שיעור בוקר 19.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 799, מאמר:

"מהו מבול מים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 799, מאמר: "מהו מבול מים, בעבודה"

העבודה שלנו מתחלקת בעיקר לשני חלקים. החלק הראשון הוא בתוך הדעת, כשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה ולומדים כל מיני אלמנטים, איפה אנחנו נמצאים, עולמות, ספירות, פרצופים. עדיין אין לנו שום מושג בעולם העליון, על אף שאנחנו לומדים את השמות וההגדרות.

החלק השני הוא כשאנחנו כבר עוברים להרגשת העולם הבא, זה נקרא תכונות השפעה, אמונה למעלה מהדעת, זו כבר כניסה לעולם העליון. אנחנו מדברים על זה ומתחילים להרגיש את המציאות דרך כוח ההשפעה מכוח קטן יחסית עד כוח גדול, וכך מתקרבים מבינינו לבורא ומפתחים בנו כוח השפעה.

נראה עכשיו גם מה כותב רב"ש במאמר "מהו מבול מים, בעבודה". זאת אומרת, יש לנו מי מריבה, מים זדונים, מים רגועים ועד מי המבול, נראה איך אנחנו עוברים כל השלבים האלו שכנראה צריכים לעבור, ומגיעים למי מנוחה.

מהו מבול מים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ד'
1988/89 - מאמר 4

"בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.

קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.

על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".

אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.

וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".

וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".

וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.

מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.

ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".

כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".

(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".

ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.

אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.

מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.

לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.

אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.

וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".

שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.

כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.

מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.

אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.

נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.

ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".

מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.

ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.

א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.

ב. קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.

וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.

מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.

וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת."

שמענו טוב את המאמר, זה מאמר מיוחד מאוד, שמסביר לנו בעצם את כל המצבים שמצפים ומחכים לנו בדרך למטרת הבריאה, לקו האמצעי.

שאלה: מדובר במאמר על "דעת פנימי" ו"דעת תורה", למה הכוונה?

יש לנו רצון לקבל, ואם אנחנו הולכים בדיוק לפי הרצון, זה נקרא הרצון לקבל בעצמו. אם אנחנו הולכים למעלה מהרצון לקבל, ברצון להשפיע, אז זה נקרא אצלנו ללכת באמונה למעלה מהדעת. אם כך, יש לנו אפשרות ללכת בדעת או בכוח אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: למה כשבן אדם עובד בלימוד ובחיבור עם החברים ביתר רצינות, השאלות "מה ומי" חדות יותר?

ככל שאדם מתקדם לכוח ההשפעה כך השאלות יותר מנוגדות לזה ולכן יש לו בעיה ללכת למעלה מהדעת והוא צריך כל הזמן להוסיף בזה כוחות.

שאלה: איך האדם משלב שני כוחות מנוגדים עד שהוא משכנע את עצמו ללכת לכיוון הבורא?

הוא כל הזמן משתדל ללכת בקו הימין, באמונה למעלה מהדעת, ואז הוא רואה עד כמה הכיוון הזה הוא מנוגד לטבע האגואיסטי, וכך מתקדם.

שאלה: במאמר כתוב שאי אפשר להשיג משהו בלי אמונה. איזו מין אמונה צריכה להיות כדי להצליח בעבודה?

אנחנו צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת. דעת זה הידע, מה שמורגש, מה שמובן, מה שמתגלה, ואמונה למעלה מהדעת היא כבר כוח הבינה שאנחנו משתדלים להתקשר אליו וכך ללכת, לעלות במדרגות, תמיד למעלה יותר מהדעת. וכך כל פעם כשאנחנו נופלים לדעת אנחנו משתדלים לעלות למעלה ממנה.

תיכף נעשה עוד תרגילים אולי.

שאלה: האם בתוך העבודה בעשירייה אנחנו בונים את התיבה בינינו? ואם כן, מה הן השאלות "מי ומה" בתוך התיבה שאנחנו בונים?

