שיעור בוקר 28.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 752, אגרת נ"ב

קריין: בעל הסולם, עמ' 752, אגרת נ"ב.

אגרת נ"ב

שנת תרפ"ח (1928)

"ב"ה ערב סוכות תפר"ח פ"ה לונדון

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך והפתקאות השגתי לנכון: והנה ר'... נ"י פירש לי את הכתוב "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. לכאורה קשה אם השי"ת כבר במציאות אצלו, וכבר הוא קרוב, א"כ מה הצורך עוד לדרוש ולקרוא לו ית'? ותירץ, שהכתוב מדבר לאותם שכבר זכו לקרבת ה' תמיד, מזהיר אותם הנביא שאע"פ שכבר נדמה אצלם שאין עוד מה לבקש ולהשיג, ח"ו לחשוב כזה, דהוי [שנמצא] כמקצץ בנטיעות, אלא ידרוש עוד ויקרא אל ה' להשגות יותר גדולות וכו' וכו' והדברים כנים.

אבל אמלא אחריו לפרש זה ע"פ דרכנו, דפשוט הוא שכל מי שזכה למציאות חן בעיני קונו ית', נמצא שהשי"ת ממלא לו כל משאלותיו, כמנהג האוהבים והידידים שמשלימים חפצם זה לזה, כל אחד לפי יכלתו, וכיון שהאדם הזה זכה להעשות ידיד ה', בהכרח שמורכב מגוף ונפש א"כ אינו... להם מקום לגלותם לפני השי"ת, אבל "על כל פשעים תכסה אהבה", ומכ"ש לפני ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמ"ש: "כל טנופת לא תטנפך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' בשיר היחוד). ע"כ מכוח האהבה האמיתית בינו לבין השי"ת, לא ימלט שלא יגלה האדם גם רצונות גופניות לעיניו ית'.

ומובן מעצמו שיד השי"ת לא תקצר למלאות כל חפץ אוהבו, הן מה שהוא לפי הנימוס, והן מה שאינו לפי הנימוס, כי יכולת ה' בחפצו קשורה: אבל לאחר שכבר מלא השי"ת את חפצו, נמצא האדם בעצמו כמו וכדמיון מתחרט על משאלותיו היתרים, שהביא לפני השי"ת: ו"גמירי דמיהב יהבי (מהשמים) מישקל לא שקילי [למדנו, מהשמים נותנים, ולא לוקחים]" כי כבר קדשו השם.

ע"כ נמצא, שהאדם מוכרח לחזור ולתקן המעוות הנזכר, בשנים א': מה שזלזל בכבוד השי"ת להביא משאלות גופניות לפני המלך. ב': שלא נזהר לחבב מתנת מלך מה"מ [מלכי המלכים] הקב"ה אם קטן אם גדול.

כי ב' ערכים יש בכל מתנה, ערך א', היא המתנה, אם גדולה היא, או קטנה היא, ערך הב', הוא הנותן, אם חשוב הוא, או פחות הוא: כמובן שאדם חשוב אפי' נותן דבר קטן, יש למתנה ערך חשוב מאד נעלה, לפי מעלתו של הנותן ע"ד שאמרו ז"ל:. ... ... ... .. להמצא בהיכל המלך, ומוכרח לצאת החוצה להתתקן: וכיון שיוצא החוצה, נמצא אובד כל השגותיו שכבר זכה להשיגם, היות שמתנותיו של השי"ת מיוחדים "בעולם שנה נפש". שצריך להיות "נפש" נבחר, וב"זמן" נבחר ו"במקום" נבחר, וכיון ששינה מקומו, נמצא נשתנים עליו גם "השנה נפש", כנ"ל: ואז נמצא האדם במבוכה גדולה.

