שיעור צהרים 19.10.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא "סוכות" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "סוכות" - קטעים נבחרים מן המקורות, כותרת "ארבעת המינים", קטע מספר 14.

ארבעת המינים

"פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים.

באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות.

ואנו אוגדין הארבעה ביחד, רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיה כולן לאגודה אחת."

(הרב"ש. 893. "פרי עץ הדר")

שאלה: איך יכול מי שיש בו גם טעם וגם ריח, ונאמר שבאמת כל כולו הוא בתוך המטרה או בהשגה, להתאחד? עם שיש לו "לא זה ולא זה" וכנראה גם לא רוצה בכלל את הכיוון המטרתי? הוא אומר על עמי הארץ שאין בהם לא רוח תורה ולא טעם של מצוות.

כן.

תלמיד: זה תמיד האתגר שלנו בהפצה, איך בכלל לפנות למי שאין בו שום רצון לכיוון שאנחנו הולכים?

בכל זאת אפשר לרצות אותן במשהו.

תלמיד: אז הוא אומר שמטעם הקב"ה כולם אגודה אחת, איך אנחנו נתייחס ככה כאגודה אחת, מה שווה בינינו?

שבכל זאת כולם נכללים, זאת אומרת מוסיפים זה לזה הבחנות מיוחדות שיש בכל אחד, וכך אנחנו כולנו זוכים להיות ראויים לקשר עם הבורא.

תלמיד: אילו הבחנות אנחנו יכולים לקחת ממי שאין לו בכלל רצון למטרה?

אפילו חוסר רצון למטרה אנחנו יכולים לקחת ממנו, כן, ולעבוד עם הרצון הזה.

שאלה: העניין הוא שאם אין לו רצון לחיבור בכלל אז איך אפשר לעבוד איתו? כי אולי מבחינת הבורא אנחנו כולנו חטיבה אחת אבל אם אדם לא רוצה להיות חלק מהחטיבה הזאת, אז איך פה עושים שינוי?

צריכים להשתדל לקחת אותו יחד איתנו, כולנו בתוך האגודה שלנו האחת ושם לגרום לו שיתפתח.

תלמיד: ומה אם אנחנו רואים אותו כחלק מעם ישראל, מהאגודה האחת הזאת, והוא את עצמו לא רואה חלק מהאגודה?

אז אפשר להביא אותו בכל זאת להשפעה הדדית.

תלמיד: יש היום חלקים בעם שדואגים לעצמם לסביבה כזאת שמטפחת פירוד.

כן.

תלמיד: והם אומרים במפורש "אנחנו לא חלק מהעם שלכם", אז השאלה היא, אלה שכן רואים בכולם עם אחד, האם זה מספיק אם הם מתאחדים וכוללים בפנימיות את כל החלקים או שצריך שגם החלקים שרוצים פירוד יתעשתו וישנו את דעתם?

כן, אפשר כך להגיד.

תלמיד: זאת אומרת, חייבים שגם החלקים שרוצים פירוד ישנו את דעתם?

כן בטח, אחרת איך יהיה חיבור שלם.

תלמיד: וכל עוד זה לא יקרה הבורא לא יתרצה כמו שכתוב כאן?

כן.

שאלה: מהי פעולת האגודה?

שכולנו מתחברים ועוזרים זה לזה בחיבור ואז משתדלים למצוא נושאים משותפים שיש לכל אחד ואחד.

תלמיד: סביב מה אנחנו מתאגדים?

סביב זה שאנחנו חייבים להיות "כאיש אחד בלב אחד", זה רצון הבורא מלכתחילה ואנחנו צריכים לבדוק את עצמנו עד כמה מסוגלים להיות כך.

תלמיד: אז כל אחד, נגיד אם ניקח את זה לעשירייה, לכל אחד יש טעם, ריח, מצב אחר מהחבר, כולנו שונים, ומה מאגד אותנו?

להיות ארבע מינים יחד זה מה שמאחד אותנו, כי אף מין בפני עצמו הוא לא שלם.

תלמיד: כשאנחנו הופכים לאגודה אחת, מה נשאר מארבעת המינים?

חוץ ממה שאנחנו מחברים בינינו, שום דבר.

תלמיד: זאת אומרת, אגודה אחת זה משהו חדש שנולד מהמינים?

כן, האגודה כלולה מכל המינים ומכל היגיעה של כולם.

שאלה: מה נותן לחלקים האלה להתגבר על השנאה שיש להם אחד כלפי האחר?

זו צריכה להיות עבודה כללית שכולנו עוזרים לכולם.

תלמיד: אבל מה עושים כשיש שנאה, לא רוצים את העבודה הכללית, כל אחד רוצה שהאחרים ייעלמו?

כן, אבל בכל זאת יש כאן מטרה עליונה, והבורא מסדר להם את זה.

תלמיד: מה עושים כשאין מטרה עליונה?

אין דבר כזה. מרגישים לחצים, מכות, כל מיני השפעות מלמעלה שאין מה לעשות אלא רק לקיים רצון ה'.

