שיעור הקבלה היומי15 лют 2020 р.(צהריים)
שיעור בנושא "הכנה לכנס" (הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי 2020)
15 лют 2020 р.
שיעור ערב 15.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: אנחנו קוראים מקובץ מקורות שנוספו במהלך שיעור הבוקר של 14.02.20, אנחנו נמצאים בציטוט מספר 4. מתוך "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ד.
"יש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:
מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון.
מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' מערכות, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם."
(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, יד)
שאלה: איך הצורה העתידה של גמר התיקון כוללת כבר גוף מתוקן?
מה זאת אומרת, אז מה זה גמר התיקון אם לא גוף מתוקן? גוף זה רצון לקבל.
תלמיד: אבל איך זה נמצא באין סוף, שבמצב הא' כבר יש את הגוף שהוא כבר מתוקן?
כי כל מה שמתפתח זה מתפתח רק כלפי הנשמות. וכלפי המציאות האמיתית, הבורא, אין כאן שום חידוש. בשבילו מצבים א וב' וג' הם אותם המצבים שהוא רוצה שכך הנשמות בעצמן, כלפי עצמן יעברו, כדי שיגלו "כיתרון אור מתוך חושך" מצב א' לעומת ב' ולעומת ג', כי אז תהיה להן השגה בבורא, בדבקות בבורא, בהשפעה לבורא. אחרת איך הן יעשו את זה?
תלמיד: יש הבדל בין הנשמות במצב הא' לבין הנשמות במצב הג'?
מה שהוא כותב, "מצב הא' הוא במציאותן באין סוף, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון". אבל עדיין הצורה העתידה הזאת היא לא כלפי הנשמות, זאת אומרת יש להן את זה אבל אין להן את זה בהכרה. זה כמו תינוק, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. הוא נמצא בעולם הזה, הוא נמצא במשפחה, הוא נמצא ליד האמא שהולידה אותו, אבל הוא לא מכיר, הוא לא מכיר את זה. זה עניין של המציאות שלנו, גם עכשיו אנחנו נמצאים באותו מצב שלא משתנה, אלא כל המצבים הללו הם כלפי השגת הנשמות.
שאלה: הוא מדבר שבמצב סופי הם יקבלו את התענוג לעצמם אבל הם יהיו יחד עם זה בדבקות. איך יכול להיות שיקבלו לעצמם?
במצב הסופי הם ירגישו ויגלו איך לקבל את התענוג מהבורא, יקבלו את זה בפועל, ועכשיו כשהם נמצאים בזה הם לא מרגישים ולא מבינים את זה ולא משיגים. זה כל העניין. סך הכול כלפי הנשמות כל המשחק. הם צריכים לעבור שני מצבים מנוגדים כדי לפתוח להם כלים דקבלה, כלים דהכרה, וכך הם יתקדמו.
אני אקרא.
"יש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:
מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון." בכוח. זאת אומרת ישנן. אבל הן בעצמן, אנחנו לא מדברים עדיין עליהן, אין להן שום השגה, שום הבנה, שום הבחנות בינן לבין הבורא, כביכול לא קיימות.
"מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' מערכות, לגוף ונפש," לרצון לקבל והאור. "וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות," זאת אומרת, לעשות כל מיני פעולות על הרצון שלהם, להפוך אותו לעל מנת להשפיע, זאת אומרת לצרף אליו כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא לעשות מצוות "כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל." זו עבודה במשך 6,000 שנה. "ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים," לרצון לקבל בעצמו "רק לנפשות בלבד." רק רוכשים כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת עד להשפיע על מנת להשפיע, רוכשים דרגת הבינה. "כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד." זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע.
מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים," שהרצון לקבל שהם מחליטים שהוא מת, הם גם מבקשים להחיות אותו, "שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין." לרצון לקבל. "כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם." שיקבלו כבר בעל מנת להשפיע, זה כבר מצב הג'.
זאת אומרת, מצב הא' הוא נתון. מצב הב' מגלים שאנחנו נמצאים בעצמנו, כלפי עצמנו במלכות. במצב הב' עולים לדרגת הבינה להשפיע על מנת להשפיע. מצב הג' עולים מדרגת הבינה לדרגת הכתר, לקבל על מנת להשפיע.
שאלה: אין לקבל על מנת להשפיע לפני גמר התיקון?
לקבל על מנת להשפיע זה כבר צורה של גמר התיקון של כל פרט ופרט, עד שאתה מסיים את הכול ומגיע לזווג "רב פעלים מקבצאל" שזה כבר גמר התיקון ממש.
יש גמר תיקון פרטי לכל רצון ורצון, שאתה יכול עכשיו לעבוד עימו בלקבל בעל מנת להשפיע. ויש גמר תיקון כללי, שכל הרצונות שבאותה הנשמה, והם קשורים לכל הרצונות בכלל, הם כולם מתוקנים בלקבל על מנת להשפיע.
