שיעור בוקר 20.01.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חשיבות ההכנה לשיעור – קטעים נבחרים מהמקורות

קודם כל, שלום לכולם ונעים מאוד לראות אתכם מכל מקום בעולם. הנושא, וודאי שהוא הנושא החשוב ביותר, כי במידה שאנחנו מכינים את עצמנו בשיעור, שאנחנו מכינים את הכלי שלנו, את ההשתוקקות שלנו, יודעים מה אנחנו רוצים להוציא מהשיעור, במה אנחנו יכולים להתקדם להשתוות הצורה, זאת אומרת, לבורא, על ידי השיעור, השיעור הופך להיות אותם הרגעים החשובים שבשבילם אנחנו חיים. ואם לא השיעור, אם לא ההתקדמות הזאת שאנחנו יושבים יחד ולומדים יחד, ונכנסים למגע עם הבורא על פני אותם הדברים שכתבו לנו המקובלים, המורים שלנו, אז אין לנו שום קשר עם הרוחניות, אז אנחנו ממש כבהמה. "כולם כבהמות נדמו".

ולכן ההכנה לשיעור היא לא רק חשובה, היא קובעת את הכול. ולכן כך זה מסודר שאנחנו נמצאים שלוש עד ארבע שעות בזמן השיעור, ממש במצב שאנחנו מחוברים בינינו, משתדלים להתחבר עם הבורא. מסבירים לנו המקובלים שבמידה שאנחנו מחוברים בינינו, אנחנו יכולים להיות מחוברים עם הבורא. זאת אומרת, כאן זאת עבודה שלנו גם בקבוצה, לבנות מעצמנו אותה התבנית שבה מתגלה הבורא.

וכך אנחנו מקווים שאנחנו נגיע ליישום המטרה שלנו שמתחילה בהכנה לשיעור שעות לפני השיעור עצמו, וכשאנחנו כבר מגיעים לשיעור, אנחנו מממשים את ההכנה הזאת בפועל. ולכן יוצא שכל אותם העשרים שעות שאנחנו נמצאים מחוצה לשיעור, גם הן מתחברות לשיעור מפני שאנחנו משתדלים לעשות את כל החיים כהכנה לאותם הזמנים שאנחנו מחוברים יחד בינינו ועם הנושא, היינו, עם התורה ועם הבורא שמתגלה בתוך התורה.

ועל זה מדובר הרבה. ולכן כל פעם המטרה שלנו יותר ויותר מיתקנת, נעשית יותר ברורה מיום ליום, משנה לשנה במשך הרבה זמן, אבל כל פעם היא משתנה יותר ויותר, ובהתאם לצורה שבה אנחנו משתנים, הקשר בינינו משתנה. ואז יוצא שגם ההכנה לשיעור היא שונה כל פעם.

ולכן אנחנו צריכים לראות מה באמת צריכה להיות ההכנה לשיעור. ההכנה לשיעור צריכה להיות תלויה בנושא העיקרי של השיעור. את הנושא העיקרי של השיעור עלינו לבדוק. אנחנו חושבים שזה גילוי הבורא. רובם כך חושבים. ולא נראה לי שזה כך, אלא לעשות נחת רוח לבורא, זו המטרה העיקרית. כי אנחנו צריכים להגיע לדבקות.

הדבקות היא בהשתוות הצורה. איזו צורה? שהבורא כולו ברצון להשפיע, זו צורתו כלפינו, כלפי כל הבריאה, וכשהבורא כך מתייחס אלינו, אז ברור לנו שאנחנו צריכים [להיות] גם באותה הצורה. ואם להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, בדבקות עם הבורא שמגיע, שמושג על ידי השתוות הצורה, אז אנחנו צריכים גם להיות בהשפעה אליו. לכן ההכנה לשיעור צריכה להיות קודם כל, שאני מברר בדיוק באיזו צורה אני יכול להשפיע לבורא.

שאני רוצה לקבל ממנו, זה לגמרי לא השפעה. זו יכולה להיות השפעה בתנאי, שאני באמת רוצה להיות בהשפעה. ואחר כך שאני מבין שקבלה מהבורא זאת תהיה ההשפעה הטובה ביותר לו, אז אני מבקש לקבל. אבל זה כבר לקבל על מנת להשפיע. דרגה מאוד גבוהה. מדובר כבר על אור חכמה, עבודה בכל הכלי שלנו גלגלתא ועיניים יחד.

אבל בהתחלה זה לא כך, אלא אנחנו צריכים לגדול בהדרגה. לכן חשוב לי קודם כל לברר בהכנה לשיעור, בכל זאת, ממה אנחנו מתחילים. ויוצא שקודם כל אני צריך להתחיל בכוונה. אם הכוונה היא להשפיע נחת רוח לבורא, כאן השאלה, מה אני צריך לעשות כדי לממש כוונה? לקבל, להשפיע, לעשות אילו פעולות יכול להיות מוזרות, יכול להיות שונות לגמרי, יכול להיות כאלה שאני בחיים שלי אולי ממיין את הפעולות האלה לפי השכל שלי, וחושב כי כך זה חשוב, או אחרת, ובאמת זה לא לפי מה שחשבתי קודם. אלא כשאני מגלה שהמטרה שלי היא להיות בדבקות עם הבורא, שזה מושג על ידי "תעשה רצונך כרצונו", אז מה אני צריך לעשות? איזה רצון שלי אני צריך לעשות כרצון הבורא? להשפיע.

אז כבר אני צריך להתחיל מזה שאני עושה על כל המחשבות שלי צמצום, כי כל המחשבות שלי הם כולם מלכתחילה מכוונות לעצמי. אז אם אני יכול להתעלות מהם ולהתחיל לחשוב רק על ההשפעה, אז כאן אני מיד נתקע במצב של איך אני עושה את זה? איפה הכוח הזה בי או מחוצה לי, שיעזור לי לעשות צמצום על הרצון שלי? כי רצון שלי איך שאני לא אסובב אותו הוא תמיד יהיה לקבל, להרוויח, להרגיש, להבין. ולכן אני כל הזמן נמצא במצב רוח לא טוב, בסטרס. אני לא מרוצה מהחיים, לא מרוצה מעצמי, מהבורא בסופו של דבר, אני לא מרוצה, כי אני כל הזמן עושה חשבון, מה יש לי?

ואמנם שאני כבר למדתי הרבה ומבין את הדברים איכשהו, אני לא יכול לצאת מההרגשה הזאת של לקבל. מה לעשות? אין מה לעשות. אני כל הזמן נמצא בכל זאת במחשבות לקבל. מה שאין כן, אם אני רוצה להגיע להשתוות הצורה, להתחיל בהשתוות הצורה, אז זה צריך להיות בעל מנת להשפיע, שאני חושב לבורא, על הבורא.

איך אני עושה את זה? לי אין כוחות. גם אם אנחנו מדברים על זה בתחילת הלימוד כתלמיד המתחיל, אי אפשר שיהיה לי כוח להשפיע. אין דבר כזה. הבורא לא ברא אותו. לכן מה שאני יכול זה רק לבקש מהבורא שייתן לי כזה דבר דרך הקבוצה, דרך חיבור איתם. אם אני אבקש ממנו, כפי שמקובלים מספרים לי שאנחנו יכולים להרכיב את המערכת קשר בינינו שדרכה אנחנו משפיעים על הבורא, ודרך מערכת, אותה מערכת של עשירייה הוא משפיע עלינו.

זאת אומרת, אני כבר מתחיל כאן להבין שעבודה היא הדדית ביני לבינו. אני צריך להשפיע לבורא בבקשה שלי שהוא ישפיע אלי, וייתן לי מה שאני מבקש, ואני צריך לבקש השתוות הצורה. השתוות הצורה, זה כוח השפעה. כמו שהוא כולו משפיע, אף אתה משפיע. איך אני יכול לבקש? אם יהיה לי חיסרון. הבורא מבין, הוא קורא את מה שיש בליבו של אדם, איך אני אעשה שהלב שלי ירצה להשפיע? אומרים "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם שלו" ומכניסים אותו לעולם אחר. עולם העליון. עולם הרוחני.

אז אני צריך להתחיל לעבוד עם קנאה, תאווה, כבוד. אם אני חושב על זה, דואג לזה, עובד על זה, אז עכשיו אני מבין למה הבורא חילק לי את היממה שלי לעשרים שעות של הכנה לשיעור, וארבע שעות נגיד, שיעור. עכשיו מובן לי שזמן השיעור זה עבודה אחרת לגמרי, כי שם אני כבר מגיע עם הדרישה, ונמצא עם העשירייה מול הבורא בדרישה אליו. זה מה שנקרא "וייאנחו בני ישראל מהעבודה".