תלמיד: אנחנו רואים שבשנה האחרונה הבורא סידר ברוך ה' הרבה לחצים על עם ישראל, אני מדבר פה על הארץ. ובכל זאת אתה רואה שעדיין חלקים לא קטנטנים בעם הזה פשוט לא רוצים.

ודאי שיש ויהיו, אבל בכל זאת אנחנו חייבים לראות לאן פנינו, רוצים או לא רוצים הבורא מסדר אותנו.

תלמיד: יש משהו שמישהו יכול לעשות כדי לעזור למישהו אחר שנגיד יש לו כרגע שנאה גדולה לצד האחר? יש איזושהי דרך להגיע לאדם שנמצא כרגע בשנאה?

זה רק מלמעלה. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו לא מסוגלים, זאת אומרת רוצים אולי ולא מסוגלים, ואז מאין ברירה הבורא מסדר לנו תנאים שאנחנו מתחילים לבקש להתפעל ממה שהוא עושה, להתקרב אליו בכל הכוחות הרצונות והמקרים עד שמתרצים.

תלמיד: התופעה היא שמשהו רע קורה באמת אז פתאום כאילו נולדים אילו כוחות, כמו המשל של בעל הסולם על שק האגוזים, שמחבר אותנו.

כן.

תלמיד: אבל ברגע שמשהו מתחיל להיראות כאילו טוב, מיד כל הפירודים האלה נולדים.

סימן שעוד לא הגענו למימוש האמיתי הנכון, שעדיין אנחנו יכולים להיפרד וכך להתגלגל. אבל בסופו של דבר, מה שלא עושה השכל עושה הזמן, ואנחנו מגיעים למצבים שכן יכולים להשפיע בצורה הדדית עלינו ועל הבורא.

תלמיד: מה התקווה שלנו בתקופה הזאת?

התקווה שלנו בסופו של דבר, שהעם ירצה להיות יחד ויראה שאין לו שום סיכוי, אבל אם לא יגיע לחיבור אז לא יצליח בשום צורה, ואז בכל זאת נראה שמתחברים ומתפללים ויוצאים. זה יהיה.

שאלה: והחיבור יכול להיות רק על פני השוני הזה של בין הדרגות האלה של הצומח?

כן.

תלמיד: ורק האתרוג הוא ממש פרי או כלי של השפעה, זה נכון להגיד כך?

אנחנו צריכים להיות יחד כולנו.

תלמיד: מהן הדרגות האלה של הצומח? הן דרגות של איך להגיע לכלי של השפעה?

כן, איך להגיע לכלי של השפעה.

תלמיד: וצריך להסכים לכל הדרגות כמו שהן?

ודאי.

תלמיד: ורק על פני זה יכול להיות קשר ביניהן?

כן.

שאלה: כתוב פה, "רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיו כולן לאגודה אחת". האם זה נכון לפרש את כל מה שאמרת עכשיו על החיבור בין החלקים השונים בתוך העשירייה?

בכל עשירייה ועשירייה אני לא חושב שזה יכול לקרות. אבל בסופו של דבר בתוך קבוצה גדולה כמו עם, זה כן צריך להיות.

תלמידה: אבל פה דיברו על חלקים שונים בעם, וצריך שתהיה מטרה אחת, שתהיה בחינת ישראל. האם זה שהם נקראים עם ישראל זה משנה משהו?

כולם צריכים פחות או יותר להרגיש שלהיות ישראל לזה הם חייבים להגיע.

תלמיד: האם זה התפקיד שלנו להסביר להם, או שאנחנו מחכים עד שהמכות יתנו להם להרגיש שהם עם ישראל?

לא, ודאי שאנחנו צריכים להסביר.

תלמידה: החיבור כנגד ההפרעות בתוך העשירייה, כשכל אחד במצב אחר, פעם טעם, פעם ריח, פעם אין כלום, אבל יש לנו מטרה אחת כי אנחנו עשירייה ובחינת ישראל, האם זה משפיע על זה שחלקים בעם ישראל ירגישו משהו?

כן.

תלמידה: האם אנחנו צריכים לעשות את זה עם הכוונה הזאת?

כן.

שאלה: האם בתוך העשירייה כולנו צריכים לשאוף להיות אתרוג, או שלכל אחד יש איזה תפקיד, אחד יותר טעם, אחד יותר ריח?

לכל אחד יש תפקיד, וחוץ מזה כולנו נכללים זה מזה, ולכן אי אפשר להגיד שלאחד יש תכונות של אתרוג ולאחר של לולב. כל אחד נכלל במשהו מכולם.

שאלה: האם אפשר לראות אתרוג, לולב, הדס וערבה כתהליכים שהאדם עובר בתוכו, את ההתפתחות הרוחנית שלו, כמו ארבע בחינות דאור ישר?

למה דווקא באתרוג?

