בכחול - עצות פרקטיות מרב.

*טעימות נבחרות משיעור בוקר 16.2.2022*

מצוות הקלדות וטעימות.

*חלק 1 -הקדמה לספר הזהר*

1. אור העליון הסתלק מאיתנו ונשארנו נמצאים לא חיבור, ללא הבנה, ללא הרגשה מי איתנו, מה איתנו. צריכים כבר בהכרה, בהבנה, במאמצים שלנו, ביגיעה שלנו, לחזור לאותו מצב בו היינו קודם. אבל כשאנחנו מטפסים על ההר במדרגות העלייה, עוזרים זה לזה, מבינים בתמיכה זה לזה, איש את רעהו יעזורו, כך אנחנו צריכים לחשוב כל אחד על האחרים ולא על עצמו. כך בכל מדרגה, בכל מצב, יותר ויותר על אחרים ולא על עצמו, והפסגה לפנינו.

2. בעל הסולם ומקובלים נוספים כתבו שמה שאנחנו רואים, מבינים, מרגישים כגוף שלנו, זו בעצם הדרגה האחרונה הגשמית של ההשגה הרוחנית, שאין גשמיות. העולם הזה גם לא קיים, אלא הוא נראה ברצונות שלנו...

3. אם מדברים על הכלים אז רק ע"י האורות, האורות מנענעים את הכלים. הכלי בעצמו, הרצון לקבל בעצמו, לפי טבע שלו לא יכול לעשות שום תנועה כי אין לו כוח חיות, חיים. אפילו להרגיש את עצמו, להרגיש שהוא רוצה משהו, הוא לא מסוגל אלא רק ע"י האור שמעורר אותו ומביא אותו להרגשות חדשות..

4. אנחנו מתפתחים הרבה יותר מאשר דומם צומח חי שסביבנו, ויכולים לקבוע במאמץ שלנו, בתוספת שלנו, התפתחות כפי שאנחנו בעולמנו. רואים איך האנושות מתפתחת, זה הכל תלוי ביגיעה שלה. הבורא מעורר רצון, אנחנו מממשים את הרצון הזה. אם לא היה לנו רצון, אז לא היינו עושים שום דבר, היינו נשארים באותה רמת ההתפתחות קודמת. כך אנחנו מתפתחים, רק אנחנו צריכים בחיבור בינינו לפתח רצון לקבל רוחני, שנובע רק במידת החיבור בינינו. לכן ניתנה לבני אדם הרגשת הזולת מאוד גדולה, חשובה, ותלוי איך אנחנו משתמשים בה. לכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה.
   
   *אם נפתח את ההתקשרות בין בני האדם, וזה עלינו דווקא, על בני ברוך, אנחנו רוצים לדאוג לכל העולם שיתחבר ובזה ייתן מקום לבורא להשפיע. בזה אנחנו מביאים לבורא תענוג, לטפל ולהשפיע בבני אדם. זו העבודה שלנו, רק זו בסופו של דבר העבודה שלנו. ככל שנתקדם יותר היא תיראה לנו יותר ויותר עבודה בקהל הגדול, באנושות, להסביר להם שחיבור, דבר כל כך שנוא ורחוק מכולנו, הוא בעצם מטרתנו, וכמה שנתחמק מהעבודה הזאת, אנחנו נסבול יותר, גם בצורה פרטית וגם כולם יחד. ולהיפך, כמה שנתקדם בו, נזכה לברכה בכל מה שיש בחיים הגשמיים והרוחניים שלנו*.