אבל אם אני לא הכנתי את עצמי, אז אני מגיע לשיעור, ואני נרדם עד שאולי מעירים אותי. ואז אני מתחיל לחשוב בזמן השיעור כבר להכנה לשיעור, ולאותם השעות העיקריות שאני צריך לדרוש מהבורא משהו, אני לא הכנתי את הבקשה שלי. אני כביכול מגיע למקום שאני יכול לבקש, אבל אני לא מבקש. אני מגיע למקום שאני יכול להתחבר עם האחרים ואיתם יחד להשתתף בבקשה משותפת, וגם לא עושה זאת.

יוצא שממש כל עשרים השעות שהייתי צריך להכין את עצמי לאותה קבלת הפנים, כדי באמת לפנות לבורא מתוך עשירייה עם בקשה מבוררת, הכנה נכונה, אז לא יוצא לי. והשיעור שזה שצריך להיות ממש מקום המפגש שלי עם הבורא, פספסתי אותו. לא מרגיש אני שיש כאן איזו הזדמנות. לא מרגיש אני שיש לי משהו בלב שלוחץ ומחייב אותי לפנות ולדרוש או לבקש, ומשהו לעשות שאני מצפה, שאני דואג שהבקשה שלי תגיע לבורא.

גם זה לא סתם להגיע לבורא, זה להגיע למרכז עשירייה דרך החיבור בינינו. שאנחנו בינינו כנראה משך עשרים השעות האלה של הכנה, צריכים לדבר על איך אנחנו מחברים את ההכנות שלנו הפרטיות להכנה אחת, שכל העשירייה היא תהיה פרצוף אחד, כנשמה אחת, כי ה-ו-י-ה הנמצאת בחיסרון. אחרת זה לא ילך. אם החסרונות שלנו לא משלימים זה את זה ומגיעים כולנו לחיסרון אחד, שאחד מקבל אחד, אז כאילו לא פעלנו כלום. ושוב אנחנו יוצאים מהשיעור בלי שהבורא ישמע אותנו, ואנחנו נוכל לקבל ממנו משהו כדי לממש את הרצון, את ההשפעה ההדדית, את החיבור עימו בינינו. ושוב אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת אם לא היום אז מחר, אם לא השנה אז שנה הבאה.

אבל כבר לעשות חשבון לכל הפחות מה יש לנו בהכנה לשיעור, שכל הכנה לשיעור היא צריכה להיות כעבודה מאוד גדולה, מיוחדת, עדינה, זו מומחיות גדולה צריכה להיות. כי סך הכול מה שקורה בשיעור אלו ברורים, כשאנחנו כבר אחרי ההכנה. וודאי שיהיו כאן ברורים מאוד גדולים גם כן בזמן השיעור כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג את עצמם, כמו עוד שם מה שמספרים אנשים מאותם הזמנים מלפני אלפי שנים, שהמקובלים ישבו לפני קריאת שמע. זאת אומרת לפני מגע עם הבורא, לפני פניה לבורא בממש שעתיים עשו כוונות איך להתקשר, איך נוכל לעורר את הבורא להשפיע לנו ואנחנו לו, אז לכן הכול תלוי בהכנה לשיעור, השיעור עצמו זה מקום המפגש עם הבורא שיהיה מקום המפגש הזה זמן המפגש, המפגש עצמו שיהיה מוצלח זה הכול תלוי בהכנה.

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא: "חשיבות ההכנה לשיעור".

"ניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים... וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך."

(רב"ש - ג'. מאמר 875 "ג' קווים - ד")

אנחנו נמצאים הרבה שנים בתהליך ובתהליך הזה יש כמה תנאים, התנאים הם כאלה שאנחנו צריכים לעלות לתנאים שהבורא הציב ואנחנו לא יכולים לקיים אותם מיד, אלא התנאים האלה מתייצבים על ידי המאור המחזיר למוטב. אם הייתי יודע מה אני צריך להיות, מה אני צריך לעשות, העבודה שלנו היא לעשות הכנות, כל העבודה שלנו היא בעצם בהכנה, איך אנחנו יכולים להשפיע לבורא כמו שהוא מלכתחילה רוצה להשפיע לנו. ברא אותנו כדי להיטיב לנבראיו יש לו מלכתחילה רצון להיטיב, כל העבודה שלי היא כדי להגיע ממשהו רחוק והפוך לאותו רצון להיטיב כמו שיש לבורא אלי גם ממני שיהיה אליו. לכן אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן בצורה פשוטה איך אני חושב שיהיה טוב לבורא, ככה במילים פשוטות, "דיברה תורה בלשון בני אדם" איך אני כל הזמן חושב לגרום טוב לבורא, נחת רוח לבורא, לגרום טוב.

אז נחשוב כך, נגיד שיש לנו מישהו מאוד מאוד חשוב לנו, מאוד יקר, מאוד קרוב ללבנו, כל אחד שיתאר משהו לעצמו שאין יותר מזה, ואז אני כל הזמן חושב איך אני יכול לעשות לו טוב, טובה, נעימות, זו בעצם הכוונה הנכונה שאנחנו צריכים להגיע להשפיע לבורא, בעצם זה מה שצריכים לעשות. אז בוא נחשוב על זה כל הזמן, בוא נתאר את העניין. נגיד שיש לנו כזאת יכולת אז אני בכל רגע בחיים בכל המחשבות שלי, בכל הפעולות שלי, רק חושב דבר אחד, לעשות נחת רוח, לעשות נעים, לעשות שמחה לבורא, בצורה פשוטה כמו בצורה אנושית. ואז כל ההכנה שלי לפי זה בקבוצה צריכה להיות בזה שאני מעורר בי חשיבות לזה, חשיבות של הבורא, חשיבות של העבודה שלי לעשות לו טוב, נעים, נחת רוח, רק על זה לחשוב, רק על זה לדבר וכתוצאה מזה בטוח שאנחנו נתחיל לקבל מלמעלה תגובות היינו מהבורא, ואז אני אתחיל להרגיש שבאמת הלב שלי מתרצה בזה, שאני רוצה להשפיע, שאני רוצה שלא יהיה לך אל זר שהוא באמת מתקרב ונעשה לי חשוך, זה הכול תלוי בקנאה, תאווה וכבוד שאנחנו נרגיש בעבודה עם החברים עד כמה שהבורא הוא נעשה יותר ויותר חשוב בעינינו לא יותר, ואז אנחנו מתחילים להבין שאותן המילים להיות בהשפעה, בעל מנת להשפיע הן מתקבלות אצלנו בצורה יותר פשוטה, פשוט אני ממליץ כך, תנסו כל הזמן לחשוב שאתם חושבים עליו לגרום לו נחת רוח, לגרום לו תענוג ושזה יקרה. כשאנחנו מתחילים לחשוב על זה במיוחד יחד, אנחנו מסוגלים להתחיל להרגיש שהבורא הוא כבר לא נעשה זר, הוא כבר ממש מתייצב כאיזה הרגשה פנימית יותר ויותר ברורה מרחוק, זה לוקח זמן, אבל מאמץ בזה חייבים לעשות.

שאלה: נדמה שמה שאתה מדבר עליו זה כמו איזושהי מלחמה כזאת אבל חייבים שיהיו כל מיני כוחות שמביאים אספקה, אוכל, דברים בזמן מלחמה וניסיון להשקיע פה איזושהי עבודה כדי שתהיה רוח חיים, התפעלות מהמטרה, עד כמה זה חשוב, האם כדאי להתעסק בזה ובאיזה אופן למשוך לזה חברים?

אנחנו קודם כל חושבים על העיקר ואם אנחנו נרגיש שכדי לממש את העיקר הזה, אנחנו צריכים לזה כל מיני תנאים והכנות, מבואות לזה, אז אנחנו נעשה, ודאי שאנחנו נעשה. אני חושב שהעבודה שלנו בכל זאת צריכה להיות שאנחנו נברר את העיקר, למה אני צריך להגיע, אם הבורא שם כמו שמסבירה לנו חכמת הקבלה, שזה מדע, היא לא עוסקת באם אתה מרגיש יותר או אתה מרגיש פחות ואיך ומה, חכמת הקבלה עצמה מדברת במספרים,היא אומרת כך, אם אתה עוסק בזה אז אתה בזה מגדיל את המאור המחזיר למוטב והוא בונה בך, לאט לאט הוא בונה בך על ידי התרחקות והתקרבות לאותם המצבים הוא בונה בך את התנאים האלו שאתה תוכל להיכנס לבורא בהשתוות הצורה עימו. רצון הבורא לברוא נברא ולהביא את הנברא לדרגת הבורא, לא פחות מזה, להביא את הנברא לדרגת הבורא זו מטרת הבריאה.