תלמידה: בכולם, באתרוג, לולב, הדס וערבה, לראות כהתפתחות האדם, שאפשר לראות את זה בתוכנו, בתוך האדם הפרטי?

כן.

תלמידה: כי לי זה הזכיר מאוד את ארבע בחינות דאור ישר, לקבל על מנת להשפיע, להשפיע על מנת להשפיע, להשפיע על מנת לקבל, ובסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע לאתרוג, לקבל על מנת להשפיע.

כן.

תלמידה: אם כך, אפשר לראות את זה גם בפנימיות וגם בחיצוניות, מה שאמרו כאן החברים, גם כלפי עם ישראל. איך אנחנו יכולים לחבר את כל זה בנו, כולם ביחד? כי אין שום דבר שנברא מיותר וכולנו צריכים לעבור את השלבים האלה. איך אנחנו יכולים להגיע למצב של לעזור זה לזה לעבור את כל המצבים האלה עד שנגיע באמת לאתרוג השלם הזה?

על ידי דוגמה, כך אנחנו יכולים לעזור זה לזה.

שאלה: איך מצד אחד אני מסכימה עם כל מה שהבורא עושה עליי, ומצד אחר אני ממשיכה לבקש? זה כביכול סותר זה את זה.

למה?

תלמידה: הרי אמרת שאנחנו צריכים להסכים לכל דרגה שעוברת עלינו, לכל תהליך שאנחנו עוברים, אנחנו צריכים להסכים למה שהבורא עושה עלינו.

כן.

תלמידה: אבל אנחנו גם צריכים להמשיך לבקש. אז איך זה בא יחד? כי אם אני מסכימה, אז יש איזו שלימות.

יכול להיות, אבל זה לא מחייב שאין לך חסרונות.

תלמידה: אבל אנחנו אמורים בכל מדרגה להגיע לשלמות?

לא. מה זה בכל מדרגה?

תלמידה: בכל חלק בתהליך אנחנו אמורים להגיע לשלמות.

נניח שכן, אז מה?

תלמידה: אז איך אני יוצרת בעצמי עוד פעם חסרון להמשיך הלאה? נניח שאני מסתכלת על המצב של עם ישראל, על המצב של החברים שעוברים פה דברים קשים, ואני אמורה להגיע להסכמה עם מה שהבורא עושה, כי זה חלק מההתפתחות שלנו לתיקון, ואז אני צריכה גם לבקש. איך ומה אני מבקשת?

מה לבקש?

תלמידה: אני לא יודעת, בשביל להתקדם צריך להגיע לבקשה, לתפילה, אתה תמיד אמרת לי את זה.

את צריכה לגלות עוד חסרונות.

תלמידה: האם לבקש חסרונות?

לא, לגלות אותם.

שאלה: אני שם לב שבשנים האחרונות הרגישות של בני ברוך לעם ישראל עולה. אני רואה ברמה האישית שאני יכול למצוא את עצמי ממש עם רגשות שלא היו לי בעבר כלפי מה שמתרחש. ואנחנו רוצים שיהיה חיבור, רוצים להפיץ את החיבור, מתפללים שיהיה חיבור. אבל אני רואה שיש אנשים בעם שמבחינתי בצורה ברורה בחושים שלי זורעים פירוד, זורעים רוע, פחד. ובאופן אישי וטבעי אני שונא אותם, מתעוררת בי, בן ברוך שרוצה חיבור, שנאה לחלק מהעם. איך אני אמור לעבוד עם השנאה הזאת שמתגלה בי כלפי אותו גורם שאני אמור לחבר, או שאולי זה בסדר? איך עובדים עם זה?

זה לא בסדר ואסור לך להסכים עם זה, אבל צריכים לעבוד על זה בצורה שיטתית.

תלמיד מה זה אומר, איך אני מתייחס לזה?

לדחוף את אלה שנמצאים בפירוד בכל מיני אפשרויות, הזדמנויות לחיבור.

תלמיד: דווקא את החלק הזה שנראה לי שזורע רוע והרס?

כנראה.

תלמיד: האם אני צריך לנסות להצדיק אותם?

לא להצדיק. איך תוכל להצדיק?

תלמיד: אני שואל מה היחס, כי אני רואה שזה לא משתנה, להפך, זה מתעצם.

אנחנו צריכים להגיע לזה שאותם אנשים שהם בעד הפירוד, שיבינו שהם פועלים נגד הרצון של כל האומה, ובסופו של דבר הם גורמים לא רק לפירוד, אלא לכל התופעות הרעות.

תלמיד: את זה אני מבין. אבל איך אני עובד עם השנאה שמשתוללת בי כלפיהם? מה אני אמור לעשות עם זה?

אתה צריך להרגיע את השנאה הזאת, שהיא מפני שאתה לא מסכים איתם בצורה אישית. ולהשתדל להשפיע עליהם כך שיגיעו למצב שהם יבינו עד כמה הם הפוכים מהבורא, ועד כמה הם גורמים רע לכל האנושות. אבל לא ללכת אחרי השנאה.

