שיעור בוקר 07.09.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "עיבור"

אני קורא כאן בתחילת קטע 17, ש"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים,". זה באמת מעניין, שבכל מדרגה, בכל התחלה, זאת אומרת גם במדרגות הגבוהות, גם במדרגות שמתחיל ועוד לא נכנס למדרגות, בכל זאת כל פעם כמו שכתוב "ויהיו בעינייך כחדשים", בירורים חדשים. ובבירורים החדשים נראה לאדם שהוא עוד לא התחיל, ומה שעשה זה הכול לא נכון, כי הוא שוב ושוב מתחיל מחדש ועוד ממצב יותר גרוע ממה שהיה קודם, כי הבירורים הם מקל לכבד, ולכן כל יום כשהוא מתקדם הוא מתחיל מחדש כאילו שלא היה בזה, וממצב, ממקום, מתנאים עוד יותר גרועים מקודם. זה נגד ההיגיון שאנחנו רואים מהעולם הזה, זה לא שבא ומוסיף כמו בכל מיני תורות אחרות, אלא בתורת הקבלה ככה זה.

לכן אם אדם לא מכוון לזה שהוא הולך לוותר, לבטל את עצמו, את האני שלו, כי דווקא אז הוא רואה בכל ההתחלות היותר ויותר קשות, מתישות עזר כנגדו, כנגד האגו שלו, אם הוא לא מתייחס כך אז באמת הוא לא מחזיק בדרך.

אנחנו צריכים יותר ויותר להסביר כולם לכולם שדרכנו היא כך, שכל עוד לא נכנסים למדרגה בצורה הקבועה, כל פעם מתחילים אותה בתנאים יותר ויותר קשים, ודווקא זה סימן להתקדמות.

קריין: קטע מספר 17 מתוך רב"ש - ב' "מהו מקני רועה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה,"

אבל הוא לא מרגיש שהוא כל פעם הולך ומוסיף ניצוצין חדשים לתוך הקדושה, אלא רואה שכאילו מתחיל מאותו מקום ואפילו יותר גרוע. זאת אומרת יש לו הרגשה ברורה שאתמול לא הצליח. כאן צריכה ודאי להיות דעת החברה החזקה שבצורה כזאת אנחנו מתקדמים להשפעה. זאת אומרת, לא חשוב לי אם אני מתקדם לצורת ההשפעה, שאני עובד אותה עבודה כל הזמן, כי אני צריך מיום ליום לראות רק את גדלות הבורא שיותר ויותר מתעלה בעיניי, שייתן לי כוח לעבוד עם בירורים יותר קשים, תיקונים יותר כבדים ובצורה יותר מסורה, לכן זו רק גדלות הבורא, אם אני רוכש מיום ליום. והיא תלויה לגמרי בגדלות החברים בעיניי כי מתוכם אני מקבל את גדלות הבורא.

"נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

שוב.

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

שאלה: כשהוא רואה שלא מתקדם, זה כשהוא רואה שאין לו יותר מסירות, שאין לו יותר גדלות הבורא?

לא מתקדם.

תלמיד: מה זה לא מתקדם?

תלוי לפי איזה מדידות הוא עושה כך.

תלמיד: לפי מה ששמעתי אותך, אמרת שהוא מתקדם כשהוא מרגיש שיש יותר מסירות ויש יותר גדלות הבורא.

יכול להיות שבזה, יכול להיות בדברים אחרים, אבל ההרגשה היא שהוא לא מתקדם.

תלמיד: הרגשה שהוא מתקדם או שהוא לא מתקדם? כי כתוב פה בטקסט שאדם מרגיש שלא מתקדם.

מרגיש שלא מתקדם.

תלמיד: מה זה מרגיש שכן מתקדם?

זה תלוי לפי הערכים שלו, מאיפה אני יודע? לכל אחד ואחד יש מדידה משלו. נגיד, היום אני מרוצה מעצמי מפני שלמדתי "תלמוד עשר הספירות" והבנתי מה שכתוב שם, ומה שאתמול לא הבנתי היום אני מבין.

תלמיד: נדבר על ערכים של מסירות לחברה ושל אהבת חברים ושל גדלות הבורא, אלה ערכים שבהם אדם מתרגם את ההתקדמות שלו.

כל אחד משלו, שוב אני אומר, אני לא מגביל.

תלמיד: מה זה אומר שאדם מרגיש שהוא כן מתקדם?

לפי הערכים שלו. אני היום למדתי והבנתי "תלמוד עשר הספירות", זה ערך או לא?

תלמיד: לא.

אצלי כן, מה תגיד?

תלמיד: שלפי מה שאני לומד מהמורה שלי זה לא.

לפי מה שאתה לומד, לפי מה שאני לומד זה כך. יכול להיות שהיום מצאתי כוח והלכתי למטבח לתורנות אפילו שזו לא הייתה התורנות שלי, עשיתי עוד כל מיני דברים בהפצה. תלוי איפה אדם מרגיש את עצמו. יכול להיות בידע, ברגש, בתלות בחברה, בכל דבר, כל אחד לפי הערך שלו. יכול להיות שהפוך.

תלמיד: מה זה כל אחד לפי הערך שלו? אנחנו לומדים פה על ערכים מאוד ברורים שהם מסמנים התקדמות, אני לא מבין מה זה שכל אחד עכשיו מודד את ההתקדמות לפי הערך שפתאום הוא ממציא לעצמו. יש ערכים שאנחנו לומדים שאדם צריך להיות מסור לחברה, משפיע לחברה, צריך לתת להם גדלות הבורא. האדם מסתכל ורואה שהוא לא נמצא בזה, אז עכשיו מה הוא צריך להגיד תודה על זה שהוא לא מתקדם?

יכול להיות שאני עכשיו במצב כמו שאתה מתאר, ויכול להיות שבמצב הזה אני מאוד מרוצה ורואה שאני מתקדם. כי הבורא נותן לי עכשיו הכבדת הלב וודאי שאני יכול על הכבדת הלב הזאת להתעלות ב"אין עוד מלבדו".

שאלה: הוא כותב "להעלות ניצוץ חדש לתוך הקדושה". מה זה ניצוץ חדש ואיך מעלים אותו לתוך הקדושה?

כל מה שברגע זה מבדיל אותי מהבורא, אני רואה את זה כחלק מהכלי המקולקל. כי הכלי המתוקן זה שכל רצונותיי, מחשבותיי, מעשיי, הם כולם בו, בבורא. במה? שזה הוא עושה ואני מבוטל. אנחנו לומדים עכשיו בחינת עיבור בינתיים, את יתר הדרגות אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו. באמת לא יכולים לתאר לעצמנו, ואני מבקש אפילו לא לנסות.

