיים, זה רק נסתר מאיתנו. אבל ברוחניות, אנחנו לא עולים לדרגה הרוחנית אלא אם כן אנחנו בונים ערבות מתוך התכונות שקיימות בה, בדרגה הזאת, במדרגה הזאת.

שאלה: בהכנה אמרת שהערבות זו צורה יותר מחייבת, אקטיבית של אחריות אחד על השני מאשר התכללות. במה הצורה הזאת יותר אקטיבית?

אנחנו נדבר על זה, בינתיים אנחנו מתחילים עם המושג הזה לעבוד.

שאלה: אמרת שכשאני לוקח אחריות ומוכן להחליף כל חבר בעשירייה, אני הופך גם לכתר וגם למלכות. במה אני כתר ומה אני מלכות?

אני רוצה לכלול אותם בי, אני אחראי עליהם, אז אני כאילו הגדול שמהם, כולל אותם בפנים. זה מצד אחד. מצד שני, כדי להגיע אליהם ולהיות למעלה מכולם, אני צריך גם להיות למטה מכולם ברצון האגואיסטי שלי הגדול מכולם, שאני אוכל להבין אותם, להרגיש אותם, לכן אני חייב בכלי קיבול להיות יותר גדול. ואז יוצא שכשאנחנו גדלים, אנחנו גדלים גם לגובה וגם לעומק. הייתי אומר כך, שאנחנו כאילו יוצאים מאמצע התפארת, שליש אמצעי דתפארת גם עד הכתר וגם עד המלכות. ושם, בשליש אמצעי דתפארת, שם זו נקודת הבחירה שלנו.

שאלה: במערכת הערבות, מה המשמעות שאני אחראי על כל האחרים, אבל בסוף החברה, הסביבה היא משפיעה עלי להיות בדרך הנכונה של התורה והמצוות?

אנחנו נלמד ולאט לאט אתה תבין. אחרת אני אצטרך לספר לך על כל התכונה הזאת ולמה היא חותמת את כל התיקונים שאנחנו למדנו, ולמה בעל הסולם שם אותה כדבר העיקרי. הוא כותב לנו שני מאמרים על התיקון, "מתן תורה" ו"ערבות". מתן תורה זה שמלמעלה מגיע אלינו, הכנה, שבירה, כוחות וכן הלאה. וערבות, שאנחנו מלמטה צריכים לבוא ולתקן את זה. עוד נלמד.

שאלה: לגבי זה שאפשר לעבוד עם הערבות בלהיות גם קטן וגם גדול כלפי החברים. אנחנו לא קופצים בדרך כלל מדרגות, ואם הערבות היא אחרי התכללות שלמה, זה נראה כאילו אנחנו קופצים מדרגות. אז איך אנחנו עובדים איתה נכון?

אנחנו לא קופצים אף מדרגה אם אנחנו לא מקיימים ערבות במדרגה שאנחנו נמצאים בה. זה דבר אחד. דבר שני, כדי לקיים ערבות אני צריך להיות למטה מכולם, כבר דיברנו על זה, להתכלל מכולם, להרגיש את עצמי למטה, כמו רבי יוסי בן קסמא, וגם להיות למעלה מכולם, כי אחרת איך אקיים את הערבות עבורם. לכן ערבות היא בעצם אותה הפעולה בכל מדרגה ומדרגה, שאני צריך להתכלל עם כל החברים שלי, עם כל התכונות שלהם, גם למטה וגם למעלה. אני צריך להרגיש את כל הכוחות שלהם, הרצונות שלהם, כמה שאני מסוגל, אבל במידה הזו אני מתחייב להיות ערב להם. זו מידת ההתכללות השלמה. בסך הכול ההבדל בין ערבות להתכללות, זה שהערבות היא אקטיבית יותר.

שאלה: מה הבורא צריך שיתקיים בינינו כדי שחוק הערבות יתקיים בינינו ובינו?

אם הערבות תתקיים בינינו, ובינינו לבינו, לא צריכים יותר, זה נקרא שבזה תיקנו את הכלי השבור.

תלמיד: איך אנחנו מחייבים אותו להיות בקשר בינינו בעשירייה?

על ידי התפילות שלנו, כי אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לתקן שום דבר. בסך הכול מתי אנחנו רואים שאנחנו מגיעים לתיקון? כשאנחנו מיואשים מכוחותינו, מכל המאמצים שעשינו, מכל הפעולות שעשינו, רואים שאין לנו שום סיכוי להצליח ולהגיע למשהו, אפילו שחושבים כך בצורה אגואיסטית, כי בינתיים זה עדיין הרצון האגואיסטי שלנו, אז אנחנו מבינים שאין לנו שום סיכוי לעשות משהו אלא רק אם הבורא יעשה. "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו".

לכן כאן אנחנו מגיעים לדרישה. ואז יוצא שהבורא מתקן אותנו, הוא מחבר בינינו, הוא מביא לנו את הדברים, מראה לנו מה לעשות, איך עושים, מה הוא עושה איתנו, איך הוא משנה כל אחד ואת ההתקשרות בינינו. אנחנו ממש מרגישים את זה, איך מיום ליום אנחנו משתנים, ואפילו מהר יותר מיום ליום. כך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים שהבורא בעצם הוא הערב. כי מאיפה יש לנו כוחות, מאיפה יש לנו הבנות מה לעשות, באיזו צורה להתחבר, איך אני יכול להחליף את החבר וכן הלאה? אני לא מסוגל לשום דבר. יוצא שהבורא הוא הערב.

שאלה: אם הבנתי נכון, אם אני נמצא בערבות לעשירייה זה נקרא שאני מעלה את חיסרון העשירייה אחרי שביררתי שזה באמת החיסרון שלהם?

אם אני נמצא בערבות בעשירייה, אז אני מציג את כל העשירייה כלפי הבורא ואני כולל אותם בפנים, כך בעצם צריך כל אחד לעשות בעשירייה. ואז זה נקרא שכל העשירייה היא באמת מתקיימת נכון, כל ספירה וספירה פועלת כסדרה. זה מה שצריכים לעשות.

אבל זה מגיע, לא חשוב, אנחנו נמצא את עצמנו, ובאיזו צורה זה יהיה. בינתיים, העיקר בשבילנו, כמו שקראנו בזמן הכנס, עיקר הקושי הוא הדרגה הראשונה, עכשיו אנחנו עומדים לרכוש אותה בפועל.

קריין: קטע 3.

"דווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

("ליקוטי הלכות". חשן משפט, הלכות עָרֵב)

סדנה

כאן השאלה. איך אנחנו מגיעים לכזו התכללות, שנקיים בינינו ערבות ובתוך הערבות נגלה את הבורא? כי הערבות היא בעצם אותו כוח אינטגרלי שאנחנו צריכים לקיים בינינו, ובאותו כוח אינטגרלי שאנחנו רוצים לקיים אותו הבורא יכול כבר להתחיל להתגלות. איך אנחנו מגיעים לקיום הערבות בינינו? איך מגיעים לכוח הערבות בינינו?

*

קריין: קטע מספר 4.

"ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו. והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם."

(בעל הסולם. "הערבות", אות י"ז)

אנחנו תוצאה מהכלי דאדם הראשון שנשבר. לכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לקיים אותם חוקי הכלי האחד, שכל החלקים שלו תלויים זה בזה וכלולים זה בזה. אנחנו לא מודעים עד כמה אנחנו שנמצאים אפילו בעולם הגשמי, כל העולם הגשמי הזה גם כולו כולו נמצא ברשת שעוברת דרך כל הפרטים של העולם הזה, וגם קושרת אותם יחד בצורה שלמה ביותר, אין דבר שיוצא מהשלמות הזו. לכן כתוצאה משבירת הכלי אנחנו צריכים להגיע מהשבירה השלמה לחיבור השלם, שזה נקרא להיות בערבות של כל חלק וחלק עבור כל הכלי כולו. ודאי שכל אחד לפי העוצמה שלו, לפי הנתונים שלו, מי הוא ומה הוא, אבל בסופו של דבר כל אחד חייב להיות כלול מכולם. לכן הערבות היא החוק הכללי של המציאות הרוחנית השלמה.

שאלה: מצד אחד אנחנו יודעים שתנאי לקבלת התורה הוא ''ערבות'', מצד שני אנחנו זקוקים למאור כדי להגיע להתכללות בערבות השלמה. איך מסדרים את שני הניגודים הללו בתוכנו?

יפה מאוד, טוב ששאלת. במתן תורה אנחנו מתחייבים להגיע לערבות, כי בלי תורה אנחנו לא יכולים להגיע אליו, לקיום החוק הזה. אבל אנחנו כבר מבינים שחייבים להגיע להתקשרות, להיות כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת כולם להיות בכלי אדם הראשון השלם. וזה התנאי שאנחנו אז מקבלים את התורה.