יש גמר תיקון פרטי, שהנשמה הפרטית יכולה להתכלל בכל יתר הנשמות ולהשפיע להן כל מה שהיא צריכה לפי המבנה שלה, לפי המקום שלה במערכת, אבל הן בעצמן עדיין לא מגיבות ולא מרגישות, זאת אומרת אין גמר תיקון עם השתתפות שלהן שבגמר התיקון. ולכן המצב הזה נקרא לא גמר התיקון השלם. וכשמגיעות כל הנשמות למצב שהן יכולות לקבל בעל מנת לקבל בעל מנת להשפיע עם כולן, כשהמערכת כבר מתחילה לעבוד לכל הכיוונים קבלה והשפעה, זה נקרא גמר התיקון הכללי.
זאת אומרת יש גמר תיקון פרטי, כמו שכנראה הגיעו לזה הנשמות המיוחדות האלה כמו בעל הסולם, רשב"י וכן הלאה. אמנם עדיין כל האנושות לא מגיעה לזה, אבל הם עשו את שלהם ומוכנים ונותנים מהם כל מה שצריך. זאת אומרת החלק שלהם, ההתכללות שלהם בכל יתר הכלים דנשמת האדם, הם כבר נכללים ומתקנים.
שאלה: האם אנחנו צריכים לדמיין את המצבים האלה לפני שמשיגים אותם?
אנחנו תמיד פועלים בדמיון, מה הבעיה? יש אפשרות לעשות משהו, לתקן משהו אם אנחנו לא מדמיינים? תמיד אני ככה, וכל החי אפילו לא רק אדם, כולם מדמיינים את הרגע הבא ואז מבצעים. זה נקרא במחשבה ואחר כך בפעולה. וככה גם בלימוד, אנחנו צריכים לעשות איזושהי תכנית למה אנחנו נמשכים, מה עושים, מה מצפים שיהיה לנו. כך פועלים כולם בגשמיות וברוחניות.
שאלה: אנחנו נחווה את המצבים האלה שוב ושוב, אנחנו כאילו הולכים בצורה כזו?
כל פעם זה מצב חדש. מתקנים כל פעם מצב חדש, אמנם הם חוזרים. וכשאנחנו עוברים את המצבים האלו, אנחנו צריכים להבין שכל מצב ומצב שאנחנו עוברים הוא קשור לתוספת רצון שצריך להתגלות מהכלים השבורים. ואז אנחנו מרגישים את הירידה, חוסר אונים, חוסר תקווה, בשביל מה, למה, מה קורה לי, אני מתחיל להיות בתביעה כלפי הבריאה, כלפי הבורא, כלפי כולם. זו דווקא תקופה מאוד טובה, כי מוסיפים לי רצון אגואיסטי מהשבירה, מעלים לי אותו לתיקון. ואחר כך אנחנו מתחילים לעבוד עליו עד שמתחילים לצרף אותו לכלים שלנו.
שאלה: הרי כול זה בתוכי אם אני מבין נכון.
הכול בכלל בתוך האדם, מה לא בתוכך? הכול בך. ואנחנו לא נמצאים בך?
תלמיד: התכוונתי לזה שהתיקון הוא גם בתוכי, כלומר אני צריך איכשהו לראות את עצמי מבחוץ כדי להשתדל כביכול לתקן בפנים כדי שהכול מבחוץ ייתקן?
אפשר כך להגיד גם כן, בינתיים, אחר כך זה ישתנה. עוד הרבה דברים ישתנו. אבל מה שאתה חושב, תמשיך.
שאלה: אם יש נשמה אחת אז מה זה נשמות?
חלקים של אותה הנשמה, או הסתכלות פרטית מאותה נשמה כללית.
תלמיד: האם אלה רצונות של אותה הנשמה הכללית?
כן.
שאלה: אמרת שניצוץ הבינה שבכל אחד הוא זה שמסייע לאדם להתרומם מהרצון לקבל. איך מעוררים את הבינה בתוכנו? האם צריך לחשוב על הניצוץ הזה כמסייע במודע?
אני לא יודע למה הוא מתכוון בניצוץ, בבינה. מה שהם אומרים במילים האלה אני צריך להבין שיכול להיות שזה ההיפך ממה שאני חושב. לכן ההגדרות האלו מה שאומרים אני לא כל כך יכול לסמוך עליהן.
תלמיד: אתה אמרת שניצוץ הבינה שבכל אחד הוא זה שמסייע לאדם להתרומם מהרצון לקבל. איך מעוררים את הבינה בתוכנו?
זה כוח ההשפעה, על ידי זה שאנחנו בכוח מתקרבים זה לזה.
שאלה: המצב השני אומר, אם הבנתי נכון, שיש ששת אלפים שנה של תיקון הנשמה בגוף. האם לפני ששת אלפים שנה האלה הנשמה לא תוקנה?
ששת אלפים שנה זה נקרא שאלפיים מדרגות של עולם העשיה ויצירה ובריאה עולים לעולם האצילות ועל ידי זה הם מיתקנים. זה נקרא ששת אלפים מדרגות או ששת אלפים שנה. אין שום קשר לעולם שלנו המדומה שבו אנחנו כביכול חיים וקיימים.