5. בזמננו הרבה אנשים כבר מרגישים ריקנות מכל העסקים, הם כבר מתקרבים להבנה שחייב להיות חיבור יותר מבצורה גשמיות, יותר מהטבע האנושי. אנחנו לא מקבלים את הידיעה הזאת בצורה ישירה כי זה כבר נגד הטבע שלנו, ממש כי לא נראה לנו שיש כאן רווח בכך שנוותר זה לזה. אבל החיבור בעשירייה בנוי רק על ויתור ההדדי, ואנחנו לא מבינים זאת. אנחנו גם לא מבינים עדיין איך אנחנו יכולים כל כך לוותר במשפחות, בכל מיני דברים. בעיית הוויתור, הביטול העצמי היא הבעיה העיקרית שיש לנו ברצון האגואיסטי, ובכל זאת לאורך כל הדרך הרוחנית נצטרך ללמוד זאת ולייצב את זה.

6. כשאני רוצה שיקרה חיבור, אור העליון כבר מבצע את פעולת החיבור עצמו. אני לא יכול לבצע, גם לחשוב עליה בצורה השלמה אני לא מסוגל. אני רק יכול להימשך אליה כביכול, להתפלל, ותמיד בנטייה הזאת לעשות עוד חיבור ועוד חיבור. אני עושה את זה בכל מיני פעולות, באמונה למעלה מהדעת, ומתפלל שזה יתבצע, והבורא, ה' יגמור בעדי. זו הדרך בכמה צעדים.

7. ש: ויתור בצורה שלמה, אני לא מסוגל. ממה מתחילים?
   ר: מזה שכל אחד ואחד נותן יותר מקום לחברו.
   ש: איך לתאר קצת יותר את המצב שנותן מקום?
   ר: לתמוך. תתמוך בקבוצה ככל שאתה מסוגל, מפני שאתה מתאר שבתוך הקבוצה מתגלה הבורא ובזה אתה עושה לו נחת רוח. ככל שאני מבטל את עצמי אני נותן מקום לבורא.
   ש: אני יכול לתמוך בקבוצה רק בביטול עצמי?
   ר: במה אתה יכול לתמוך בקבוצה בלי לבטל את עצמך?
   ש: אני יכול לעזור, לארגן, לסדר את הקבוצה
   ר: זה לא קורה לך. אפילו בדוגמת *רבי יוסי בן קיסמא*, רק ע"י זה שמבטל את עצמו כלפי התלמידים. אי אפשר אחרת, זה חוק המערכת.
   ש: יש פער בין מושג התמיכה שאתה מתכוון אליו לבין מה שאני מבין
   ר: נכון, כל העולם כך, לא רק אתה. *אתה צריך לקחת לא מה שאתה מבין, אלא מה שמקובלים אומרים, מה שהם מסבירים לך, לקבל דעת התורה, כלומר מה שקורה בתוך הקבוצה במקום דעתך. תעשה רצונך כרצונו*.

8. *עלי לזוז כך שיהיה מקום לכל החברים. ואיפה אני אהיה? במקום שאינני תופס בו מקום, במקום שבו הפכתי ל"אין". ועכשיו אני נמצא בין כולם, מסדר את כולם, נותן מקום לכולם. זו בעצם העבודה שלנו בחיבור*.

9. ש: איך הוא מעיד שלא יחזור לכיסלו?
   ר: בדרגה שהוא מתקן את עצמו. התיקון נקרא שהוא כבר לא יכול לטעות לא יכול להפוך לע"מ לקבל, לא יכול להפר את החיבור שהשיג לעולם. זה נקרא שתיקן. אבל יחד עם זה בגלל שיש התכללות בין המדרגות וספירות, הוא גם במשהו מתקן את הקשר שלו עם יתר מדרגות, ספירות, אבל לא בקביעות. הוא יכול ליפול ולטעות שם, זה לא נקרא עבירה, אלא ההפך. כשטועה בהם אז כביכול נאחז בהם ומתחיל לתקן אותם. זה לפי הכלל *אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא*. הוא צריך לראות קלקולים, וע״י זה הוא כבר הולך ועושה תיקונים. לכן גילוי הקלקולים זה דבר הכרחי.