התורה זה "בראתי יצר הרע", היצר הרע נכנס בינינו, שבר את הקשר בינינו, ו"בראתי תורת תבלין", שאז אנחנו למעלה מהיצר הרע הזה, יכולים לקשור קשרים בינינו של הערבות ולהגיע שוב לתיקון. ואנחנו אז מעלים את עצמנו מגובה של העולם הזה לגובה של גמר התיקון, של כל 620 המדרגות, או 125 מדרגות, לא חשוב איך לספור אותן. אבל זה מה שאנחנו נצטרך לעשות, כולם כולם, כל האנושות.

תלמיד: אז האם הסדר הנכון הוא התכללות, ערבות, ותורה?

כן, ודאי. כל התורה ניתנה רק כדי להגיע לערבות השלמה. תראה את מאמר הערבות מה שכותב בעל הסולם. כל התורה ניתנה אך ורק כדי לתקן את השבירה, ותיקון השבירה זה כדי שיתקיים חוק הקשר השלם בין כל החלקים השבורים, שזה נקרא תכונת הערבות שהיא תשרה בין כל החלקים.

שאלה: אם הבורא עומד מאחורי החברים והחברים נמצאים בערבות הדדית, האם זה אומר שהבורא ערב לעשירייה?

כן, הבורא ערב לעשירייה, הוא ערב לכל הכלי, לתיקון הכלי. בזה שהוא שובר את הכלי הוא מתחייב שהכלי הזה בסופו של דבר יגיע לתיקון השלם, ולכן הוא אחראי על הערבות. ובמה הוא מתחייב? בזה שהוא מחזיק תחילת הבריאה וסוף הבריאה, וכל הזמן מעורר אותנו לעשות פעולות לקראת סוף הבריאה.

שאלה: האם ערבות זאת פעולה בכלי שהוא מתוקן, או שערבות היא פעולה שמתקנת את הכלי?

ערבות זאת צורת הקשר הנכון השלם בינינו, שאנחנו צריכים להשתדל לקיים אותה עוד ועוד, מאפס ועד מאה אחוז.

כמו שיש לך אדם שהוא נמצא, חס ושלום, בחוסר הכרה. ואז הוא חוזר להכרה לאט לאט, מתחיל לפתוח את העיניים, להכיר שהוא קיים, ובאיזו צורה נוראה הוא קיים, כמעט וללא הכרה. ואז הוא בודק את עצמו, האם הוא מרגיש איפה הידיים שלו, הרגליים שלו, איפה הוא נמצא בכלל, מה סביבו, במה הוא יכול להיעזר כדי להקים את עצמו, לסדר את עצמו. כך האנושות מתעוררת, במיוחד בזמננו.

ולכן כך אנחנו צריכים לראות, שכל הפעולות שהבורא עושה עם האנושות הן אך ורק כדי לעורר את הערבות, ההתחברות הנכונה בינינו. אז הוא עושה את כל הפעולות כדי לעורר אותנו, לנענע אותנו לפעולות החיבור, ושאנחנו נשתדל כך לעשות.

שאלה: למה התכללות צריכה להקדים לערבות?

אני לא יכול עדיין להבדיל בין זה לזה, אבל אנחנו נראה שלפעמים אנחנו מחליפים את המושגים אלו באלו, התכללות וערבות. התכללות זו פעולה שאנחנו נכללים, וערבות, בעצם אחרי שיש התכללות, אז אתה לוקח על עצמך מתוך ההתכללות כבר לקיים את הערבות. אם אתה לא נכלל עם אחרים, איך אתה יכול לקיים ערבות, שאתה עובד עבור אחרים.

שאלה: האם זו הסיבה שאסור להוציא חלק אחד מהאומה, למרות שהוא לא רוצה ערבות, בגלל שהוא כאילו מתכלל עם שאר האומה ויום אחד הוא כן ירצה את הערבות?

כן.

תלמיד: בעשירייה אם מישהו לא רוצה ערבות, מוציאים אותו. אז אם חלק מהאומה לא רוצה ערבות, אז לא רוצה.

לא רוצה אז לא מקיים, אז מה?

תלמיד: למה אי אפשר להוציא אותו מהאומה?

כל האומה סובלת, על זה אתה שואל?

תלמיד: כן, כי הוא גם שקוע באהבה עצמית, בזוהמה ובשפלות והוא גם מפריע וגורם לכל האומה להישאר בשפלות שלהם.

מה תעשה אם זה הכלי השלם וחלק ממנו לא תיקן את עצמו? מה תעשה? אז מתוך הערבות כולם אשמים וכולם סובלים. זה מה שבעל סולם מסביר לך על שניים בסירה. אין מה לעשות. כי אתה לא מבין עד כמה אתה אשם בזה שיש באותה האומה או בכלל בינינו עבריינים ועוד ועוד כאלה.

תלמיד: אבל בעשירייה אתה מוציא את החבר אם הוא לא רוצה ערבות?

זה בגלל שאנחנו בונים את זה בצורה כזאת בעצם. אבל לא יכול להיות שיש מישהו באומה שהוא פגום, שהוא עבריין, אם כל האומה לא נמצאת בו גם בצורה הפגומה.

תלמיד: מי מחליט אם הוא חלק מהאומה שלי או לא?

אנחנו עוד צריכים לבדוק. אל תהיה כל כך חכם ופזיז. רק כדאי לך לזכור שאם מישהו עושה איזו עבירה אז אתה גם גורם לאותה העבירה, אחרת הוא לא היה עושה. כי הערבות מלמעלה היא מחייבת שכך זה יקרה. ואנחנו צריכים לקיים ערבות מלמטה.

תלמיד: האם על ידי ההתכללות הוא בי ואני בו כולם יום אחד נרצה את הערבות?

כן. נכון.

שאלה: כשאנחנו מדברים על ערבות, וערבות הדדית, אחריות הדדית, מה הכוונה "כל ישראל ערבים זה לזה"? ואיך אפשר להביא את זה לתוך העבודה בעשירייה?

ישראל זה לא עם ישראל שבעולם הזה, ולא מדינת ישראל שבעולם הזה. ישראל זה מושג רוחני. זה הרצון שמכוון לבורא, ישר א-ל. זה ''ישר'' וא-ל זה ''הכוח העליון''. אז מי שמכוון לכוח עליון, אותו רצון, אותה תכונה, נטייה, היא נקראת "ישר א-ל", ישר לבורא.

ערבות זה שייך רק לאלו שרוצים להגיע לגילוי הבורא, להתקשרות לבורא. לכן כל חוק הערבות ניתן רק למי ששייך לישר א-ל, להגיע לבורא. במידת הקשר בינינו בצורת הערבות, אנחנו מתחילים לגלות את הבורא בינינו.

שאלה: האם ערבות זו הדרגה הגבוהה ביותר של ההתכללות, כשהחלק הפעיל בעשירייה כבר יכול לסייע לחלקים לא פעילים לעלות לדרגה הזאת?

כן. ערבות זה שרוב העשירייה היא נמצאת בהתכללות כזאת שהיא מכוונת לבורא.

שאלה: הבנתי שכל אחד יכול להחליף את השני בתמיכה. האם אפשר להחליף אחד את השני גם בתפקיד הספציפי שלו?

לפי מה שאתה מסוגל. תפקידים הם לפי העולם הזה. אני לא יכול להיות במקום כל מיני אנשים שנמצאים בשידור, בתרגום, בכל מיני דברים. ואם אנחנו עושים את זה, אז עושים מתוך התפקיד, זה לא מתוך הערבות. הערבות היא רק בהתכללות הרוחנית שבינינו שאנחנו רוצים ממש להיות בקשר עד כדי כך שמחליפים זה את זה.

שאני רוצה, לכלול בתוכי על ידי התכללות, את כל החברים, ולהיות במקומם. שאני מצידי אחראי על זה שהעשירייה מתקיימת כולה בצורה השלימה. זה נקרא שאני "ערב" לעשירייה. זה אחרי שנכללים זה מזה.

תלמיד: האם יש כזה דבר כמו תפקיד רוחני?

תפקיד רוחני הוא לכולם אותו דבר, להיות אחראי, להיות ערב עבור כולם.

שאלה: האם במימוש של לאהוב את הזולת כמו את עצמך אנחנו מגיעים לערבות?

כן. אתה צודק.

שאלה: איזה תרגילים היית ממליץ, כדי שאני לא אשכח שאני אחראי על החברים והחברים תלויים בי, כדי לצאת מאהבה עצמית?

