שיעור בוקר 08.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", עמ' 1677, מאמר 162 "אהבת הזולת"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", עמ' 1677, מאמר 162 "אהבת הזולת".

כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, הטבע שלנו הוא רצון אך ורק לקבל ואין לנו שום אהבה לזולת, אלא אפילו ההיפך, אנחנו רוצים לפי הטבע שלנו רק לרצות לקבל מהזולת לטובתנו ואנחנו צריכים להתגבר על הרצון לקבל שלנו, ולהפוך אותו דווקא לטובת הזולת, לרצון להשפיע. לעשות את ההיפוך הזה, וזה אפשרי רק אם אנחנו נהיה יחד "איש את רעהו יעזורו". ובדוגמאות ובתמיכה, בעזרה שניתן אחד לשני, נוכל לאט לאט להבין שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להפוך את הטבע שלנו מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה, מדחייה וריחוק למשיכה, לחיבוק וזו בעצם הסיבה שאנחנו קיימים.

זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בטבע שהוא בין רצון לקבל ובין רצון להשפיע, והרצון לקבל זה כל הטבע שלנו, של הדומם, הצומח והחי, ואנחנו כלולים בחי, ואנחנו צריכים לשנות את עצמנו, כך שנגיע לדרגת המדבר, לדרגת האדם. אדם זה נקרא דומה לבורא, ואז אנחנו כן נרצה להתקרב לבורא ולהיות עימו בשותפות וכך אנחנו צריכים להתקדם.

אם בתוכנית הבריאה, כל מה שהבורא עשה וייצב בבריאה, זה כדי שאנחנו נהפוך את הטבע שלנו מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה, מדחייה לחיבור, איך אנחנו עושים את זה?

אז אומר הבורא, "בראתי יצר הרע", זאת אומרת, שאתם תחיו בטבע שלכם שהוא היצר הרע, שהוא חושב רק על עצמו ודוחה את האחרים ולא רוצה להתקרב ולהיטיב להם, אבל מתוך שאתם כך מתנהגים, אתם תרגישו עד כמה שאתם כן מחוברים ביניכם, יכולים להיות מחוברים וכך תוכלו לחיות.

וזו העבודה שלנו, סך הכול הדבר מאוד פשוט, לעשות כל מיני פעולות כדי להפוך את עצמנו מהטבע לקבל, מהשנאה, מדחיית הזולת, ובכלל מאי היכולת להרגיש את הזולת, להפוך את זה לטבע של קירוב לבבות, חיבור הלבבות, לחיבוק בינינו, לעזרה הדדית, "איש את רעהו יעזורו", וכולם חברים. כדי לבצע את הפעולה הזאת על בני האדם, הבורא שם לנו כמה תנאים שבהחלט אנחנו צריכים להשתמש בהם ואז נצליח.

ועוד, בכך שאנחנו חיים במצבים שלנו האגואיסטים, ששונאים, דוחים, מרגישים מרוחקים זה מזה, כך אנחנו מרגישים גם את העולם כולו, את כוחות הטבע, החברה האנושית, את הכול. ולכן אנחנו יחסית סובלים, כל דבר שאנחנו עושים עולה לנו ביוקר, בהרבה יגיעה, הרבה מצבים קשים, אנחנו חיים בלחצים, בפחדים, בכל מה שאנחנו מרגישים.

מה שאין כן, אם אנחנו מתקרבים זה לזה ומתחילים להרגיש את הכתף של השני, אנחנו מתחבקים, ועוד יותר משתדלים להבין זה את זה ולהתכלל זה עם זה - אז אנחנו משפרים את המציאות. והעולם שנראה לנו פעם עולם עוין, לא טוב, מאיים עלינו, לוחץ, הוא הופך להיות בהתאם לשינויים הפנימיים שלנו, ונראה לנו עולם רך, עולם יפה, עולם שמעודד אותנו עוד יותר להתחבר.

ועד כמה שאנחנו מתחברים בינינו ובונים מאיתנו דבר אחד "כאיש אחד בלב אחד", בהתאם לזה אנחנו מרגישים את הטבע כולו שהוא אחד וכך אנחנו בעצם יוצאים ממסגרת העולם הזה שקיבלנו אותו מלכתחילה בכלים האגואיסטים שלנו ולכן הוא נראה לנו כל כך חשוך, לא ידידותי ועוין, והוא הופך להיות לעולם שהוא כולו טוב.

אז הכול תלוי איך אנחנו מתייחסים לעולם, למה שסובב אותנו. ויותר מזה מסבירים לנו המקובלים, שאנחנו רואים את העולם בצורה לא נכונה, ובעצם רואים אותו בתכונות שלנו. ואם היו לנו תכונות אחרות, היינו רואים את העולם אחר, ומפני שהתכונה שנולדנו בה זה הרצון לקבל האגואיסטי, אז אנחנו רואים כל דבר בעולם כמה הוא קיים בצורה נפרדת, חתוך מאחרים, עד כמה הוא לגמרי לא מחובר עם כל חלקי המציאות.