קריין: ציטוט מספר 5 מתוך כתבי בעל הסולם מאמר "סוד הכף דאנכי".
"בחינת מלכות המלובש בעולמות, נקרא אני. ומשתלשל עד העשיה, והיא היא, בחינת פירודא המורגש לכל אדם, לבחינת ישות לפני עצמו. בהרגש "האני" שבו ובהתפשטותו, רוצה לכבוש כל העולם כולו, לחפצו ולהנאתו, שזה ענין כח השבירה שבעשיה, אני אמלוך."
(בעל הסולם. "סוד הכף דאנכי")
דווקא על ידי זה שבאים אליי כאלו מחשבות ורצונות שאני רוצה לדעת, להבין, למלוך, למה לא אני, ולמה לא לי, וכל מה שמתעורר באדם כרצון האגואיסטי שלו ש''אני רוצה למלוך'', דווקא המצבים האלה הם מצבים טובים. כי אדם מרגיש בזה, אחרי שהמצב הזה קצת עובר והוא עושה עליו כבר בירור, ויכול להסתכל עליו מבחוץ כשלא נכלל בו אלא רואה אותו קצת מהצד, אז הוא מבין [שאי אפשר] בלי הכבדת הלב הזאת שקיבל, שעשה ביקורת, שלא מסכים עם הנהגת הבורא, הוא רואה שהמצבים האלו הם מביאים אותו דווקא לעלייה בסולם. כי אחרי שלא רוצה, מתרגז, לא מרוצה ממצבו, דווקא באה הכנעה בדרגה יותר גבוהה וכך הוא רוכש את דרגות הבינה.
קריין: ציטוט מספר 6 מתוך בעל הסולם "השלום בעולם".
"מידת "היחידיות" מצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר. והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התישבה בתוך האיגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם. וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה, וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה. אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו."
(בעל הסולם. "השלום בעולם")
זה הטבע שלנו, שאנחנו לא יכולים להתחשב עם אף אחד וכך זה עד גמר התיקון פחות ופחות, אנחנו מוותרים ומוותרים קצת על עצמנו בהדרגה, אבל כל הדרך היא רק ויתור על הרצון לקבל עד שנבטל אותו כולו.
שאלה: מה זה אומר שמידת הייחודיות היא מהבורא?
כי הוא קיים לבד, אחד ואין עוד מלבדו וחוץ ממנו אין כלום. בנו, בכל אחד מאיתנו, ישנה הרגשה שכל אחד מאיתנו הוא כך כמו בורא, קיים לבד, אחד, אין עוד מלבדי, וכל היתר, אני לא יכול לקבל אותם בחשבון. מה הם? הם בכלל לא קיימים, לעומת מה שאני כל הזמן חושב, שאני חושב רק על עצמי ומתוך עצמי ולעומתי אני בודק, שוקל כל דבר.
זה מגיע לנו מהבורא שהוא אחד. לכן כך כל אחד ואחד מאיתנו חושב. אבל הייחודיות הזאת שיש בבורא, שאצלו היא פועלת הפוך ממנו החוצה, לכולם, בנתינה ואהבה, אצלנו זה ההיפך, הייחודיות היא פועלת בצורה כזאת שאין חוץ ממני, כל היתר לשמשני, אם כן. אם לא, בכלל למה הם קיימים?
תלמיד: האם בעבודה שלנו בעשירייה אנחנו בעצם עסוקים בלאחד את מידות הייחודיות האלו שלנו לאחד באמת?
העבודה שלנו בעשירייה, שכל אחד מבטל את עצמו למען המושג שנקרא ''עשירייה''. אנחנו בזה בונים כלי לגילוי הבורא, ובבניית הכלי לגילוי הבורא שם ישנם שלבים עד כמה אנחנו בכל פעם נוכל לבטל את עצמנו, לוותר על עצמנו.
תלמיד: מה קורה אז עם מידת הייחודיות של כל אחד, אחרי שתיקנו את עצמם והתחברו בעשירייה?
כשאנחנו מתחברים אנחנו בונים מערכת שנקראת ''אדם'' ואז אנחנו זוכים מתוך זה ל''ייחודיות'', שאנחנו מיוחדים, שאנחנו ממש "חד מקבל חד" מול הבורא, שאין בורא ללא נברא. אנחנו כביכול בונים אותו, כאילו "עשיתם אותי''.
תלמיד: זאת אומרת, שהמידה הזאת של האחד הזה שנבנה היא משהו חדש, היא לא האוסף?
לא אוסף, אוסף זה רק כדי לחבר יחד. במידה שאנחנו יכולים לחבר את החלקים האלה בלהתחשב בכל אחד, כי אני יכול לחבר מישהו אלי במידה שאני מרגיש שהוא יותר ממני, כשכך אני מחבר אלי את כל החלקים, בזה אני מגיע למצב שכביכול חיברתי לעצמי את הבורא.