לדבר על זה שרוחניות זה כלי שלם. בכלי שלם כל אחד צריך להיות במקום כולם. אמנם יש כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, אבל בעצם כל אחד כלול מכולם. ואז בזה הוא מרגיש את כולם. בתוכו כשהוא כלול מכולם, כל ספירה כלולה מעשר, אז היא מקיימת את כולם. ואז יוצא שעשר כפול עשר זה כבר מאה. מאיפה מאה אם כל אחד כלול מעשרה? מזה שהם נמצאים בערבות, ואז יש בהם כבר מערכת שלימה.

ובמערכת הזאת שכל אחד כלול מעשר, אז עכשיו כל אחד מהמאה האלה שהיו, עוד פעם כלולים זה מזה, ועוד פעם כלולים זה מזה. ואז יוצא שתנאי ההתכללות ותנאי הערבות נותנים לכלי כל הזמן לגדול, כביכול להתנפח לממדים בלתי גבוליים.

שאלה: איך אפשר למדוד את הערבות בעשירייה, האם יש או אין, יותר או פחות, האם אנחנו מגדילים את מידתה או שהיא קטנה?

בינתיים אצלנו זה רק לפי הרגשה. לדון על זה יחד אפשר וכדאי, וזה ידחוף אותנו עוד יותר להשתדל ולהתכלל. להתחיל להרגיש מה זאת התכללות, על ידי מה, מה בדיוק הסימנים שאנחנו נכללים יותר. ואחר כך אנחנו נגיע למצבים שאנחנו כבר נמדוד את זה בצורה ברורה, אמיתית, יהיו לנו בכלים שלנו יכולות, תכונות כאלו שיגידו לנו עד כמה בדיוק אנחנו נכללים ומה עוד חסר להתכללות השלימה.

תלמיד: יש דברים שאנחנו מודדים באמצעות ההתנגדות. האם אפשר למדוד ערבות באמצעות המכשולים שאנחנו מתגברים עליהם? ההפרעות שמתגברים עליהן?

זה נכון, אתה צודק. אבל גם לזה אין לנו מספיק כלי מדידה. אין לנו קנה מידה מה זה נקרא "ערבות מספר אחת", "ערבות מספר שתיים", ערבות מספר מאה וחמישים". את זה עדיין אין. לאט לאט זה יתגלה.

שאלה: איזה סוג של חיסרון מתגלה כתוצאה מההתכללות בינינו ודוחף אותנו לקראת הערבות?

חיסרון לערבות אין לנו כל כך. הבורא מעורר אותנו על ידי זה שמביא לנו הרגשת חוסר הצלחה, שאנחנו לא מסוגלים להגיע למשהו. לא מצליחים. אבל באמת, הערבות עדיין לא כל כך מציקה לנו. נקווה שעכשיו נתחיל יותר ויותר לראות עד כמה היא חסרה.

שאלה: מה אני יכול לבקש או לדרוש מהחברים כשאני במאה אחוז ערב ומחליף את החברים?

אני רוצה לעורר את החברים שאנחנו כולנו בחיבור בינינו נקיים את חוק הערבות כמו שנמצאים בסירה אחת, וכל אחד ליד המשוט שלו. וכך כשאנחנו עובדים יחד, אנחנו מהר מאוד יכולים להתקדם בקצב נכון הדדי ממצב למצב. זה מה שאני יכול לדרוש מחברים, שאנחנו "איש את רעהו יעזורו", ואנחנו כך נפעיל זה את זה.

שאלה: האם נכון לומר שהתפילה זה על זה היא למעשה ביטוי של הערבות?

תפילה יכולה להיות ביטוי של הערבות. היא יכולה להיות מכל מיני סיבות, אבל מתוך זה שרוצים להגיע לערבות אנחנו גם יכולים להעלות את התפילה.

שאלה: בעשירייה שלנו מאוד קשה להחליט יחד, מאוד קשה להגיע להחלטה משותפת, אפילו בשיעור בוקר, כל אחד שומע משהו אחר. מה אנחנו יכולים לעשות בנדון?

אתם צריכים להיות שמחים שאתם חושבים שונה ואתם מרגישים שונה, כנראה שיהיה לכם כלי חזק כשתתחילו להתחבר למעלה מהשוני. ולא למחוק את השוני, לא, אלא דווקא ההיפך כמה שאתם שונים, כמה שאתם רחוקים זה מזה, כשתתחילו לחבר ביניכם את הקשרים, אתם תראו עד כמה המערכת שלכם היא גדולה, רחבה. זה יפה.

שאלה: קודם אמרת שלצורך ההתכללות, חייב להיות קטן מכולם ולצורך הערבות, גדול מכולם. אתה יכול להרחיב במה זה מתבטא להיות קטן או גדול?

את זה רב"ש כותב במאמרים שלו על החברה, אין לי מה להוסיף. אבל תקרא את המאמרים האלו, זה לא הרבה. תקרא מאמרי רב"ש על החברה, "איש את רעהו יעזורו" וכל הדברים האלה. יש לנו קובץ מיוחד, מאמרי רב"ש של החברה ואין שום בעיה לגמור אותם תוך יומיים שלושה.

שאלה: איזה הכנות צריכות להיות בפרט כדי שהוא יהיה מוכן לקיום הערבות?

אני צריך להבין עכשיו שבלי הערבות אין לי כלי רוחני. זה סיום של בניית הכלי הרוחני ואני חייב ממש לסיים אותו ולגמור אותו, כדי שהשלב הבא אחרי זה כבר יהיה לנו, בהתאם לזה, גילוי הבורא. זאת אומרת, השתוות עם הבורא בתכונות ההשפעה וכתוצאה מזה גילוי הבורא בנו, תכונת ההשפעה שתתחיל להתגלות.

תלמיד: אני מרגיש שכדי שיאפשרו לפרט להיות בתוך המערכת הזאת, של הערבות, הוא צריך שיהיו לו כבר תכונות מסוימות, אולי מסירות נפש או איזה כוחות.

גם את זה הוא יקבל. תיכנסו כולכם ותתחילו להשתדל להבין את זה ולקיים. תשתדלו.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לקיים, בדרגה שלנו, כדי לזכות לכניסה הזאת?

קודם כל להשתדל להגיע להיכרות כזאת במצב, שכולנו תלויים זה בזה. שרק בזה שאתם תתקרבו עוד יותר, אפילו נגד הרצון שלכם, כמה שאפשר ולמעלה מהאפשרי, אז תתחילו לגלות את הבורא. תתחילו לגלות את ההתנגדות, העביות, ולמעלה מהעביות את הכוחות שלכם, למרות העביות. ותראו שבזה אתם מתחילים להשיג תכונות מיוחדות שזה כבר שייך לרוחניות.

שאלה: בזמן שיעור הבוקר, מה זה נקרא "להיות בערבות"?

אין לך זמן אחר כמעט, חוץ משיעור הבוקר, שאתה נמצא בקשר כזה הדוק עם האחרים, אז תשתדל כאן לבנות את היחס הזה שנקרא "ערבות". שהקבוצה שלך כל כך חשובה לך, שאתה רוצה להיות אחראי עליהם ולהחזיק אותם יחד תחת הכנפיים שלך, כמו תרנגולת שמחזיקה את האפרוחים, וממש כך להיות אחראי עליהם. להתכלל מהם ולתת להם הכול, כדי שהם יתקיימו וגם יתכללו בערבות הזאת וכן הלאה. להיות בערבות זה נקרא שאני כל הזמן דואג איך להיות דוגמה טובה לחיזוק ההשפעה ההדדית שבקבוצה.

שאלה: למה אין קבלת תורה אלא "נעשה ונשמע"?

כי אנחנו צריכים לקיים קודם כל, בלי לשאול, אלא "נעשה", ואז מתוך זה שאנחנו עושים כל מיני פעולות חיבור, התקרבות זה לזה, מתוך זה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מקבלים את תכונת הבינה שנקראת "שמיעה". אז קודם במעשה, לעשות פעולות חיבור, ואחר כך נשיג את תכונת ההשפעה, "נשמע".

שאלה: יש לנו בעשירייה חבר מאוד חזק שיש לו בעיות שינה, לכן כמעט חצי שבוע יוצא חבר מהשיעור להעיר אותו. האם זה בסדר או צריך למצוא פתרון אחר?

אתם לא צריכים לבזבז כל כך הרבה זמן בצורה קבועה, כי זה כבר לא נורמלי. צריך פעמיים להשתדל לנענע אותו, לעורר אותו, לסדר כך שיהיה לו שעון מעורר, עוד כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר הוא יצטרך לקום לבד. ואם הוא לא יכול, אז אי אפשר לטפל בו יום יום.

קריין: קטע מספר 5.

"הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"." 