מה שלא כך, אם אנחנו הולכים לפי שיטת הקבלה, זאת אומרת, אנחנו מתחברים ורוצים לראות את העולם שהוא מתפקד ומחובר, אז אנחנו לאט לאט מגלים את העולם בהדרגה והוא נמצא בטבע אחד, בשורש וכוח אחד ששורה בעולם והוא כוח החיבור, כוח האהבה, כוח הדדיות וכך אנחנו משיגים גם את הבורא ככוח שמחזיק בתוכו את כל המציאות בכוח אהבתו וגם אנחנו מתקרבים להרגיש אותו כוח שישלוט בנו.

ואז אנחנו מגיעים למצב, שיותר ויותר אנחנו מגלים בתוכנו שבעצם אנחנו מחוברים ואין הבדל בינינו. ואומנם אנחנו מלכתחילה ברצון לקבל האגואיסטי הגדול ביותר, אבל יש לנו כנגד זה תכונות הפוכות ואנחנו יכולים להילחם, להתמודד עם התכונות האגואיסטיות ולעלות את עצמנו לדרגה למעלה מזה וכך אנחנו מתחברים ומגיעים לחיבור, מגיעים לאחדות, מגיעים להבנה עד כמה שהעולם שלנו פועל לפי כוחות הטבע החיוביים.

זה בעצם מצבנו החיים בעולם הזה, ולא חשוב באיזו תקופה, הטבע שלנו אותו הוא טבע שהוא על מנת לקבל, רצון לקבל אגואיסטי, כשאנחנו בצורה טבעית, אינסטינקטיבית רוצים כל אחד לגרום לעצמו רק דברים טובים. וכאן יש הבדלים על פני מה שאנחנו רוצים לגרום לעצמנו טוב, ויש בינינו דרגות, שורש, א', ב', ג', ד' או דומם, צומח, חי, מדבר ובהתאם לזה אנחנו פועלים.

כשאנחנו מתחילים קצת יותר להתפתח, אנחנו מגיעים להבנה שבטבע יש חוקים אחרים, חוקי החיבור. לא רק להתרחק זה מזה ולהילחם זה עם זה, אלא להשתדל להיות במצבים של איחוד, חיבור, אחדות עד אהבה. בצורה כזאת אנחנו כבר מתחילים לגלות את הטבע השני, הנסתר מאתנו.

זה נקרא העולם הנסתר, אין לנו תפיסה במוח לעכל מציאות כזאת. לא נולדנו עם תכונה של השפעה, של חיבור, של אהבה, נולדנו בצורה הפוכה, באהבה עצמית. ולכן יש לנו כאן עבודה גדולה ללמוד, לשכנע את עצמנו ולעבוד על עצמנו, כך שבהדרגה נקבל מהטבע כוח השפעה, כוח חיבור. כך אנחנו צריכים לראות את ההתפתחות שלנו.

אנחנו מתפתחים בתקופה הנוכחית ותקופתנו נקראת ה"דור האחרון". אנחנו כבר צריכים בדורנו להפוך את עצמנו, כלומר לעלות מהרצון לקבל האגואיסטי שלנו לרצון להשפיע האלטרואיסטי. ואם אנחנו מבקשים ועושים כאלו פעולות, אז אנחנו גם מצליחים.

לכן כותב לנו הרב"ש במאמר קצר שנקרא "אהבת הזולת".

"מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת". זו כביכול נקודה קטנה. כי בנו אין בכלל אהבת הזולת. אולי יש משהו כמו גרעין שממנו יכול להתפתח משהו, אבל לא יותר. "ואני חושב עליה:" על הנקודה הזאת, "מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל". זו המחשבה שמגיעה אליו מהנקודה הקטנה הזאת שנקראת "אהבת הזולת". "היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה ייסורי הפרט, מחלות ומכאובים, וייסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני"."

אם אדם מסתכל נכון על המציאות, אז לא יוצא לו שום דבר אחר מהיחס שלו למציאות, אלא הוא פשוט רוצה - זה נקרא "תפילה", הרצון הפנימי שלנו - שכולם יקבלו איזו נטייה לחיבור, לגילוי הכוח החיובי שיש בטבע, ושהכוח הזה יתגלה.

כל עוד הכוח הזה לא מתגלה, אבל חייב לפי ההערכה שלו להתגלות, הוא מצטער. והוא מצטער לא על עצמו, אלא מצטער בצרת הכלל. כי הכלל הבינוני הוא זה שסובל, כל הזמן בחיים שלו הוא סובל מדברים פרטיים ביותר, אישיים, עד הדברים הגדולים ביותר שאנחנו יכולים לתאר. הכול נובע מהיחס בינינו. ככל שהיחס שלנו לא טוב, כך נסבול יותר. ככל שנוכל להתקרב זה לזה, אפילו שזה לא בדיוק בטבע שלנו, כך נראה כמה זה טוב.

שאלה: זה מוזר. הוא כותב שהוא מסתכל על הכלל והוא רואה רק מכאובים, מחלות וכן הלאה, ומלבד תפילה אין מה לתת. הוא לא אומר "אני רואה שאף אחד לא חושב על הבורא". הוא לא אומר, "אני רואה שאף אחד לא באמת עוסק באהבת חברים". הוא אומר, "אני רואה מחלות, מכאובים ואני מתפלל". למה הוא מתפלל על התוצאה ולא על המקור?