אנחנו בונים תיבה משאלות "מי ומה", ובתיבה הזאת אנחנו ניצולים ממי המבול.

שאלה: מובן מהמאמר שאין לנו עבור מה להתפלל, חוץ מלקבל כוחות, כוח להתגבר, לעשות עבודה.

נכון.

תלמיד: אז למה אנחנו כל הזמן נמצאים באיזה חיסרון, בבקשות מסוימות שתמיד מבלבלות אותנו, למה אנחנו לא יכולים להתמקד בתפילה הזאת?

אני לא מבין אותך. אנחנו נמצאים כל הזמן ברצון לקבל שלנו, ויכולים להתעלות מעליו לעל מנת להשפיע רק בתנאי שנסדר את הכוחות ונלך לפי זה, זו העבודה.

תלמיד: אני מבין את זה בראש אבל אני תמיד נופל לתוך הרצון הזה, ומבקש דברים שאין מה לבקש עבורם בכלל.

כי אתה עדיין לא דבוק לחברים ולא יכול לסדר איתם יחד צורת עלייה, או יותר נכון אפילו צורת סירה שאיתה אתה הולך למטרה.

תלמיד: אז כשאנחנו מעלים איזה חיסרון בעשירייה, מה אנחנו צריכים לעשות איתו?

שהחיסרון הזה יהיה שייך לכולם ושייך לבורא, ושהבורא יקיים את הרצון.

תלמיד: אז על מה מתפללים בסופו של דבר?

על כך שאנחנו רוצים להיות באותו רצון משותף בינינו, שהוא הסירה.

תלמיד: אז איפה הבקשה עבור הכוחות?

לפני זה, כשאנחנו מבקשים שיהיה לנו כוח.

תלמיד: אז התפילה באה לפני שעובדים עם החיסרון?

כן.

שאלה: למה לבקש כוח התגברות זה לא נקרא לקבוע לבורא תנאים, ולבקש גדלות ה' זה כן נקרא לקבוע לו תנאים?

כי אנחנו לא יכולים לעלות, לא יכולים להינצל מכוח הפירוד, כוח השבירה, אם הבורא לא ייתן לנו כוח לחיבור ולעלייה.

תלמיד: אבל איך לבקש ממנו אם לא תהיה לנו גדלות ה'? איך אנחנו יכולים לעבוד בלי חומר הדלק הזה?

אנחנו לא משיגים גדלות ה' במובן האמיתי, אלא אנחנו מחזיקים בכך שהבורא הוא גדול על ידי כך שכל אחד דבוק באחר בזה שהבורא גדול, על אף שלא משיגים את הגדלות שלו.

תלמיד: אבל רב"ש אומר שזה תנאי תבקשו את זה ולכן זו לא בקשה נקייה. בקשה נקייה היא רק כוח התגברות.

כן. זה מה שאמרתי עכשיו.

תלמיד: מהו כוח התגברות בעשירייה?

שאנחנו רוצים רק להיות בהשפעה הדדית בינינו ולבורא.

תלמיד: וזה לא נקרא לקבוע תנאים לבורא, שאם את זה לא יהיה לנו אז לא נוכל לעבוד?

לא. כי זה לפי התנאים שהוא הציב לפנינו.

תלמיד: אז מצידנו זה רק להיות בזה, להיות במצב הזה שאנחנו משפיעים לו.

כן. אנחנו מאתרים את המצב שהוא סידר לנו, ומאותו מצב אנחנו יכולים לבקש.

שאלה: איך אנחנו מפתחים את כוח ההשפעה בעשירייה כדי שהמחבל לא ינצח אותנו אחד אחד?

בכך שכולנו קשורים יחד ולא רוצים שום דבר מלבד להתקרב יחד לבורא, או יחד להעניק לבורא אפשרות להיות בנו.