(בעל הסולם. "הערבות", אות י"ח)

הרבה שואלים, מהי באמת ההכרחיות בערבות? את ההכרחיות בערבות אפשר להסביר מתוך זה שאנחנו שייכים לכלי אינטגרלי, כדורי. שכל רצון אפילו פרטי דפרטי דפרטי, הוא יכול להיות הרצון הכי גבוה וגדול, כי כך זה בכדור. אם אנחנו לוקחים כדור, אתם יכולים לסובב אותו כך שכל נקודה מהכדור תהיה הגבוהה מכולם. אם תסובבו אותו אחרת, גם איזו נקודה בכדור תהיה גבוהה יותר מכולם.

לכן הערבות היא הכרחית, כי בצורה כזאת אנחנו צריכים לתקן את השבירה של הכלי ואז אנחנו מגיעים לצורת כלי אחד. אין לנו שום אפשרות אחרת לעשות מעצמינו אותו כלי שהבורא ברא ושבר. כי כל נקודה ונקודה צריכה להיות בכלי הזה הכי גבוהה ובזה היא צריכה להיות בערבות עבור כולם. כך אנחנו צריכים להבין את עניין הערבות. אין תכונה יותר חשובה ממנה, כי על ידה, כשאני מקיים אותה, אני מגיע להזדהות עם הבורא.

שאלה: בערבות הזאת, הרצון המשותף הוא הסך הטוטלי של כל רצונות העשירייה, או שהוא רצון בפני עצמו של העשירייה, ואיך מגיעים אליו?

הערבות מחייבת אותי לכלול בתוכי את כל התכונות של החברים, בכמה שאני מסוגל, ולהיות אחראי שהתכונות האלו יגיעו לתיקון. וכך כל אחד ואחד על כל חבר וחבר. ואז יוצא שאנחנו בונים כזאת מערכת שממש כל אחד עבור כולם.

שאלה: בסופו של דבר, הערבות הכללית מושגת על ידי תפילה כללית בעשירייה?

הערבות הכללית של העשירייה מושגת על ידי התפילה לבורא מצד העשירייה. אך ורק על ידי התפילה. אמרת דבר יפה. בעצם אנחנו בכל פעולה ופעולה מגיעים למצב שאנחנו מרימים ידיים ורואים שאנחנו לא מסוגלים לבצע את הפעולה, ואחר כך אנחנו פונים לבורא והבורא מבצע.

חוק הערבות הוא כל כך רוחני, אינטגרלי, שאין לנו שום אפשרות אפילו במקצת לקיים אותו, ולכן הפנייה לבורא כאן היא צריכה להיות כמעט מההתחלה. יפה שאלת.

שאלה: איך העבודה בעשירייה בזה שאנחנו בונים תפילה יומיומית, עוזרת?

זה מאוד חשוב. דברנו על זה שכל יום ויום עשירייה צריכה לכתוב תפילה. וכשאין לך מה להוסיף, כשאין לך מה לכתוב, תראה איך כותבים החברים ותוסיף לזה איזה משפט, אבל בכל זאת זו תהיה התכללות. כן, תנסו.

שאלה: בקשר לערבות, אם חבר אחד חוטא או נופל, אז כולם בעצם אשמים בזה. אז מה אנחנו צריכים לעשות כשזה קורה, האם אנחנו צריכים להאשים את עצמנו בעשירייה?

ודאי שאנחנו צריכים לראות שאנחנו אשמים אם מישהו מהעשירייה עושה איזו עבירה רוחנית, רוחנית לא גשמית. בעבירה גשמית יכול להיות מי יודע, הוא נמצא בקבוצות שונות, בעבודה שלו, בבית שלו. אבל ברוחניות הוא שייך לעשירייה שלנו, ולכן אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו שאנחנו אחראים על התפקוד הרוחני שלו. כן.

שאלה: בנוגע לדוגמה של הכדור שנתת. איך ממצב שכולם שונים, כל אחד יש לו קשיים שונים, אני רואה רצון שונה אצל חברים, אני מביא את כולם לאותו גובה, זאת אומרת במה כולם גם נמצאים באותו גובה?

תשתדלו להתכלל ואתם תראו עד כמה שאת כל הדברים האלה, של כל אחד, אתם ביחד מייצבים. ואם אתם יכולים להתעלות, אז אתם מתקנים בזה את כל הפגמים שבחברה, אפילו את הפגמים האישיים שיש לכל אחד.

שאלה: למה כשחושבים על ערבות הדדית האדם מרגיש כמו אימפוטנט, ומה אפשר לעשות כנגד ההרגשות האלה?

קשה לקיים ערבות הדדית אם זה אדם אחד, או נניח שהקבוצה כולה לא רוצה, לא שומעת, נמצאת באיזה מצב מיוחד אחר. אלא ערבות הדדית לא סתם נקראת "הדדית", אנחנו צריכים בזה להיות באיזו התכללות, בפעולה, במאמץ פנימי בינינו. ולכן תנסו לסגור את הדברים ולהתאמץ במשך היום, לפחות כמה פעמים ביום, לחזור למאמץ של פעולת ערבות הדדית.

שאלה: למה אנחנו לא מסוגלים לשמוע את הרעיון הזה של חור בספינה בעשירייה, ואפילו לא להעביר אותו לאנושות כמסר?

כי אותו אחד שנניח מאחר לשיעור או לא עושה עוד איזה דברים, הוא ממש עושה עוול לכולם. אם אנחנו כולנו עושים איזו פעולה, ולפעולה הזאת חייבים להיות קשורים וכלולים בה כל חברי הקבוצה, ואותו אחד לא נמצא, אז זה לא שאנחנו יכולים להחליף אותו, הוא ממש בזה שובר את שלמות הקבוצה. ואנחנו כבר לא מסוגלים להתקיים.

כי בקבוצה כל אחד חשוב כמו כל הקבוצה. זה החוק ברוחניות. זה נקרא "אין מקצת ברוחניות". וזו בעיה, בעיה גדולה, צריכים לעבוד על זה. אלא אם כן אנחנו מרשים לכמה כאלו להיות לידינו, ולפעמים כן ולפעמים לא להתכלל איתנו, אז אנחנו לא סופרים אותם, פשוט לא סופרים.

שאלה: למה יש שוני או קושי בין התכללות לבין ערבות? כי ערבות נראה שהיא יותר קשה.

ערבות היא יותר קשה. התכללות נראה לי שהיא מגיעה מלמעלה, מתוך זה שהיינו פעם מאוד מאוד קשורים זה לזה ממש ברצון אחד, בכוונה אחת, בכלי אחד, ואפילו שאנחנו התרחקנו, אבל אנחנו בכל זאת כלולים אלו מאלו כולם מכולם. רק ההתכללות הזאת היא לא ברורה לנו, היא לא בולטת, לא מגולה. מה שאין כן ערבות, אנחנו צריכים בכוח שלנו, בהשתתפות שלנו, להגיע למצב שאנחנו מקיימים את הערבות הזאת בכוח ממש, בלחץ. אז ודאי שזה הבדל גדול, כי התכללות היא בפועל וערבות היא בכוח.

מתוך זה שאני נכלל עם מישהו, זה עוד לא אומר שאני מתחייב, חייב. אבל ערבות, זה כמו שבעולם שלנו, אם אני ערב אז לוקחים אותי במקום ההוא ומכניסים אותי לבית משפט ושם עושים לי מוות, משפט. מה שאין כן התכללות זה יותר פאסיבי.

שאלה: למה יש פחד לקחת אחריות להיות ערבים זה לזה?

האמת, אני לא יודע. כמו שאתם מקיימים כל מיני חוקים רוחניים, אז אתם יכולים גם לקחת את הערבות ולקיים. מה שייצא ייצא, לא ייצא, לא ייצא. זה עדיין לא יותר ממשחק ילדים. אבל בערבות, כבר מלכתחילה אתה מתחיל כביכול להיות חייב, להשתתף עם אחרים, להיות עבורם, הם עבורך, וכן הלאה. זה כבר משהו שאתה לא יכול לברוח ממנו, זה מחייב.

שאלה: איך העשירייה שלנו יכולה להקדים את הבורא ולא שהבורא יעורר אותנו לקיים ערבות בינינו?

תנסו. אתם שואלים אותי איך? פשוט לפנות לבורא.

תלמיד: אנחנו מנסים כל היום. האם יש איזה משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו יותר?

לא, כנראה שאין מספיק רצון, הרצון לא מחובר, לא מגיע רצון אחד לבורא. הבורא מקבל עשרה כאחד. הוא לא יכול לשמוע עשרה רצונות ותפילות כאלה שמגיעות מכל אחד, הוא צריך תפילה אחת, כי בשבילו עשירייה זו נקודה אחת, יחידה אחת. אם ישנה יחידה אחת שהיא פועלת כאחד, שפונה אליו כאחד, הוא שומע. ואם לא, אז לא.

שאלה: תוכל בבקשה לתאר את ההרגשה כשנמצאים בערבות מהרגע שקמים בבוקר, מה מקים אותנו מהמיטה, מה מניע אותנו בפעולות שונות שעושים ביום יום, ואיך תופסים את המציאות מתוך ערבות?