מפני שהוא רואה שאין בטבע כוח אחר שיכול לעזור לאדם, להעלות אותו מעל הדרגה שלו, להוציא אותו מהשנאה הטבעית שהוא נולד בה לכולם, לדומם, לצומח, לחי, למדבר. הוא נולד באהבה עצמית, הוא אוהב את עצמו, ובמידה הזו הוא גם שונא את הזולת. לכן הוא אומר "אין לי מה לעשות. אומנם אני יכול להגיע לפי ההתפתחות שלי להרגשת צרת הכלל, אבל חוץ מההרגשה הזאת אין לי מה לעשות, אלא בסופו של דבר רק לתת תפילה".

שאלה: מהי התפילה שהרב"ש מעלה כדי לעזור לכל האנשים בצרות שלהם?

בתוך לבו הוא מרגיש עד כמה האנשים האלה סובלים, כמה הוא חייב להיות ביניהם, לעזור להם, וכך הוא נכלל מהם ומתפלל עבורם.

תלמיד: איך עלינו לקחת דוגמה מהמורה שלנו ובאותה צורה לפעול כמוהו? על מה עלינו לבקש כאשר אנחנו רואים אותם ייסורים ובעיות?

רק שהבורא יראה לנו כמה הרצון לקבל שלנו הוא יצר הרע, כמה הוא הורס אותנו, את החיים שלנו, ושהוא בא כדי ללמד אותנו בדרך ייסורים, מפני שרק בצורה כזאת אנחנו בינתיים יכולים ללמוד. כי ברגע שטוב לנו, אנחנו מיד שוכחים את המכות. רק בזמן המכות אנחנו שואלים, מאיפה? למה? למה זה מגיע לי? וכן הלאה. זה הזמן שאנחנו יכולים קצת להבין את סיבת המכות ומטרת המכות.

תלמיד: העבודה שלנו מתמקדת בעיקר בתוך העשירייה, בחיבור בינינו. המקובלים כאן מבקשים עבור כל האנשים, כל העולם. איך להשתמש באותה דוגמה ולהתכלל בצרות הכלל ולבקש עבורם?

ודאי שאנחנו יכולים לבקש עבור כל המציאות, עבור כל העולם, עבור כל האנושות, אבל זה לא יהיה כל כך מציאותי, כי אנחנו לא מבינים ולא מרגישים כמות אנשים כל כך עצומה, אנחנו לא יכולים להכניס את זה ללב שלנו, לראש שלנו. ולכן מספיק לנו אם ניקח את אותו כלל שאנחנו כן יכולים לתאר לעצמנו בינתיים, וכך נתקדם.

לפחות שתהיה לנו איזו תפילה, אפילו עבור כמה אנשים שאנחנו יכולים להתפלל עבורם, והבורא, הכוח הכללי שבטבע, יתרשם מהחיסרון שלנו שאנחנו מכניסים לטבע, ויאזן את החיסרון שלנו, יענה עליו בצורה שיהיה שינוי במציאות, בעולם, כלפי אותם אנשים.

לכן הוא כותב במקום אחר ש"אין אדם יכול להציל את עצמו מבית האסורים", אם הוא נמצא בעולם שלנו, כמו שהוא אומר שזה בית אסירים. אנחנו צריכים להצטער, כי בכל זאת כולם נמצאים במצב סגור, חשוך, לחוץ. במידה שכולנו נרצה להתחבר, להתחבק ולעזור איש לרעהו, במידה הזו נמשוך את הכוח העליון הטוב והמיטיב, את הבורא, שיעזור לנו וימשוך אותנו למעלה מתוך המציאות הגרועה הזאת.

שאלה: מה היא נקודת אהבת הזולת?

נקודת אהבת הזולת נמצאת בכל אדם ואדם. היא לא נמצאת בדומם, בצומח, בחי, אלא רק בתוך המדבר. יש אנשים יותר רגישים לנקודה שבלב שלהם ככל שהיא פועלת ודורשת תגובה מצד האדם, ויש אנשים שעדיין לא כל כך רגישים אליה.

במשך דורות אנחנו יותר ויותר מתפתחים. כפי שאנחנו רואים בדרגת המדבר, פעם היו יותר פראי אדם ואחר כך יותר מפותחים ברגש, בשכל, בבניית החברה, ביחסים ביניהם. בהתאם לכך אנחנו כבר מתחילים לראות כמה אנחנו מצליחים להבין שיש בעולם לא רק אוכל, מין, משפחה, אלא גם דרגות יותר גבוהות של חיסרון ומתחילים להגיע אליהן. אנחנו רואים שיש חמש דרגות, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אנחנו מתפתחים בהן ואנחנו רואים שיכולים אפילו לחלק את ההיסטוריה שלנו לדרגות האלה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ואחר כך באה האלוקות.