שאלה: הערב יש הפגנה בשמונה וחצי להחזרת החטופים, באותו זמן יש זום של נשות כל הכלי העולמי. אם אנחנו עולות לזום 400, 500 נשים ובתפילה חזקה מעומק הלב אנחנו מביאות את רוח החיבור ואת רוח השיעור במקביל להפגנה ומחבקות את כל ההפגנה בלב המשותף שלנו, זה יכול לעשות שינוי בעם ישראל?

כן.

שאלה: האם יש קשר בין הצער שאנחנו מרגישים על עם ישראל שהוא לא מאוחד ונמצא בפירוד לבין צער השכינה בעבודה הפנימית שלנו?

ודאי שזה קשור זה אל זה.

תלמידה: צער השכינה זה שאנחנו לא בהשפעה, צער השכינה שהשכינה בעפר, צער השכינה זה שאנחנו לא רואים את תכונת ההשפעה מספיק, לא עושים מספיק, איך זה מתקשר לעם ישראל?

כי עם ישראל גורם לזה. עם ישראל גורם לצער השכינה.

שאלה: אנחנו לומדות שבעשירייה כשמשהו מעורר בי דחייה או איזו שנאה, אז אני צריכה בעצם לאתר את זה בתוכי, זה "כל הפוסל במומו פוסל". האם גם ביחס לחלקים במדינה שלנו אני גם צריכה למצוא בתוכי את החלקים האלה? ההרגשה היא שבאמת הרצון לא לראות אותם, להתעלם, להתרחק, אולי זה באמת.

לא, אנחנו צריכים פשוט להשתדל להיות יחד, מתוך החיבור שלנו אנחנו גם צריכים להגיע לחיבור יותר ויותר רוחני.

תלמידה: עם אותם החלקים או אתה מתכוון לעבודה בעשירייה?

כן, לעבודה בעשירייה.

תלמידה: אז עם אותם חלקים שבעם שלי אין לי עבודה דומה.

לא, ודאי שלא. אנחנו לומדים בחוכמת הקבלה שכל העבודה היא בתוך האדם עד כמה שהוא מחבר את עצמו עם החלקים שמתגלים כלפיו.

שאלה: בהמשך לבירור. אני עוד לא כל כך מבינה איך עובדים עם שנאה. יש שנאה שמתלקחת ועוברת. ויש שנאה שבן אדם מרגיש איזו פגיעה עקבית או איזה איום עקבי והוא לא יכול להשתחרר מהשנאה מרצונו, כי אם אני אשתחרר אני אוכל אותה, זה יפגע בי. כאילו השנאה שומרת עלי. אז איך עובדים עם שנאה כזאת?

עובדים על ידי כך שלאט לאט משכנעים את עצמנו שאנחנו צריכים לעלות למעלה ממנה וכך להתקיים.

תלמידה: לפעמים אני אומרת נניח שנשב ואני אדבר עם הבן אדם שהכי הפוך ממני וחושב שצריך לעשות מהמדינה הזאת את הדבר הכי הפוך, אז מה, אז הוא יתחיל להשפיע עלי? איך כאילו מוצאים משהו משותף? הוא בטוח שזה צריך להיות ככה ומבחינתי זו השמדה מה שהוא חושב. איך מוצאים משהו משותף בלי כאילו להיגרר אולי לצד בכלל שהוא מסוכן?

אני לא יכול להסביר. אנחנו מסבירים דברים כלליים ומה ששייך לשכנוע האדם שיבדוק בעצמו ויחפש לעצמו באיזה צורה הוא יכול להשתכנע.

תלמידה: אז התיקון של אותם חלקים בעם שממש נראה לנו לפחות שחותרים לפירוד, הוא מתבצע באדוות, כאילו אנחנו מתחברים ואז עוד שכבה בעם מוכנה טיפה להתקרב ובסוף זה יגיע אליהם.

גם כן.

תלמידה: אז ככה לעבוד?

כן.

שאלה: במשפחה שיש בה ילדים והם כולם באופן טבעי שונים אחד מהשני, עדיין מה שמאחד אותם הם ההורים. אם ההורים מעניקים ערכים נכונים, אז לא משנה כמה האחים רבים למען לא לצער את ההורים הם תמיד יהיו יחד. וכמובן אחרי שההורים נפטרים, אז אם הם העניקו ערכים בצורה מאוד משמעותית האחדות הזאת תשאר. אז מה בדיוק מאחד את העם שלנו, כולנו באמת שונים.

יש שורש רוחני אחד לכולם.

תלמידה: זאת אומרת שגם אלו שעכשיו דיברנו עליהם אמורים להתעורר מאותו שורש, של ההורים?

כן.

שאלה: אני רוצה לברר מה היחס של מקובל לאנשים שונים שיש בציבור. ממה שאני ראיתי בשנים הארוכות שאתה נפגשת עם כל מיני סוגים של אנשים, בישראל, בעולם, מכל הקצוות, ימין, שמאל, קיצוני כזה, קיצוני כזה, אין אדם באנושות שלא ישבת איתו לדבר.