אני קם בבוקר מתוך שאני צריך לגרום לתיקון של מערכת אדם הראשון. ואני אחראי על החלק שלי, שאני חייב להיות בחלק שלי למעלה מכולם, כי כך הוא באמת. כמו כדור, אתה יכול לסובב אותו איך שאתה רוצה, שכל חלק וחלק ממנו יהיה למעלה מאחרים, ככה לגלגל אותו. ואז אני קם כדי לקיים את התפקיד שלי.

תלמיד: ואיך זה גורם לי לתפוס את המציאות? מה זה משנה לי במציאות?

מתוך זה שאתה מרגיש שאתה כולל ואחראי על עשרה חברים שלך, על הקבוצה שלך, אז אתה בתוך הקבוצה הזאת מקיים את כל המציאות, ואתה אחראי על כולם, ואתה מגלה בכולם נוכחות הבורא שממלא אותם, ואז דרך העשירייה הזאת יש לך קשר עימו. כך זה עובד.

שאלה: האם אנחנו יכולים להשתמש בדוגמה של הקשר שנוהגים לומר בברית הנישואין, שאנחנו ערבים זה לזה עד שהמוות יפריד בינינו, לערבות שלנו בעשירייה?

תכתוב אותו דבר, מה יש? זה אותו דבר. מאיפה מגיעה ברית הנישואין? מזה שאנחנו חותמים עם הבורא, או ט' ראשונות עם המלכות, על זה שאנחנו נכנסים לחיבור בינינו. מזה זה מגיע. התוצאות בעולם הגשמי, זה שיש לנו חלוקה לגברים נשים ונישואין וכל זה. זה חלק מסוים מתוך הערבות שאנחנו צריכים לקיים.

שאלה: המצב של הערבות בדרך הוא הרבה פעמים נעלם, ואני בכוח צריך להחזיר אותו. האם יכול להיות שזה יהיה מתישהו מצב רצוי, שאני והחברים נרצה את הערבות?

אם יש לך אהבה, האהבה היא מכסה את הערבות. זה כמו במשפחה, אנחנו לא צריכים לחייב אמא שתהיה ערבה לילדים שלה, כי האהבה כלפיהם היא מחייבת אותה להיות ערבה לילדים. אבל אם אין לנו מידת אהבה, אז אנחנו לא יכולים סתם לקיים את חוק הערבות, אלא רק בכוח לאט לאט להתקרב אליו.

תלמיד: זאת אומרת עדיף ליצור אווירה של אהבה ואז הערבות בעצמה תתקיים?

לא. כדאי גם על זה וגם על זה לעבוד.

שאלה: האם יש התקדמות טבעית של המצבים מחיבור להתכללות לערבות, האם הם נבנים זה על זה? זאת אומרת האם צריך להיות במצב של התכללות לפני שמשיגים את הערבות?

זה תלוי בזה, אני לא יכול להגיד. אתם צריכים לראות את זה בפועל. לא יכולה להיות ערבות בלי התכללות, ולא יכולה להיות התכללות בלי שאתם נמשכים לערבות. אבל התכללות היא בדרך, וערבות היא כבר כסיכום.

קריין: קטע מספר 6.

"יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו. נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו. אם כן הם שְׁאֵר זה עם זה. ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חבירו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל, כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותינו, ולא בצערינו. אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו. וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער ח"ו או באותה טובה."

(הרמ"ק. "הנהגות צדיקים", שלוש עשרה מדות)

קריין: קטע מספר 7.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"."

(בעל הסולם. "מתן תורה", אות ט"ז)

שאלה: הסברת לנו היום שבקיום הערבות, כל חבר בעשירייה צריך להרגיש את עצמו שהוא אחראי על כל החברים בעשירייה. השאלה היא, האם גם צריך להיות באיזו דרישה כלפיהם או להיזהר לא לרגל אחריהם אלא פשוט לתת את הערבות מצידי וזהו?

קשה לי להגיד, כי כל אחד צריך להרגיש את האחריות ואז הוא מתחייב מצדו עצמו כלפי האחרים, זה מצד אחד. ומצד שני כולם צריכים לדרוש מכולם להיות רציניים ומטרתיים, זה הצד שני, ויכול להיות שיש לנו כאן עוד מקום לגבאי ולש"צ, לא יודע איך אתם קוראים להם היום, סדרנים בקיצור, שהם גם דואגים שיהיה סדר וחיבור ולא רק סדר גשמי, גם סדר רוחני בקבוצה, שהקבוצה תהיה בהתפעלות ובהתרוממות. הכול תלוי בעשירייה, איך העשירייה בונה את עצמה.

שאלה: לפי הטקסט מה הוא אותו מצב שאף אחד לא דואג לצרכי עצמו?

אני לא יודע מה להגיד לך. ודאי שזה מצב מיוחד, אבל מה אתה רוצה לדעת מזה? זה שמגיעים לצמצום, זה לא שאין להם רצון, רצון תמיד יש, הרצון לא מזדכך. יכול להזדכך מסך, אבל רצון לא מזדכך. אז יש להם רצון לדאוג לעצמו, מעל הרצון הזה הם צריכים לבנות מערכת, שבמערכת הזאת הם הופכים את הרצון לקבל שלהם שיהיה להשפעה, בעל מנת להשפיע, וכך מתנהגים לאחרים. אז הצורה החיצונה שלהם דומה לבורא לכן זה נקרא "אדם", הצורה הפנימית שלהם, הפוכה מהבורא, לכן זה נקרא "אדם בליעל", זאת אומרת האגו שלנו. מה אתה שואל?

תלמיד: אנחנו יכולים ליצור כזאת אווירה בעשירייה, שכל חבר מרגיש רק את החיבור שלנו?

אנחנו רוצים שכל החברים בקבוצה ירגישו, אני רוצה לתת לעשירייה הרגשה שאני קיים בעשירייה אך ורק כדי להשפיע להם, דרכם לעולם.

תלמיד: עוד אמרת שהתוצאה של עבודה כזאת היא שאנחנו נכללים זה בזה ואז נכללים שוב ושוב ומגדילים את הכלי שלנו. איך זה קורה?

זה לא שייך לנו עכשיו. זה כבר מדרגות, את זה נראה אחר כך.

שאלה: מה הוא תפקיד המסך של המקובלים שהיו לפנינו והאם יש איזה סוג של התכללות עם מצב ערבות שלהם?

כל המקובלים שהיו קיימים בכל הדורות פעלו בלתקן את עצמם, להרכיב את הכלי, להיות כמה שאפשר היה באותם הזמנים בערבות בין כולם. וודאי שכשאנחנו מגיעים לחיבור בינינו, אנחנו משתמשים באותן ההכנות שהם עשו. ודאי, כמו שמשתמשים בספרים שהם כתבו. הם עשו הרבה תיקונים בכלי השבור דאדם הראשון ואנחנו כבר נמצאים אחרי התיקונים שלהם, ולכן יכולים כך להתקדם.

זה מאוד מועיל לנו, וגם אלו שיבואו אחרינו, נקווה שכבר יבואו בזמנינו, שאנחנו נסיים את כל התיקון. האמת לא נשאר הרבה, ומיום ליום אני רואה שזה ממש מתקרב ומתקרב. אנחנו ממש נמצאים כאן במצב שאני חושב שלא נשאר לנו הרבה, רק מיום ליום להוסיף ולהוסיף בערבות בינינו.

שאלה: שאלה מהעשירייה, אם מיעוט הרבים שניים, האם קיים מיעוט הרבים בשביל לבנות ערבות בזמן השיעור?

כן, אפשר גם "מיעוט הרבים שניים" בערבות. אפשר. אבל רצוי בכל זאת להמשיך כמה שאפשר יותר בכלים של עשרה.

שאלה: למה אנחנו לא מרגישים שאנחנו תלויים אחד בשני? כי בשביל ערבות צריך להרגיש שמשפיעים אחד לשני. איך אפשר לקרב את ההרגשה הזאת?

לא, אנחנו לא רק משפיעים אחד לשני, השפעה זה דבר חיצון, אנחנו נכללים אחד בשני. זאת אומרת, אם עכשיו אני נרדם בקבוצה והיא עושה איזו פעולה רוחנית, אז בכל אחד ואחד מהם אני מכניס את השינה שלי ומחליש אותם, בכל אחד ואחד. ואז בחזרה כל אחד ואחד כבר לא יכול לתת מה שרוצה לאחרים, ואז החולשה שלי כבר עוברת דרכו לאחרים, וכולי וכולי. יש בזה איזו חזרה ולופ שלם במה שכל אחד יכול לגרום.