היום אנחנו נמצאים כבר בדרגות הגבוהות של ההתפתחות האנושית. אוכל, מין, משפחה הם דברים טבעיים שמתפתחים בנו ברמה הטבעית, הבהמית, האגואיסטית, הפשוטה, שמובנת לנו כצרכי הגוף שאנחנו לא יכולים לעזוב. אבל כסף, כבוד, מושכלות, הם כבר שייכים להרגשת הזולת, איך אני מתקשר לזולת דרך קנייה ומכירה בכסף. כבוד, זה עד כמה אני מכבד אותו ואפשר שהוא יכבד אותי, וזה גם כמו כסף, מעין מטבע של כבוד. אחר כך משפחה, עד כמה היא יקרה לאדם.

אוכל, מין, כסף, משפחה, כסף, מושכלות זה קיים רק במין האנושי. אבל אחר כך מתוך ההתפתחות הזאת, מגיעה גם התפתחות שבה אנחנו שואלים את עצמנו למה, בשביל מה, לשם מה אנחנו צריכים לפתח את התכונות הללו. וכשאנחנו מתחילים לשאול, אז יש לנו כל מיני שיטות איך להרגיע את עצמנו, להשתיק את עצמנו, וכך אנחנו יכולים להתקדם עוד ועוד.

אנחנו נמצאים במצב שבעצם כל הדרגות האלה הן דרגות הקודמות לדרגה הרוחנית, אחרי כל ההתפתחות הזו שאנחנו משיגים, אנחנו נכנסים לדרגות רוחניות, וזו כבר צורה הפוכה. גם בדרגות הקודמות, כשהיינו מפתחים את עצמנו, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, גם בכך כבר התחלנו להתרחק מעצמנו במשהו, מוכנים להחליף זה בזה. אבל אנחנו גומרים את כל הדרגות האלה כשמושכלות כבר שייכות לדרגה מעבר לגוף, כי אין לנו בזה שום הנאה גופנית, אנחנו רק רוצים למלא את עצמנו בידיעות על העולם הזה, ולכן היא נקראת כבר דרגה בין הדרגות הבהמיות לדרגות האנושיות.

שאלה: מה זה נקרא להסתכל על נקודת אהבת הזולת, על מה בפועל אתה מסתכל?

כשאני מסתכל על אהבת הזולת אני רואה כמה הדבר הזה הוא למעלה ממני, דורשים ממני משהו שמנותק ממני. מה יש לי מזה? להרגיש טוב מזה אני לא יכול כי כשאני אוהב את הזולת, אני בזה כביכול משפיע לזולת טוב. מה יש לי מזה? אנחנו לא יכולים. אנחנו יכולים רק בתנאי שהזולת הזה קרוב אלי, יקר לי, הילדים שלנו, החברים וכן הלאה. אבל לא סתם זולת.

"זולת" נקרא שאין לי אליו שום קשר חוץ מזה שאני יכול לפתח את הקשר הזה מאפס, שאני לא תלוי בו והוא לא תלוי בי אלא כדי להגיע לדרגה רוחנית יותר עליונה. אנחנו לא יודעים עליה, לא מרגישים אותה, אלא במידה שאנחנו נתקשר בצורה כזאת זה אל זה אז אנחנו נגלה מה זה נקרא "אהבת הזולת".

שאלה: אני רואה אנשים סובלים אבל זה לא נוגע בי, זה לא מספיק מעורר אותי. אני חושב שלפני שהגעתי ללמוד את חכמת הקבלה הייתה בי יותר דאגה. מה זה המצב של שונות, של אדישות, של אפתיות ומה לעשות לגביו? האם אני צריך לצאת לאיזו חזית ולהילחם בעצמי כדי לראות מה זה באמת סבל?

אתם צריכים לצאת ולהתקרב זה אל זה ולשכנע זה את זה ככל שהנטייה לחיבור יותר קרוב זה אל זה יפתח לכם מוח חדש, לב חדש ואתם תרגישו איך העולם נעשה במידה רחבה יותר ומתוך זה תהיה לכם הרגשה יותר רחבה בהרגשת העולם.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כשאנחנו רואים כל כך הרבה קונפליקטים מסביב לעולם, לנסות להזדהות עם זה? כרגע אני לא ממש מזדהה עם זה.

אתה צריך ללמוד למה העולם מיועד להתפתח ואז בצורה כזאת תגיע להבנה באיזה מצב אתה נמצא לעומת המצב שאתה צריך להיות. אז מהפער בין המצבים האלו, בהבדל ביניהם, תהיה לך דרישה לעלות למדרגה הבאה.

שאלה: איך למצוא את העקשנות בתפילה כדי להתפלל עבור אחרים, כדי להבין שאתה רוצה להיטיב לחבר ולא ולעצמי, איך לשפר את התפילה בצורה כזאת?

זה תלוי באיזו מידה אתה מרגיש שאתה תלוי באחרים, זאת הבעיה. זה מאוד חשוב שאני ארגיש שאני לגמרי תלוי במצב של הסובבים אותי בצורה אבסולוטית. כלומר אני לא מסתכל על כל אחד מכם אלא אני מסתכל על הסביבה שבה הוא נמצא כי הוא לגמרי תלוי בסביבה שלו.

תלמיד: באופן אגואיסטי - בסביבה של החבר אני רואה עד כמה הוא תלוי בי ולא שאני תלוי בו.

זה מה שנראה לך עכשיו. אבל אתה תלוי בו, הוא תלוי בך. לכן הערבות ההדדית הכרחית בשבילנו, שנעזור זה לזה להתעלות מעל המצב שלנו.