כשהסתכלתי איך אתה מדבר עם האנשים, לא משנה מאיזה קצה של הסקלה הם, יש דפוס שחוזר על עצמו. ראיתי שאתה מתלבש בבן אדם ומזדהה איתו במאה אחוז, לא משנה מיהו ומה הדעות שלו, בסופו של דבר בהתקשרות שלך אליו אתה מרים אותו לקראת האלוקות, לקראת זה שאנחנו חיים כדי להגיע לחיבור כאגודה אחת, להיות באהבה כמו האור העליון. איך מקובל מצליח לאגוד את כל הנבראים בתוכו ולרומם אותם אל השורש האחד?

אני לא יודע. אני רק יודע שבסופו של דבר אני חייב לקבל את כל האנושות יחד, להרים אותם על הידיים שלי. להראות להם עד כמה כולנו שייכים לשורש אחד. לעשות איתם משהו אפילו בלי להיכנס לדברים עמוקים.

שאלה: אנחנו, התלמידים של בני ברוך, התלמידים שלך כבר שנים רבות, חשופים גם למה שקורה פה, בשיעורים, כי אנחנו סך הכול מדברים על להתאחד ולהגיע לבורא, בכל מיני צורות, לא משנה, אבל יש כיוון מאוד מדויק, וגם למה שקורה בעם. הרבה פעמים החיידק הזה של הפירוד נכנס אלינו וגורם אפילו פה, אני רואה בין נשים, בין גברים, למריבות. על אחת כמה וכמה בכל משפחה יש גם החיידק הזה מצוי. אז אנשים חוזרים הביתה למשפחה, אז יש כאלה האחד לא מדבר עם זה, ולא מדבר עם זה, רבים, שונאים וכן הלאה.

זה ברור, כל מי שמסתכל ולומד פה כמה שנים, בראש אומר משהו פה לא בסדר, הייתי אמור להיות כבר מעל לזה. אנחנו צריכים לפחות לא להגיע לשנאה תהומית לצד השני כי הוא מזוהה פוליטית, או לא משנה עם משהו אחר. מה עושים עם הבעיה הזאת כדי שהיא לא תחריב אותנו מבפנים? כי בסוף אנחנו קובעים את המציאות. איך לא להחריב את זה מבפנים? איך לחזק את האיחוד מעל החיידק שנכנס מבחוץ?

אני לא חושב שהוא נכנס מבחוץ. אני חושב שהוא בא מבפנים, ונראה לי שרק להתקרב זה אל זה אנחנו יכולים יחסית בקלות לעלות מעל זה ולהמשיך הלאה לקראת גמר התיקון. נראה לי שאנחנו קרובים לזה.

תלמיד: האם להמשיך לעבוד על האיחוד בינינו ולא להתייחס לתופעות האלה, או להתייחס אליהן ולומר שרוצים לתקן אותן?

רוצים לתקן, וודאי. אבל צריכים להסכים עם אותה הדרך שהבורא עיצב לפנינו ולהתקדם בה.

תלמיד: לשם מה קיימת בחייו של אדם זהות כזאת או אחרת, פוליטית או רעיונית, שהיא מחוץ לרעיון שלנו?

זה דווקא טוב. זה מקרב אנשים, מסביר לאנשים כמה הם נמצאים בכל חלקי הפירוד. אני דווקא רואה בזה דברים חיוביים.

תלמיד: בינינו, בני ברוך, או בעם בכלל?

גם בעם.

תלמיד: האם להסכים עם זה שזה קורה לנו?

לא, לא להסכים. אבל זה שהבורא מעורר בנו דברים כאלה, הפרעות, השפעות, תביעות, זה פועל לטובתנו. ככל שנשים את עצמנו נגד זה, כך זה יעלה עוד ועוד, עד שנרגיש כמה אנחנו חייבים להתחבר כדי לשנות את ההבחנות הללו.

תלמיד: אני עכשיו מרגיש שאני שונא חבר מפני שהוא בדעה אחרת משלי, ואיך הוא לא רואה שאלו שטויות מה שהוא עושה. יש לי שנאה גדולה לחבר ואני חושב שהוא יביא לחורבן המדינה והעולם אם דעתו תתפוס. האם קודם כל אני אומר תודה רבה שזה מתגלה כך? צריך להודות על זה?

כן.

תלמיד: ואחר כך, מה לבקש, האם שדעתו תשתנה, שדעתי תשתנה, שיהיה חיבור בינינו?

לבקש חיבור.

תלמיד: שהוא יהיה מספיק חזק מעל כל זה?

כן. כי אם יהיה חיבור, אז הכול יתוקן.

תלמיד: לא שהוא ישתנה, או אני אשתנה.

זה לא חשוב. חשוב החיבור.

שאלה: אם חבר בעשירייה מקטרג נגד החיבור, או חבר בכלי העולמי מקטרג נגד החיבור.

בכלל נגד החיבור, או חיבור מסוים?