אנחנו יושבים כאן בעולם הזה, נמוך, רחוק, מנותק, חשוך, עם כל הבעיות, הפרעות ואנחנו לא יודעים מה הבורא רוצה מאיתנו, הוא רוצה מאיתנו שנהיה כמוהו, זאת אומרת אני עם כל התנאים שנתן לי חייב להגיע למצב שאני אהיה בהשפעה כמוהו, זאת אומרת הוא לנו ואנחנו לו, אז כבר יש לנו בעיה אנחנו נמצאים בהפכיות הצורה כי אנחנו נבראים, אז כבר יש לנו בעיה שאנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי ליצור כלי של השפעה בינינו וממנו אנחנו נשפיע לו. השתוות הצורה הזו היא כל הבעיה לכן כל כך קשה לנו,.

לפי איך שצריך לממש את התהליך הזה, אז אנחנו בונים כמו שאמרת, אנחנו צריכים לעשות אספקה וחיל חימוש וחיל רגלים וכל מה שצריך, זו חובה בדרך שאנחנו נעשה. עוברים זמנים, שונים, והכול נבנה ונבנה, הבעיה שלנו שאנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה, אנחנו לא יודעים באיזו צורה זה קורה אבל כל יום ויום אם אנחנו עושים מה שמוטל עלינו אנחנו מתקדמים, אנחנו גם כן לא מבינים שאנחנו בזה בונים עולמות, עד שאנחנו מגיעים באמת להשפעה ראשונה לבורא.

קשה, אבל הכול תלוי בהכנה לכן בואו אנחנו היום, אמנם שאנחנו רק עכשיו מתחילים את השיעור, בואו אנחנו היום נעשה איתכם תרגיל במשך היום, אני התחלתי אותו קצת כבר מאתמול, בואו אנחנו נתחיל לחשוב בצורה פשוטה איך אני עושה בכל פעולה, מחשבה, רצון, מה שאני לא עושה, דברים הכרחיים, מאפס מה שאני עושה, זאת אומרת מפעולה מחשבה מעשה שאני עושה בעולם הזה בכל הדברים עם הגוף שלי, עם המעשים שלי, המחשבות שלי, הרצונות שלי, אני רוצה תוצאה מכל דבר מזה שיהיה נחת רוח לבורא, "כי בו ישמח ליבנו", שאני כבר רוצה להיות בו ולהרגיש עד כמה שאני על ידי כל מחשבה דיבור ומעשה, לא חשוב מה שאני עושה, באיזו צורה ועם מי ועם מה אני רוצה רק דבר אחד, הבורא הוא הכול, הוא נמצא בכל הפעולות שלנו מגשמיות ורוחניות כאחד, אני רוצה על ידי כל פעולה לעשות נחת רוח זה הכול. איך אני אדע? אני לא יכול לדעת מפני שאז אני אשאר בעל מנת לקבל, אני עוד לא מוגן לראות ולהרגיש איך אני עושה נחת רוח לבורא כמו שהוא עושה לי ולכן אנחנו עושים את זה דרך הקבוצה, אנחנו עושים תרגילים בינינו כדי לעשות נחת רוח לחברים יחד כולם, כל אחד לאחרים ולהרגיש בעשירייה עד כמה שאנחנו יכולים לעשות באמת נחת רוח כל אחד לאחרים.

הכוונה בכל זאת צריכה להיות בזה שלא רק לחברים אני רוצה, לחברים זה רק אמצעי שניתנה לי כזאת דמות של הקבוצה ושאני יכול לעבוד בה, אלא העיקר זה שאני יכול לתאר לעצמי שאם אני עושה נחת רוח לבורא זה אך ורק דרך הקבוצה, ולהשתדל עוד יותר ועוד יותר, עוד לחזור ועוד לחוזר, וכך כל אחד עוזר לשני ומחזיק את השני ולא נותן לו ליפול וודאי שאנחנו אחרי כמה זמן מתייאשים ולא יכולים ונמאס לנו אבל שוב ושוב ושוב כי אנחנו כל פעם עושים בירורים חדשים, אנחנו מתקנים עוד רצון ועוד רצון, פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכך מגיעים לתכלית, אנחנו לא יכולים לברוח מזה לכן בואו נמשיך יותר טוב בקשר בינינו ובכוח.

שוב בבקשה תקראו את הקטע הזה.

קריין: שוב ציטוט מספר 1 מתוך רב"ש ג'. מאמר ג' קווים.

"ניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים... וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך."

(רב"ש - ג'. מאמר 875 "ג' קווים – ד")

שאלה: במצב שבו החברים, מתוך הפירורים ביניהם, מוכנים להרוג אחד את השני, איך יתר החברים בעשירייה אמורים להתנהג כדי שניתן יהיה בכל זאת לעשות נחת רוח לבורא, כולנו יחד?

אם יש התקוטטות, שנאה בין כמה חברים בקבוצה, ולאחרים לא, אז אני חושב שזה דבר טוב. אני לא חושב שיש משהו רע בכל המצבים שלנו בעבודה שלנו, אין דבר כזה, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, בכל זאת או בדרך אחישנה או בדרך בעתו, אבל תמיד באחת משתי הדרכים אנחנו מתקרבים אל מטרת הבריאה, ואין דרך אחורה, אין. אפילו שנראה לנו שכן, ושאנחנו היום נמצאים במצב יותר גרוע מאתמול, זה לא נכון, זה רק שמאל לעומת הימין, ולכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להיות שמחים בכל מצב ומצב שאנחנו נמצאים, ועוד ועוד, הכול מצטרף לחשבון גדול.

לכן תראו, בפרט באיזה מצב אנחנו נמצאים היום שאנחנו כבר הגענו למצב הכללי שאנחנו מבינים מה שקורה בעולם, אנחנו החלק המתקדם מכל האנושות לקראת התיקונים, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לפרסם את חכמת הקבלה.

אני אגיד לכם מה שקרה לנו אתמול, הגענו לאיזו אחוזה שנמצאת אי שם במקום נידח, וקיבלה אותנו אישה שהיא בעלת הבית של האחוזה הזאת, היא הסתכלה עלי ואמרה "אני מכירה אותך טוב", איך יכול להיות דבר כזה? היו יחד איתי עוד שישה חברים, איך יכול להיות שאדם, אישה, באיזשהו מקום נידח מכיר אותי? אתם רואים אנחנו כביכול נמצאים בכפר. ככה זה, תראו למה הגענו, למצב שאנחנו מוכרים בעולם.

מה אני רוצה להגיד? שתהיה לנו חשיבות של מה אנחנו עושים, איזו דרך אנחנו פותחים לאנושות, עד כמה שאנחנו נמצאים בהתקפה, לא חשוב אם אנחנו נגיע או לא נגיע, לעשות נחת רוח לבורא בטוח שאנחנו עושים, תראו כמה עוד ועוד כלים שבורים וכאלו קטנים, כי כביכול מהי האישה הזאת? כן, זה ממש פלא.

אותי זה משמח כי אני רואה שיש כאן איזו פתיחה לכל האנושות להגיע למגע עם הבורא והוא רוצה בכולם, בכל רצון ורצון אפילו בדומם, הצומח והחי, שיתקרבו לדבקות עימו, כמו שאנחנו למדנו שזה תלוי בעבודה של המְדבֵר, והמדבר תלוי בעבודת ישראל, לכן קצת יותר חשיבות.

ועוד, גם דיברנו על זה בינינו אתמול, אני חושב שצריך פשוט לחשוב על איך אני נמצא כל הזמן במחשבה לעשות נחת רוח לבורא, אני רוצה לגרום לו טוב כמו למישהו שיקר לי, הרגישות הזאת לעלות יותר ויותר, לחשוב על זה יותר ויותר, ואז כמו שאומר הרב"ש "ליבו יתרצה וירצה כך להיות".

שאלה: איך אפשר לדעת שהכול זה הוא, בשביל שנוכל להצדיק כל מה שהוא נותן לנו במשך יתר עשרים השעות של ההכנה?