וע"ז מזהיר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו", פי' לחזור ולהמשיך ולהשיג כל עניני הרוחניות שהשיג, כי בענינים הנפשיים מצוי השי"ת לכל, וע"ז כתוב: בהמצאו "קראהו בהיותו קרוב" הם ענינים הגופניים. שכבר השיג לסבת היותו "קרוב" כנ"ל. ומזהיר הנביא שכאן אסור לדרוש ח"ו מפני שזילותא דמלכא [זלזול במלך] הוא ח"ו לבוא לפניו במשאלות גופניים, אלא מחויב "לקרוא" לו "בשם הזה" לבד, פי' בשעה שמציע תפילותיו לפני השי"ת, מחויב להזכיר רוב טובותיו שעשה עמו מלפנים בטוב ומטיב למלאות לו דברים גופניים, א"כ אצ"ל, שימלא לו עכשיו ענינים הנפשיים.

וז"ס דברי חז"ל, באומרת: "השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה". והדברים עמוקים. ובדברים האלו מתפרשים לנכון כל המשך ההפטרה ש"בן הנכר" סובב על ענינים גופניים ו"הסריס" סובב על ענינים נפשיים, והמשכילים יבינו.

והנה הפי' הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו: וע"כ אפרש ע"ד ע' פנים לתורה, כי הנה כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.

וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.

הנה כתבת ודרשת שאקבל אותך בתור תלמיד, גם חשדתני, בספק שמא איני מרוצה בך. להיות שיש לי כבר די תלמידים. והנה האמת אומר לך, שכבד אתה עלי יותר מאחרים, והוא, כיון שאתה מיוחס יותר מאחרים. ובטח שמעת שהר"ר אלימלך זי"ע לא רצה בשום אופן לקבל תלמידים מיוחסים, והרבה הפצרות ובכיות שפך הרב מרופשיץ זי"ע לפני הר"ר אלימלך, ולא הועיל לו עד שהופג ממנו כל ריח היחוס, ואמר לפניו כלשון הזה: "וואס בין איך שילדיג אז דער טאטע מיינער איז אגרוסיער יחסן [מה אני אשם שאבא שלי עם כזה יחוס גדול?]". ולאחר שהכיר באמיתיות דבריו אז קבלו.

ואל יהיה לך זה לפלא, כי ע"פ דעת בעלי הבתים נראה, אשר היחסן קרוב לה' מאיש פשוט, להיותו רואה ומסתכל במעשים הטובים של אביו מנעוריו, וגרסא דינקתא [גרסת הילדות] נקבע יותר בלב.

אבל הענין, כי בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, כמו שהארכתי במכתבים הקודמים, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי [זה מזה].

והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו.

אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלמות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.

וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת. והנה בחי' הב' הנ"ל, להרגיש את עצמו שפל ורחוק וטובת ה' לבחי' העדפה. הוא מושג יותר כבד מאד לאין ערוך מן המושג הא' הנ"ל. וע"פ רוב כל הנדחים ח"ו נכשלים רק במושג הב' ודו"ק היטב. ובזה תדע, אשר היחסן הוא רחוק יותר ממושג הב', מהאיש הפשוט, בהיותו מרגיש טובת ה' עליו במחוייב, ודו"ק כי אמת הוא.

ועכ"ז החשד הזה אין בי ח"ו, כי כבר שעבדתי א"ע להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד, ומהדר אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בא"י ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפי' האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע... וכן אספתי ג"כ המיוחסים מירושלים לבית מדרשי.. .. ומכ"ז תוכל לדעת שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד.

הנה הזמן קצר מאד שמחת יו"ט ממשמש ובא, לא אוכל להאריך לך בזה. ואם תאמין לי תזכה ג"כ לעמוד על סוף דעתי...

יהודה ליב"

אפשר לראות עד כמה אנחנו רחוקים מלהשיג את מה שבעל הסולם רוצה להעביר, יש באמת מרחק עצום בינינו אליו. אבל אנחנו גם רואים שחייבים להמשיך ולהשתדל בכל כוחנו, ככל האפשר לעשות ולמלא את הדרישות שמקובלים כותבים לנו, לחיבור, לתפילה ולא להרפות ידיים.