תלמיד: ולמה לא ניתן להרגיש זאת? אנחנו כמו אלו ששטים בספינה וקודחים כי לא מבינים מה הם עושים.

אם זה היה מורגש בך עכשיו היית מקבל את זה בעל מנת לקבל. פשוט מאוד.

תלמיד: אז איך נכון לקרב את זה בשביל שזה יהיה על מנת להשפיע?

צריכים להשתדל לקרב כמו שאתה יכול ולאט לאט זה יבוא למצבים שאתה תתקדם ואז תתחיל להרגיש איך נכון להשתתף בכוח הערבות. זה כוח חזק מאוד.

שאלה: יש הרגשה שהמושג "ערבות" לאחר הכנס עם ההכרחיות לקיים את המסגרת הולך ומשתפר עד להתכללות של אהבה. איך קיום המסגרות שלנו עוזר לנו הלאה לבנות את המסגרת?

בלי מסגרת אנחנו לא יכולים להתקדם, אנחנו צריכים לשמור על המסגרת, קבוצה, עשירייה, שיעורי בוקר, עוד כל מיני דברים. שיעור יום, זה לא שיעור בוקר, בוקר זה בישראל, שיעור יום וכן הלאה. ולכן אנחנו חייבים לשמור על כל הדברים האלה, שזה חוק, אני לא יכול לצאת ממנו. ואז לאט לאט, זאת אומרת בהדרגה, אם אתם תקיימו מה שאנחנו מדברים בשיעור היומי, אתם תראו עד כמה אתם מתקדמים מהר בהתחייבות ביניכם, בהתקרבות ביניכם, בצורה הדדית שאתם בונים את עצמכם. כי הכול תלוי בהדדיות, שאנחנו אוספים שברים של אדם הראשון, איכשהו, מבינים, לא מבינים, אבל מסובבים אותם איכשהו ואז מתוך זה מתחילים להכיר את הכוח העליון.

קריין: קטע מספר 9.

"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."

קריין: קטע מספר 10.

"ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם. וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום."

(הרב"ש. 738. "ברית מלח")

עניין הברית זה עוד לפני התכללות, עוד לפני ערבות.

קריין: קטע מספר 11.

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". 

היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(הרב"ש. אגרת כ"ד)

איך אנחנו מיישמים בפועל את כריתת הברית הזאת? איך אנחנו משתדלים לשמור יום ולילה על החיבור בינינו? זה יוצא לנו? מה אתם חושבים? ודאי שכל פעם אנחנו ניפול, וזה טוב כי אם אנחנו ממשיכים ולא נופלים סימן שאנחנו בגשמיות בלבד. ברוחניות לא יכול להיות שמצב רוחני קיים יותר מרגע. הוא מתקיים ומיד הוא נופל כדי שאנחנו נגיע להבחנה חדשה ועוד הבחנה ועוד וכך נתקדם.

אז איך אנחנו נשמור על עצמנו כל פעם לעלות למעלה מהנפילות? לא לשכוח שכל הנפילות האלה הן כדי שאנחנו נפנה דרך החברים לבורא. סך הכול זה מה שאנחנו צריכים. ורק פנייה שלנו לבורא היא בעצם עוזרת לנו להתקשר, לבנות את הערבות, לבנות את הכלי, לגלות את הבורא ואותנו, את עצמנו, בגמר התיקון. סך הכול אנחנו צריכים רק להיות מוכנים לכל הניתוקים והירידות, וכל הערבות הזאת וכל ההתכללות וכל מה שיש, הכול רק כדי שאנחנו נחזיק ונחזיק בינינו כל הזמן בתפילה וכך נתקיים.

שאלה: מה זה "יום ליום יביע אומר"? מה הפירוש של "אומר"?

"אומר" זה מידה שלמה. יום יום שיהיה לנו רווח, התקדמות ברוחניות.

שאלה: אני יכול להבין וגם לעזור לחברים בעשירייה להבין את הנושא של כדוריות כי זה נובע מהבנה של רשת, והיום כולם מבינים שהם ברשת, אבל אני לא כל כך מבין ולא כל כך יודע להסביר מה הכדור מרוויח מזה אם הוא עולה למדרגה של ערבות?

בלי שהוא נמצא בערבות הוא לא כדור. מה זה נקרא להיות כדור? "כדור" נקרא שהמבנה שלו כזה שכולם קשורים, כל הנקודות שלו קשורות זו לזו ומתקדמות כל הנקודות ותלויות זו בזו.

תלמיד: אבל הצמתים על הרשת הזאת שנקראת כדור הם לא שווי ערך.

אין דבר כזה בכדור. אין. לכן זה נקרא כדור.

שאלה: האם נכון להגיד שערבות זה הקשר בין העשירייה לבורא, כשכל חבר אוהב את חברו כמו את עצמו, בזה שומרים את הקשר בין החברים גם לבורא?

ערבות זה קשר בין החברים, שבקשר הזה הם רוצים לייצב את תכונת הבורא במשהו, ואז לפי עוצמת הקשר הזה שהם בונים, הבורא אז מתלבש בהם, כי כל אחד משלים את השני, מתעלה מעל הרצון שלו, משפיע לכולם ומתוך זה משפיעים לבורא. הם בונים בתוך הערבות הזאת את תכונות הבורא, צורת הבורא. זה בעצם נקרא "נצחוני בניי"¹. כך אני הייתי אומר.

שאלה: כשיש בעיה בין שני חברים האם הם אמורים לפתור אותה בין שניהם או בתוך העשירייה?

רצוי בתוך העשירייה, אלא אולי קודם שידברו ביניהם, ישתדלו לבנות מערכת יחסים נכונה בין שניהם, אבל בעצם כל העשירייה צריכה להיות גם במשהו מעורבת אולי. אלה דברים שאי אפשר לקבוע, כאן אין חוקים, יש בזה כל כך הרבה שינויים, אבל ודאי שזה חייב להיות ברוח שאנחנו כולנו ערבים, אנחנו כולנו מגיעים לכלי של אדם הראשון, ולכן בסופו של דבר, עלינו להתחבר במידת הערבות השלמה, שהבורא יתגלה בינינו גם בצורה השלמה.

שאלה: האם אפשר לומר שאפשר למדוד את הדרגה הרוחנית שלנו לפי מידת הערבות בינינו?

ודאי שכן, מידת הערבות קובעת את הדרגה הרוחנית. רק בינתיים אנחנו לא יכולים למדוד לא את זה, ולא את זה. ערבות זה יותר שייך לכלי בינינו, עד כמה שאנחנו מחוברים. והדרגה הרוחנית יותר שייכת לעוצמת האור שיכול להתלבש בתוך הכלי הזה. עוד מעט נדבר על זה, נעבוד עם הכול.

שאלה: נראה לי שאני קצת מבולבל, אז אני פשוט אשאל. האם הערבות זה מצב שבו אנחנו לומדים על התיקון, שאנחנו לומדים על האחריות ההדדית ואהבת הזולת וכמובן יחד עם הסיוע של "אין עוד מלבדו"?

כן.

שאלה: מה הכוונה "בהעלותך את הנרות"?

את זה אנחנו נלמד בזמן אחר.

שאלה: עכשיו כשדנו בעשירייה בסדנה, דיברנו שהערבות וההתכללות, זה כאילו אחד בתוך השני. השאלה האם אנחנו קודם כל מסיימים תיקון על ביטול, ואחר כך התכללות, ואחר כך ערבות או שהכול נכנס אחד בתוך השני, ורק אז אנחנו מוכנים לקבל את התיקונים. איך באמת העבודה?

אני לא יודע מה אתה שואל בדיוק.

תלמיד: האם אני קודם כל רוכש ביטול ואחר כך אני נכנס לתוך התכללות, ואחר כך נכנס לתוך ערבות או שאחד כלול בתוך השני?

זה גם כלול בתוך השני. זה עניין של המדרגות, וזה אחד כלול בתוך השני, אבל ודאי שהכול מתחיל מהביטול. אבל כדי לעשות ביטול, אתה צריך גם לדעת כלפי מי אתה עושה, כלפי מה אתה עושה, באיזה הבחנות אתה מגיע להכרחיות שאתה צריך לעשות ביטול.