איך אני יכול לדעת שהכול זה הבורא? קודם כל צריכים לעשות את הדבר הזה הפוך, אם אני מתאר מעכשיו והלאה שחוץ מהאדם הכול זה הבורא כמו שהרב"ש כותב, ואין עוד מלבדו כמו שבעל הסולם אומר, ורק בזה אני נמצא, אז אני רוצה כל הזמן לכוון את עצמי לזה, זה לא עניין שאני יוצא מזה, כשאני נמצא איפה שאני חושב, האדם נמצא בכל זאת בדבקות עם הבורא, במקום שלו, בכלי דאדם הראשון.

כל השבירות, כל הנפילות, הירידות, הריחוק מהבורא, זה הכול דמיון, הכול, כי אנחנו נמצאים בדבר המדמה, כך מראים לי שאני נמצא בזה, כדי שאתגבר על הדמיון הזה, על ההפרעות האלו, הבלבולים האלו, הטשטוש הזה, ואז אני בזה מתאר את עצמי, אני רוכש את הכלים היותר טובים, מתקשר לכל מיני אנשים בצורה יותר ברורה כדי לגלות את הבורא בקשר בינינו, היינו שהאור העליון יזרום מנשמה פרטית לחלק קטן, ולעוד חלק קטן, ולעוד חלק קטן, עד שאנחנו כולנו מתחברים למערכת אחת, אז אנחנו צריכים לקבל את העבודה הזאת, זו עבודה פרקטית, ובעצם היא כולה צריכה להיות אך ורק בהרגשה שלנו.

בואו נעשה.

שאלה: מהי הצורה הנכונה להשתמש בקנאה תאווה וכבוד, בשביל שההכנה תהיה אפקטיבית?

אני לא יודע, אני אגיד לך רק מה שיטה, אני לוקח קנאה, תאווה וכבוד, ומשתמש בהם כדי שזה יקרב אותי יותר לבורא, להרגיש יותר איך אני רוצה להתקרב אליו, איך אני רוצה לאחוז בו, איך אני רוצה לדבר אליו. זאת אומרת כל פעם, לא חשוב לי האמצעים האלו, קנאה תאווה וכבוד. קנאה תאווה וכבוד מתגלים כתוצאה משבירת הכלי להרבה חלקים, ואז בין החלקים השבורים האלה, יש קנאה תאווה וכבוד, שכל חלק וחלק נעשה אגואיסטי, ואז אנחנו צריכים כאן לחשוב מה עושים.

אז קנאה תאווה וכבוד, אם הם בסופו של דבר מחברים בינינו, מעוררים אותי, מראים לי ריחוק, ניגוד, שנאה, קנאה, תאווה, כבוד, ואני במקום כבוד עצמי רוצה את כבוד הבורא, במקום שנאה לאחרים את השנאה לרצון לקבל שלי, במקום קנאה שהוא יותר גדול, אני בקנאה הזאת רוצה לשרת אתו, שיישאר גדול ועוד יותר גדול, ואז בזה שאני משרת אותו, אני הופך להיות יותר גדול, כי אני הופך להיות גלגלתא עיניים לעומת האח"פ. רק תבינו עד כמה שכל הדברים האלה, קנאה, תאווה וכבוד, הם דווקא הופכים להיות לפעולות של התיקונים. ולכן אין משהו מיותר שהבורא ברא, רק שהכוונה, המטרה הסופית איפה שאנחנו, צריכה להיות כל הזמן מול עינינו, ואז אנחנו נצליח.

קריין: ציטוט מס' 2 מתוך הקדמה לתע"ס אות י"ז.

"מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה"."

(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", י"ז)

כאן אנחנו רואים כמה דברים. אנחנו צריכים להגיע למצב שכתוב בסוף הפסקה הזאת "...ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה", שיוכל באמת לעשות השפעה לבורא, שיהיה בטוח שכבר קיבל, כאילו כבר קיבל. ובאמת הוא קיבל או עוד לא קיבל, האם מזה שאני עכשיו רוצה להגיע להשפעה ולעשות נחת רוח לבורא אני נמצא בזה או לא? אנחנו יכולים להגיד דבר אחד נכון, וודאי שאנחנו עושים, וכל העולם, כמו שאמר רב"ש, כל העולם הוא עובד ה', כולם עושים רק מה שהבורא רוצה וכולם עושים רק לטובת הבורא, זה מלכתחילה. אבל העניין הוא עד כמה אנחנו מרגישים, עד כמה אנחנו זוכים לדעת ולראות את זה. כי עכשיו, בינתיים, אם אדע שאני עושה את זה גם עכשיו, אני לא אוכל להתקדם, לא אוכל לעשות פעולות השפעה.

לכן נתנו לי עדיין חושך, הסתרה, שאני לא רואה שאני נמצא בדבקות עם הבורא. ובמידה ואני מסוגל להמשיך את הפעולות שלי ללא שום קשר לתגובה, שלא חשוב לי אם אני מקבל או לא מקבל, אם אני מרגיש טוב או מרגיש רע, במידה הזאת אני כן נכנס להשפעה ואני ממשיך. ואז אין לי דבר כזה שאני לא מגיע לשיעור, יש לי כבדות, יש לי משהו שיכול לעצור אותי בדרך, חוץ מכאלו פעולות הבורא שאנחנו לא יכולים בצורה אנושית להתגבר עליהן.

אבל תראו מה שבעל הסולם אומר "מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת" מתחייב. זאת אומרת, כשאני בא לשיעור, הכנתי את עצמי בצורה כזאת שאני מתחייב, אחרת אני לא נכנס לשיעור כביכול. אני יכול לשבת, אבל זו לא כניסה לשיעור כמו שכותב בעל הסולם. "מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש" כבר מתחילת השיעור אני נמצא במצב שכביכול כבר קיבלתי את הכול, אין לי יותר כלום, רק דבר אחד נשאר לי, לחשוב איך לגרום נחת רוח לבורא, להימצא בהשפעה. "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך", בטוח שאתה מקבל את כל מה שאתה רוצה מהשיעור, מתוך זה שהבורא הוא כולו מיטיב ומכוון את זה.

שוב, כמו שאנחנו לומדים מהמאמר "אין עוד מלבדו", הכול מתוכנן, הכול כבר מסודר, חוץ מזירוז בהתפתחות שלנו, שאנחנו כן רוצים להגיע להשפעה יותר מהרגיל. אם האדם רוצה להוסיף יותר מהרגיל על ידי זה דווקא הוא משפיע לבורא, אז מגיע המאור יותר והתוספת הזאת נחשבת לעבודת האדם.

שאלה: העולם הזה מושלם, הכול נוצר בצורה מושלמת על ידי הבורא, ורק אני רואה ומרגיש את השבירה, אז אם אני אבקש תיקון אני איעלם, ואם אני אבקש עבור החברים, הרי הם כולם מושלמים, מחוברים בצורה מושלמת. במה אני בעצם יכול לעשות נחת רוח לבורא, כאילו להקדים אותו, אני לא מבין מה בדיוק לבקש ממנו אם הכול הוא כבר עשה, וכל פעולה נותנת לו נחת רוח. האם העבודה עצמה נותנת לו נחת רוח?

מה שנותן לו נחת רוח זו היגיעה שלך על כל אותן ההפרעות שהוא בכוונה עושה. הבורא כל פעם שם לנו רגל בדרך, עושה הפרעות והפרעות כאלו וכאלו. למה? כי על ידי ההתגברות, למרות ההפרעות האלה, אנחנו יכולים להשיג אותו פי תר"ך פעמים יותר. לכן להעלות אותנו לדרגת קיום סתם כמו שנקרא "אדם הראשון" לפני השבירה, לפני חטא עץ הדעת, אז בשביל מה נעשה החטא? אך ורק כדי להביא אותנו דרך כל הסיבוב הגדול הזה למצב שנרגיש אותו יותר. אין לנו שום אפשרות להשיג את פעולותיו, להשיג את הכוונה שלו, הרצון שלו, מה חשב עלינו, איך ברא את הבריאה, איך סידר אותה, שום דבר. אם לא נפעל עכשיו עם כל מיני מצבים שבהם נתקעים ולא מבינים, לא יהיו לנו בירורים.