10. ש: אוכל, מין, משפחה משפחה זה דומם של הרצון לקבל?
    ר: לא, אלה רצונות שבעולם שלנו, אין בהם על מה להתגבר או לא להתגבר. *תמשיך לאכול ואל תגביל את עצמך בשום דבר. אתה צריך להגביל את עצמך רק בהתקשרות נכונה שתהיה עם החברים ועם הבורא. בעולם שלנו אל תעשה שום הגבלות*, זה לא שייך. אחרת אתה תדמה את עצמך לכל מיני קדושים שיושבים שם בפוזה לוטוס ומתפללים מהבוקר עד הלילה.. זו לא השיטה שלנו. לא לעשות את זה אף פעם. *חכמת הקבלה מדברת על צמצום הרצון, וכשאתה מפסיק לאכול, אתה לא מצמצם את הרצון. אחרת כל אלו שעוסקים בדיאטות, היו כבר קדושים*.

11. ש: למה דיאטה לא נחשבת לצמצום הרצון?
    ר: זה נקרא *המחליף פרה בחמור*. אתה עושה זה לעומת זה, לא כדי להשיג רוחניות אלא כדי להשיג למשל בריאות. *השגה הרוחנית דורשת מהאדם לא שהוא יצמצם את עצמו בדיאטה, אלא שיצמצם את עצמו ברצון לקבל שלו בחיבור שכנגד השבירה, כלומר כל הרצונות שמפריעים לאדם בחיבור עם החברים, להשפעה לזולת. אבל זה שהוא משפיע לגוף שלו, לא נחשב לתיקון רוחני*.

12. ש: למה דווקא ייצר המין מעורר רגשי אשם?
    ר: אנחנו עדיין לא נקיים מכל מיני ההבחנות גשמיות ורוחניות. יש אצלנו בלבול בין האגו שלנו, שמכתיב לנו מה לעשות, לבין כל מיני הבחנות נוספות חצי רוחניות או חצי גשמיות. אנחנו עדיין מבולבלים. לכן אסור לנו את זה לעשות, אלא רק צריכים לקבל בצורה שברורה לנו, כלומר חיבור לעשירייה ולימוד תורה. זה הכל.

13. *הבורא והזולת זה אותו דבר. אם אנחנו מנתקים אחד מהשני, אז אנחנו לא נמצאים לא בבורא ולא בזולת*. אי אפשר להתקשר לבורא אלא דרך הזולת, ואי אפשר למלא את הזולת אלא רק ע"י תפילה לבורא שימלא אותם.

14. ש: איך נוודא שהעשירייה השלימה תיקון?
    ר: אנחנו נדע במדרגות עליונות, כשנתחיל לעלות עליהם נדע באיזה מדרגה אנחנו נמצאים ומה אנחנו רוכשים. *איך לעלות ממדרגה למדרגה? צריכים להתחיל לעלות, והעליה היא בוויתור ובחיבור*.

15. ש: איך אני יכול לצמצם מה שמגיע מהבורא?
    ר: בזה שאני הפוך מהבורא, אני לגמרי סוגר את עצמי מהבורא. לצמצם אפשר רק אחרי שאני כבר נעשה במשהו דומה לבורא, שאני מוכן לעזור לאחרים, לעבוד עבור האחרים כך שהכוח הטוב מהבורא יעבור דרכי אליהם. זה עוד לפנינו.

16. יש הרבה שיטות שמחשיבות את עצמן לרוחניות מפני שהם פחות אוכלים, פחות שותים, או נושמים בכל מיני צורות, או עושים פעולות פיזיות והתעמלות בצורה מיוחדת. אין בזה שום קשר לרוחניות.
    
    *מקובל יכול להיות ספורטאי, או יכול להיות שלא עושה ספורט, הוא יכול לאכול כל דבר ודבר שהוא צריך, רוצה. זה לא שייך, אנחנו צריכים לעבוד עם החלק הפנימי שלנו, עם הרצון שלנו וכלפי הזולת, כלפי הבורא. לכן זה לא שייך לטבעונות, לא שייך לשום דבר. אנחנו צריכים ממש ללמוד איך להבדיל בין רוחניות לגשמיות*.