תלמיד: נשמע כאילו אנחנו בוראים איזה משהו חדש בינינו.
כן. לכן כתוב אתם כאילו "עשיתם אותי''.
קריין: ציטוט מספר 7, מתוך עיתון "האומה" של בעל הסולם.
"בהמונח אגואיזם איני מתכוון לאגואיזם מקורי, אלא אני מתכוון בעיקר לאגואיזם הצר. כלומר, כי האגואיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כח קיומו החיובי האינדיבידואלי. ומבחינה זו אינו מתנגד גמור להכח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו. אמנם מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו - והוא כח הנגטיבי, המהרס להחברה. והיפוכו הוא הכח האלטרואיסטי. הוא כח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכח אלטרואיסטי."
(בעל הסולם, עיתון "האומה")
יש כמה צורות של אגואיזם, כמה רמות. יש אגואיזם רגיל, שזה כוח שיש בכל נברא, בכול בריאה בדומם, צומח, חי, מדבר, זה כוח ששומר עליו, עוזר לו להתקיים, זה הכוח הטבעי. ויש אגואיזם שאנחנו כבר מבדילים בו שהוא רוצה להתקיים על חשבון הזולת. ויש אגואיזם שהוא נמצא ברמה עוד יותר גבוהה שהוא נהנה מלהזיק לזולת וכן הלאה.
אנחנו צריכים להבין שהאגואיזם הטבעי, אנחנו לא רואים אותו כמנוגד לרוחניות. זה כוח השמירה של האדם שצריך לשמור על עצמו. ואך ורק איפה שאדם רואה את האחרים כעוינים, אויבים, מנוגדים, שונאים, שהוא שונא וכן הלאה, שאז כלפיהם הוא מבין מה זה לטובת עצמו ולא לטובת עצמו בצורה אגואיסטית, כלפיהם זה מה שאנחנו צריכים לתקן. לכן לא את כל צורות האגו אנחנו צריכים לתקן אלא רק את אלו שבהן אנחנו מגלים שבזה מזיקים לזולת.
שאלה: איך להבין את המשפט "כל העולם לשמשני ואני לשמש את קוני"1? זה נשמע אגואיסטי.
למה אגואיסטי? אני יכול להשתמש בכל העולם כדי לצרף אלי, ובזה לשמש את הבורא. וכך כל אחד ואחד בעולם. כשאנחנו קשורים במערכת אחת אינטגרלית, אז אך ורק כשאנחנו משתמשים כך בכל אחד, מנצלים אפשר להגיד כל אחד ואחד, כדי להשפיע לבורא, אז כך אנחנו פועלים וזה דווקא נכון וטוב. למה לא?
תלמיד: כי כל אחד בפנים מרגיש שכל העולם בשבילו כדי שהוא ינצל אותו.
לא, כתוב "כל העולם לשמשני ואני לשמש את קוני".
תלמיד: כן, אז איך אני הופך את הרצון לנצל את כל העולם בשבילי?
אחרת אתה לא מגיע לכל העולם. אסור לך להשתמש בשום דבר שבעולם, אם אתה לא מתכוון לעשות מזה שימוש לבורא, נחת רוח לבורא.
תלמיד: איך אדם הופך את נקודת הייחודיות שהכול בשבילי?
על ידי צמצום. אני משתדל לא לעשות שום פעולה אם אני לא מתכוון להמשיך אותה לבורא. לא מתחיל, לא נוגע.
תלמיד: איך עושים את הצמצום שממנו מתחילים?
"הכול במחשבה יתבררו"2. תחשוב על זה כל הזמן ותראה עד כמה שזה מסודר יפה בטבע, שאם אתה חושב כך, אז נעשה לך ברור.
תלמיד: איך אני מתחיל פעולה כזאת בעשירייה?
בעשירייה זה בכלל פשוט. אני לא מגיע לעשירייה, לא נכנס איתם בשום התקשרות, בשום פעולה, אם אני לא מתכוון שאת כל הפעולות האלה אנחנו מציגים אותן לפני הבורא. זה בטוח, "ישראל, אורייתא, וקוב"ה חד הוא". השרשרת הזאת חייבת להיות כל הזמן לפנינו.
תלמיד: אני צריך לבנות את כל הכניסה לעשירייה בצורה שאני קודם עוצר את עצמי שאני לא עושה את זה בשבילי, ואז אני חושב מה יכול להיות טוב לחברים? מה יכול להיות טוב לבורא? אני רוצה לבנות כך שזה מתחיל כבר מהצמצום הזה.
כן. מצמצום זאת אומרת, שאחרת אני לא עובד. אני עכשיו מברר מה אני יכול לעשות? במה אני יכול לגרום נחת רוח לבורא? "סוף מעשה במחשבה תחילה"3. לגרום נחת רוח לבורא אני יכול אם אני מציג לו כלי, חיסרון, שיתקן אותו וימלא אותו, שיתגלה לכל הנבראים, שיקרב את כל הנבראים אליו.