מה שאני צריך לעשות, זה לבטל את עצמי לגמרי. מה שאני מקבל, מקבל מהבורא. [כלפי] מה שאני מקבל ממנו אני צריך להתבטל, להתבטל לחברה. הביטול צריך להיות כמה שיותר אקטיבי, מעשי, זה לא שאני יושב ו"כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", וכך אני מרגיש את התיקון שלי. בכל רגע, את עצמיותי, שאני פועל, שאני עושה, שאני גורם, את כל זה כמה שיותר ויותר לצמצם ולצמצם ולתאר שהמחשבות לא שלי, הפעולות לא שלי, המעשים לא שלי. כל מה שיש בי ומה שמסביבי בכל העולם, מכל מה שאני מתרשם, בכול פועל רק כוח אחד, ונותן לי בזה תנאים שאני אבטל את עצמי כלא קיים. מה זה לא קיים? שאני קיים בתוך התנאים האלה שהוא מציג לי שזה הכול הוא.

ברגע שאני מקבל את כל העולם שזה כוח עליון ואני אפס, ממש עושה כמה שיותר פעולות מדויקות, אחדות כאלה שאת זה אני מבטל, ואת זה אני מבטל, איפה שאני מרגיש מהרצון לקבל שלי את האני שלי, במחשבה, ברצון ובמעשה, ומבטל עד כדי כך שהבורא נשאר בלבד, אז אני גומר את כל התהליך הזה בנקודה, הנקודה הזאת זו טיפת זרע, זו תחילת העיבור. וכך אני צריך להשתדל כל פעם להביא את עצמי למצב כזה. זה הבירור הנכון בינתיים בשבילנו. האמת שזה לאורך כל הדרך, רק אנחנו עוד נוסיף עליו כל מיני תנאים וציורים.

לא שאני בורח מהתנאים שהבורא מייצב לפניי ואני יוצא מכל העסק הזה, אלא אני מקבל אותם בשמחה, בהבנה שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, כדי שאני אגיע להתעבר בו, להתכלל. אין כאן שום דבר מלבד זה שצריכים להשיג, המטרה חייבת להיות מאוד ברורה, ביטול טוטאלי.

שאלה: עיבור זה ביטול מוחלט. כותב רב"ש שאדם ממלא את החלל הריק בעול מלכות שמים. מאיפה הוא לוקח את עול מלכות שמים ואיך הוא ממלא?

זה שאתה מבטל את עצמך, אתה לא יכול לבטל את עצמך אם אתה לא קובע שבמקומך שולט מישהו אחר. קורה משהו בעולם, או שאתה מסתלק בכלל, סוגר את העיניים ואז אתה מגביל את עצמך, או שאתה קובע שמה שאני מרגיש, חושב ואפילו פועל, זה הכול כוח עליון עושה דרכי.

תלמיד: אבל ביטול מוחלט בפני עשירייה הוא ביטול שלמעשה זה עובר אילם, מבוטל לחלוטין.

כן.

תלמיד: אז מה זה שהוא לוקח עול מלכות שמים, מאיפה? הוא למעשה כלום, עובר ירך אמו.

תבקש שהבורא ישלוט בך.

תלמיד: כעובר? כאילם?

אני רוצה לגלות את הבורא שהוא שולט בכול, אז אני עושה לזה מאמצים. כך אני מגלה את עצמי איך שנמצא בתוך הרחם.

תלמיד: וככה אני מבוטל מול העשירייה?

אם אתה רוצה להתבטל כלפי הבורא, עוד לפני זה וכמו כלפי הבורא, אתה צריך להתבטל כלפי הקבוצה. זה בפועל חייב להיות. כמו שהוא כותב, שרצוי להשפיל את עצמו כלפי החברים. בקיצור, במעשה.

שאלה: מה עומד מאחורי זה שבכל ההתפתחות תמיד מראים לך שמשלב לשלב אתה כביכול יותר גס, יותר מרוחק?

אתה מברר רשימות יותר כבדות, יותר פנימיות, עמוקות, מקל לכבד. כך תהליך הבירור והתיקון.

תלמיד: למה זה לא הפוך?

איך? שיתנו לך עכשיו רשימו חזק, כבד, שבור? אני לא יודע איך להגיד אפילו. אתה עושה ככה עם הילדים? תראה איך האנושות מתפתחת. אנשים חיו אלפי שנים בתוך מערה, לא ידעו לבנות לעצמם איזה בונגלו. תפסו שורשים, פירות מהיער, אולי תפסו איזו חיה. לא ידעו אפילו איך לייצר לעצמם מזון. עד שלאט לאט מתקדמים. תמיד זה כך מהקל לכבד, כי אתה מברר דברים חדשים על פני החכמה שרכשת קודם, וזה הולך ומוסיף.

תלמיד: אני יכול להגיד לעצמי שזה חלק מהתהליך, שבשבילי זה סימן שהתקדמתי?

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר שנפתח רשימו חדש, מה בעצם נפתח?

אם אתה גמרת את הרשימו הקודם, ואתה גומר את הרשימו הקודם תמיד, אז אתה מגיע לרשימו חדש. אתה יכול להגיד, "אבל לא עשיתי בירור טוב ומספיק". נכון, אבל יש לך מאמר "אחור וקדם צרתני", שאם לא בפנים אז באחוריים אבל הבורא מקדם אותך. הוא נותן לך כל פעם אות, ואם אתה מברר אותה אז כן, ואם לא אז הוא מוריד את האות הזו, שם אות אחרת. זאת אומרת, אם לא באחישנה אז בעיתו.

שאלה: האם במקביל לזה שמפעם לפעם אתה רואה יותר פגמים בך, הבורא נותן לך כנגד זה עם מה להתמודד כשהוא פותח לך רשימו או שזו כבר העבודה שלך?

אתה מקבל חבילה שלמה, רק אתה צריך לסדר אותה בביטול עצמך כלפי התנאים. שום דבר חוץ מזה. אתה לא צריך לא שכל, לא רגש, כלום, כלום כלום כדי לסדר איזה פעולות חיצוניות, פנימיות, כלום, רק בסופו של דבר ביטול. אתה מתקדם לצורת העובר.

תלמיד: זה נכון להגיד שפעולת הביטול זה היכולת שלך לשייך את התנאי הזה לבורא?

ודאי, כן.

תלמיד: רק זה ביטול?

כן, אבל לשייך את זה לבורא יכול להיות כלול מהרבה תת תנאים כאלו, בירורים.

שאלה: האדם לא צריך להתנגד או לדחות שום מחשבה, רק להסכים עם המצב הנוכחי?