תלמיד: חיבור באופן כללי. מה היחס כלפיו?

הוא לא שייך לחברה שלנו.

תלמיד: אז למה בעם ישראל, אם אדם זורע פירוד, הולך נגד החיבור, נגד המדינה, לא צריך גם אותו להוקיע, להוציא את החלקים האלה מהעם?

נכון.

תלמיד: לעומת זאת אנחנו אומרים שיש מקום לכל המינים, צריך לאגוד את כולם יחד, כל הדעות שוות, זה מפרה אותנו כחברה.

חוץ מצא. מי שנלחם בעד חופש כזה שמותר לו הכול, אנחנו לא יכולים להיות עימו.

תלמיד: למה? יש מקום לכל מין ומין, יש מקום לכל אחד, רק צריך לחבר נכון.

יש מקום לכל אחד להביע את דעתו על אותה נקודת החיבור הכללית שנמצאת לפנינו כמטרת הבריאה.

תלמיד: כל אחד חושב שהדרך שלו נכונה, כל אחד חושב שהשני לא צודק. חוץ מלהגיד יפה "חיבור", לכל אחד יש את הדעה שלו, כלומר חיבור בדרכי. מהי הפעולה של איגוד, להיות כאגודה אחת, ולמרות שאנחנו שונים, לתת מקום לכל אחד ולהתאגד יחד למשהו עליון יותר?

אנחנו צריכים להיות מחוברים, לא חשוב באילו תנאים, רק שהחיבור בינינו ישלוט על כל המרחקים שבינינו.

תלמיד: איך יכול להיות חיבור בלי תנאים? הרי זה בדיוק הפוך, יש לכל אחד את התנאים שלו. מה זה להיות בלי תנאים? בלי תנאים, אין לי דעה.

זו כל הבעיה.

תלמיד: אז מה הפתרון?

הפתרון? חיבור בלי תנאים.

תלמיד: בלי תנאים, במילים אחרות, תוותר על הדעה שלך.

לא. איך יכול להיות שמישהו צריך לוותר?

תלמיד: אם יש לי דעה, אז יש לי תנאי.

התנאי הוא שאף אחד לא מבטל את עצמו, וכולנו מגיעים לחיבור דווקא על ידי זה.

תלמיד: לא הבנתי איך לא לוותר על הדעה שלי ועל התנאים שלי, ויחד עם זה להגיע לחיבור בלי תנאים.

אבל כך עושים כולם, לא רק אתה.

שאלה: כולם, נכון.

כולם מבטלים את דעתם, את ליבם, את הדחייה ההדדית, את כל מה שיש, רק כדי להיות מחוברים יחד בנקודה אמצעית אחת.

תלמיד: מה יש בנקודה האמצעית הזאת?

כולם נמצאים בצורה כביכול שווה.

תלמיד: ואיפה הדעה שלי?

שם בפנים.

תלמיד: אבל היא מנוגדת לדעה של מישהו אחר.

כולם נמצאים בניגוד ויחד עם זה בחיבור.

תלמיד: אני לא מצליח לראות את ההרמוניה של דעות מנוגדות המשלימות זו את זו, ושכולם שלמים עם זה וזה מספק אותנו.

תחשוב על זה. יש לך זמן עד גמר התיקון.

שאלה: יש הרבה מחקרים שמראים שדווקא הדעות לא כל כך מנוגדות, אבל השנאה היא מה שמפעילה אותנו. אני מדברת ברמה הגשמית של בני אדם בכל העולם.

על סמך מה? ממה השנאה?

תלמידה: מהקוטביות, ההרגשה שהאחר הוא ההיפך ממני, הוא לא כמוני, על אף שהדעה שלי היא לא כל כך שונה משלו. כביכול הדליקו לי את כפתור השנאה וזה מה שמנהל אותי עכשיו.

זה ילדותי, זה לא מבוסס על משהו רציני.

תלמידה: איך אנחנו יכולים להידמות לבעל הסולם שדמיין שהוא מחבק את כל האנושות לגוף אחד, ולעזור לעם שלנו להיות בתמונה הזאת, שהדעה והשנאה שלי הן לא מה שמנהל אותי, אלא משהו שהוא מעל זה? איך אנחנו יכולים לשרת את העם?

לעלות למעלה מדעתי, להתחבר עם כולם, שגם יכולים לעלות כך למעלה מדעתם, ולהתחבר בינינו.

תלמידה: בינינו הכוונה פה בקבוצה שלנו?

כן.

שאלה: האם כדאי שכל אחד יברר מה זו דעתי, מאיפה באה דעתי? ואז לראות שדעתי היא משהו שקיבלתי מהחינוך שלי, ואולי זאת לא האמת. כי אנחנו כל כך עסוקים בלהיות צודקים שאנחנו לא בודקים מאיפה זה בא.

אבל לא חשוב לי כמה אני צודק או לא צודק, זו דעתי.

תלמידה: נכון. אבל האם לא כדאי לברר את זה?