זו העבודה שלו שהוא נהנה. הבורא נהנה מפעולת השפעה, פעולת תיקון, פעולת המילוי. "כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק"4. אז אני צריך לחשוב איך אני מגיע למצב שאני מציג לו, מגיש לו את האפשרות הזאת. אז אני מתקשר לחברים ורוצה לעשות מהם רצון אחד. שכולנו נהיה מכוונים לפעולה כזאת שאנחנו מוכנים להתחבר, ולבקש ממנו שיחבר בינינו, ובחיבור בינינו שתתגלה יכולת לקבל ממנו תיקונים גם לחיבור וגם למילוי, ושהוא ייהנה מזה. כך אני חושב וכל חבר וחבר כך חושב, ועל זה אנחנו כל הזמן מדברים ובזה אנחנו עוסקים.
קריין: בהקשר הזה מרב"ש ג', מאמר שנקרא "לשמשני".
לשמשני
""כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני".
לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו."
שאלה: אתה אומר שהכול בסדר עד שהאדם שם לב שהוא הורס את החברה, שהוא הרסני. חמש עשרה שנה אני מחכה להגיע לכאן ובאמת אני מתפורר לחלקים, ובזכות אשתי הגעתי לכאן סוף סוף. כשהגענו לפה אתמול, נסענו באוטובוס והלכנו לאיבוד. כבר התייאשנו וכולם כיוונו אותנו לבניין הישן ואף אחד לא ידע לכוון אותנו לבניין הזה. מתוך הייאוש כל כך התעצבנתי על אשתי, רבתי איתה ואפילו דחפתי אותה. אני מאוד מפחד, כי אולי אני עושה נזק לכל החברה ואני כל כך מתבייש מזה. אני מאוד מפחד לעשות נזק ולהיות במצב שאני קודר חור. אחרי חמש עשרה שנה מה למדתי, לא נשאר לי כלום מכל הלימוד שלי.
איך אני יכול להיתקן? בסופו של דבר מה למדתי בחמש עשרה שנה? אני רוצה להיות מתוקן.
זה שאדם מגלה כמה פעמים בתהליך שלו שהוא לא למד ולא מבין ולא מרגיש, וכאילו הזמן עבר סתם, הוא שרף את החיים שלו, אין לו כלום מכל התהליך שעבר עליו, זה דווקא נכון וזה קורה בדרכנו ולא פעם אחת, "אין חכם כבעל ניסיון". מה שהרגשת, אם הרגשת את זה פעם ראשונה, אז אני מאחל לך להרגיש את זה עוד כמה פעמים בטוח. אין מעבר ממדרגה למדרגה, אלא כשכל מה שהיה במדרגה הקודמת נעלם. אצל הבעל שם טוב זה נעלם עד כדי כך שהוא לא ידע מילים, אותיות. ככה זה קורה, יש אכזבות, יש ריקנות, יש כל מיני תופעות כאלה. זה שעושים תרגילים כאלה איתנו, זה דווקא סימן טוב, זה מעבר ממצב למצב.
קודם כל מידת ההכנעה צריכה להיות הכי הכי חשובה ויקרה. זאת אומרת, אני מכניע את עצמי, אני אפס. כל מה שעושה הבורא עושה, ואני לא מרשה לעצמי לחקור אם זה טוב או רע במשהו. האם בכלים שלי אני יכול לחקור אותו שנמצא בטופ הסולם כשאני למטה, בתחתית הסולם? איך אני יכול לעשות זאת? לכן "כל הפוסל במומו פוסל"5.
לכן צריכים להתרגל, זה לא פשוט, כולם מגיבים ככה, אבל צריכים להתרגל שעוד הרבה פעמים אנחנו נרגיש אכזבות, נפילות, כל מיני ייאושים. אלה הסימנים של הרצון לקבל שלא מקבל לפי הכלים שלו, כביכול מה שמגיע לו. בפרט שהשקיע והשקיע ולפי החשבון שלו "איפה מה שמגיע לי?", והוא לא מבין שמה שמגיע לו עכשיו זה דווקא לוותר על כל מה שיש. אבל הבורא עוזר, עוזרים מלמעלה, אדם לומד מזה. לכן תמסור ד"ש לאשתך ותגיד שהכול בסדר.
שאלה: כתוב שכל העולם תלוי בי. בי, כלומר בעשירייה שלי. אם אני רוצה לרכוש את כל העולם בשבילי, האם זה לא יעורר קנאה באחרים?
אני לא מבין על מה אתה שואל. זה שאני אומר שכל העולם תלוי בי, שכל העולם נברא בשבילי, אני בזה מעורר את הקנאה אצל אחרים? אם הם מקבלים את זה כמו שזה נשמע, אז ודאי שזו צורה אגואיסטית כל כך גבוהה, האדם הזה הוא משוגע, הוא לא נפוליון, הוא אפילו מחשיב את עצמו לבורא. צריכים לקחת אותו מהר מאוד למחלקה פסיכיאטרית.