להסכים עם המצב הנוכחי במאה אחוז, ולהגיע לזה שהוא מחליט, מגלה, בטוח ומסכים שאין עוד מלבדו פועל בזה. ובמחשבה שלו, ברצון שלו, במעשה שלו, אין כאן אדם בכלל. כמו שהוא ממש היה כרשימו בלבד, טיפת זרע, וכל היתר חוץ מרשימו, חוץ מטיפת זרע, אני מרגיש את עצמי כאדם, מוצק, לא פיזית אלא פנימית בדעות, מחשבות, כל זה מגיע לי מהבורא. וכל העולם בהדרגה, בעיגולים, זה הכול הבורא.

זאת אומרת, אני רק צריך לקבוע שאני נקודה, ניצוץ ,טיפת זרע, רשימו, זה אני, תמיד אני. ותמיד מהרשימו הזה אני מתחיל בירור של כל מצב.

תלמיד: והמאמץ שלי זה פשוט להשקיע את הכוחות בלהידבק בו באותו רגע, לא להתנגד.

אתה לא יכול להידבק בו. אתה צריך לארגן לעצמך איזו קליפה מיוחדת סביבך שזאת הקבוצה. ודרך זה אתה נדבק בו.

תלמיד: רב"ש ב', אגרת י"ז, דברנו מהקל אל הכבד.

דיברנו שאז הבורא מוריד את האות הזאת ושם במקומו אות אחרת.

תלמיד: "ידוע, שמתחילין ללכת בדרכי עבודה, אז מתחילין מן הקל אל הכבד. שקודם כל לומדים ועושים הדברים הקלים ביותר להבין ולעשות, ואחר כך מה שהוא מעט יותר קשה, וכן הלאה. עד שכבר רגילים ומלומדים בדרכי מלחמת היצר, אזי מתקיפים את ההתקפות הקשות ביותר."

שאלה: למה אנחנו צריכים לחפש התקדמות?

כי מטרת הבריאה היא הזדהות, דביקות עם הכוח העליון. "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". ולכן אנחנו רוצים להגיע לזה. אתה שואל ככה, למה אני צריך, האם אני בזה מברר, אני בזה מבטא את האגו שלי, אני בזה דוחף את עצמי לאיזה הישגים? אני רואה את ההישג שלי בזה שחוץ מהטיפה שיש לי, הרשימו שהבורא אמר "בראתי יצר רע", חוץ מהרשימו אני זה לא אני, כל היתר זה הבורא ואני כך רוצה לקבוע את עצמי.

לזה צריכים הרבה יגיעה, אחרת זה לא ילך. אתה יכול לשבת בתוך "בני ברוך" ולעשות אפילו את העבודות במחלקה שלך ולהיות, להרגיש את עצמך מוצלח מכל מיני עסקים גשמיים. אבל עסק רוחני הוא שאתה כל רגע ורגע מביא את עצמך לנקודה הראשונה, ממש כמו שהוא אומר כאן, וזה כל פעם יותר קשה. וכשאתה מקטין את עצמך מהאגו שלך, שכל פעם יותר גדול, לנקודה, כול השטח שאתה ויתרת עליו, אתה צריך למלאות בגדלות ה', בשליטתו.

זאת אומרת, אתה צריך בעצם להרגיש כך, בחיים שלי אין שום שליטה אחרת, רק הבורא. מי אני? טיפה, נקודה, רשימו.

תלמיד: אבל זה מצב שעדיין אני באופן אישי מרגיש שהוא רחוק.

לא רחוק, אתה חייב את זה לעשות. אין דבר כזה שזה רחוק. "יבוא בעוד חמש שנים, בינתיים אני חמש שנים אשב בשקט". לא. אם אתה לא נמשך, לא נצרך לזה, אתה לא מתקדם בכלל. אז אתה כבר "מת" תקרא.

תלמיד: אנחנו לומדים שכל הנושא זה שהבורא הוא תכונת האהבה. אני מרגיש היום שכל ההתקדמות או ההתרחקות שלי היא ביחס שלי לחברה והחברה כלפי, זה מדד נכון?

לא.

תלמיד: לא נכון.

לא. צריך להיות "ישראל, אורייתא, קב"ה, חד הוא". כלפי החברה אתה יכול לעשות פילוסופיות, פוליטיקה, מה שאתה רוצה, תמיד תהיה צודק.

תלמיד: אמרת שהקבוצה היא כמו פס סביב האדם.

כן, כי אני צריך לייצב את עצמי קודם כל. כלפי הבורא אני לא יכול לייצב את עצמי אלא דרך הקבוצה. זאת אומרת, שאני איתם נעשה כאחד. אחרת אני בכלל לא, אחרת אני אפילו רשימו, אני רק רשימו שבא מלמעלה. ועוד לא רשימו שמגיב.

תלמיד: זה קורה במידת ההתכללות והביטול שלי בקבוצה ובתוך העשירייה.

אם לא אז אני כמו זרע, גרעין שנמצא בתוך אדמה יבשה. כי הקבוצה חייבת לספק לי לחות, חום, מינרלים, כל מה שצריך גרעין כדי להתחיל לגדול, זה סביבה, זה לא הבורא. זה הבורא, אבל דרך הסביבה בלבד. ובמידה שאני מתקשר אליהם, אז אני יכול להגדיל את עצמי מרשימו, הרשימו מתחיל לקבל כבר ציור. זה יהיה רשימו של גרעין חיטה או תירס, לא חשוב, כל הדברים. אם אני לא מתקשר לחברה אני נשאר כרשימו, רוח, אין בי שום דבר שממנו אפשר להתחיל את החיים.

שאלה: לגבי העטיפה של הקבוצה והעשירייה שעוטפת אותך.

היא קובעת מי אתה תהיה.

תלמיד: יש שני מצבים מנוגדים. אחד שאתה באמת מתמוסס בתוך העשירייה והקבוצה ויש שם ביטחון וחום. ויש מצב שהבורא מביא שהוא יודע להבהיל אותך ומצבים שבהם אתה באמת צריך לחפש איפה הוא נמצא.

אתה כבר מתחיל לברר מה אתה צריך לעשות. אתה צריך להתבטל, כמו שהוא אומר לך במאמר "החירות".

שאלה: האם אי אפשר לראות את הבורא מחוץ לעשירייה ומחוץ לקבוצה במצבים שבהם אתה לא יכול?

באיזה חוש?

תלמיד: מתוך המקום הכי חשוך ושפל שאליו הוא הביא אותי.

באיזה חוש אתה יכול לראות אותו? אין לך חוש. רשימו זה לא חוש. למה אנחנו קוראים שרשימו זה כלום? "שפיכת זרע לבטלה" מה שנקרא, אתה לא מתייחס לכל מיליוני הזרעים שיש לך, אלא רק לאלו שהתקשרו לסביבה, ורחם זה הקבוצה.