שאלה: בעל הסולם מציין שמלבד תפילה אין לי מה לעשות.

האם אדם יכול לבצע פעולה שנקראת תפילה אם בתוכו הוא לא משוכנע שהפעולה הזאת תביא לתוצאה? הוא עושה את זה כי המורה אמר לו.

כן.

תלמיד: האם הפעולה הזו נקראת תפילה?

לא. פעולה זו פעולה, תפילה זאת תפילה, זה לא שייך אחד לשני.

תלמיד: לפעמים אנחנו נותנים דוגמה שאפילו חיות מתפללות לבקשה שהיא טבעית, יוצאת מפחד, לצורך. מה זאת תפילה ברמת המדבר, מה זה שמקובל מתפלל, מה זה אומר, מה התנאי לפני כדי שזאת תהיה תפילה לא ברמת החי אלא ברמת מדבר?

אנחנו פונים לבורא מפני שהכול תלוי בו בלבד, בכוח העליון ואנחנו מבקשים ממנו שיסדר אותנו כך שאנחנו נבין ונרגיש את כול התנאים שבהם אנחנו נמצאים, שאנחנו יכולים להתעלות למעלה מהאגו שלנו ויכולים להבין את כוחות הטבע שפועלים עלינו. צריכים רק לעבוד עם זה, לדבר על זה.

שאלה: באמת אני מרגיש שאתה רוצה להרגיש בתפילה משהו שאתה עוד לא מרגיש אותו ושאתה מבקש את זה אז אתה מרגיש לאט לאט שהתפילה נותנת לך כוח כן להגיע להרגשה הזאת, כן להגיע לטבע המיוחד שאנחנו כל כך רוצים לרכוש.

מה מיוחד בתפילה, איזה כוח מיוחד שאתה פתאום מרגיש שאתה כן מסתנכרן ומקבל את החוש להרגיש את הטבע כאחד?

אתה פונה לבורא, אין עוד מלבדו, וכל החוטים שהוא מנהל את העולם נמצאים בידו. אתה פונה לכוח הזה, כי יש לך אפשרות, זכות לפנות אליו ולבקש. השאלה איך אתה מבקש, על מה בדיוק אתה מבקש. לפנות לבורא כל אחד יכול, אבל ישנם כאלה שצועקים כל 24 השעות ויש כאלה שאומרים מילה אחת וכבר זה נכנס למימוש. אז אנחנו לומדים יותר ויותר, שצריך להיות גם בהרגשה, ככל שהרגשות שלנו, הבעיות שלנו, המטרות שלנו, הציפיות שלנו יהיו באותו כיוון כמו הבורא - אז יש לנו יותר סיכוי שאנחנו נכנס עימו יחד בפעולה אחת ונצליח. זה כול מה שאנחנו לומדים.

שאלה: אנחנו לומדים מרב"ש ובעל הסולם, שהרבה פעמים הבורא קורא לנו, מושך אותנו כדי שתהיה בנו התפילה להתקרב אליו. האם יש אמת בכך שאנחנו מביאים את עצמנו לדרישה מסוימת כשאנחנו עדיין לא יודעים ב-100% שאנחנו הולכים לשם, אבל בעצם הבורא מושך אותנו, מביא לנו את החיסרון הזה לבקש את זה?

נכון. אנחנו לפעמים מתקרבים למטרת הבריאה בצעדים שאנחנו לא מזהים אותם, לא מרגישים ולא מזמינים אותם. לאט לאט, זה כמו אצל תינוק, ילד קטן, שלפעמים לא יודע מה הוא עושה, לפעמים הוא לוקח משהו כדי להידמות לך במשהו שאתה עושה, כאילו שהוא עובד באותם הכלים, אבל אחר כך הוא מקבל עוד ועוד שכל, רגש ומתחיל לבצע פעולות נכונות.

שאלה: כשאנחנו מפחדים אנחנו זוכרים את הבורא ואחר כך כשאנחנו חוזרים לחיים נורמליים אנחנו שוכחים את הכול וממשיכים בחיים שלנו כאילו כלום לא קרה. למה הטבע שלנו הוא כך, עוד כמה סבל אנחנו צריכים כדי להיות בהתעוררות קבועה?

אותו דבר קורה לנו בחינוך ילדים. איך אנחנו קיבלנו חינוך? אני זוכר שכמה פעמים צעקו עלי, אפילו נתנו לי מכה פה ושם, ומה אני זוכר מזה? עבר אז עבר. כי זה הטבע שלנו, אלו החיים. לכן מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להבין שכל המכות האלה בסופו של דבר מצטברות ונותנות לנו תשומת לב נוספת למה שקורה לנו, ועל איך אנחנו מגיבים לא נכון לסביבה, להורים, לאנשים זרים וכן הלאה.

תלמידה: איך אנחנו יכולות לפחות להעלות את המודעות שלנו כדי שמחר לא נשכח את זה שוב?

זה יקרה במידה והדברים האלה יהיו חשובים לחברות שלך. יש לך קבוצה חזקה מאוד ואם החברות שלך גם יחשבו כמוך, אז ודאי שאת תוכלי כל הזמן להיות במחשבות על מטרת הקבוצה.