תארו לעצמכם תינוק שבכל רגע ורגע, בכל פנייה ופנייה שמתעוררת בו, הוא מיד מקבל. אתם מבינים שהוא יהיה מסכן? הוא לא יברר מהחיים שלו כלום. לכן דווקא ההפרעות האלה שהבורא עושה לנו בצורה מלאכותית, שאין בהן שום צורך, הן רק כלפינו, כל ההפרעות האלה במה הן? בזה שהן מפריעות לנו להתקשר אליו, לפנות אליו, להרגיש אותו, לאחוז בו, בזה כל ההפרעות. למה? כי על ידי כל ההפרעות האלה אנחנו כן מרגישים מה חסר, כן מגיעים למצב שיכולים לאחוז בו וזו כל התועלת. לכן ההסתרה הזאת חייבת כך להתגלות, כל הגילוי הוא בהסתרה. זה שברא את הגלות, זה שברא את הריחוק, השבירה, הרי הכול כדי לגלות את הפער בינינו לבינו, אבל פער כבר בהרגשה, אני כבר מתחיל לגלות ולהרגיש עד כמה אנחנו מנוגדים, הוא ואני, מרוחקים, עד כמה הוא ואני לא אותו הדבר, אלא לגמרי ההיפך, נמצאים בשני עולמות, איך אני עוד יכול להכיר את זה?

אם מגלים את הריחוק, נניח של מטר אחד מהשני, אז יכולים להגיע לאיזה חיבור, מיד מתגלה ריחוק של שני מטר, גם מיתקן. ואז שלושה מטר, גם מיתקן, וכך אנחנו מתחילים לראות את הפכיות הצורה, אנחנו יותר ויותר נעשים נבראים, כי "נברא" נקרא עד כמה הוא הפוך מהבורא, אבל הוא מקבל את הרגשת ההפכיות הזו מתוך זה שהוא משיג לסירוגין גם התקשרות לבורא, להידמות לו. ואז יוצא, הפוך - דומה, הפוך - דומה, יותר ויותר, זו העבודה שלנו. צריכים לחזק את הקבוצות, והעשירייה שלי חייבת כל הזמן להחזיק בגדלות, ואז אני אוכל להתפעל מהם. אחרת איך אגיע למצב שיהיה לי כוח בכל רגע ורגע שהבורא דוחה ואני משתדל, דוחה ואני משתדל, איך אחרת אתקדם? אני חייב להיות יותר ויותר נברא, יותר ויותר אגואיסט, לסירוגין, בין המצבים שאני נעשה יותר כבורא. זו העבודה.

תלמיד: זה שאני מתייחס בשמחה למה שהוא עשה ומבין שהכול בא ממנו, בזה אני עושה לו נחת רוח?

כן. בזה שהוא נותן לך עכשיו דחייה, ריחוק, אתה צריך להרגיש בזה את האהבה שלו, היחס המיוחד שלו אליך, הוא מבלבל אותך כדי שתהיה יותר מקושר אליו ותגדיל את הרגש והשכל ותאחז בו ביתר שאת, ביתר עוז וכך תתקדם. עד כמה שאתה רחוק יותר ממנו אתה יכול לקבל בזה יותר הבחנות כדי להיות קרוב יותר אליו. ואי אפשר אחרת, שני הכוחות האלה הם כוחות הדדיים כאלה שעוזרים זה לזה.

לכן רב"ש היה אומר "עכשיו אתה סמרטוט כמוני". אבל הוא הגיע להרגשה הזאת, הוא באמת הרגיש סמרטוט. הוא אומר כמוני, איפה אני ואיפה הוא? אבל בכל זאת השגת השנאה, הריחוק, הקנאה, הכבוד, כל מיני צורות כאלו של אגו גדול מאוד שאדם רוצה שם להרוג ולהרוס ומה לא לעשות עם כולם והכול, אלו הדברים, כמו שכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"¹.

חייבים להגיע להפכיות הצורה ומשם אנחנו עולים להשתוות הצורה. לכן כל עלייה במדרגות זה שמאל ימין, שמאל ימין. באותה המדרגה קודם שמאל, מגדילים את הרצון לקבל, האדם מרגיש נפילה, ירידה, ריחוק, עייפות, חוסר עניין בזה, ואחר כך אם הוא מתגבר הוא מתקדם בדבקות.

שאלה: איך אנחנו מחברים את החסרונות הפרטיים שאספנו במשך היום לחיסרון אחד משותף? איך זה קורה? אנחנו אומרים משהו או שאנחנו בשתיקה, במה זה מתבטא?

אני קודם כל רוצה לעורר את עצמי כשאני נמצא בין השיעורים. אני מבקש שישלחו לי פסוקים, קטעים שיופיעו בשיעור או חומר. נגיד קוראים מאמר כזה וכזה מרב"ש או מבעל הסולם או הקדמה וכולי, ואני קורא כמה שאפשר, כמה שיש לי זמן.

אתם חושבים שיש לי הרבה זמן, אני אגיד לכם שלא כל כך. אתם יכולים להיכנס ולראות את סדר היום שלי, צילומים, ישיבות ועוד. גם לא הכול מופיע שם בסדר היום. אבל אני בטוח רוצה להיות קשור לאותם הנושאים שכולם חושבים עליהם ואני יוצא מתוך הנחה שאתם יודעים מהו השיעור של מחר ומה עוד אנחנו צריכים לעשות היום כדי להתקדם, לקרב את עצמנו לאותו השיעור.

ולכן אני מבקש בדרך כלל מהחבר שאחראי על המקורות ומעוד אנשים שישלחו לי או שאני נכנס ובעצמי כבר רואה שנמצאים שם פסוקים למחר או מאמר וכן הלאה, ואני צריך לקרוא את זה. אני צריך להרגיש את זה. לא שאני צריך ללמוד לדעת איך לדבר יפה לפניכם, המטרה היא הרבה יותר עמוקה. אני צריך להתכלל, אני צריך להיות בזה, לחיות היום את היום כדי שהוא יהיה כולו הכנה לשיעור של מחר.

כשאני קם לפני השיעור בלילה, שאני לא אהיה כבהמה שלא יודעת כלום, שהשינה מחקה לה הכול. לא. אם אתם תקראו את הדברים האלה קצת לפני השינה אתם תראו עד כמה זה עוזר לכם להתעלות אליהם, לדברים האלה, לפסוקים, לקטעים, כשאתם מתעוררים. לכן בעיני זה חובה. אני לא רואה שום דבר יותר נחוץ מללמוד את מה שעברנו וללמוד את מה שאנחנו נעבור בשיעור הבא.

שאלה: קודם ההכנה הייתה מתבצעת מפתח תקווה, אחרי זה העבירו את זה לקבוצות. אני חייב להגיד שההתפעלות הגדולה ביותר היא כאשר החברים שיושבים לידי בקבוצה הם אלה שמעבירים את הכנה ובהתאם לזה השאלה, האם יש מקום לשנות את המבנה של חמש עשרה הדקות האלה לפני השיעור? אולי חלק מהזמן לתת לקבוצות וחלק לכלי העולמי, האם זה צריך להיות אותו הדבר כל יום או צריך לדעת מה יהיה מראש?

אין שום חוק בזה. בדרך כלל מקובלים היו יושבים ושותקים. בשקט עם עיניים עצומות כך היו רק חושבים ומתחברים ביניהם ועם הבורא ומכינים את עצמם להתקדמות בהתקשרות ביניהם עם הבורא. כי כל השיעור הוא סך הכול עוד שלב בהתקשרות בינינו ועם הבורא. זה הכול, מה צריכים עוד?

לכן אתם יכולים לעשות עם רבע השעה הזאת מה שתרצו. בבקשה, תנסו כך, תנסו כך, אף אחד לא קבע. דרך אגב אני לא קבעתי שאנחנו צריכים לקרוא משהו, כאלה דברים, לא זכור לי. אבל התקשרות כן. כי אחר כך אנחנו יכולים לקרוא מאמר או משהו, איזה חומר מתע"ס, שאנחנו לא כל כך נחשוב על החיבור, כי החומר עצמו מדבר על השבירה או סתם איזה דרגות אחרות של תיקון הכלים. לכן אני חושב שאנחנו צריכים בהכנה הזאת לדבר על החיבור כהכנה לקליטה נכונה של החומר.

שאלה: לפי איזה קריטריונים אנחנו יכולים להבין שעשינו הכנה נכונה?

הכנה נכונה היא שברור לנו עוד לפני שאנחנו מתחילים את השיעור, נושא השיעור. שאם עכשיו נושא השיעור "חשיבות ההכנה לשיעור", חשיבות ההכנה, אז אני יודע שבחשיבות ההכנה תלויה ההצלחה שלי להגיע לעשות נחת רוח לבורא, שזו מטרת חיי. שאני בזה הופך להיות לעבד ה' הנאמן, כמו משה נגיד, ואני חייב את הנושא הזה איכשהו ללמוד, איכשהו לדעת, לא לפרטים ודאי, אבל בכללות שאני אדע לאיזה שיעור אני מגיע מחר כדי להתקדם, לעשות צעד קדימה.