תלמיד: בימים האחרונים אנחנו אומרים, מי שרוצה לחיות שימית את עצמו¹, או שירגיש כמו בקבר, במקום הכי חשוך שיש, אפילו חרב מונחת על צווארו². במקום שבו אדם מרגיש שהוא בקבר, ואין לו את העטיפה ואת החום של העשירייה, הוא לא יכול להתקיים.

לכן הוא נרקב.

תלמיד: אבל שם הוא צריך להפוך את זה לבינה?

כן.

תלמיד: זה יכול לקרות בו זמנית?

שהוא מתחיל לקבל משם הזנה.

תלמיד: מהעשירייה ומהקבוצה?

כן, אין לך עוד מאיפה. אולי בפנטזיות שלך אתה יכול לתאר לעצמך משהו. תראה לי מאיפה? באנו מלכתחילה מתוך ה-ו-י-ה, מתוך עשירייה, עד שהתנפץ עם האדם הראשון, ולכן יכולה להיות רק חזרה לזה, מלמטה למעלה.

מה אנחנו עושים? הכלי השבור, הוא צריך להיאסף לעשר ספירות, לפרצוף, עיבור, יניקה, מוחין, קטנות, גדלות, משהו. איך יכול להיות אחרת? לפי מה ואיך אנחנו מדברים על אברהם, יצחק, יעקב, משה, יוסף, דוד? כל אחד מבחינתו איך שהוא התקשר לעשירייה, וזה נקרא "לשכון עם האבות".

תראו לי שכתוב במקורות משהו אחר, שלא בתוך העשירייה, שהתיקון לא דרך העשירייה. תראה לי, אני אשמח מאוד גם כן. אתה חושב שהעסק להתכלל באחרים נעשה יותר קל? נעשה יותר קשה, תלמידי רבי עקיבא לא יכלו לדלג על מה שהיה לפניהם. אלה לא הקושיות שלך, תקבל את זה וזהו, ואם לא תעזוב. אין דרך אחרת.

שאלה: איזו פעולה אקטיבית מצידי מביאה ליתר ביטול שלי?

קודם כל מחשבה. כל הזמן להיות במצב דרוך, מצב כנה, שאני מברר נכון את מה שקורה בעולם. יש לי שתי רמות, רמה אחת שאני מתנהג עם כולם, כמנהגו נוהג, ורמה שנייה איפה שאני כרשימו בשליטת הבורא. ושם אני צריך כל הזמן, בינינו, בין אני לבין הבורא, לבנות את העטיפה, את הקבוצה, שדרכה אני מקבל מהבורא ודרכה אני משפיע לבורא.

בלי זה אני לא אייצב את עצמי, לא יהיה לי ייצוב. עשר ספירות, מאיפה אני אקח את הפרצוף שלי, אני חייב להיות מלכות כלפיהם. ואחר כך, שאני מוסר את עצמי, אז אני הופך להיות כתר, ומכתר למלכות בדרגה יותר עליונה עד שגם שם אני מגיע לכתר, וכן הלאה. וככה ב"פליפ פלופ" כזה אני עולה. מלכות דעליון נעשה כתר דתחתון, או ההיפך, כתר דתחתון נעשה למלכות דעליון וכך אני עולה.

עברנו שבירה, ואני יכול לשחק עם העטיפה החיצונה שלי עם הקבוצה. תראו מה שבורא עשה, הוא שבר את הפרצוף, כביכול שבר, ונתן לי הזדמנות לשחק עם זה כמו עם לגו, שכל פעם אני יכול לאסוף לעצמי עטיפה יותר ויותר מורכבת, כמו שאנחנו קונים לילדים כל פעם משחקים יותר ויותר מורכבים. לפי זה בודקים את האדם, לפי העבודה שלו עם המשחקים, עם התרגילים.

שאלה: במה תלויה גדלות החברים?

רק בכמה שאני נמצא במחשבה, בכובד ראש, לחשוב עליהם. עד כמה שהם הכרחיים, נחוצים, עד כמה שהם גדולים, עד כמה שהבורא מסתיר את עצמו אחריהם. זאת אומרת, אנחנו חושבים שאנחנו קרובים לבורא, כאן אנחנו צריכים כל הזמן לעצור את עצמנו ולהבין, שבמידה שאני מתייחס לקבוצה, אני מתייחס לבורא, פשוט מאוד. אחרת זה כביכול קשר אגואיסטי שלא קיים.

רק אם אתה קובע כך: כמה שאני מזלזל בהם, כך אני מזלזל בבורא, כמה שאני מחשיב אותם, כך אני מחשיב את הבורא, ואז תראה מי אתה היום. האם אתה יכול להתחיל להתפתח בתנאים כאלו? כמו טיפת זרע בתוך האדמה, אם אתה לא מקבל ממנה את כל המינרלים, לחות, חום, אתה אבוד. רק במידה שאתה מתחיל להתפתח על ידם, אתה עובר עיבור, יניקה מוחין על ידם, זאת אומרת, מה זה נקרא כלפי הקבוצה להיות בעיבור, ביניקה ובמוחין.

שאלה: מה זה להשפיל את עצמו במעשה כלפי אחרים?

כל אחד שיעשה חשבון, כמה הוא משקיע. קודם כל, כמה הוא משקיע בחיבור בקבוצה, כמה שהוא נותן דוגמה לאחרים, כמה שהוא משקיע בהפצה, כי זה כבר הקשר שלו עם העיגולים היותר רחבים שלנו, כמה שהוא משפיע לעולם, שהם יתנו לנו גם איזו תגובה, לא חשוב טובה או רעה, אבל שיהיו בתגובה. כי אנחנו לא מבינים שגם התגובות הרעות שאנחנו מקבלים מכל מיני "אוהבים" שלנו, זה דווקא לטובתנו. זו עבודה.

אבל שוב, בלי לבנות את הסביבה, ורק להיות קשור עם הבורא, זו מיסטיקה, פילוסופיה. זו יכולה להיות דרך של יחיד במידה מסוימת מאוד קטנה. זה קורה לפעמים, אבל השיטות האלה, הן לא שיטת הקבלה. הן עושות מהאדם פסיבי, לא בונה, מברר, מתקן. יש כאלו שיטות, אבל אדם מקבל איזו הארה ובזה הכול נגמר.

שאלה: נגעת בזה שיש שתי רמות, שיש את העולם הזה בו אני צריך להתנהל כרגיל כמו כולם, ויש את הרמה מעל שאני קושר את הכול לבורא.

שמעת על כך פעם ראשונה רק אתמול?

תלמיד: לא, אנחנו מדברים על זה הרבה, ומרגיש שזו באמת הנקודה היסודית שממנה מתחיל ממש כל צעד בדרך, כל מילימטר קדימה.

נכון, לחלק את עצמו לשתי רמות.

תלמיד: ועכשיו אני מגלה על עצמי שאני לא מצליח לעשות את הקשירה הזאת, את הרמה הזאת מעל.