שאלה: בעל הסולם כותב שצריכה להיות דרישה תמידית "להשגות יותר גדולות". מהו המצב של דרישה תמידית? איך אנחנו מגיעים למצב כזה?

אנחנו מגיעים אם ה' רוצה, כי ליבנו לא תלוי בנו. אלא כשמבקשים, מתפללים שיעשה משהו, אז כנראה משיגים.

תלמיד: הוא כותב על מילויים נפשיים ומילויים גופניים, מה ההבדל ביניהם?

הבדל בין נפש לבין גוף.

שאלה: בעל הסולם מדבר על שני אלמנטים בתפילה. התפילה והבקשה ואחר כך ההודיה, והוא אומר שלשניהם צריך להרגיש קרוב לבורא.

כן.

תלמיד: האלמנט הראשון ברור, כי אם לא מרגישים קרוב אז לא יוצאת בקשה. אבל לגבי האלמנט השני הוא אומר שכולם נכשלים. למה? מהו הכישלון שם?

כי כביכול יחד עם הרגשת הריחוק, לא יכולים להודות על זה שהם מנוגדים זה לזה.

תלמיד: הוא אומר שעל זה שהבורא בחר בכלל להתייחס אליך, כבר על זה אתה צריך להודות. למה מפספסים את זה? למה הוא אומר שכולם נכשלים בכך שמרגישים מיוחסים?

כי ברגע שמגיעה הארה כזאת לאדם שמביאה לו הרגשת קרבה, ועוד ועוד קרבה מתגברת, קשה לו למצוא במצבו פגמים ולבקש ולהרגיש את עצמו מרוחק.

תלמיד: ואז מה הוא מפספס בעצם?

הוא מפספס כאן את העניין של שני הקווים. הקו הראשון הוא התקרבות והוא בא מהבורא, והקו השני בא מהאדם, שמרגיש שאם הוא כבר מתקרב, אז איך הוא ימצא את הנושא לתפילה.

תלמיד: אז האדם מפספס את היכולת לבקש את הדבר דווקא בזמן שיש לו הזדמנות?

כן.

תלמיד: ואיך אפשר להיזהר, להכין את עצמנו לא ליפול?

זה בעיקר שייך לקבוצה שבה האדם בודק את עצמו, ומקווה שהוא מרגיש נכון. זה לא קל.

תלמיד: אפשר להגיד שהקבוצה תמיד נותנת סיבה לבקש משהו?

כן. אם אדם מסתכל בצורה אמתית, הוא תמיד רואה עד כמה עליו להתקדם עוד ועוד כדי להגיע לחבריו.

שאלה: הבנתי שאדם שמרגיש שהבורא קרוב אליו, פה זה המכשול הגדול. הוא מקבל את זה כדבר טבעי ולא יודע להעריך מספיק ולכן אין לו שבח והודאה. מה עושים במצב שהאדם כבר התרגל שהבורא קרוב אליו ואם הוא מסתכל על עצמו הוא רואה שהוא לא מודה על זה כל פעם מחדש אלא זה דבר טבעי. הוא כותב פה שזאת בעיה גדולה מאוד.

הוא לא מודע לכך שלמרות כל המצבים שלו, הרחוקים או הקרובים לבורא, הבורא בכל זאת נותן לו את המצב שממנו הוא יכול לפנות נכון לבורא ולבקש. כלומר, הוא לא רואה את הכוח העליון כמורכב מכל מצב שמגיע אליו, ושהוא צריך להגיב עליו בצורה השלמה.

תלמיד: מהי הצורה השלמה? זה כמו בן שמרגיש שאבא שלו כל הזמן אתו ואם הוא צריך משהו הוא מבקש ומקבל וזה טבעי.

כן.

תלמיד: מה עושים כדי שמתוך המצב הזה, הוא יוכל להרגיש שיש לו על מה להודות?