תלמיד: כשאתה אומר יחד, אני מאתר כמה נקודות. נקודה ראשונה, שמבחינים שאין עוד מלבדו והוא טוב ומטיב, למרות שאנחנו לא מרגישים זאת אולי. הנקודה השנייה זו המשימה שלי לרומם את החבר אל המצב של אין עוד מלבדו וטוב ומטיב. את זה אני יכול לעשות רק אם אני מראה לו דוגמה של שמחה, של גדלות הבורא בעבודה שלנו. נקודה שלישית זאת התפילה, כשאנחנו מבררים מה חסר לנו בדרך, מעלים מתוך הלב תפילה, ואם היא לא נכונה הבורא, אז יתקן אותה.

נכון.

תלמיד: עוד נקודה שנדמה לי שהיא חשובה. אם החבר בעשירייה לא מצליח להצדיק את הבורא, אז הוא מקבל את זה כעונש כביכול, לא בגלל שהוא עשה משהו לא טוב, אלא על מנת לתקן את נשמתו. אז יכול להיות שיש לו תפילה מאוד חזקה אבל אנחנו כחברים מעלים את החיסרון שלו לבורא ואחר כך הוא ממשיך את העבודה שלו. ואז התפילה הזאת מהלב היא מאוד קרובה לבורא, יש מצב שאתה כבר בביטול.

אנחנו עוד נחשוב על כל זה.

שאלה: האם את התיבה אנחנו בונים מכוח הערבות בינינו?

כן, ודאי.

שאלה: איך עשירייה בונה את התיבה כדי שחבר יוכל להיכנס אליה כל רגע? כי בחוץ יש היום אתגר, קולות חזקים שיכולים לבלוע כל חבר, והעשירייה צריכה להיות תיבה כזו שכל אחד יוכל כל רגע להיכנס אליה?

למדנו את זה. צריך תמיד לחשוב על החברים ולהשתדל לחבר אותם שיהיו יחד בלב של כל אחד, ושזה יהיה הכלי להשגת הבורא.

שאלה: מהו הדבר שהכי מעכב את האדם מלהיכנס לתיבה?

התיבה עדיין לא מוכנה. "תיבה" היא אנשים הקשורים זה בזה ונמצאים בערבות זה לזה, כך שהערבות הכללית היא התיבה.

תלמיד: מה הדבר שמפריע להשיג ערבות?

להיות בערבות, שאנחנו עדיין לא נמצאים בערבות.

תלמיד: למה קשה לנו להשיג את הערבות?

קח את מאמר "הערבות" ותראה מה שחסר.

שאלה: יש קו ויש עליו קליפה. אנחנו מתחילים מתיקון הקליפה של קו ימין. אנחנו מצליחים לקבל תיקון ומסוגלים לעשות זאת למעלה מהדעת, אבל זה ממית את הרצון לקבל. אחר כך מגיעה קצת התעוררות של הרצון לקבל ואדם לא מסוגל לעמוד, הוא מבקש שיתנו לו חשיבות, ורק אז הוא יכול להתחיל לעבוד עם הרצון לקבל, זאת שאלה "מי", כמה שהבנתי.

אחר כך מגיעים לקו שמאל, שהרצון לקבל מתעורר ומולו קליפה, האדם תמיד נשאר בדעת מעל האמונה, והוא מבקש תיקון, וזו קליפת קו שמאל. האם הקליפה של הקו האמצעי היא שהוא לא מסוגל להעלות את קו ימין מעל קו שמאל כשמגיעה דעת דקדושה, שכל פנימי?

זה עוד לפנינו.

שאלה: כתוב שאדם צריך להסתתר כדי שהמחבל לא יאתר אותו. איך המחבל הזה בא לידי ביטוי, ואיך עלינו להסתתר?

להיכנס לצמצום. לא להשתמש בכוח הקבלה ולא בכוח ההשפעה כי זה קרוב להפסד, אלא רק להיכנס לצמצום.

תלמיד: מה זה אומר לא להשתמש לא בקבלה ולא בהשפעה?

כלומר אני לא מחליט שום דבר, אני לא עושה שום דבר, אני רק מצמצם את הרצון לקבל שלי.