שאלה: כמו הרבה חברים שלנו וכמו הרבה אנשים קיבלתי צו 8. עוד כמה שעות אני אהיה בצבא פנים אל פנים מול האויב, ואני כבר מלא שנאה אליו. איך אני יכול להפוך את השנאה הזאת לשנאה מועילה כלפי העשירייה שלי, כלפי החיבור? האם זה אפשרי?

אתה בא לצבא ואתה חייב למלא את פקודת המפקדים, אחרת הצבא לא יפעל. אתה צריך לעבוד לפי מה שאומר המנהל או המפקד.

תלמיד: אז לא לחשוב על "ואהבת לרעך כמוך" כלפי אויבנו, כי זה לא פועל נכון?

אסור לך לעבוד עם החוקים שלך, שאתה לוקח מחוכמת הקבלה, בזמן שאתה נמצא במחנה צבאי. שם עובדים לפי קריטריונים אחרים, ולכן כל מי שנמצא לפניך הוא אויב וכך אתה צריך להתייחס אליו. אמנם בתוככי הלב אתה רוצה שהכול יסתדר יפה וטוב, וגם האויבים שלך וגם החברים שלך, כולם יחזרו הביתה, אבל זה מה שקורה, מה לעשות.

קריין: זו באמת דילמה, אני מבין את החבר.

החבר שלנו היה מפקד גדול במשך 7 שנים בצבא, והוא יכול להגיד לך יותר ממה שאני אומר.

קריין: אז עוד לא למדתי קבלה, אבל אם אני חושב על מה שהחבר אומר, זו דילמה, אני מבין אותו. אבל מלחמה זו מלחמה, אין מה לעשות. לא בשמחה, אבל צריך לעשות מה שצריך.

שאלה: מה היה חסר בקשר שבנינו בכנס כדי להגיע למצב שהוא טוב ומיטיב?

אנחנו לא רואים שהוא טוב ומיטיב, אנחנו רק שומעים, לומדים. יש כוחות בטבע, הרבה כוחות נסתרים ואנחנו לא רואים מהם תוצאות טובות. הם מלווים אותנו, הם מגדלים אותנו, אבל אנחנו לא יודעים. כמו שאנחנו גדלים על הידיים של אימא ואבא ולא כל כך מבינים מה הם עושים לנו, אבל ככל שאנחנו גדלים כך אנחנו יכולים להבין, לעכל מה הם עשו לנו. במיוחד כשאנחנו בעצמנו הופכים להיות אבות ואימהות, אז מתוך האגו שלנו שסובל מחינוך ילדים, אנחנו מבינים כמה ההורים שלנו סבלו מאיתנו, וכמה הם טיפלו בנו במסירות, ואז אנחנו מבינים אותם.

תלמיד: אני שמעתי שכל הבעיות שאנחנו עוברים בחיים הן מפני שאנחנו לא מתחברים.

נכון, אין יותר מזה. הבורא ברא את מערכת אדם הראשון, שבר אותה להרבה מאוד חלקים זרים, ונתן להם אפשרות להתחיל להתחבר. חלק מפעולות החיבור הבורא מבצע בעצמו, זה נקרא "פעולות הטבע", שמתחברים אטומים, מולקולות, כל מיני מינים, זכר ונקבה, וכולי וכולי, מה שנקרא "הטבע" כולו, דומם צומח חי מדבר. כשאנחנו מדברים על דומם צומח וחי, אנחנו מדברים על הטבע. כשאנחנו מדברים על דרגת המדבר, זה כבר משהו אחר.

הכניסה לדרגת המדבר היא כניסה לא פשוטה, לא כולנו נכנסים אליה מיד ובכלל אנחנו לא מבינים שיש דבר כזה. אנחנו מתפתחים, וכמו שיש לחיות כל מיני הרגלים, כללים וחוקים, כך יש גם לבני אדם. ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו יכולים להיות קשורים זה אל זה יותר מדומם, צומח וחי, שאצלם הטבע מחייב אותם מבפנים, מתוך זה שהם מתפתחים, כי אנחנו צריכים לתקן את עצמנו בדרגות המדבר, בזה שנרצה להיות יחד למעלה מהאגו שלנו. זה מה שאין בדומם, צומח וחי, ובדרגת המדבר, למרות כוח הדחייה, אנחנו צריכים להביא את עצמנו לתיקון.

לכן גם היום אנחנו רואים את זה, שאם אנחנו לא מבצעים פעולות חיבור בדרגת המדבר, אז יש מלחמות, יש כל מיני פעולות אחד נגד האחר. האנושות נמצאת בעוינות, בלפתח נשק ועוד ועוד, גם כוחות הטבע מפעילים עלינו יותר לחץ, והכול כדי שנבין שאנחנו חייבים להגיע לדרגת המדבר שהיא למעלה מהטבע. אין בגוף שלנו, בבשר, במוח, בלב, נטייה לזה, אלא בסך הכול אנחנו צריכים לפתח בנו את החוש הזה של אהבת הזולת, שאין בטבע, וכך נתקרב זה אל זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להפיץ את האהבה בעולם?