אנחנו צריכים לא לשכוח שהעבודה שלנו היא בג' קווים, וככל שיודעים להרגיש ולהעריך את צד הנתינה מהבורא, ההשפעה מהבורא, כך אנחנו צריכים כנגד זה לשמור על המצב שהאדם עורג לדבקות בבורא. מפני שאז הוא מגלה עד כמה התכונות הלא מתוקנות שלו מפריעות לו להגיע לדבקות, ואז הוא לא יכול להשלים את קו שמאל ולאחד אותם. את זה צריכים עוד ללמוד.

תלמיד: בתחילת האיגרת הוא כותב שהאדם תמיד צריך לשאוף להשגות יותר ויותר גדולות. האם הדרישה הנוספת מהמצב, שתהיה לך השגה יותר גדולה, היא הפתרון לצאת מהמצב כך שיהיו לך בסוף שבח והודאה לבורא?

כאן יש באמת עניין שככל שאתה מקבל מילוי יותר גדול כך יש לך אפשרות להודות יותר, בצורה פשוטה, אבל זה רק בקו אחד. ואם אנחנו מדברים על היחס בכמה קווים, אז יכולה להיות התנגשות בין מה שאדם מקבל, לבין מה שהאדם היה רוצה כביכול לפי טבעו להגיב. ויוצא שיש פער בין מה שהבורא עושה לבין מה שהאדם רוצה להרגיש. אז קורה, שאדם צריך להקטין את עצמו, להתבטל עוד יותר מקודם ולהתקדם לבורא רק בצורה שמתנתק מעצמו ונכלל בבורא, ואז, כשנכלל בבורא, הוא יכול לגלות עוד ועוד את הנתונים שמפרידים ביניהם. אני עוד לא יכול להגיד את זה.

שאלה: איך ממשיכים לדרוש ולהתפלל לבורא, גם כשמרגישים קרבה ולא חיסרון?

זה קשה. הבעיה היא שמתחילים לדרוש לא לפי האמת, אלא שאם נמצאים בקרבה, אז גם הדרישה יכולה להיות כזו, זאת אומרת שאני רוצה לבקש מתוך המצב עצמו וזה לא טוב. לכן הדרישה הזאת "לדרוש בהיותו קרוב" היא דרישה קשה.

תלמיד: אז מה העצה, איך לשמור על האמת ועל דרישה נכונה?

איך אתה יכול בזמן שאתה מרגיש את עצמך קרוב, לבקש מהבורא כאילו שאתה רחוק.

תלמיד: בדיוק. איך? זאת השאלה.

בזה שאתה מבקש את האמת, שאתה רחוק, ואתה רוצה לחבר את מצבך האמתי עם המצב שאתה מרגיש, שאתה קרוב. איך יכולים להיות במצב אחד שני מצבים הפוכים? אדם צריך לגלות את השניים.

תלמיד: איך במצב הפוך דווקא כשמרגיש תחושת ריחוק, הוא לא מרפה ידיים וממשיך לדרוש?

זה אותו מצב כנגדו, בזמן שהוא קרוב, הוא מרגיש את עצמו רחוק, ובזמן שהוא רחוק, הוא מרגיש את עצמו קרוב. העניין הוא לא איך הוא מרגיש את עצמו, אלא איך הוא נמצא באמת בעיני ה'.

כי גם בעולם שלנו אנחנו יודעים שככל שהאדם קרוב, ככל שהתינוק קרוב לאימו, אז כשהוא נמצא באמא, ולא יצא עדיין, לא נבדל ממנה זה הדבר הכי קרוב. וכשהוא נבדל וגדל, אז כמה שהוא נעשה יותר עצמאי, הוא כאילו צריך להיות פחות מקורב, ויש לו עצמאות. אז איך לעשות את העצמאות הזאת, נניח שזה לא תינוק בשר ודם, אז איך לעשות שהיצור הזה ירגיש את עצמו יותר ויותר מתקרב לאימא, על פני מה? על פני אותו הרצון שגדל בו, נגיד בגיל שנה, שנתיים, חמש, או בגיל חמישים, לא חשוב כמה. הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר מתקרב לאימא, נכלל באימא, וכך גם כאן.