אני ניסיתי כל פעם לעשות ולעשות כל מיני דברים, חשבתי שאת הכול בכל זאת אני חייב לעשות. אחר כך אני הגעתי למצב שאין, אני אפס גמור, ואין לי שום דבר, "טוב לי מותי מחיי", אני לא מסוגל לשום דבר. ואז אני מבין שאני צריך לפנות לבורא, ושהוא יסדר לי. זה מצב אחד. אחר כך אני מגיע למצב, שכדי בכל זאת לנהל את ההתקדמות שלי, לדחוף אותה קדימה, אני צריך עשירייה, זה מצב שני. אני נכנס לעשירייה, אני מבקש מהבורא שייתן לי אפשרות להתכלל בתוך עשירייה, זה המצב השלישי. אחר כך עם העשירייה יחד, אני מגיע לאיזה חיבור ותפילה מיוחדת לבורא, שיעזור לנו לבנות מהעשירייה להיות "כאיש אחד בלב אחד", שבהרגשה הזאת, בכלי אחד, שאנחנו נרגיש אותו. דווקא מפני שאנחנו נמצאים כולנו שונים, אבל רוצים להתחבר למעלה מהשוני "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אנחנו בונים את הכלי ששם הבורא יכול להתגלות. בפער בין השוני שלנו לבין הנטייה להיות כאחד. וכאן אני כבר עובד עם ההתכללות והערבות בצורה יותר ויותר גבוהה, וכך הולך.

שאלה: כשאנחנו מתחילים לעבוד על הערבות ביחד בעשירייה, האם ההרגשה הזאת שאנחנו מתחילים לבנות בינינו מתגברת ומתעלה מעל הרגשת האהבה העצמית?

היא מתגלה מעל האהבה העצמית. כי באהבה עצמית, אני רואה שאני מודד כלפי האהבה העצמית את ההתעלות שלי. וכל פעם אני נופל לתוך אהבה עצמית, וכל פעם אני עולה מעליה יותר גבוה, ושוב נופל לתוך אהבה עצמית עוד יותר, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וכך שוב עולה עוד יותר גבוה, וכך אנחנו מתקדמים. עד שמוצאים את כל מה שיש לנו בבור שלנו של אהבה עצמית, ומעלים את זה להר גבוה. ככה זה עובד.

שאלה: למה ברוחניות נמצאים רק רגע אחד ונופלים ובגשמיות נשארים תקופה ארוכה?

כי ברוחניות, אם אתה השגת רוחניות באיזו מידה, אתה במידה הזאת לא צריך יותר להיות. זהו, השגת, עכשיו אתה צריך להשיג את המידה הבאה, יותר גבוהה. ולכן אתה מיד מחליף את המצב, לא לפי רצונך, אבל ככה מחליף. מה שאין כן בגשמיות, זה לא שייך לתיקון הרצונות, ולכן אתה יכול להיות הרבה זמן ברצון אחד, לחיות ממש שנים.

שאלה: כל יום, כל אחד מאיתנו כותב שורה מהתפילה, בשביל התפילה המשותפת של העשירייה. אבל יוצא או שאנחנו לא מצליחים בכלל להגיע לתפילה, אין מה לכתוב משהו בעל ערך, או שנשארת אותה תפילה, אתה כותב אותה שורה. מה לעשות? הרי צריך להיות בורא חדש כל יום.

זה מצב לא טוב וגם מצוי, שככה זה קורה להרבה אנשים, להרבה קבוצות, אבל אתם צריכים בכל זאת להיות מודאגים.

כל יום אתם צריכים להיכנס לבורא ולדבר עימו, נגיד שתיים, שלוש דקות. אפילו לא חמש, עשר, מספיק שתיים, שלוש דקות. אתם צריכים לפני זה לחבר מראש איזו פנייה שאתם תדברו אליו. זה דבר מאוד חשוב, ושזה לא יקרה סתם.

קריין: קטע מספר 12.

"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. [...] וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

באמת אולי בהתחלה, ברגע הראשון, זה לא מובן. אבל איך יכול להיות שאדם שרוצה לצאת מהאגו, איך יכול להיות שהוא מתפלל עבור עצמו. להתפלל עבור עצמו לצאת מהאגו, אנחנו לא עושים את זה. אנחנו עושים עבור חיבור עם הזולת. כאן יכולה להיות שאלה מאוד גדולה "אני צריך להתפלל לצאת מהאגו או אני צריך להתפלל עבור להתחבר עם הזולת, לצאת אל הזולת?" אז אנחנו, תמיד לצורה חיובית צריכים לשאוף. איפה באמת נמצאת תכונת ההשפעה.

ולכן לא לבכות "אני נמצא באגו, תציל אותי מהאגו", לא. אלא לבקש "תחבר אותי לחברים, תן בינינו כוח חיבור." לא על השלילה לדבר, "תציל אותי מהאגו", אלא על החיוב, "תחבר אותי עם החברים".

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להיכנס כל יום לבורא, לדבר איתו שתיים, שלוש דקות, מה זה אומר?

אתם צריכים כך לתפקד. יש לכם כניסה לבורא, אפילו חמש דקות אם אתם תרצו, אין שום בעיה, אבל לפחות שתיים, שלוש דקות. כשאתם נכנסים, יש לכם אפשרות להגיד לבורא מה שאתם רוצים, אז אתם מדברים את תפילת העשירייה, כי רק היא מתקבלת בבורא, לא תפילת יחיד. כל אחד שבוכה או על עצמו, אפילו על הזולת, אפילו להתחבר עם הזולת, זה לא עובד, זה רק גורם נזק. לא נגרם נזק רק על דבר אחד, אני רוצה לגרום חיבור לעשירייה, ולכן אני מבקש, "תן לי כוחות שאני אשתדל לעשות את זה, תעשה את זה". זאת אומרת, הכול מחוצה לי כמה שאפשר, שאני אהיה מעורב בזה כגורם, אבל לא יותר, לא כמקבל מזה משהו.

תלמיד: אז מה זה הכניסה, מה המדד לזה שאנחנו עושים את נקודת הכניסה?

כניסה לבורא?

תלמיד: כן.

אתם הכנתם ביניכם תפילה אמיתית, נכונה, רוחנית שבטוח הבורא לא יזרוק אתכם עם התפילה הזאת, שהיא ממש יוצאת אגואיסטית, ואז אתם רוצים להיכנס לבורא ולקרוא לו את המכתב שכתבתם, זאת התפילה שלכם.

שאלה: אנחנו אמורים להרגיש שנכנסנו או שיכול להיות שלא?

תנסו כמה פעמים ותתחילו להרגיש.

שאלה: יש לנו שאלה מעשית לגבי התפילה. שמנו לב שאנחנו מתפללים וכל חבר שופך את הלב אבל קשה לחבר את זה יחד כי מדובר ברצונות פרטיים, אינדיבידואליים. ואנחנו רוצים להבין איך אפשר להשתמש בלב ובשכל באותה תפילה כדי להתקרב עוד זה לזה, האם תוכל לכוון אותנו? למשל, אולי נוכל להשתמש במה שדובר בשיעור הבוקר שזה יהיה הכיוון שלנו לתפילה יומית?

שיהיה כך, שיהיה שיעור בוקר. תנסו משיעור הבוקר לחבר תפילה. כן. זה טוב. תעשו את זה, אחר כך תקראו לנו לכולנו כדוגמה.

תלמיד: רק לשתף, אנחנו קיימנו את ההנחיות שנתת לנו אתמול. התפללנו כל היום, עשינו את זה דרך עבודה על מסמך ובסוף היום עשינו ברור וגילינו שהיינו כל כך מפורדים. אבל דווקא הברור הזה גרם לנו לחיסרון גדול מאוד לצעוק לבורא. אז זה גם מועיל. אבל יחד עם זה הרגשנו שאנחנו חייבים למצוא דרך לכוון את עצמנו יותר ומכאן באה השאלה הזאת.

בטוח שתמצאו את הדרך, יפה. כמו שבעל הסולם כותב, ומה שאתם תגלו, אתם תגלו ואף אחד אחר.

שאלה: מה יותר חשוב בתפילה של העשירייה, שתהיה לנו תפילה אחת משותפת או שכל חבר יוסיף לתפילה?

בתפילה שלנו הכי חשוב שאנחנו נברר מה המטרה המשותפת שלנו, מה המצב הנוכחי המשותף בינינו, ואיך אנחנו רואים שאנחנו מגיעים מהמצב שלנו למטרה ואיך אנחנו מבקשים שהבורא ישתתף בזה. למה אנחנו לא יכולים בלעדיו, ולכן אנחנו באים אליו ומבקשים ממנו. ודבר הזה, פשוט אנחנו עכשיו רואים שהוא בנפשנו, שאם אתה לא תעזור לנו אנחנו מתים. רק על התשובה שלך על הבקשה שלנו אנחנו בונים את העתיד שלנו, אם לא, זה המוות. כך אנחנו צריכים לחבר ולהרגיש שזאת הבקשה שלנו לבורא. אם הוא לא עונה לנו אז "טוב לי מותי מחיי".

שאלה: מה הופך את הדעה של כל אחד למשהו שהוא משותף לכולם?