*חלק 2 – פתיחה לחכמת הקבלה*

17. כל המדרגות מלמעלה למטה נקראות מדרגות המעטה, הסתרה, וזה הכל כדי לתת לנו להתקיים בצורה חופשית, שתהיה לנו בחירה חופשית, שנשמע שכדאי לנו לנסות להיות בערבות, בחיבור, בהתכללות נכונה, הדרגתית. כך אנחנו בונים מעצמינו נברא אחד, רצון אחד, ונכללים בבורא, עד שהוא, אחד, ממלא אותנו כאחד.

18. ש: איך זה בא לידי ביטוי בעבודה שלנו?
    ר: *אתה רוצה שיהיה מקום לבורא? אני אגיד לך רק דבר אחד שאתה צריך לעשות: תזוז, תזוז, אתה נמצא כך, תזוז קצת, תן לבורא מקום. הבנת? זה הכל, זה נקרא לצמצם את עצמך*.

19. כתוב, לא החכם לומד. הדברים האלה ניתנו לנו כדי שעל פניהם נרצה להתחבר ונמשוך מאור המחזיר למוטב. הוא יבנה בנו את ההבחנות האלו. מתוך שזה מתעורר בנו, נרגיש. לכן *העיקר זה לא להתייאש וכל יום להתחיל מחדש. כל רגע להתחיל מחדש, ואין מעבר בין הרגעים והמצבים, אלא ייאוש, שבירה, הרגשת חוסר אונים, חוסר כוח. זו התוצאה מהשבירה שאנחנו מתקנים. לכן מי שמרגיש במצבים האלו ייאוש, חוסר כוחות, חוסר מצב רוח, חוסר בטחון, בלבול, זה הכל יפה, סימן של התקדמות. זה לא כמו שהאגו שלנו רוצה, אבל זה כך*.

20. ש: לפנות מקום לבורא, לאן עלי לזוז?
    ר: *באגו שלך, תזוז, תקצר, תצמצם את האגו שלך. תן מקום לשני, עד כדי כך שאנחנו כולנו נכללים כנקודה אחת מרכזית בכל המציאות, ונותנים סביבנו, בכל הכדור הגדול הזה שפינינו מהאגו שלנו, שם פינינו מקום לבורא*. לכן הבורא נקרא מקום, שבמידה שאנחנו מזיזים את עצמנו באגו שלנו מהנפח, שהיה לנו כאילו מקום לזה, עכשיו אנחנו מפנים מקום לבורא, ואז אנחנו קוראים לבורא מקום.
    
    ש: איך מפינוי מקום הופכים לנקודה אחת?
    ר: ע"י זה שאנחנו מצטמצמים כולנו באגו שלנו לנקודה אחת. הבורא אמר בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, הוא לא ברא יותר מאת הנקודה האחת הזו. מהנקודה הזאת אנחנו קיימים, כל היתר חוץ מנק' הזאת *אנחנו רוכשים תכונות הבורא מתוך זה שמפנים את עצמנו, את אגו שלנו מכל השטח הזה, חוץ מהנקודה המרכזית*. גם היא לא על חשבון שלנו, זה הבורא ברא את היצר הרע ולכן *בכל השטח הזה אנחנו דבוקים בבורא, אבל אנחנו הבאנו לשם את הבורא, אנחנו גילינו אותו שם בדבקות שלנו בו. אנחנו כביכול מכתירים אותו להיות המלך עלינו, מפנים את המקום מהאגו שלנו, ובמידה הזאת נותנים לו מקום לשלוט* בו.