תלמיד: אמרת שהעניין הוא לא איך האדם מרגיש את עצמו, אלא איך הוא נמצא באמת בעיני ה'. איך אדם צריך לצייר את עצמו, מה זה אומר איך אני נראה בעיני ה'?

בעיני ה' אתה נראה עד כמה אתה נמצא מחובר לאימא.

תלמיד: ובסוף, מה הגישה? להתעלות מעל מצבי ריחוק וקירוב, ולהיות דבוק בו מעל כל מצב, או שילוב של השניים? אני לא מבין איך לעבוד עם הניגודיות במקביל?

מה עוזר לך? דווקא כשאתה מנוגד, וחובה לעורר את הכוח הנגדו, כי לבנות יחס נכון לבורא אתה יכול רק בתנאי שיש לך התנגדות, אחרת איך?

שאלה: מה זה לבנות יחס נכון לבורא?

יחס נכון? בעצם החוק הוא פשוט, כדי לבנות יחס נכון לבורא, אני צריך להגיע לדבקות בו ללא שום קשר כביכול למצבי הפנימי. שלא חשוב איך אני משתנה, אני נמצא עימו בדבקות.

תלמיד: קודם אמרת שיש איזו התנגשות שקורית. האם למנוע את ההתנגשות הזאת? גם בעל הסולם נותן דוגמה על ערך המתנה לפי איך שאתה מעריך את מי שנתן את המתנה. אז האם בזה שקשה לנו להודות לבורא על כל מה שהוא נותן לנו בעצם, האם אנחנו לא מספיק רואים את גדלות הבורא?

לא, גדלות הבורא נמדדת לפי כמה שאתה מעריך אותו כלפי אותם מצבים, וכוחות שמתגלים לך. איך אתה יכול להגיד על מישהו גדול שהוא גדול? בזה שאתה מודד, וכלפי מה אתה מודד? זה תלוי בערכים שלך, כמה שאדם מודד את גדלות הבורא לעומת הכול, זאת אומרת שגדלות הבורא היא קודם כל מעל כל מה שאתה יכול לתאר, מעל הכול, כך האדם מודד.

תלמיד: אבל כל פעם כשאני מקבל עוד כלים, איך אני בעצם מודד את זה בכלים שלי, בקשר שלי עם החברים? הרי בסופו של דבר אם אני מבין נכון ומרגיש נכון, הקשר שלי עם הבורא הוא דרך החברים. וככל שאני מרגיש את החברים יותר חלק ממני, כך הקרבה שלי אל הבורא גדלה. אז איך אני מודד כל יום בכלים שלי את גדלות הבורא בקשר שלי עם החברים, ואיך לעשות את המדידה הזאת כל יום מחדש?

כן, זה הצורך בשבירת הכלים, והצורך בתיקון הכלים.

תלמיד: הוא גם נותן פה עצה שהתפילה וההודיה צריכות להיות בקנה אחד.

כן.

תלמיד: מה זה אומר, איך אתה מגיע למצב שהתפילה וההודיה הן בקנה אחד?

אם אתה מרגיש במה שאתה מקבל מהבורא אהבה, שהוא עושה הכול רק בשבילך, לטובתך, כדי לקדם אותך אליו, יוצא לך מכך שאתה בהכרח אוהב אותו, מודה לו, וכן הלאה.

שאלה: בעל הסולם כותב שיש שני כוללים בעבודה, הוא קורא לזה א: הוא "תְּפִילָּה וּבַקָּשָׁה". ב: הוא "שֶׁבַח וְהוֹדָאָה", אז הוא אומר שהרוב נכשלים בדבר הזה, וכנראה כדאי לחדד ולהבין מה הדבר הזה.