אבל אם אנחנו מסבירים שכל העולם נברא בשבילי, שאני יכול לקבל חסרונות של כל העולם כי אני באמת צריך לחבר את כל העולם אלי, כדי לספק להם מה שאני חייב, כמו בגוף אחד, שכל תא ותא חייב למלאות את תפקידו כלפי כל הגוף, אז כל העולם בא לשמשני, לתת לי חסרונות, כלים שאני אוכל בזה למלאות אותם ובזה נקרא שאני משמש את קוני. במערכת אינטגרלית, כללית, דאדם הראשון, בנשמה הכללית, זה פשוט.
דיברנו על זה הרבה פעמים.
שאלה: אמרת שאני לא נכנס לעשירייה אלא אם כל הפעולות שאני עושה איתם הן כדי להגיש את זה לבורא.
וודאי. אחרת איך אני עושה? בשביל מה אני בכלל נכלל בעשירייה, עובד איתם, משרת אותם, נכנס איתם בהתקשרות? בשביל מה?
תלמיד: כן, אבל אני לפחות לא רואה שכל פעם שאנחנו בהתקשרות בעשירייה אנחנו מגישים את זה לבורא.
מאיפה אתה יודע? אני מכיר את העשירייה שלך, אז כל החברים שלך כך עושים, חוץ ממך.
תלמיד: אז מה אני צריך להגיד לעצמי? שאני בינתיים רק מתכלל איתם, מתקשר איתם?
למה אתה צריך כך להגיד? למה אתה מצדיק את עצמך בצורה כזאת, שאתה יכול להמשיך ככה?
תלמיד: לא כדי להצדיק את עצמי. אני רוצה להבין, או שאני מגיש את זה לבורא, או שאני לא צריך להיות איתם במגע, או אולי בכל זאת אני צריך להיות איתם במגע?
אתה צריך קודם כל לחשוב שכל הפעולות שאתה עושה בעשירייה, הכול כדי לעשות נחת רוח לבורא, להתקרב אליו, להביא לו כלים, ואחרי זה אתה מתקשר בעשירייה. אלא מה? מה הבעיה?
תלמיד: לא תמיד אני עושה את הבירור הזה לפני, לפעמים זה תוך כדי.
זה נקרא "מושב לצים". אין מה לעשות, הכול בכוונה יתבררו.
שאלה: כשבעל הסולם מדבר פה על הזולת זה שונה מאהבת חברים?
מה בדיוק הוא מדבר על הזולת, אני לא מבין?
תלמיד: הוא אומר פה, ניצול הזולת "כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה.."..
כן. זה קודם כל בתוך החברה.
תלמיד: האם אהבה לחברים בקבוצה שונה מאהבה לזולת שמחוץ לקבוצה?
וודאי ששונה. מה שיש לי עם העשירייה זו התקשרות כזאת שאנחנו "כאיש אחד בלב אחד". גם במוח, גם בלב, גם בכוונה שלנו כלפי הבורא, גם בכל הדברים האלה, אנחנו רוצים להגיע למצב שההתקשרות בינינו תהיה כזאת שזה כמו רשת ממש, זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", ששם מתגלה הבורא.
אז עד שאני מגיע עם יכולת כזאת, עם כוונה, עם התקשרות כזאת לכל העולם. אני גם לא מגיע אליהם כך, אני פועל כך שאני ארגיש את כל החסרונות שלהם, את כל ההתקשרויות איתם בתוך העשירייה שלי, דרך העשירייה. הן מתגלות כספירות משניות שמתקשרות לעשירייה, מוסיפות עביות.
קריין: ציטוט מספר 8 מתוך בעל הסולם "הקדמה לספר הזוהר" אות י"ט.
"כל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע."
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", י"ט)
שאלה: חכמת הקבלה אומרת לנו לחקור, "ממעשיך היכרנוך", לנסות לפענח את הדברים, לראות איפה אנחנו נמצאים. השאלה שלי היא לגבי מה שקראנו. במשך תקופה מסוימת אתה מתפלל הרבה, עם המון כוונות. לא חמש דקות, ולא עשר דקות, אלא במשך הרבה זמן. ופתאום אחרי התקופה הזו, באה מעין פולסא דנורא, מעין מכת אור כזו שהרשעים יוצאים, ואתה לא יודע מאיפה זה. אתה כולך אהבה, ורוצה את זה כל כך, ופתאום הם צפים. והשאלה שלי, האם הפנימיות הזו שהרשעים יוצאים, האם זה משתקף מחוצה לי? כי אני רואה כאוס בכל העולם ובכל המצבים, אז האם יש השתקפות של פנימיות האדם במצבים כאלה, ואיך הוא מטפל בזה?
וודאי שיש קשר שיש בין המצבים הפנימיים שלנו ובין המצבים שהעולם עובר. אבל אנחנו לא יכולים לראות אותו בצורה ישירה אחד לאחד, וגם לא בצורה הפוכה, יש בזה הרבה מערכות. ולכן, בדרך כלל, אנחנו לא עושים חשבון, למרות שבזמננו יותר ויותר מתקרבים לאותה צורה כמו שאתה אומר. אנחנו רואים מה העולם עובר, ומה עובר עלינו, איך אנחנו מתקדמים, וכנראה שזה תלוי בתהליך שהעולם צריך לעבור.