תשתדל בכל הכוחות, תבקש מהקבוצה, מהבורא, מכל דבר, כי זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. קומה תחתונה זה דעת וקומה עליונה זה אמונה. קבלה והשפעה, שתי רמות. אתה חייב להרגיש שכך אתה קיים. הרגל נעשה טבע שני, אתה מזמין מאור מחזיר למוטב והוא בונה לך את זה.

תלמיד: גיליתי שהחברים גורמים לי להיות בזה, שהם מזכירים לי, זה מאוד עוזר לי.

ברור. כי אתה לבד נמצא בדעת, וכשאתה שומע מהם איזה שהם דברים, זה מיד מעלה אותך לדרגת אמונה.

תלמיד: אפילו ברמה הכי פשוטה, כשאני אומר לחבר, "תזכיר לי שזה מהבורא", האם זה נקרא שבאמת הצלחתי לעשות את העבודה הזאת על ידי החברים?

כן, עשית משהו, לפחות שמעת.

קריין: יש מה שחיפשת שמוריד אורות וממליך אותם.

בעל הסולם באגרת א'/

"כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע [מלכות הארץ כמו מלכות השמים]", אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו.

כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו".

זאת אומרת, יש כאן אדם שמממש או לא מממש את הרשימו שכרגע מדבר בו.

קריין: קטע הבא, קטע 18, מתוך רב"ש ב', אגרת ע"ז.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה. ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי."

(רב"ש - ב'. אגרת ע"ז)

אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר לזרז את ההתפתחות שלנו, על ידי זה שאני משתדל לארגן ומשתדל למצוא, את כל מה שיכול לסייע לי בדרך. לכן אנחנו נמצאים בעולם המעשה, שאנחנו יכולים על ידי המעשים לעורר את הלבבות וכך להתקדם.

הבעיה שלנו שאנחנו לא משתמשים מספיק במעשים, העיקר הוא ההפצה והעבודה בקבוצה. בזה אנחנו בונים ובונים את הקליפה הזאת של עשר הספירות, שיכולה מהר לעזור לנו לממש את הרשימו, ומתוך שבכל אחד ואחד הרשימו כל פעם מתחלף, אם אנחנו מארגנים את הקבוצה כל הזמן בחיבור הנכון, אז מיד כל פעם כל אחד שמקבל איזו התחדשות, חידוש ברשימו, נמצא מיד שהרשימו שלו נכנס לעבודה. ממש כך.

לכן כל אחד ואחד חייב לדאוג לקבוצה. לעצמו אין לו מה לדאוג, אין הוא, הוא רק כל פעם מתחלף, מגיע כל רגע אדם חדש. אם יש לו קבוצה, אז כל הזמן מתגלגל למצב חדש, מממש את עצמו וממשיך הלאה זה נקרא "לעורר את השחר"³, שעד כמה שאני מכין את הקבוצה, שאני אהיה בה, שאני רואה את עצמי נקלט שם ותלוי בהם, אז אני בזה מעורר את השחר, זאת אומרת, מעורר את יציאת הרשימות החדשות שלי, שהן מתעוררות מבפנים.

הן נמצאות שם בתוכי, אבל צריכות להתעורר עוד ועוד. יש בי כל את הרשימות עד גמר התיקון, ורק אם קיבלתי הזדמנות לייצב את הקבוצה, אז אני נותן לרשימו הזה יכולת להתגלות יותר ויותר.

לכן הזירוז יכול להיות רק בזה שאנחנו מארגנים ומכינים את הסביבה, כמו קרקע, עם המלחים, עם הלחות, עם החום, עם כל מה שצריך ואז הזרעים שבה הם יוצאים מהקפאה להתפתחות.

שאלה: מה זה ניצוץ? מאיפה הוא בא?

ניצוץ זה רשימו, הוא נמצא בתוכי. רק שהוא יכול להתעורר, שאני ארגיש אותו ואתחיל לעבוד עמו, על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא האור המקיף. שהוא פעם היה קשור עם האור הזה, אבל על ידי שבירה הם נפרדו. והאור שפעל על הרשימו נמצא עכשיו מחוצה לרשימו והרשימו נמצא רדום. עכשיו האור צריך להתקרב ולהשפיע עליו ואז הרשימו מתעורר.

מתי האור משפיע עליו? רשימו זה רשימו, הוא לא יכול לעשות כלום. האור גם כן לא יכול לעשות כלום, הוא היה בתוך הכלי ופרח. למה פרח? כי נאבד הקשר בין הרשימו והסביבה שלו, הקליפה שלו. קליפה לא ממילת גנאי, אלא הסביבה שהוא היה בה, עטיפה בוא נגיד, ואז כשאנחנו משתדלים להחזיר את הקשר בין הרשימו לסביבה, לקבוצה, אז במידה הזאת אנחנו נותנים לאור המקיף להשפיע על הקשר שביניהם. תמחישו את זה קצת, ואז בזה אנחנו מעוררים את השחר, בזה אנחנו מקדמים, זה נקרא העלאת מ"ן. אנחנו בזה כביכול מבקשים, מתפללים שהאור המקיף הזה יתחיל לעבוד. אבל שוב, רשימו, הקבוצה, זאת אומרת מה שיש חוץ ממלכות, ט' ראשונות, והאור שהיה ממלא את הט' ראשונות, את כולם אנחנו מעוררים.

תלמיד: מה זה סוג העבודה הזאת, להעלות ניצוצות, מה מהות העבודה הזאת?

במילים אחרות, זה מה שאני עכשיו אמרתי.

תלמיד: אבל צריך להעלות את הניצוצות. איך עושים את זה?

אני מעלה אותם לתיקון.

תלמיד: איך?

על ידי זה שאני מעורר את הסביבה.

תלמיד: מהו סוג הפעולה? איך אני מעלה את הניצוץ הזה?

על ידי זה שאני מעורר את הסביבה סביב הרשימו, סביב הניצוץ.

תלמיד: בחיבור?

זה שאני מגיע לקבוצה, רוצה להתערב בה ולהזמין עליה כל מיני דברים הטובים להתפתחות, זה נקרא שאני מעורר את הרשימו. ברשימו עצמו אני לא יכול.

אתה יכול לעשות משהו עם גרעין? עם גרגיר? נניח שיש לך שק של חיטים, גרעיני חיטה. מה תעשה איתם? מה אתה יכול לעשות? תעשה איתם דייסה. אני מבין מה שאתה אומר. אנחנו מדברים איך לגדל מהם כך שנקבל מכל אחד פי עשר ופי מאה ופי אלף. איך? מה אתה צריך? אתה צריך סביבה, על הסביבה אתה צריך לדאוג.