הוא אומר ש"שבח זה שבחר בו לשרת אותו ולהרגיש קרבתו", ושמעתי שאמרת שיחס נכון זה רק כשיש לך התנגדות. אם הבורא רוצה לקרב אדם, ואדם הוא רצון לקבל, ורוצה רק מילוי, והבורא לא יכול לקרב אותו על ידי שייתן לו מיד את המילוי, זה ברור.

אז לפי המאמר, אם הבנתי נכון, הבורא נותן געגוע, וזו בעצם ההתקרבות של הבורא. אז יכול להיות שנדרש פה מהאדם פה יחס מיוחד לגעגוע כהתנגדות, כי בעצם האדם מחפש מילוי, והבורא נותן געגוע. אז מה היחס הנכון לגעגוע, שזה כביכול לא נעים לרצון לקבל?

מישהו יכול לענות לו?

תלמיד: מה היחס הנכון לגעגוע? הוא כותב שירגיש שהבורא יעורר בו את הגעגוע הזה ועכשיו הוא מטה אליו אוזן, ואז הוא אמור להרגיש שאין לו זכות יותר גדולה מזה שהקב"ה מטה אוזן אליו, והוא צריך להתחזק בשפיכת ליבו.

כן.

תלמיד: לא רק זה, הוא כותב פה "והנה בחי' הב' הנ"ל [בחינה השנייה הנזכרת למעלה], להרגיש את עצמו שפל וּרְחוֹק וטובת ה' לבחי' [לבחינת] העדפה", שזו הסיבה שבחינה ב' יותר.

טוב.

שאלה: אם הוא זיהה שהגאווה שלו זה מה שמפריע לו להידבק בבורא, האם העבודה שלו זה להילחם בגאווה שלו או לעזוב את זה, ולהתמקד בחסרונות של החברים?

זו כבר שאלה מסוג אחר. הוא צריך להתמודד עם הגאווה שלו, שזה הכוח העיקרי שמבדיל, ומרחיק אותו מחבריו.

שאלה: הבורא ממלא את כל הצרכים הגופניים של האדם, ובעל הסולם כותב שצריך להודות לבורא על זה. ואני שם לב שאני מפחד להודות לו כדי לא להימכר לדברים האלה. איך להודות, ועדיין לשמור את העבודה נקייה?

להשתדל בכל הקשר שלך עם מה שאתה מקבל, מה שאתה מרגיש שחסר לך, בכל העבודות האלה להיות מכוון רק לבורא, שגם בחסרונות שהוא מעורר בך, וגם במילויים שהוא מביא לך, הכול נמצא בידו.

תלמיד: הרי גם ככה הוא ממלא אותי בכל המילויים הגופניים שאני צריך, אבל האם צריך לתת על זה דגש בהודיה? וגם המילויים הגופניים, אם מתחילים לתת להם תשומת לב, אז כל העבודה הרוחנית נמצאת בסכנה, שאתה עושה הכול בשביל לקבל איזה מילוי גופני, כאילו זה כל הזמן מעמיד את כל הרוחניות שלך בסכנה. אז אני כאילו שם את זה בצד, לא מודה לבורא על זה, ונותן לזה פשוט לקרות וזהו. כי אם אני אתחיל להודות לו על זה..

אתה רוצה לראות איך אתה, על ידי זה שהבורא נותן לך כל מה שאתה מרגיש ברגע זה, מכוון למטרת הבריאה?

תלמיד: כאילו.

כן, עד כמה זה עוזר לך, או בחסרונות, מכות, הפרעות, או ההיפך, במגמה הטבעית לטוב ולפי זה אתה הולך.

תלמיד: סביב המטרה, מטרת הבריאה.

כן.

שאלה: כתוב, "מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב". מה משתנה אצל האדם בעבודה על אהבת הזולת, שמחייב אותו פתאום להתחיל לעבוד מטעם חיוב ה'?