*חלק 3 – הכל מושג בכוח התפילה*

21. *הדרך למעשה מאוד פשוטה. לא פרצופים, לא עולמות שאנחנו לומדים. צריכים לדעת את זה קצת ע"מ לדעת ממה אנחנו נכללים, איזה הכנות יש לנו בפנים, והכל בבלבול אחד ובשבירה. אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים רק דבר אחד: כל הזמן להשתוקק להשתוקק להשתוקק לחיבור, וכל הזמן להתאכזב מכך, עד שמגיעים למצב שרק הבורא יכול לעשות חיבור בינינו. אז אנחנו מתפרצים בתפילה אמיתית, והבורא שומע תפילה*.

22. אתה שואל למה אני צריך להיות שבור כליל כדי לבקש בצורה הנכונה והבורא עונה לי. *ייאוש טוטאלי זה שאני יודע שאני בעצמי לא מסוגל לעשות כלום, ואף אחד לא יכול לעשות שום דבר, רק הבורא, בלבד. אני אז מרגיש שאני עומד לפניו ערום, ומבקש ממנו בכל הכוח שלי. גם כוחות אין לי, והבנה אין לי, שום צורה אין לי. כי כבר ביקשתי אלפי פעמים ושום דבר לא עזר לי, אבל עכשיו אני מגיע למצב אפס לגמרי ואני צועק. הצעקה הזאת משפיעה לבורא, והוא עוזר לי. אז הוא שומע*.

23. אם לא נהיה אבודים, זה לא יהיה מצב שבור. כל פעם אנחנו צריכים להרגיש כמה אנחנו שפלים, אומללים, לא מבינים, שבורים, שאין לנו שום דבר ואין שום סיכוי, והבלבול הוא מעל הראש כל פעם יותר ויותר. האדם צריך לעבור את הרגע אפילו, או קצת יותר, בזה שהוא לא יודע מה לעשות, מה יהיה איתי, כלום. כלום, שום דבר, ואז כך הוא מתקן את החלק מהשבירה ושוב מתחיל כאילו לעשות משהו, כאילו יש לו עוד תקווה, ועוד משהו. עד שהוא מגיע שוב להרגשת השבירה וחוסר אונים.
    
    כך עד שהאדם מגיע למצב שאין לו כלום, אפס. זה המצב עליו כתוב *שאין מצב מאושר באדם בעולמו של אדם שמיואש מכוחותיו עצמו*, כמו שכותב בעל הסולם. *אז אין לו מה לעשות, אז הצעקה שלו היא צעקה אמיתית, ולא כמו שתינוק שבוכה כל רגע ורגע כאילו אבד כל העולם. אז הבורא שומע תפילה*.
    
    ש: אז המצבים האלה הם צריכים להיות כל פעם חדשים עבורנו?
    ר: כן, ודאי. כל פעם ייאוש חדש, יותר עמוק, יותר מבלבל, יותר בחוסר אונים, אין שום תקוה, אין שום תקוה. שאני רוצה לברוח מאיזה מקום, אבל לאן אברח? אני אולי אעשה את זה ואת זה ומשהו, אבל אולי שום דבר לא יעזור.
    
    *רק לחזק בקבוצה הרגשה כזאת בטוחה, ידיעה בטוחה שאנחנו חייבים להמשיך בייאוש הזה יחד, אפילו שזה קשה. להשתדל, להשתדל כל הזמן להמשיך. אז נגיע למצב שנהיה כולנו מיואשים בזמן אחד, במצב אחד. זה מצב נפלא, ייאוש שלם, ואז ממנו נעלה*.
    
    ש: להגיע לייאוש המשותף הזה, אני צריך לחלוק משהו מהעבודה הפנימית שלי?
    ר: לא לא. *בינתיים בצורה מעשית אנחנו צריכים להתקדם כך שכל אחד ואחד מתגבר על הייאוש הפרטי שלו. לא לייאש את האחרים, לא להתכלל עם כולם בייאוש המשותף. עוד אין דבר כזה. חכו חכו, אז נראה. אם צריך, צריך. אם לא, לא*.