תלמיד: יש לי סביבה. יש לי עשירייה, כל העבודה מתבטאת בה. מה אני עושה?

יופי. במידה שאתה רוצה להתקשר אליהם, במידה הזאת אתה מעורר האור המקיף. תשמע מה שצעק רבי עקיבא, חבר'ה אתם נפרדים, אתם הורסים, אתם חותכים את הקשרים ביניכם. האור מסתלק, לא יהיה כלום. הבית, בית המקדש, הוא יחרב. מה אתם עושים? לא שמעו.

תלמיד: אני מנסה להבין את המהות של הניצוץ עצמו, מה זה ניצוץ? זה חיכוך כמו בין שתי אבנים?

ניצוץ זה רשימו מהמצב הקודם, שאם אתה מחבר אותו עם החברים, עם ט' ראשונות, אז בזה במידה שאתה משתדל, מתאמץ, לפי המאמץ שלך אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב. הוא עושה את הפעולה, המאור, אבל על ידי המאמץ שלך להתקרב לקבוצה. תתחיל להתקרב, אתה ותראה כמה שזה קשה מאוד, ואתה תגיד מהיום למחר, מחר אני פשוט חותך את עצמי לחתיכות, מה שאני עושה איתם, מגיע מחר, לא יכול. כך מיום ליום.

תלמיד: בעצם כל העבודה שלנו, כשאתה אומר ניצוצות, היא לבוא בחיכוך עם הצד השני?

איזה חיכוך?

תלמיד: מגע ושיקרה מזה משהו כמו בין שתי אבנים.

לא, צריכה להיות עבודה טובה. למה חיכוך?

תלמיד: כי בדרך כלל ניצוץ נוצר כתוצאה מחיכוך בין שתי אבנים.

לא, זה ניצוץ ממקודם.

תלמיד: ומה סוג העבודה?

רק חיבור עם העטיפה, עם הט' ראשונות. אבל ט' הראשונות הפוכות ממני, לכן אני מרגיש כל אחד מהם שהוא הפוך.

תלמיד: זה מה שאני שואל. מה סוג העבודה הזאת שאני מרגיש שהוא הפוך ממני?

זה "על כל פשעים תכסה אהבה"⁴.

שאלה: ואז יש ניצוץ?

זה רשימו, אלה לא ניצוצין שיוצאים מהקורנס, "המכה בקורנס", זה לא הניצוצות האלו.

שאלה: "אני מעורר את השחר, אין השחר מעורר אותי", מה זה?

אור, או שאני מעורר את האור או שהאור מעורר אותי. אם האור מעורר אותי, זה נקרא דרך בעיתו, דרך מכות, דרך ייסורים. אם אני מעורר את השחר, אני מעורר את האור, אז אני מתקדם, הולך ומקצר את הדרך, וזו דרך קצרה, טובה ויפה, במקום דרך ארוכה וקשה.

שאלה: כשמדברים על הירידות, אז הירידות דווקא נותנות לנו כוח לצאת מתוכן, לקשר הכול לבורא. מצד אחד אני צריך לקבל את הירידה כדבר שבא מהבורא, "אין עוד מלבדו". ומצד שני מה אני צריך כדי לצאת מהירידה? זה כאילו שני דברים מנוגדים.

למה מנוגדים? מצד אחד את הכול אני צריך לקבל מהבורא, כל מה שקורה עד הרגע זה, כולל אותו הרגע, הכול בא מהבורא. מה שהיה ומה שיש ומרגע זה והלאה אני צריך להגיד, אבל רגע הבא תלוי באיך שאני מגיב. מה כאן הבעיה? זה תלוי בהחלטה שלי, ביגיעה שלי להפוך את התנאי לאחישנה. וזה רק בצורה אחת, בקשר עם הקבוצה, אין יותר. לא תשמעו שום תורה אחרת, זה לא יעזור, אין. אתם יכולים להביא מיום ליום כאלו תירוצים חכמים, זה לא יעזור, זה ישאר כך.

תלמיד: תודה רבה.

בהצלחה.

שאלה: אתה יכול להגדיר רשימו?

רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות.

תלמיד: בסדר, אבל תסביר בבקשה.

אבל זו האמת. ככה זה אצלנו. אנחנו חלק מהבריאה. אנחנו לא מנותקים ממה שאנחנו לומדים בתע"ס, רק עדיין לא מזהים את זה בעצמנו, בתוכנו. אבל זה אנחנו.

תלמיד: עד היום הייתה לי הגדרה אחת לרשימו ופתאום היום הכול מתחיל מזה שאתה רשימו.

סימן חדש. יפה.

תלמיד: אתה יכול להגדיר מה זה רשימו? מה זה אומר שאני מממש את הרשימו?

מה יש בתוך טיפת הזרע? כל המידע עליו, בעצם הכול נמצא בו. אז אתה יכול להגיד, והאימא? מה היא נותנת רק לחות, חום ומינרלים, כמו הקרקע, או כמו רחם של חיה או של אמא? אנחנו רואים על הילד, הילדה שיש בהם תכונות מעורבות בין הבעל לאישה, וזה לא שבאישה לא תלוי כלום, אלא רק לגדל את הרחם.

אז איך זה מגיע? זה מגיע מהרחם, מהאישה. ונניח שזו רחם פונדקאית אז זה לא מגיע מהאישה, מהאימא האמיתית מה קורה כאן? יש כאן שאלות מאוד מעניינות וכאן אנחנו כבר נתקעים בהשגחה העליונה. בקיצור, הכול הוחלט מראש וככה זה התגלגל.

תלמיד: בתוך אותו רשימו שכל פעם מתגלה, יש לך גם את כל מה שקשור ליכולת שלך לבנות קבוצה, להשקיע במעשים, בהכול? גם זה נמצא בתוך אוסף המידע הזה?

מאיפה אתה באת? נפלת מאותו מצב, מהמקום שבו היית עם אותם חברים, עם אותה קבוצה, עם אותם תנאים עוד מבריאת העולם. אלא מה? הכול במקרה?

תלמיד: אז למה זה כל כך מוסתר ממך?

אתה המסתיר. איך אתה יכול לראות את המצב האינטגראלי הגדול, מה קורה עם כל הרשימות אם אין לך יכולת ראייה כזו? הראיה שלך לא אינטגראלית. תתקשר לקבוצה ותתחיל להרגיש איך זה עובד.

תלמיד: נניח שמים גרעין של חיטה באדמה, הוא לא עושה כלום, פשוט כל התנאים מגדלים אותו.

אנחנו לא מבינים את זה, זה לא בדיוק כך. זה מאוד מאוד תלוי בקרקע, בתנאים החיצוניים כביכול, זה לא סתם לחות, חום ומינרלים. יש כוח אפילו לקרקע.