זה שאנחנו מדברים בינינו ובדיבור הזה אנחנו מבררים שבעצם אנחנו מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה, מרגישים את המצב שלנו, מבינים במה הבורא צריך לעזור לנו, איך אנחנו פונים אליו. לאט לאט על ידי הדיבורים האלה אנחנו ממש רוצים לפנות באותן המילים, אין שום הבדל בינינו. אחרי שאנחנו כך מבררים אנחנו יכולים להגיד למישהו אחד והוא יחבר לנו את הפנייה ואנחנו נגלה באותה פנייה שזה בעצם כאילו שאני כתבתי ולא הוא או מישהו אחר. זה בירורי הקשר בינינו, טוב שכך יהיה.

שאלה: אם אנחנו יודעים שהבורא נמצא בתוך החיבור בינינו וברגע שאין חיבור מאוד קשה להבין למי לפנות בדיוק, אז למי אני פונה עם הבקשה?

לחברים, למי אתה יכול לפנות אם אין ביניכם חיבור? אם אין ביניכם חיבור זה נקרא "אין אלוהים בקרבי". אז קודם כל למצוא חיבור בינינו. אם אתם תחפשו כל אחד חיבור אז יצא לכם קשר לא עם הבורא אלא פסיכולוגיה והפעולות האלה הן פעולות דתיות ולא פעולות רוחניות, כי לבורא כמו שלמדנו לא פעם אי אפשר להגיע אלא אך ורק על ידי החיבור.

תלמיד: אבל ברגע שאין חיבור אני רוצה את החיבור הזה, אני פונה לבורא בשביל החיבור, אני רוצה להשיג איזה חיבור, להתחבר לחברים, אז ממי אני מבקש? את מה אני מבקש?

כן, אתה יכול לפנות לבורא ולבקש ממנו אפילו שאין לך עשירייה ואין לך חיבור עם אף אחד אבל זו עדיין עבודה לא רוחנית אלא עבודה שהיא התקדמות מסוימת, זו התחלה.

שאלה: האם זה נכון במשך שיעור בוקר בהתאם לחיסרון שמרגישים לברר את התפילה המשותפת שנבנה אחרי השיעור?

כן, זה טוב לברר. אחרי השיעור כדאי אולי, אם יש לכם זמן, להתאסף ולכתוב סיכום מהשיעור ומה אתם ממליצים לכל אחד ואחד, על מה הוא יחשוב, ועל מה אתם תדברו אחר כך במשך היום, פעמיים נגיד כשאתם נפגשים עוד חוץ מהשיעור ומה אתם תכתבו לבורא. לא מיד אלא אולי במשך היום תחשבו על זה ובערב לפני שאתם הולכים לישון אתם יכולים כבר להגיע לסיכום לפנייה לבורא ותכתבו את זה, תדברו על זה, תקראו את זה יחד, זה מאוד מועיל.

קריין: קטע מס' 13.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. [...] ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים."

("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)

קריין: קטע 14.

 "העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים. 

זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג. אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל." 

(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

שאלה: למה אני מרגיש כשאני עומד בתפילה כאילו זה אני עומד בתפילה, ולא נעלם האני?

לא הבנתי.

תלמיד: למה כשאני נמצא בתפילה אני מרגיש את האני שמתפלל לחברים? למה לא נעלם הדבר הזה, "האני"?

איך יכול להיות שהוא ייעלם? אז מי יישאר? ממי תצא התפילה?

תלמיד: כוח העשירייה. ההתכללות כולה, הביטול הזה. כאילו כל החברים שעומדים בלבי.

אז אתה מתפלל מהביטול. אבל בכל זאת זה אני שביטל את עצמו. האגו לא מתבטל, הוא רק מקבל צורות שונות, אחרות, אבל הוא לא מתבטל, זה חומר הבריאה. לכן אל תחשוב על זה. איפה שהכיוון שלך, המחשבה, הרצון, הכיוון שלך, שם אתה נמצא.

שאלה: רציתי לשאול לגבי הנושא של התפילה בבוקר. אנחנו הכנו מסמך שבו כל אחד מעלה את התפילה שלו בסוף השיעור. בשעה חמש יש לנו זמן, אנחנו גם מנסים לראות איך להפוך את זה לתפילה אחת. אמרנו שנעשה עוד פעם ועוד פעם עד שבסוף תצא לנו תפילה אחת. מה דעתך על התהליך הזה?

אני לא יודע. קודם כל תעשו מה שאנחנו דיברנו בשיעור, ואחרי זה אם אתם רוצים להוסיף תוסיפו את זה.

תלמיד: הסברת עכשיו משהו, תוכל לחזור על זה? האם תוכל להסביר שוב מה לעשות בסיכום שיעור?

בסיכום שיעור לעשות סיכום שיעור, עם מה אנחנו פונים לבורא? איזו בקשה העשירייה יכולה עכשיו להעלות לבורא. לעשות את זה בתוך חמישה משפטים, לא יותר.

תלמיד: כן, אבל אז יוצא שכל אחד בעצם אומר מה שהוא חושב ואנחנו לא מגיעים לדבר אחד, ואם כל אחד זורק סתם מילה באוויר והשני משלים אותה זה גם לא נראה מספיק עמוק.

תדברו ביניכם ואתם תראו עד כמה המשפטים שאתם פולטים לאט לאט מתחברים לכמה משפטים לעניין. ברור שזה צריך לצאת מאיתנו וברור שזה צריך להגיע למצב שמגיע לבורא. זה הכול, אז להשתדל.

שאלה: כשאני מתפלל אני מתפלל עבור החברים או עבור העשירייה ואם אנחנו כותבים ביחד בעשירייה אז על מי אנחנו מתפללים על עצמנו או על כל העשירייה?

אני לא יודע, אחרי כל השיעור הזה אני עכשיו אתחיל להסביר לך, על מה דיברנו?

תלמיד: בשני הפסוקים האחרונים כתוב בפסוק אחד כתוב "מתפלל עבור חברו", ובפסוק שני אנחנו מדברים על זה שאנחנו מתפללים עבור העשירייה.

עשירייה או חבר זה אותו דבר, משהו מחוצה לי, שאני לא מתפלל על עצמי.

שאלה: ואם אנחנו כותבים את התפילה ביחד כעשירייה אז על מי אנחנו מתפללים?

על מי? על הקבוצה שלנו. על הקבוצה אתה יכול להתפלל ולבורא.

שאלה: אנחנו מבקשים כל הזמן, יום ולילה מבקשים ואנחנו לא מרגישים שיש תשובה מהבורא. ואם יש תשובה, איך אפשר להרגיש את התשובה?

סימן שאתם לא מבקשים טוב.

שאלה: אתה יכול לתאר לי מה זה נקרא בקשה נכונה?

כמה אנשים מגיעים אליך עם כל מיני בקשות ואיך אתה מקבל אותן, ואיך אתה מגיב עליהן? אני שואל אותך, זו העבודה שלך.

תלמיד: כשבאים אליי עם בקשות, הם באים עם כל מיני שטויות שלהם, "מגיע לי פה, מגיע לי שם".

אז הבורא גם חושב ככה, "זה לא בקשות אליי מה שהם מדברים, מה האדם הזה רוצה, איזה שטויות הוא מדבר", ואז הוא זורק אתכם.

תלמיד: אז מה אני צריך לבקש כדי שהבורא ישמע אותי, או שהעשירייה תבקש, מה הנוסחה?

אנחנו מבקשים מהבורא כוח השפעה ואהבה.

תלמיד: אבל כרגע אין לנו את זה.

יותר מזה אנחנו לא צריכים. זה שאין לנו זה נכון, אבל האם אנחנו צריכים אותו, את כוח ההשפעה והאהבה? זאת השאלה.

תלמיד: לזה אנחנו שואפים.

שואפים?

תלמיד: ודאי.

בקיצור תחשבו על זה.

תלמיד: איך מתקדמים?

רק על ידי תפילה. אני אומר לך סוד גדול מאוד, רק על ידי תפילה.

תלמיד: אז כל העשירייה צריכה להיות בראש אחד.

בראש אחד לבורא אחד עם בקשה אחת, הכי חשובה. לא לעשות שם איזו רשימת בקשות, אלא רק דבר אחד, את זה אני רוצה. מה אתה רוצה?

תלמיד: חיבור.

לא.

תלמיד: להשיג את ההשפעה.

דבקות בבורא, מכולם, מכולם. שאנחנו כולנו מתחברים בצורה כזאת שלאחד הזה שאנחנו בונים בחיבור הזה, זה יש לו כוח, יש לו עוצמה, יש לו צורה שהוא בדיוק מתחבר אל הבורא. את זה אנחנו רוצים.

תלמיד: ומתי נקבל את זה?

מתי שמבקשים נכון מקבלים, ואם לא מקבלים סימן שלא ביקשת נכון ואז צריכים לברר מה חסר לנו בבקשה שלנו.

(סוף השיעור)

---

1. "נצחוני בני, נצחוני בני" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא).↩