זה ממש בתחילת העבודה, כשהוא מתקשר לחבריו לא כדי שיהיה לו טוב מזה באיזושהי צורה אלא כדי להתקדם למטרה.

שאלה: כתוב, "אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית'. ואדרבה אני אוהב תמיד, וּמְהָדֵר אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר [לנחת רוח] לו ית'". מהן היגיעות הגדולות שהמקובל מבצע על מנת לעשות נחת רוח לבורא?

המקובל יודע מה נמצא לפניו.

שאלה: איך אוכל להגביר עוד יותר את ההשתוקקות שלי לבורא?

יש לזה הרבה מאוד אפשרויות.

תלמידה: כתוב "וכיון ששינה מקומו, נמצא משתנים עליו גם "השנה נפש", כנ"ל: ואז נמצא האדם במבוכה גדולה." מה זו המבוכה הזאת שאדם נמצא בה?

הוא כביכול מאבד את היסוד שעד עכשיו התקדם בו.

שאלה: כתוב "ומוכרח לצאת החוצה להתתקן: וכיון שיוצא החוצה, נמצא אובד כל השגותיו שכבר זכה להשיגם, היות שמתנותיו של השי"ת מיוחדים "בעולם שנה נפש"." מה זה אומר שהוא מוכרח לצאת החוצה כדי לתקן ושאובד כל השגותיו?

בעבודה שלנו יש לנו יציאות כאלה, כביכול הפסקות, שהאדם מתנתק ושוב נכנס, זה הכול כדי לקבל את השלב החדש, המצב החדש, מדרגה חדשה.

שאלה: מהי הרגשת הבורא שיש עכשיו במצבנו, איך לזהות אותה?

להתפלל, לבקש, לפתוח את הלב ובהחלט לראות שאין לי יותר חוץ מלהשיג את הבורא.

שאלה: שמעתי שאמרת שיש חוק כזה, שאני צריך להיות עימו בדבקות ללא קשר למצבי הפנימי. מה זה להיות בדבקות עם הבורא?

זאת אומרת שאני בכל הרצונות, המחשבות, והמעשים שלי, רוצה להיות דבוק בו.

תלמיד: אז נגיד האדם מודד את מצבו הפנימי ורואה שהוא לא שם, לא רוצה להיות דבוק בבורא. מה זה אומר להיות דבוק בבורא על פני זה, כשהוא מרגיש שהוא לא רוצה להיות דבוק בבורא, איך אני מודד את זה בכלל?

תתפלל. אני לא יודע. זה לפי המעשים, לפי המחשבות ולפי הרצונות, כל מה שיש לאדם.

תלמיד: אני אסביר. לפי איך שאני רואה את הדברים, יש לפחות קו מאוד ברור בין רצון לבורא, לבין שאתה לא רוצה את הבורא. אדם יכול למדוד את ההשתוקקות שלו לבורא, לבין זה שאין לו השתוקקות לבורא. השאלה, איך אפשר להגיע למצב שאני בדבקות עמו כשאין לי רצון כזה? הבורא לוקח את הרצון מהאדם באיזשהו שלב.

מלכתחילה אין לנו רצון לדבקות בבורא.

תלמיד: הפוך. מלכתחילה הבורא קורא לך ואומר לך "בוא". הוא בורא בך רצון להתקרב אליו. יש לך. אולי כדי למדוד אחר כך מה חסר, אני לא יודע. אבל איך כשזה נעלם, הרצון, ההשתוקקות, אני בכל זאת בונה דבקות אליו?

זה לא נעלם, אתה צריך לפתח את זה, להגדיל, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כך אתה צריך ללכת. אין כאן משהו באמצע, יש אהבת חברים בדרך, שעל ידה אתה לומד איך אתה יכול לעלות מהרצונות לקבל לרצונות להשפיע, וברצונות להשפיע איך אתה יכול גם לעלות מהרצונות לחברה, לאדם, ואחר כך לבורא. זה בהדרגה.

(סוף השיעור)