אבל עדיין אנחנו לא יכולים לראות בצורה ברורה שהתקדמות העולם החיצון וההתקדמות במצבינו הפנימיים בחיבור בינינו הם ממש אחד לאחד. אין לי כוח להסביר את זה, זה עוד לא בצורה ישירה, בקשר ישיר.
אני רק יכול להגיד שללא שום ספק, אם אנחנו נחשוב איך לקרב את כל האנושות לתהליך הזה, להכניס את כל האנושות לתהליך הזה איכשהו, בכמה שירגישו, יבינו, יתכללו, בזה ההתקדמות שלנו היא תהיה פי כמה, כי בעצם לשם זה אנחנו קיימים. והבורא מתחשב רק עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על כל האנושות, רק לפי זה הוא מתייחס אלינו. אנחנו לא מרגישים את זה, אבל זה כך. ויש על זה גם הרבה מקורות.
תלמיד: אני רוצה לשאול על היחס למצב הזה. מקובלים כותבים "שמחים על הרשעים שמתגלים", וההרגשה היא נוראה עם כל הנחשים האלה נגד הבורא, נגד הבריאה, נגד המצבים האלה.
לא.
תלמיד: אז איך היחס צריך להיות?
שיתגלו בשליטה שלנו, שאנחנו מכינים להם מקום להתגלות. ואז מגלים אותם, נגיד כמו עם אותו ווירוס, אנחנו מגלים אותו במעבדה, אנחנו לומדים עד כמה הוא יכול להיות מסוכן, אבל הוא לא מתפרץ, הוא נמצא בשליטה שלנו.
תלמיד: אני מניח שאתה תגיד לי שהפתרון לזה זה שוב פעם, להעלות מ"ן, להעלות תפילה, להפוך את כל הרשעים האלה להשפעה ולאהבה, וזה חוזר חלילה כמובן.
לחוכמת הקבלה אין פתרון אחר. ובכלל, לפי מבנה המציאות אנחנו לא לומדים שיש משהו אחר שיכול להשפיע על המציאות, רק לקראת התיקון. ולקראת התיקון זה שאנחנו יותר מתחברים ומפעילים מתוך החיבור שלנו מ"ן, תפילה. אין יותר. הכול מושג על ידי התפילה ולפי חיסרון שמגלים במ"ן. הכול כתוב.
שאלה: כל הייסורים שהוא אומר לא מביאים אדם לזה שהוא לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו, זה לא קורה, ולא חשוב כמה אדם סובל בעולם הזה.
השאלה היא מאוד פשוטה, אנחנו מתפטרים מהרצון לקבל? לא. מה אנחנו לומדים ממנו? אנחנו לומדים שהרצון לקבל הוא נצחי. הבורא ברא אותו וזה כוח שלא נעלם. אלא רק אתה צריך לדעת, ללמוד, לרכוש ניסיון איך לעבוד עימו, עם הרצון לקבל שלך, לרסן אותו, לקשור אותו, להמתיק אותו וכך להשתמש בו. אין לך חוץ מרצון לקבל כלום. מה אתה מחפש, שהוא ייעלם?
תלמיד: מה שבעל הסולם אמר פה בקטע, אם אדם מבין ואז מתפטר מהרצון לקבל שלו.
הכוונה היא על מנת לקבל. רצון לקבל בעצמו זה כוח הטבע, אין מה לעשות. אתה לא יכול להתפטר ממנו כי אז הטבע כולו נעלם, כי חוץ מהבורא יש רק רצון לקבל. ואנחנו בתוכו, ואנחנו מתוך הרצון לקבל מתקשרים עם הבורא. יש רק שניים, רצון להשפיע של הבורא ורצון לקבל שלנו.
תלמיד: הוא אומר, אם האדם היה מבין שכל הצרות האלה והמכאובים הם רק גירויים כדי שאדם יבין שכל הצרות מהרצון לקבל שלו, מעל מנת לקבל, אז הוא היה מבין מה לעשות עם זה. למה אדם לא מבין?
אפילו שמבין זה לא יעזור לו, אפילו שמבין. אתה במקרה רופא, כמה חולים מגיעים אליך שהם נמצאים בכל מיני מחלות ואתה אומר להם, "לך אסור סוכר ולך אסור שומן ולך אסור זה", והם אומרים "תודה רבה, זהו, מרגע זה והלאה אני אקיים כול מה שאתה אומר ואני אהיה בריא". ומה קורה? למה? הרי זה מובן לו שככה זה.
תלמיד: אדם לא מסוגל.
לא מסוגל, אז מה אתה רוצה. למה אדם לא מסוגל להתמודד עם כל החולשות שלו? בכוונה, בכוונה הבורא עשה כך. למה? אם אדם היה מסוגל, הוא היה חיה, לא אדם. בהמה לא טועה, האדם טועה. אם הוא היה מבצע את כל הדברים מצד הטבע מה שצריך להיות, הוא היה בריא, היה מתוקן, היה צדיק. למה הבורא עשה ככה?