זאת אומרת שאני כבר עכשיו, היום, עם החברים שלי, מדבר על השיעור של מחר ומכין את עצמי יחד איתם לשיעור של מחר. אחרי השיעור של מחר, השיעור היה, איך שעברנו אותו זה כתוצאה מההכנה, אנחנו עושים חשבון עד כמה הציפיות שלנו לפני השיעור והתוצאות שלנו אחרי השיעור, הן תואמות זו לזו. עד כמה התקדמנו שלב אחד, מדרגה אחת קדימה, את כל זה אנחנו צריכים לברר, ואז באמת השיעור יהיה לטובתנו. ויש עוד פעולות סביב זה, וככה זה יום יום.

זאת אומרת, אנחנו דנים על השיעור לפני השיעור, בזמן השיעור, אחרי השיעור, ואז עוברים לשיעור הבא. דנים לפני השיעור, בזמן השיעור, ואחרי השיעור, וככה זה כל הזמן. אנחנו מתייחסים כמה פעמים מהמצבים השונים שלנו לשיעור. זאת אומרת, השיעור הופך להיות כאן מנה מיוחדת, פעולה מיוחדת מלמעלה, שהבורא בצורה כזאת מושך אותנו, ואז אנחנו דנים, למה משך? בשביל מה? למה דווקא הנושא הזה? איך אנחנו מגיבים? איך אנחנו יכולים להשתוות עימו? איך מגיעים לדבקות? וכן הלאה.

זאת אומרת אנחנו משתמשים במלוא הכוחות שלנו כמה שאפשר, כי אנחנו כבר עשינו הכנות. בשנים הראשונות, שאנחנו לא ידענו איך אנחנו בונים את עצמנו, איך אנחנו צריכים להתייחס בינינו וכן הלאה, אז היו לנו עוד הכנות לבנות קבוצה. זה כמו שילד בא לבית הספר, הוא לומד בכמה השנים הראשונות קרוא, כתוב, חשבון, כפל, וכל הדברים האלה, זאת אומרת דברים כלליים. אנחנו כבר עברנו את זה, עכשיו אנחנו לומדים דברים ספציפיים במקצוע, ולכן כך אנחנו צריכים להתייחס לתהליך הלימודי, לעשות ממנו תהליך חינוכי בוא נגיד, ועוד יותר, מעשה השפעה בעצם. יוצא שכל עשרים וארבע השעות סביב הנושא ההוא, אנחנו נמצאים בהשפעה לבורא.

שאלה: שאלה בקשר להכנה, יש לנו את חמש עשרה הדקות לפני השיעור שאנחנו מתכוננים, האם זה מספיק או שעלינו לעשות עוד הכנה לפני ההכנה הזאת? מנקודת המבט שלך אם תוכל לתת לנו איזו עצה?

אני כבר מדבר איתכם שעה וחצי, שוודאי שלא מספיק אם אני מגיע לשיעור ואני עכשיו התעוררתי, אני לא יודע על מה מדובר, מהו השיעור, מה יש כאן, אלא אני חייב להיות בהכנה מאתמול. כשאני מתחיל נגיד את השיעור ברבע לשלוש בלילה, אני צריך להיות בהכנה אליו מאתמול, ודאי שאני כבר שכחתי, ישנתי והכול, אבל בכל זאת ההכנה שעשיתי אתמול, צריכה להיות אצלי, אפילו שאני לא מרגיש. אני אחר כך קיבלתי מתוך שינה כאלו חלומות, שהם מחקו לי את יום האתמול עם כל היגיעה היפה שלי שנתתי כהכנה לשיעור. מחקו. זה לא חשוב, אני עשיתי את זה, זה נמצא בי, וכשאני בא ונכלל עם החברה, הכול מתעורר ומתאסף.

לכן אנחנו לא מדברים על רבע שעה שאנחנו צריכים לעשות הכנות לשיעור, הכנות לשיעור אנחנו צריכים לעשות מקודם. אבל לפחות באותה רבע שעה, אני צריך לחדש את ההכנה שלי ובאמת כמו שכתוב, שיהיה נכון ליבו ובטוח שישלם לך שכר פעולותיך, ועוד ועוד כאלה דברים.

שאלה: נכון לעכשיו, אנחנו חיים כל יום סביב השיעור של אותו יום, האם זה צריך להשתנות?

לא, אתם צריכים להמשיך להסתובב סביב השיעור של היום, יום יום. אתם צריכים להיות כך בכל העולם מחוברים, זה הנושא שסביבו אתם מתקיימים. ואפילו שאני נמצא עכשיו פיסית רחוק מכם, אני גם נמצא בשיעור. ואני אומר לכם שאפילו באמצע היום אני מבקש שישלחו לי את הקטעים שהכינו לשיעור של מחר, אני רוצה כבר להיות באותה אווירה, באותו המצב שיהיו מחר כולם. אני חייב להכין את עצמי. הכול תלוי בהכנה, יש על זה הרבה הסברים.

קריין: ציטוט מס' 3, מתוך רב"ש א', מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות. כלומר, שהלימוד יביא לו את המאור התורה, שעל ידו תהיה היכולת להחזירו למוטב. שאז ע"י התורה הוא נעשה לתלמיד חכם. ומהו תלמיד חכם. אמר אאמו"ר זצ"ל, תלמיד היינו שלומד מחכם. כלומר, שהקב"ה נקרא "חכם". והאדם, הלומד ממנו, הוא נקרא "תלמיד של חכם". ומה האדם צריך ללמוד מהקב"ה. הוא אמר, שהאדם צריך ללמוד מהקב"ה רק דבר אחד. כמו שידוע שהקב"ה רצונו הוא רק להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך ללמוד ממנו להיות משפיע. זה נקרא "תלמיד חכם"."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זאת אומרת, אנחנו לא צריכים ללמוד להיות חכמים כמו שאנחנו חושבים, הרבה ידיעות, הרבה הבנות, לא, אלא רק השפעה. לכן דיברנו על זה היום גם קודם שצריכים להשתדל כל הזמן לחשוב על הבורא, איך אני עושה לו נעים. נחת רוח, אני לא יודע מה זה נחת רוח, נעים. אני רוצה לגרום לו נעימות. כמו לבני אדם שאנחנו כך יכולים לחשוב עליהם, כך גם לבורא.

אבל כל הזמן, כל הזמן, לא חשוב מה אני עושה, בשעות הפנאי כשאני לא חושב על כלום, בשעות שאני עושה משהו, לא חשוב מה, בכל מקום בבית, ברחוב, בעבודה, בכל דבר, אני רק חושב דבר אחד, איך אני גורם לו בזה נעימות. אני רוצה שיהיה לו נעים. כמו אימא נגיד כלפי תינוק, רק זה היא רוצה, שיהיה לו נעים, שיהיה לו טוב. אז אצלה זה אינסטינקט וכך אנחנו צריכים ללמוד ממנו.

אז בואו אנחנו נשתדל כך לעשות. זה מאמץ גדול, כמו שהוא אומר. ואם אני רוצה שהלימוד יגרום לי כזאת יכולת, כל הזמן לחשוב על הבורא, שהבורא נמצא בהשפעה ואני תלמיד חכם שלומד מהבורא, מהחכם איך לגרום נחת רוח לבריות, אז איך שאני יכול לגרום בחזרה נחת רוח לו, אז אני אהיה תלמיד חכם.

שאלה: האם כדי להתכונן לשיעור מחר בבוקר אני לפחות בערב חייב לדעת את הנושא ולראות ולהתחבר עם זה ולראות ציטוטים אם יש?

שרטוטים, אני לא יודע, ציטוטים כן. קטעים. כן, אנחנו חייבים לקבל, לא הרבה, את השם של השיעור, נגיד כמו היום "חשיבות ההכנה לשיעור – קטעים נבחרים מהמקורות". אז חשיבות הכנה לשיעור. את זה אני צריך לדעת, לחשוב מה זה הכנה לשיעור, בשביל מה, למה, מה בדיוק צריכה לכלול בתוכה ההכנה.

זאת אומרת, הנושא הזה אני צריך לברר אותו אצלי, הוא צריך להיות אצלי כבר עומד בלב כדי שאני את הנושא הזה אוכל לברר יחד עם האחרים בלהתחבר איתם יחד. בשיעור, שהנושא פחות או יותר מבורר לפני זה, מוכן, אנחנו מחברים אותו יחד.