שאלה: אנחנו עובדים הרבה עם הדעת כדי להיות מסוגלים להתעלות למעלה מהדעת. מה המצב, החלל הזה, המקום שבו אנחנו עולים למעלה מהדעת?

בלמעלה מהדעת אנחנו נמצאים בקו האמצעי. כשאנחנו מתבססים על הדעת ועולים מעליה, אז נמצאים למעלה מהדעת.

תלמיד: איך משתמשים בדעת כדי להתעלות למעלה מהדעת?

אם יש לנו דעת, אז אנחנו מתפללים כדי שיהיה לנו כוח לעלות למעלה מהדעת.

תלמיד: איך למנוע שהדעת לא תסחף אותנו לקו שמאל?

רק על ידי מאמץ בינינו.

תלמיד: התיבה מגינה עלינו ממי המבול. איך אנחנו עובדים בתיבה באמונה למעלה מהדעת אם אנחנו מוגנים מהכוחות השליליים? כי כשאנחנו בתיבה אנחנו כבר לא מרגישים את כוחות השמאל, איך אנחנו עובדים איתם כדי להתעלות למעלה מהדעת?

אתה מרגיש את כוחות השמאל שעומדים מבחוץ ורוצים לפרוץ אליך, ואתה כל הזמן צריך להחזיק את עצמך בקשר עם הבורא כדי שלא תהיה פריצה.

שאלה: יש תחושה שאחרי כל הגלגולים והמאמץ המסך שלי עדיין חלש מאוד. זה גורם ייאוש גדול, מה לעשות?

צריכים להמשיך והעיקר ביחד, עדיין אין לנו את הכוח המשותף, ולכן אנחנו כבר מתחילים לבכות לפני שעשינו מאמץ אחד נכון. אנחנו צריכים להתאחד ולפנות לבורא ולדרוש ממנו שיעזור לנו, שייתן לנו הכוונה נכונה לבצע פעולה אחידה לחיבור.

תלמיד: אני מבין, אבל אני ממשיך לטעות.

זה יבוא, עוד קצת ניסיון, חכה, עוד מעט.

שאלה: נראה שיש כאן הזמנה להיכנס לבינה, כלומר להשיג את החופש בזה שאני לא רוצה כלום, אבל אם אני לא רוצה יותר כלום אז איך אני יכול להשיג ולממש את הרצון לדבקות בבורא?

את זה הבורא יעשה. אתה צריך רק לגלות את החיסרון שלך ולהראות לבורא את החיסרון הנכון, ואז הוא מתקן. העבודה היא העבודה שלו, לכן היא נקראת "עבודת ה'", עלינו רק לברר ולהראות שאנחנו רוצים את זה לתקן.

תלמיד: בינה זו השפעה מוחלטת, אני לא מודאג יותר מהחסרונות שלי במצב של בינה.

כן, אבל לזה צריכים עוד להגיע.

תלמיד: אבל אם אני נכנס לתכונת הבינה אז אני לא רוצה שום דבר, כביכול אין לי שום רצון לכלום.

לא, אתה לא מבטל את הרצון לקבל.

תלמיד: אז מה קורה עם הרצון לקבל שלי?

כשאתה נמצא בבינה אתה מאזן את הרצון לקבל שלך עם הרצון להשפיע.

שאלה: מאיפה יש לאדם כוחות ללכת בעיניים עצומות אם הוא לא רואה את גדלות הבורא? כפי שכתוב כאן, בשביל להגיע לחפץ חסד צריכה להיות תפילה ורק הבורא יכול לתת את הכוחות האלו.

הוא מקבל את זה מהקבוצה דרך החברים.

תלמיד: איך מתרחשת התפילה הזאת, אם האדם לא רואה את גדלות הבורא?

הוא כביכול מקבל את זה מהחברים אפילו אם בעצמו לא מגלה ולא רואה, אבל כשהוא מתקרב לחברים, אז הוא מרגיש שזה נמצא בהם.