תלמיד: כביכול התנאים החיצוניים הם שגורמים להתפתחות הזרע, ומה איתנו?

הם גורמים להתפתחות הזרע, הגרעין שנמצא בתוכם. זאת אומרת, לא שהם גורמים להכול, אלה התנאים החיצוניים, אבל ודאי שהעיקר זה הגרעין עצמו.

תלמיד: גם לגרעין יש תגובה? הוא גם גורם להתפתחות הזאת או רק התנאים החיצוניים גורמים להתפתחות?

היחס ביניהם.

תלמיד: כי שמסתכלים על ההתפתחות של האדם, התנאים החיצוניים לא פועלים עליך אם אתה לא גורם להם לפעול עליך. זה לא כמו ששמים גרעין בתוך האדמה וישר יש התפתחות.

אני אענה לך על זה, "פרוטה פרוטה מצטברת לחשבון גדול" כשאתה מתחיל להגיב נכון, בדרך תורה או בדרך ייסורים, אבל בסופו של דבר אתה מתחיל להגיב. לא חשוב באיזו סביבה אתה נמצא, הסביבה משפיעה עליך, אתה משפיע על הסביבה ויש ביניכם אינטראקציה כזאת שבסופו של דבר אתם מגיעים להתקשרות הדדית. כמה כל אחד מוותר לשני זו השאלה.

קריין: קטע מספר 19, רב"ש ב', "מהו שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה".

"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה". אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה (1989 "

זאת אומרת, אין לנו שום בעיה בחיים שלנו אלא רק להוסיף כל פעם בגדלות הבורא. לפי גדלות הבורא אנחנו נהיה מכוונים נכון לעבודה. לפי גדלות הבורא אנחנו ניתן מרץ להתקדמות. ולפי גדלות הבורא תהיה לנו שמחה, ממש אושר שאנחנו נמצאים בזה ומתקדמים.

שאלה: מה לעשות אם הפעולות שלנו גורמות לפחות מגדלות הבורא?

אז אתה עובד עם האגו שלך. פשוט מאוד. יש כאן סך הכול שני נתונים. "מי ימלוך?" או אני, האגו שלי, "מלך זקן וכסיל", או מלך חדש, הבורא, ילד מסכן וחכם.

תלמיד: מה צריך לעשות אם המעשים שלנו מורידים, ממעיטים את גדלות הבורא בעיניי החברים?

בעיני החברים. זה דבר מאוד חמור. אם זה שייך לשיעור עכשיו, אז עכשיו אנחנו נמצאים במצב מיוחד, אנחנו נמצאים בבירור. נניח קופץ חבר ומתחיל לצעוק, "כל זה לא שווה כלום". ואפילו עוד אחד, אנחנו לא שמים לזה לב. זאת אומרת, לא מקבלים את הדברים האלה אלא לתוך הבירור. אבל בעצם בתוך הקבוצה, כשאתם מתאספים ביניכם לחיבור, אסור להגיד דברים כאלה, רק לשבח. זה מה שאנחנו צריכים. כאן זה שיעור, כאן אנחנו מבררים את כל הבעד והנגד, את כל הדברים הכי אפיקורסים. אבל רק בשיעור.

תלמיד: ולפני השיעור, בהכנה?

בהכנה לא כל כך. בהכנה אנחנו צריכים לדבר רק על גדלות הבורא. למה הגענו, איך הגענו, כמה אנחנו מיוחדים שהוא בחר בנו מכל האחרים וכן הלאה. על כך שאנחנו צריכים לתת תגובה נכונה, להודות ולהשלים את העבודה שלו. ככה זה. כל ההתקדמות היא רק ככול שהבורא יותר גדול, כך אתה יותר מתקדם. פשוט, כי עליך להבחין רק בין שניהם, או הבורא או האגו שלך, שני מלכים יש לפניך.

תלמיד: הגעתי הבוקר והבורא הכין לי משהו שלא יכולתי להתגבר עליו אגואיסטית. אני יושב כל השיעור, חושב, ונראה לי שאין דרך למחוק את המעשים שלי כלפי החבר. אני מניח שאני לא היחיד שחווה כזאת חוויה, איך להתקדם קדימה ולהרוויח בשביל כולנו מהכישלון שלי?

אם גרמת רע לחברים אתה חייב לבקש סליחה. אתה חייב לפצות אותם בכל מה שרק אפשר עד שהם סולחים, עד שהם מרגישים ועד שאתה מרגיש שכל זה נמחק ומסתדר. כי על עברות שבין אדם לחברו לא מכפר שום דבר. גם לא יום כיפור, שום דבר, כמו שכתוב.

למה? כי אם אתה נמצא בהתנגשות עם החבר אז חסר לך כלי. ולכן אתה לא יכול להגיע לתיקונים ולגמר התיקון. זה העניין, כלפי זה בודקים, ורואים את הכול. לכן אתה חייב לפצות את החבר. במה? בסליחה, זה תלוי כלפי מי, אבל באמת זו בעיה.

אם הוא באמת מרגיש את זה ואם אתה מרגיש את זה, אתם חייבים להגיע למצב שאתם מרגישים חופשי. אבל מדובר רק כלפי העשירייה. רק כלפי קבוצת "בני ברוך" ולא מעבר לזה. אנחנו לא עושים חשבון יותר מזה.

תלמיד: לעשות את זה ברמה ציבורית, חברתית שכולם ישמעו או כלפי החבר?

יש ויש. אני לא יכול להגיד. לפעמים טוב להשפיל את עצמו כלפי חברו, כמו שרב"ש כותב ממש בפרהסיה, בפומבי, לפני כולם. .

שאלה: אם חבר רואה שמעשה כזה קורה, מה צריכים החברים לעשות כדי לעזור לשניהם? הם אומרים להם שילחמו ביניהם או צריכים איכשהו להתערב ולהעלות את גדלות הבורא?

תזכירו לי, נעשה סדנה לפני יום כיפור בבוקר, ואתם תדברו על זה, תבקשו סליחה, ממש תפתחו את הלב ותגמרו את כל החשבונות. אז תירגעו, פתאום יש לכם מצפון.

שאלה: לגבי גדלות הבורא. מצד אחד אנחנו מדברים שאנחנו צריכים לתת אחד לשני ולייצר בחברה אוירה של גדלות הבורא. ומצד שני, יש לי סתירה כי לפני כמה ימים למדנו שאסור לחפש את גדלות הבורא ואז מתוך גדלות הבורא לעבוד בשמחה.

אני לא זוכר בקשר למה זה נאמר. אבל אין לנו שום בעיה חוץ מגדלות הבורא. וגדלות הבורא בלי שאנחנו דורשים שהוא יתגלה. שתהייה לי התרשמות מהגדלות שלו, וההתרשמות הזאת תעזור לי לרכוב למעלה מהדעת. זה הכול.