אנחנו סיכמנו, נגיד שאנחנו מבשלים משהו מיוחד. אחד מביא תפוחי אדמה, השני ביצים, השלישי חתיכת בשר, רביעי מלח, פלפל וכן הלאה, כולם זורקים את זה לסיר ומבשלים. כך אנחנו צריכים לעשות עם הנושא של השיעור. כל אחד מראש מכין את עצמו ויודע על מה מדובר, הוא מגיע לידיעה הזאת וכך הוא בזמן השיעור נכלל עם אחרים.

שאלה: קראנו שהתלמיד צריך ללמוד מהבורא איך להשפיע לו. מה זה אומר ללמוד מהבורא איך להשפיע לו?

איך להשפיע לבורא? תנסה להשפיע לחבר. אתה לא יכול להשפיע לבורא אם אתה לא משפיע קודם לחבר. כי הבורא לא צריך שום השפעה, הוא לא בעל החיסרון. הוא לא רוצה ממך שום דבר. אבל אם אתה רוצה להשפיע לו, יש לך הזדמנות אחת, להשפיע לילדים שלו, למי שהוא אוהב. ולכן אתה הולך להשפיע לבריות. זה הכול. זאת אומרת, להשפיע לבורא זה נקרא להשפיע לבריות. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא".

אחרת אין לך אפשרות להביע את זה. אין אפשרות. כל הפעולה שלך כלפי הבורא חייבת להיות כלפי הבריות בלבד.

תלמיד: אנחנו צריכים ללמוד מהבורא איך להשפיע לו. והרושם הוא שהוא מראה לנו כל מיני צורות של השפעה ומזה אנחנו צריכים ללמוד איך להשפיע. מה זה אומר ללמוד ממנו? כלומר, איך לראות את הצורות האלה כדי באמת ללמוד ממנו?

לא. זה לא כמו שאתה חושב, "איפה בעולם הזה אני רואה שהבורא משפיע לבריות". אני רואה ההיפך, שהוא רק מקלקל את הכול, שהוא עושה את כל הזוועות, כל הרעות. כי אני רואה את זה בכוונה בצורה הפוכה, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אני רואה את זה בכלים המקולקלים שלי, האגואיסטים ולכן יוצא שאני ממש הפוך מהבורא ורואה את העולם הפוך. לכן כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל". ואין לי מה ללמוד ממעשי הבורא בעולם הזה, כי העולם הזה אני רואה אותו בכלים שלי המקולקלים.

אם הייתי רואה אותו כמו שהוא בעיני הבורא, אז הייתי רואה אותו כגמר התיקון. אני רואה אותו בכלים שלי, מקולקל. לכן אין לי מאיפה ללמוד אם פעולות הבורא הנכונות, אלא רק מתוך זה שאני מסדר את החיים שלי בתוך העשירייה. וכמה שאנחנו משתדלים להתקשר בתוך העשירייה, לפי זה אני יכול לתאר לעצמי איך הבורא מתייחס אלינו. אני לא יודע מה זה נקרא להתייחס אלינו טוב, נכון, לא יודע. אני רק יכול לדעת אם אני אשתדל להיות עם החברים בחיבור איתם, בדבקות איתם, באהבה, במשהו, אז מתוך זה אני יכול להגיד, "כן, זה משהו שדומה ליחס הבורא אלינו".

אין לנו תכונת השפעה, ולכן איך אנחנו יכולים לדעת מה זה הבורא? גם כשאני הולך לבנות את תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה, זה גם לא היחס של הבורא אלי. אלא אחרי שאני מנסה ומנסה לעשות פעולות השפעה למרות ההתנגדות מהטבע שלי, אז הבורא כבר מתחיל להראות לי את הפעולות שלו אמיתיות. זה נקרא כבר גילוי הבורא.

קריין: ציטוט מס' 4 מתוך רב"ש א', מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה. "

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

אני חושב שאנחנו צריכים לעשות איזה גוף אולי, כמה אנשים שיהיו אחראים עבור כל הכלי העולמי שלנו, לא רק בני ברוך, עבור כל הכלי העולמי, גם נשים וגם גברים שלומדים, שהם יידעו מה נושא השיעור ואיזה כוונות אנחנו צריכים להכין לפני השיעור. ושיתכנסו בזה במשך היום לכמה דקות וידונו על זה, אבל לא בפלפולים סתם אלא ממש באחריות.

תבנו את "מערכת ההכנה לשיעור" בצורה בינלאומית, שאנחנו כולנו נתכלל בזה, נכללים בזה ואז יהיה לנו כנושא מאוד חשוב שסביבו אנחנו מתחברים. כדאי מאוד לעשות זאת. בכל זאת, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" שרב"ש כתב, זה באמת הדבר החשוב. הכנה היא הכול. כי הכנה זה בעצם אותה הכוונה, שאחריה כשבא מעשה, המעשה רק מצטרף לכוונה. ברוחניות הכוונה זה העיקר.

קריין: ציטוט מס' 5 מתוך ספר "פרי צדיק".

""חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" (משנה ברכות ה, א). ולשון כיוון, הוא ישרות הלב, והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים."

(פרי צדיק. פרשת וישב, ג')

ככה זה בכל הדורות, בכל הזמנים. מי שרוצה להשיג את הבורא הוא חייב לכוון את עצמו אליו, לבורא, וכל החיים שלו, כל הפעולות שלו, המחשבות שלו, הכול לכוון גם לאותו כיוון. ולא רק לכוון אלא להשתדל לחשוב שהוא רוצה בזה לגרום נחת רוח, שיהיה טוב לו. כמו שאימא דואגת לתינוק כך אנחנו צריכים לדאוג לבורא שירגיש טוב מאיתנו. אני רוצה שיהיה טוב לו. זו כוונה מאוד פשוטה, רק בזה שאנחנו לא משייכים אותו אלינו ואת עצמנו אליו, אז את הקשר הזה אנחנו צריכים לגלות, לבנות, אבל כך בעצם הכול צריך להיות ברור.

קריין: ציטוט מס' 6, מתוך דרך ה' של הרמח"ל.

"מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה, כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה, כן ירבה יקר התלמוד וכוחו."

(רמח"ל. דרך ה')

מה הוא רוצה להגיד? אם אנחנו מכינים את עצמנו נכון, יהיה לנו כוח השפעה בכוונה שלנו, ונוכל אז ללמוד ממש את פעולות הבורא. הכוונות הנכונות, ההכנה הנכונה לפני השיעור, הן יכולות לעורר את המאור המחזיר למוטב עד כדי כך שאנחנו כבר נלמד את פנימיות השיעור.

קריין: ציטוט מס' 7, מתוך רב"ש ב', אגרת י"א.

"אפילו שאדם עדיין מרוחק מהבורא יתברך, זאת אומרת שאין לו השתוות הצורה הוא יכול לקבל מאור מקיף. והאר"י כתב, שהאור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי. פירוש, מתי האדם יכול לקבל בזמן שהוא עדיין מרוחק - רק אם הוא מגדיל את גודל וחשיבות של האור מקיף, היינו מבחינת רוממות ה' יתברך וחשיבות מאור התורה, אזי הוא יכול לקבל הארה מרחוק. שאנחנו צריכים להאמין שכל היופי שיש בהבריאה הוא בפנימיות התורה. אבל לבחינת אמונה צריכים התאמצות רבה. וזה פירוש "אשרי איש שלא ישכחך", ואיך זוכים לזה, הוא על ידי ש "בן-אדם יתאמץ בך"." 

(רב"ש - ב'. אגרת י"א.)

כל ההכנות שלנו הן כולן עדיין לא בכלים האמיתיים שלנו, לכן כל העבודה היא כלפי האור המקיף, ולכן אנחנו יכולים לעורר מדרגות יותר גבוהות. רק הבעיה היא שאנחנו לא מרגישים עם מה יש לנו עסק, אבל המדרגות האלו הן מדרגות נעלות מאתנו. ולכן, כמו שאנחנו לומדים מהפרצוף, יש חלק קטן שהוא מקבל בפנים, זה קו דק, לעומת האור המקיף שזה כל אור האין סוף מינוס הקו הדק הזה.

לכן אנחנו צריכים לכבד את המקיפים האלו שאנחנו נמצאים בהם בהכנה, המקיפים האלו שאנחנו לא מקבלים אותם עדיין כפנימי, אבל הם עומדים מחוצה לנו ורוצים לגלות לנו את העתיד. הכול תלוי במקיפים.

שאלה: אנחנו מזמינים את החברים ואת כולם להגיע להכנה, ומבקשים לספק את התרגום לחומרי ההכנה גם לספרדית.

אין לנו תרגום לספרדית?