אנחנו מבינים שהעולם כבר התקדם למצב שבדרגות דומם, צומח וחי הוא די מחובר, יש לנו קשר בין העמים, במדינות, במסחר ותעשייה, בלהכיר זה את זה סביב כדור הארץ, כולנו מסתובבים ומבינים מה קורה, למדנו בבתי הספר במאה השנה האחרונות מה קורה איתנו ואיך אנחנו מתפתחים.

עכשיו הגענו למצב שאנחנו צריכים להכיר מידת חיבור יותר גבוהה. על אף שאנחנו קיימים בצורה אגואיסטית בדומם צומח וחי, אנחנו צריכים מעל זה להתקרב ולהתחבר בצורה אלטרואיסטית. וזה לא שבא לנו, אנחנו רוצים או לא רוצים, אלא זה מפני שהבורא, הטבע, "א-להים" בגימטרייה "הטבע", יחייב אותנו להתחבר. ואם לא נתחבר, אז יהיו בינינו כאלה סכסוכים ובעיות, כמו שכותב בעל הסולם, אפילו פצצות אטום ומימן שהן ישכנעו אותנו להתחבר.

שאלה: כשאני מרגיש את הכאב של האנושות אני מרגיש כאב גדול מדי, חזק מדי וזה מאוד מערער אותי. איך אני יכול להתמודד עם הכאב הזה כך שדווקא מתוך נקודת החיבור הוא יהפוך לייסורים של אהבה?

זה תלוי בך. נותנים לך את הרגשת הכאב כדי שאתה תרגיש שזה מה שחסר לך. תנסה להפוך את הכאב הזה לנטייה לחיבור, לאחדות, ובנקודת הכאב הזו אתה תרגיש תענוג, אתה תרגיש אהבה. הכאב הזה, הוא כמו שאתה נפרדת ממי שאתה מאוד אוהב, וכואב לך מהפרידה. תנסה להתחבר ותראה שבמקום הכאב בא תענוג.

שאלה: כשאנחנו רואים כאלו מאורעות, כל התלמידים שלך מבינים שזוהי קריאה של הבורא. אתה רוצה אילו החלטות מאוד החלטיות, אבל איך לענות לקריאת הבורא ולא להפוך את זה למשהו מאוד יומיומי לשרת את הרצון לקבל שלי אלא באמת לענות לקריאת הבורא, הרי היא שונה לגמרי מאותה החלטה שאני יכול לחשוב עליה?

אין לך מה לחשוב. יש לנו סך הכול כיוון אחד, להתקרבות בינינו, ואנחנו צריכים להראות דוגמה לכל העולם שאין שום דבר אחר בפעולות שלנו חוץ מהתקרבות. ולכן זה מה שאנחנו עושים. זה הכול. אנחנו צריכים לדבר על זה, להסביר את זה, להשתוקק לזה, לשאוף לזה.

שאלה: האם להרגיש את הסבל של האחרים זה קורה כי אני לא מחוברת עם הקבוצה וזה נובע מהאגו שאני מרגישה את מרכז העולם, או בגלל שאני מתקרבת להשפעה?

גם וגם. ככל שאני נמצא בתכונות אלטרואיסטיות אני מתקדמת באהבה ושמחה, וככל שאני נמצאת עדיין בדרגות האגואיסטיות, אני מרגישה שאני הולכת בסבל וכאב. וככה זה קורה כמו גלגל, הוא מתקדם אז מרגיש טוב, אבל הולך אחורה ומרגיש רע וככה זה מתגלגל.

שאלה: הוא כותב כאן שכשהוא מסתכל על ייסורי הפרט ועל ייסורי הכלל כולו, מלבד תפילה אין לו מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני".". למה בינוני?

כי במיוחד יש שם כל מיני צורות מקצה אל קצה, אבל הוא מדבר על המצב הבינוני.

תלמיד: כלומר, יש אפשרות לעשות תפילה שהיא תהיה באמת ברמה מצוינת, אני לא הבנתי את העניין הזה של בינוני.

לא, לא מצוינת. אל תשים לב לזה בינתיים. אל תתחיל להוסיף לזה פירושים.

שאלה: כשאני רואה סבל של חבר, איך אני יכול להוציא אותו מהחור השחור הזה כשאני בעצמי נמצא תחת השפעה של אהבה עצמית?

אבל בכל זאת, יש עליך חובה לעורר קצת את החבר, אז תרד לדרגה שלו, תקבל בחיצוניות את הצורה שלו, תתחבר איתו ולאט לאט, תתחיל להוציא אותו מזה כלפי מעלה. זה כמו שאנחנו קופצים לים כדי להציל מישהו, אז אני צריך להגיע אליו, אני צריך לתפוס אותו, ורק אחרי שאני תופס אותו אני מתחיל להעלות אותו יחד איתי מתוך המים. תנסה ותראה עד כמה שזה טוב.

שאלה: אמרת שאני מתחברת עם חבר, הכאב שלו הופך לאור ואהבה, ובאמת זה יוצא כך שכדי להרגיש את הדבר הזה אני רוצה כל הזמן לחפש את הכאב הזה. אז מה? אנחנו ניזונים כל הזמן מהכאב הזה כדי למשוך אור?