את חושבת שבזה תוכלי להשתכנע?

תלמידה: אני חושבת שכן, שאם אני רואה שלא אני קיבלתי את הדעה הזאת, נטעו בי חינוך כזה, השפיעו עלי כל מיני אנשים. אני היום באמת מבטלת הרבה מהדעות שהיו לי בגלל שאני בקבלה ומאמינה בצדקת הדרך שלנו, לכן קל לי יותר לבטל דעות שהיו לי פעם. היום אני יותר פתוחה לקבל אחרים, להבין שמה שחשוב הוא שנעשה את התיקון, נתחבר לבורא. אני חושבת שאם בן אדם יכול לברר את הרצון שלו בצורה שהוא יהיה פתוח יותר, שהוא יבטל את העקשנות להיצמד לרצון לקבל, אז אולי זה יכול לעזור.

אני לא מבין אותך בדיוק. זו שיטה חדשה?

תלמידה: אני קמה בבוקר ואני מרגישה שיש לי שנאה, מספיק שאני שומעת חדשות, נעשה לי רע, ואני אומרת איזה אנשים רעים וגרועים יש לנו. ואז אני אומרת לעצמי שבזה אני מתנגדת לכל מה שאני לומדת כאן, אני מתנגדת לבורא, הרי הבורא יצר אותם. לכן בצורה כזאת אני יכולה למתן את השנאה שלי.

זאת אומרת את חייבת לאהוב את כולם מפני שהבורא ברא את כולם.

תלמידה: נכון. זו השיחה שאני עושה עם עצמי, הבירור שאני עושה עם עצמי.

ומה בסוף הבירור?

תלמידה: בסוף הבירור יש לי פחות שנאה. יש לי הרגשה שאני יכולה להתגבר על השנאה, אפילו לאהוב את האנשים האלה.

אז אולי בגללך דווקא יש שנאה.

תלמיד: למה יש שנאה בגללי, כי אני פותחת את הלב אליהם?

כן, את אומרת שהם גם יכולים להיות, שכולם, אלו ואלו, יכולים להיות.

שאלה: או שאני מרשיעה את הבורא ואומרת למה בראת אנשים כאלו.

זה הכי קל.

תלמידה: אני לא רוצה לעשות את זה. לכן אני משתדלת לפתוח קצת את הלב במחשבה שאנשים הם אחרים כי ככה בראו אותם.

זאת אומרת אף אחד לא אשם, הם כאלה.

שאלה: הם לא, אבל עדיין אני מוציאה את השנאה, כי השנאה זה משהו שיכול לאכול אותי, לטשטש לי את הראיה, לעשות לי מצב רוח רע. אם אני יכולה להתמודד עם השנאה הזאת, אז אני אעשה מאמץ. האם היה טוב שהיינו מדברים זה עם זה על דברים כאלה, שכל אחד היה משתף באמת את הלב שלו, את הרגשות שלו, לשמוע גם אחרים? כי אני כל הזמן בדילמה ולא בטוחה שאני עושה נכון.

כן, שמעתי.

שאלה: אני מרגישה הרבה זמן שכול המלחמה הזאת שנמצאת בחוץ היא בעצם מלחמה בתוך הדעת, דעת מול דעת. האם יש קשר למצב שלנו כאן, ועד שלא נצליח לעלות מעל הדעת שלנו בחיבור בינינו, לא נוכל אף פעם לשכנע? כי דעת מול דעת אחרת לא תשכנע.

נכון.

תלמידה: אלו לא מילים שישכנעו. האם זה מטען רוחני, איזו הרגשה פנימית שלנו שתרים גם אותם?

כן.

תלמידה: האם העבודה והמיקוד שלנו כרגע הוא יותר בהפצה פנימית בחיבור בינינו, בעליה שלנו מעל הדעת?

זה ודאי, קודם כל. כן.

שאלה: האם מה שאנחנו לומדים בסוכות זה איך לעבוד עם ארבעת הדברים השונים האלה? הרי הם לא הולכים להיעלם, הם נמצאים בנו כארבעה שונים.

איך לקשור אותם יחד.

תלמידה: זה מה שאנחנו לומדים עם הסכך והצל, איך אנחנו מצרפים אותם.

אז איך עושים זאת?

תלמידה: קודם כל החלק הזה שאמרנו עליו שהוא פסולת הוא תמיד נמצא בנו, ואפילו שהוא נמצא, עלינו עדיין לא להתנתק מהבורא. כי תמיד פסלנו אותו כי הוא מנתק אותנו מהבורא, הוא מסתיר אותנו מהבורא, שלא נראה אותו.

כן.

תלמידה: למרות שאנחנו רואים שהוא נמצא, הוא לא נעלם, אנחנו צריכים ללמוד איך להחזיק בבורא שהוא לא יצליח להסתיר לנו אותו.

אז מה עושים?