עד שאדם מבין שהוא חלש ולא יכול לעמוד נגד הרצון שלו, אז הוא מגלה את הרצון שלו כיצר הרע. מה זה יצר הרע? הוא לרעתי פועל בי ואני לא מסוגל להתגבר עליו, הוא יותר חזק ממני. למה הבורא עשה את זה? כתוב "בראתי יצר הרע", לא סתם בראתי יצר, רצון, אלא "בראתי יצר הרע". שאם אדם מגלה שהרצון שלו הוא רע, אז "בראתי תורה תבלין", יש לו עם מה לפנות לבורא ולבקש שהבורא ירסן את הרצון הזה, יקשור אותו. אחרת בשביל מה הוא צריך את הבורא? איך הבורא יכול למשוך את האדם אם לא יברא בו כל מיני חולשות כאלה, שהוא לא יכול להתגבר על הרצון? אין ברירה.
לכן אנחנו נמצאים במצב שצריכים לגלות את הרצונות שלנו שהם יותר חזקים מאיתנו, יותר חזקים. ומה ששייך אחרי זה, זה לפנות לבורא שהבורא יתקן. זה כל העניין. לא שאני מתקן, הוא מתקן. עלי רק לגלות את החולשה שלי שאני לא יכול להתמודד עם הרצון. ואז אני אומר "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי עכשיו כשהם מתגלים יש לי למי לפנות, יש לי עם מה לפנות לבורא. והוא מחכה לזה, הוא הכין לי את כל הדברים האלה, ואני עכשיו פונה אליו ואומר "אתה חייב לתקן. אתה עשית, אתה בראת, אתה יצרת ועכשיו אתה חייב לתקן". ויהיה לקדוש ברוך הוא העבודה, והוא שמח. לזה הוא מחכה, לזה הוא מצפה, שאנחנו נביא לו את כול החולשות שלנו ונגיד "אנחנו לא מסוגלים, זה אתה חייב. אתה בנית את זה, אתה עשית את זה, יצרת את זה, אז אתה חייב לתקן". והוא נהנה.
קריין: "נצחוני בני" ב"שמעתי" מאמר י"ט.
"אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."
אבל אתה לא יכול לפנות לבורא בלי שאתה מתמודד עם הרצון שלך, בלי שאתה מפסיד, מרגיש שאתה לא מסוגל, שאתה שוב נופל ושוב נופל, ואתה צריך לעשות מזה סיכום שאני לא מסוגל. ואז אתה מגיע לתפילה, לבקשה לבורא. "למה לא ביקשת", זה בעצם העניין. ככה עושים. לכן העיקר זה לגלות שפלותנו, חולשתנו ואז מגיעים לתפילה.
קריין: מתוך ליקוטי עצות.
"וְהוּא מַעֲלָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן יֵצֶר הָרָע לָאָדָם, כִּי אָז יָכוֹל לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם הַיֵּצֶר הָרָע דַּיְקָא. דְּהַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר מִתּוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרָע, לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ אֵיזֶה עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאִם אֵין יֵצֶר הָרָע, לָאָדָם אֵין עֲבוֹדָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת כְּלָל. וּבִשְׁבִיל זֶה מַנִּיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ עַל הָאָדָם, וּבְיוֹתֵר עַל מִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. אַף עַל פִּי שֶׁעַל־יְדֵי הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ כָּל כָּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְמַה שֶּׁמֵּבִיא לְכַמָּה עֲווֹנוֹת וּפְגָמִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי כֵן הַכֹּל כְּדַאי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַתְּנוּעָה טוֹבָה, מַה שֶּׁבְּתֹקֶף הִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו הָאָדָם בְּאֵיזֶה תְּנוּעָה וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה יָקָר אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר מֵאִלּוּ - עָבַד אוֹתוֹ אֶלֶף שָׁנִים בְּלִי יֵצֶר הָרָע. כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל הָאָדָם, שֶׁכָּל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ הִיא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה וְהוּא מִתְחַזֵּק כְּנֶגְדּוֹ."
במה מתחזק כנגד היצר הרע? רק בפנייה לבורא. ולא בזה שאני גיבור, אני אנסה עוד ועוד, אני חייב, לא, זה לא לפי השכל. לפי השכל זה להכניע את עצמו ולהתפלל.
תלמיד: אז כל הפעולה שאני הגעתי נגיד לעשירייה, ואין לי מילים להגיד, אין לי מילים להתחבר, אין לי מה לעשות, אדם צריך להבין שזה מהבורא ורק כדי לפנות אליו. אנחנו צריכים להתחיל מזה?
כל העבודה שלנו היא כדי להגיע לתפילה.
קריין: ציטוט מספר 9 מתוך בעל הסולם מאמר "השלום".
"הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו. הרי לעיניך... שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנה נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכולנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו."
(בעל הסולם, השלום)
(סוף השיעור)