את אגואיסטית ולכן את מרגישה יותר גוונים בכאב מאשר בשמחה. מה זה שמחה, צחוק? זה איזשהו צחקוק ושום דבר רציני מעבר לזה. בזמן שיש כאב, דמעות, דאגות למיניהן, יש בהן הרבה מאוד עומק ואנחנו יכולים לתאר אותם, ממש לכתוב כרכים שלמים על זה. למה? כי אנחנו עדיין לא יודעים איזה גוונים יש באהבה ובשמחה, עוד לא הגענו לזה. כל האנושות בינתיים חיה במישור של ייסורים.

תלמידה: אבל כעיקרון ניתן להרגיש את האור מתוך האהבה, מתוך השמחה, או שזה תמיד מגיע על רקע של כאב וייסורים וכל מיני רגשות שליליים?

כעקרון, בהתחלה כן, אבל בכלל, אחר כך, לא. אנחנו נרגיש שמחה.

שאלה: אם אני לא מרגיש את ליבי ולא את לב החבר, איך נוכל להתקרב בלבבות?

אתה תתחיל להרגיש שאתה תלוי בלב של החבר, כי רק דרך ליבו אתה תתקדם לבורא. אנחנו בינתיים כמו שיפוד, שישליק, כל עוד לא נלביש על המקל הזה את הלבבות שלנו לא נוכל להגיש אותם לבורא. רק בצורה כזאת, בתנאי כזה, אנחנו נוכל להתקדם לבורא

תלמיד: הדאגה לחבר בתפילה ובפעולה, במעשה, זה נקרא עבודה בעל מנת להשפיע ומתוך העבודה הזאת עלינו לרכוש טעמים בשמחה?

כן.

שאלה: אני קראתי מאמר שלך בשם "אין מלחמות בתכנית של הבורא". אנחנו טורקים ואנחנו יצאנו מהמלחמה במנהיגות של אטא טורק בגלל החיבור לאחדות שלנו, אז איך יכול להיות שהגענו לאיזה הבנה שאחדות זה הכי חשוב? איך יכול להיות שאין מלחמות בתכנית של הבורא אם אין עוד מלבדו? אנחנו תמיד במלחמות, ועוברים מצבים כאלה. איך זה מתיישב?

את צריכה לקרוא הרבה חומר. צריך לתת לה חומר קריאה, יש לך הרבה חברים וחברות אז שימליצו לך מה לקרוא. לפי איך שאת מדברת, את בכלל לא תופסת את מהות החיבור וההתפתחות.

שאלה: אתמול חבר שאל שאלה לגבי האור שמשכנו, הוא שאל אם אנחנו משכנו אור חכמה ולכן אנחנו מרגישים גם בעולם את הדינים כמו שהיה בכנסים הקודמים. מה אנחנו צריכים כדי להתרכז ולמשוך יותר חסדים?

רק בחיבור, חסדים מגיעים רק מהחיבור בינינו.

תלמיד: אבל זה בעצם מה שהשתדלנו לעשות, והרגשנו שאנחנו התחברנו ברמה מסוימת, ועדיין אנחנו משכנו חכמה?

למה? לא. אנחנו משכנו אולי קצת חכמה אבל בעצם הרגשנו גם חוסר בחסדים.

תלמיד: אז למה קורה מה שקורה כרגע במדינה? המלחמה שהתחילה, כל הבלגן.

זה לא בלגן, זה הכול לפי התוכנית העליונה וככל שאנחנו נמצאים במצב לכיוון זה או זה, כך אנחנו בעצם מתקדמים. אני לא רואה דבר שלילי במה שקורה. חבל שזה קורה וזה מביא סבל לאנשים, אבל אין צורה אחרת להביא אנשים ללימוד ודחיפה לחיבור, אלא רק על ידי הפעולות הנוראות האלו.

תלמיד: זה מה שבעצם אתה אומר לנו, הכיוון היה נכון ואנחנו צריכים להתחזק בכיוון הזה.

ודאי. מחוסר חסדים אנחנו מקבלים מלחמה, מוות וכל מיני דברים. ואם יש חסדים אז אנחנו מקבלים התפתחות חיבור. ככה זה.

שאלה: כתוב "בראתי יצר הרע", האם נכון לומר שמה שמתגלה כרגע זה אותו יצר הרע שברא הבורא, או שזה היצר הרע שנובע מאיתנו?

שום דבר לא נובע מאיתנו, כל הטוב וכל הרע נמצאים בבורא ואנחנו עם היחס שלנו אחד כלפי חברו מבטאים, מגלים כלפי חוץ אותן התכונות שאנחנו בוחרים בהן.

שאלה: אם אומרים ש"בראתי יצר הרע", אז ניתן להגיד שיש איזו חבילה, איזה נפח, חבילה מוגבלת וכשנגלה איזה רוע שמוקצב לנו כדי לתקנו, אז אותו הרוע הגולמי הוא פוחת עכשיו.

ודאי.

שאלה: איך אנחנו מקבלים חסדים, איך אנחנו מגדילים אותם?

אם אנחנו מתקרבים זה אל זה אז אנחנו מעוררים חסדים. ככה זה, פשוט.

(סוף השיעור)