תלמידה: ברצון. רצון שאנחנו צוברים יחד, מגבירים אותו כדי לא להתנתק מהבורא. אפילו שאני ברצונות של פסולת, עדיין יש לי עוד אני אחד שאומר "אתה אוכל מהפסולת ואני עדיין רוצה להיות מחובר לבורא", משהו כזה?

משהו.

שאלה: בזמן שאנחנו כאן, בשיעור אתך, יש חלק מהחברים שלנו וגם בעם שלנו שנמצאים בסכנה ממש, במקלטים או בדרך לשם. האם לנו פה, שזכינו לשיעור, שהבורא מאפשר לנו כאן להתקהל, להתכלל ביחד, יש תפקיד למה שקורה באזור אחר? אנחנו זוכים לראות, לשמוע אותך, להיות אתך באותו חדר, זה לא מובן מאליו, לעומת מה שקורה קילומטרים ספורים מאיתנו. האם יש לזה סיבה, ומה עושים איתה ברגע זה?

אנחנו רוצים להיות מחוברים כולם, עם כל עם ישראל, ולהביא את העם למצב שמתחברים כולנו כאיש אחד בלב אחד. בתוך הלב הזה נרגיש את עצמנו נמצאים במצב הכי טוב, הכי גבוה, הכי נעים, ונוכל מהמצב הזה לפנות לכל העם ולהשתדל להביא אותו לחיבור האמתי, הנכון. שהחיבור הזה בעצמו יראה לכולם מהי מטרת הבריאה.

שאלה: האם כולם מרגישים את חוסר שביעות הרצון של הבורא מהעבודה שלנו, שהוא לא מרוצה מעם ישראל?

מה זה חשוב?

תלמידה: כדי שיהיה לנו חיסרון בבקשה, שהוא יהיה מרוצה מהעבודה שלנו, אולי זה מה שיחבר בינינו.

את צודקת.

שאלה: אמרת, "אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו לא מסוגלים, רוצים ולא מסוגלים, ואז באין ברירה הבורא מסדר לנו מצבים להתקרב אליו". הבורא עושה הכול, הוא גם מסכסך בינינו, הוא לא נותן לנו להתחבר. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו כדי לשכנע אותו שאנחנו באמת רוצים את החיבור, שאנחנו רוצים להתקרב אליו, לעשות סוף לכל הדבר הזה? מה עוד אנחנו צריכים לעשות?

לשאול אותו מה עוד אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: האם אפשר לומר שזה מזון הבהמה שאנחנו מעלים לדבקות באותו מקום בו היכולת שלי להשפיע נעצרת ונכשלת ברצונות הגשמיים שלי, ובתפיסה שלי אני עוצרת את התפילה וקושרת את התחושות שלי למה שמגיע מהבורא, ובסוכות זו ההזדמנות לעשות השפעה מעל היכולות שלי, מעל הרמה הבהמית שלי?

יכול להיות.

שאלה: נושא ההפצה מאוד חשוב בעיני. הרבה שנים היית מנתח את המציאות, ונותן לנו הסברים על מה שקורה ומכוון אותנו. בתקופה האחרונה, במיוחד לפני שהכול נעשה מאוד מתוח ואינטנסיבי, נתת המלצה להיות מאוד ניטרליים בהפצה, זאת אומרת לבוא מהכיוון של החיבור ולא להוסיף אף פילוסופיה אחרת להסבר שלנו. אני משתדלת להיות בניטרליות הזאת, אבל לפעמים באים אליי בטענות ואומרים לי "למה את אומרת תתחברו, אל תריבו. אנחנו בסדר, אנחנו רוצים חיבור, אבל הם לא רוצים להתחבר אתנו". האם הגישה שלנו צריכה להיות גישה ניטרלית כלפי כולם?

זאת שאלה.

תלמידה: מהי הגישה הנכונה?

הגישה הנכונה, מצד אחד כתוב "תן לו בשיניים", מצד אחר כתוב "רודף שלום", אז יש ויש. אין תשובה ברורה.

תלמידה: יש הרגשה שיש אגו גדול בחוץ, ואם אני אדרוך עליו, אז לא אצליח להגיע לאותם אנשים ולהסביר להם, אני צריכה להיראות בצד של כולם.

אני יכול לומר בסוף השיעור, שאנחנו חייבים להגיע לפתיחת הלבבות, להסכמה בינינו, לראות בינינו איך אנחנו פותרים את כל בעיות החיבור. מה שיש מחוץ לקבוצה שלנו זה לא חשוב.

תלמידה: ברור לי שרק מתוך כוח החיבור אפשר יהיה לשנות את הדעות של האנשים. אבל מה לענות לאנשים שאומרים, "אנחנו רוצים את החיבור, אבל הם לא רוצים להתחבר אתנו"?

גם אצלנו יכולים כך לומר.

תלמידה: כן. אולי לומר להם שאם אנחנו נעמיק את החיבור הזה, נחזק את החיבור הזה, נמשוך עוד ועוד אנשים.

אבל חייבים ללכת לקראת החיבור, זה בלי ספק.

(סוף השיעור)