תלמיד: לא, אין תרגום לספרדית לכל החומרים. מה שמספיקים עושים, בעיקר כשמדובר בחומרים שלא תמיד היו, אלא אוספים עכשיו, אז בהתאם לכוח האדם מתרגמים.

אז תשדלו לעשות את זה, ספרדית זו שפה כזאת שאי אפשר לזלזל בה, ואני לא מבין למה זה לא נעשה. חסרים לכם אנשים שיודעים ספרדית ויכולים לתרגם מאנגלית, מרוסית, מעברית? זה לא חשוב, אבל איך זה קורה שאין? טוב, מה שהיה, היה. זה רק אומר שאנחנו לא מסודרים, אז מהיום והלאה זה כן יהיה.

שאלה: האר"י טוען שאור מקיף יותר גדול מהאור הפנימי.

ודאי.

תלמיד: איך זה?

אמרתי על זה, אור פנימי זה כמו קו דק הנמשך מאור אין סוף אלינו לכאן, דרך כל העולמות, קו דק מאוד. ואיפה כל העודף מאור האין סוף, מהקו הדק הזה? זה האור המקיף. האור המקיף זה 99.999% מהאור שמגיע מהבורא, זה אור מקיף. והאור הפנימי שמגיע דרך הקו זה נגיד 0.001%.

תלמיד: ומה העבודה שאתה צריך לעשות כדי להתחבר לאור המקיף? מה מהות הפעולה שאתה יכול בכלל להתחבר אליו?

זה מה שמעניין, דווקא מפני שאני נמצא בכוחות דקבלה, על מנת לקבל, שאני שבור, שאני כולי לגמרי לא שייך לצמצום, מסך, אור חוזר וכלום, שאני לא שייך לקו, אז אני שייך לאור מקיף. אני שייך לאור הכי גדול, רק אני לא מרגיש אותו, אבל אני שייך אליו, והוא נמצא בשליטה שלי אם אני ארצה. אני יכול להכניס בו התנגדות שלי, אני יכול להכניס בו את המסך שלי, את הכוונה שלי. זה כמו שאני בא לאיזו עוגה גדולה עם סכין, חותך מהעוגה הזאת חתיכה וזה שלי, וכך עוד פעם ועוד פעם, כמה שאני רוצה. יש לי גישה, יש לי סכין, סכין זה נקרא צמצום, מסך, אור חוזר, שאני יכול לחתוך מהאור המקיף ולהפוך אותו לאור הפנימי, לבלוע. זו כל העבודה שלנו.

תלמיד: אבל איך אתה עושה את זה? לבד? קבוצה? עשירייה? איך?

ודאי.

תלמיד: אבל איך?

זו כל העבודה שלנו, אתה כבר צריך להבין שצריכה להיות כאן קבוצה ולימוד וחברים, שאתה יחד איתם בונה את הט' ראשונות. שבט' ראשונות האלו אתה עוטף את האור המקיף הזה ועושה ממנו אחר כך אור פנימי עם המלכות, עם העבודה שלך, וכך אתה עושה, חותך וחותך. זה נקרא מדרגה, מדרגה, מדרגה עד שאתה בולע את כל אור האין סוף.

תלמיד: איך אני מגדיל את האור המקיף עלי? הרי כל הסיפור זה להגדיל את האור המקיף שיהיה עלי. איך עושים את זה?

לכן אמרתי היום כל הזמן שאנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו עושים נחת רוח לבורא. או במילים אחרות מנחת רוח לבורא, אני מכאן, אני חושב שיהיה טוב לו, פשוט חושב עליו כמו על מישהו שיקר לי, שיהיה טוב לו. זה הכול. ואז אתה כבר בזה מתחיל להתקשר לאור המקיף, כי הבורא זה האור המקיף.

שאלה: שאלה לגבי הרצון להשפיע לבורא. בימים האחרונים אתה הרבה פעמים אומר דברים כמו זה שהחברים חייבים להתייגע כדי לפתוח את הלבבות זה לזה, או שסכום היגיעה כדי להרגיש את החברים זה הבורא. השאלה היא למה לא מספיק שאנחנו מתפללים זה עבור זה ומעוררים זה את זה, למה לנו, בעשירייה, לפתוח את הלבבות אחד של השני? זאת פעולה רוחנית, היא מביאה נחת רוח לבורא?

כן, זאת פעולה שמביאה נחת רוח לבורא כי אז הוא יכול להתגלות. הבורא יכול להתגלות רק "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: אנחנו מדברים על ההכנה לשיעור ואני רוצה להבין. הניסיון ההדדי להרגיש את הלב האחד של השני, האם בהכנה של השיעור אנחנו מחויבים לעשות את העבודה הזאת, או שבהכנה לשיעור אנחנו לא עושים את העבודה הזאת?

אנחנו חייבים להרגיש את עצמנו "כאיש אחד בלב אחד". רצוי שזה יקרה כבר לפני השיעור, בהכנה לשיעור, ואז כל השיעור יתקבל ברצון אחד, היינו בפרצוף אחד, בנשמה אחת. אם אנחנו לא יכולים לעשות את זה כהכנה לשיעור, נשתדל לעשות את זה בשיעור, אז חלק מהשיעור ילך להכנה והחלק השני מהשיעור, אחרי הכנה, ילך להשגה.

שאלה: שאלה בקשר להכנה במשך היום. העולם בנוי בצורה כזאת שאין לנו עבודות פשוטות שהאדם יכול לעשות עבודה פיסית פשוטה, ובמחשבות שלו להיות עם הבורא. העולם בנוי ככה שיש דברים שאתה חייב להיות כל הזמן מרוכז בהם. כמו רופא מנתח בניתוח לב פתוח, סתם דוגמה קיצונית, האם הוא יכול יחד עם זה איכשהו להחזיק את המחשבה על הבורא או שיש מקרים שבהם אתה חייב להתנתק מהמחשבה הזאת מאין ברירה?

אז אני אומר לך שאולי אתם לא ניסיתם, אבל זה ממש לא מפריע לשום דבר. אני עושה איזו פעולה ואני רוצה שהבורא ירגיש מזה טוב, אני עושה איזו פעולה לחבר ואני רוצה שהבורא ירגיש מזה טוב. אני עושה מזה תענוג, נחת רוח לו. אבל דווקא הכוונה הזאת היא מחייבת אותי לעשות את הפעולה ביתר קפדנות, ביתר דיוק.

תלמיד: מה שהחבר מסולט לייק סיטי אמר, שהוא עם חברים נפגשים בשתיים ורבע, חצי שעה לפני הכנה לשיעור, עושים שיחת זום, קוראים קטעים, אז כל מי שבדרך או נוסע יכול להתחבר וכבר בדרך למרכזים בשתיים ורבע שעון ישראל הם כבר עושים הכנה, משהו מאוד חזק. אז לזה הוא רצה להזמין.

אתם רוצים לתת לו עכשיו מקום?

תלמיד: לא, פשוט לא תורגם מה שהוא אמר, אז הסברתי.

אני מבין, כעיקרון יכול להיות שבאמת יש לזה מקום. אני לא יודע מתי קמים אנשים. יכול להיות שאדם קם, הולך להתרחץ, מתלבש, עד שהוא נכנס לאוטו, מגיע למרכז, יכול להיות שהוא נוסע עוד רבע שעה או חצי שעה אפילו, יש כאלו שנוסעים יותר, יש כאלה שהולכים ברגל רבע שעה עד למרכז. יכול להיות שבינתיים אנשים כבר נמצאים בהכנה. בבקשה, תחשבו מאיזו שעה אתם יכולים לפני השיעור להתחיל הכנה. כשאנחנו מתחילים הכנה ברבע לשלוש, זו כבר הכנה פיזית, אבל יכול להיות שלפני זה תהיה לכם הכנה בקווי תקשורת, דרך הטלפון. בבקשה, אם אתם תרצו, אדרבא, אני אשמח מאוד.

תלמיד: קבוצת חברים כבר עושה את זה, ומכמה פעמים שהתחברתי זה מאוד חזק. אתה בדרך, וזה כל הזמן כבר מתנגן. אז אולי לעשות את זה רשמי לכול הכלי.

כן, תנסו. רק זו לא צריכה להיות רק קבוצה אחת, אלא לסירוגין כל הקבוצות.

טוב, אני מאחל לכם כל טוב, והכנה טובה לשיעור של מחר. בעזרת ה' נתראה באותן השעות. ואני מבקש לשלוח לנו את כל החומרים גם לשיעור וגם להכנה.

תודה ולהתראות, הדורש בשלומכם. ביי.

(סוף השיעור)

---

1. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ').↩