שאלה: האם קורה כך שמההתחלה מתעורר כזה רצון להתבטל בפני החברים ואחר כך זה עובר כלפי הבורא?

לכן נאמר "מאהבת חברים לאהבת הבורא".

תלמיד: אבל בכל זאת איך זה קורה בנקודה הראשונה ההתחלתית שאדם מאבחן את עצמו? איך בכלל הוא יכול לאבחן את עצמו במצב השפלות בלי שיראה איזושהי גדלות הבורא?

יש לו את הגדלות של הקבוצה, הוא צריך להגדיל את החברים.

תלמיד: למען מה להעלות את גדלות החברים?

כדי להתקרב לבורא כי הבורא נמצא בהם.

תלמיד: אבל אם אני לא רואה את גדלות הבורא, בשביל מה עליי להתקרב אליו?

זה תנאי כזה.

שאלה: כתוב "היות שאין לו כוח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שייתן לו כיח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.". כשאדם מברר למה הוא צריך כוח התגברות, התשובה התיאורטית היא בשביל להידמות לבורא ולהשפיע לו נחת רוח. זו תשובה שכלית אבל בלב יש משהו אחר. אולי זו הסיבה שגם הבקשה הזאת לא מתקבלת וזאת לא תפילה שלמה. במה אנחנו יכולים לשלם בשביל להגיע לתפילה שלמה שבאמת נרצה את כוח ההתגברות שאליו רב"ש מתכוון פה?

דרך החברים, אין לך יותר. אתם שוכחים, אתם רוצים לקפוץ ישירות לבורא, וזה לא הולך. זה הולך רק בתנאי שאתה מסדר יחס נכון עם החברה.

שאלה: במאמר הקודם של רב"ש למדנו על המבול עם המחבל, שם הוא מסביר שבהתחלה צריך האדם להשתוקק לגדלות, שיהיה לו כלי, ורק אחר כך לדחות את הגדלות כי אז הכבוד רודף אחריו. איך לשלב נכון את שתי השאיפות המנוגדות האלה, מצד אחד להשתוקק לגדלות, מצד אחר להסכים להיות בקטנות הכי קטנה באפשרות? איך לעשות את זה נכון?

אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא כל כך מובן, צריכים לקשור כאן כמה דברים יחד.

שאלה: אם אני כל הזמן מרגישה את עצמי כמתווכת בין החברות, האם זה כמו קו האמצעי או שזה תפקיד אחר בעבודת חיבור בינינו?

זה תפקיד בסך הכול, זה עדיין לא קו אמצעי. בקו אמצעי אנחנו כבר נמצאים בהשגת הבורא, קו אמצעי זה הבורא בעצמו.

שאלה: איך לזכות לשכל הפנימי, לדעת הפנימי שנקרא דעת תורה?

אם אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת, אז כשאנחנו עובדים איתה אנחנו מקבלים את הכוח הפנימי של התורה שנקרא דעת תורה.

שאלה: כתוב שהאדם צריך להסתיר את עצמו כדי שהמחבל לא יראה אותו כי ניתן למשחית הרשות להשמיד. למדנו שראייה זו תכונה של חכמה, איך למשחית יכולה להיות תכונה של ראייה?

זה נקרא שאנחנו לא צריכים לבטא את הרצונות האגואיסטיים שלנו של על מנת לקבל וגם להבין, אלא רק את התכונה של להשפיע, תכונת הבינה, ואז נוכל בשלב הזה להינצל מהמחבל הזה שרוצה להטביע אותנו.

תלמיד: לסטרא אחרא יש את התכונה של הראייה?

כן.

תלמיד: מה המצב הזה שהמשחית רואה אותנו? איך זה מורגש בעבודה? מה זה אומר שהוא רואה אותנו ומה זה אומר להסתיר את עצמו?

הוא רואה אותנו, ודאי.

תלמיד: איך אנחנו מרגישים את זה? מה המצב הזה?

אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להסתתר ממנו.

(סוף השיעור)