קריין: מה שהחבר התכוון קשור לציטוט 13 מרב"ש ב'. "הנרות הללו קודש הם". "ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

כן. אז עניתי לו בעצם. ההבדל הוא שיש לנו שתי רמות, דעת ולמעלה מהדעת. אתה מבקש מהבורא להיות באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה. להעריך אותו לפי גדלותו לא בתוך הדעת, שלא יתגלה, חס ושלום. אם יהיה דבר כזה, צריכים לסגור על זה עיניים. כמו שנאמר "והסתיר משה פניו מהביט וזכה לתמונת ה' יביט". זו בדיוק העלייה הזאת למעלה מהדעת.

אבל זה טוב, אנחנו כבר יכולים לדבר על הבחנות כאלה שכל התורה בנויה עליהן.

קריין: קטע 20 מתוך רב"ש א' "כל התורה היא שם אחד קדוש".

להשתדל להתעורר. אנחנו צריכים להיות בזה כל היום. לגמרי, ממש, כל החיים. אז להתרגל לפחות כך, ההרגל הזה נעשה טבע שני, ואחר כך זה הופך להיות שאדם לא יכול להיות בלי זה, לא יכול. מהבירורים האלה, מהמחשבות האלה, מהיחס שלו לבורא ולקבוצה, בין שלושת העצים האלה הוא מאבד את עצמו, וזה נכון.

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות."

נניח אני שומע שבאיזה מקום מקללים אותי. לא חסר, אתם יודעים מה קורה שם ברשת יותר ממני. התגובה הראשונה צריכה להיות פגם, פגיעה. פגיעה באגו, במטרת החיים, מהות החיים, כל מיני דברים, מפעל החיים, מה קורה כאן? זו ההרגשה הראשונה, ההתרשמות הראשונה.

בהתרשמות השנייה, זה נקרא במחשבה שנייה, מי מנהל, מי עושה, מי הכין את זה, מי סידר את הדברים האלה, בשביל מה עשה את זה, לאיזה צורך, איך אני צריך להגיב על זה נכון, איך אני יכול להרוויח מכל זה. כי וודאי רק לשם זה זה מגיע, כי הוא טוב ומיטיב. אז אני צריך לבנות עכשיו תהליך שבו אני הופך את המכה כביכול לכך שתהיה מכה לאגו שלי, אבל שהיא תהיה קרש קפיצה להתקדמות הרוחנית, לנשמה שלי, וכך עם כל דבר.

לכן יכול להיות שמצד אחד אדם מקבל סטירות, וכתוב על המקובלים כמה הם קיבלו כל אחד, הבורא הכין בשבילם כאלה דברים, ממש, אבל לפי הכוח, לפי הגודל, לפי יכולת הספיגה, ודווקא על ידי זה הם מתקדמים. לכן אתם צריכים להיות מורגלים לזה.

זה קשה מאוד, אי אפשר, אין כאן הרגל, כי כל פעם יש מכות חדשות, כל פעם בצורה כזאת, ופתאום, כך שאתה לא מוכן לזה אף פעם. הבורא יודע לסדר את זה כך, כבוקס שמגיע פתאום, וממצב ומכיוון ובאופן שאי אפשר לשער מראש, אי אפשר. והמחשבה וההרגשה הראשונה היא תמיד פגיעה גדולה מאוד באגו, בכל מה שאני ומה שהסביבה ומה שכולם וכל העולם, פתאום כאילו מסתכלים עלי כולם, כך אני מרגיש.

אחר כך זה דווקא כדי לברר את הרשימו בצורה הנכונה, איזה עוד אין מלבדו טוב ומיטיב אני צריך עכשיו להעמיד, כדי להגיע למצב, שאני רשימו שנמצא בתוך הרחם העליון ואין לי כלום על חשבוני, והכול זה הוא, עד שאני מגיע לזה בחזרה והתקדמתי.

שימו לב, למרות שזה לא יעזור. גם לי זה לא עוזר, זה כך אצל כולם, כי כל פעם נפתח רשימו גבוה יותר, גרוע יותר. זה נקרא "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו".

שאלה: כל בוקר אשתי ממציאה לי משהו חדש ואני נורא נפגע, עד עמקי נשמתי. מה סוג העבודה? אני צריך כאילו להתגבר על זה, להגיד לה "מה שאת אומרת זה נופת צופים, אני מבסוט ממה שאת עושה, זה הכול מהבורא".

רגע, למה אתה צריך להגיד לה?

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות איתה?

היא מלאך, אתה צריך להגיד לעצמך.

תלמיד: אני לא צוחק, כל יומיים אני עם מזוודות ליד הדלת. אתה אומר לי תהיה נחמד ואני אומר לך שזו עבודה בלתי אפשרית. אתה אומר לי עכשיו בוא תעשה כוח התנגדות, תעשה התגברות, אבל זו בעיה. אני כבר לא מדבר על האינטרנט ואנשים שמלכלכים, זה מרחוק. פה יש לך מגע יומיומי, מה שנקרא פנים מול פנים. איך אתה מתגבר? מה אתה אומר, "הבורא שלח לי את זה"?

מה לעשות? בולגרי התחתן עם תמניה.

תלמיד: תבין, זה קטע הזוי. ואתה אומר לי כל אחד מקבל מה שמגיע לו, זאת אומרת במדרגה שלו.

כל אחד מקבל מה שמגיע לו, זה בטוח.

תלמיד: אז מה הקטע? מה יוצא מפה? מה סוג העבודה הזה?

הבורא מחנך אותך. מה אתה מדבר?

תלמיד: ואז מה?

אתה חושב שלאבות שלנו היו אימהות [נוחות]? דווקא בגללן, בזכותן האבות הגיעו לדרגות כאלה.

תלמיד: אני מנסה לברר מה זאת העבודה הזאת? מה סוג העבודה? מה אני צריך להוכיח בזה שאני כל פעם צריך להתגבר על כך שמעליבים אותי ופוגעים בי?

אם היית רואה את הרב"ש בגיל שמונים וגם אשתו, איך היא הייתה עוזרת לו לעלות. אני אומר לך ברצינות. והיו אוהבים זה את זה, ממש הייתה אהבה, לא ראיתי דבר כזה. מגיל שמונה עשרה שהתחתנו ועד שהיא נפטרה, אני ראיתי אותם בחצי שנה האחרונה לחייה, איזו אהבה ואיזה חיכוך. זה אש, מאש אהבה לאש של ויכוח.

תלמיד: אני צריך להבין, מה סוג התיקון הזה?

תנסה לשמוע מה שהיא אומרת לך, שזה הבורא מדבר. אני אומר לך בשיא הרצינות. תנסה, ואתה תראה שכן. אז מי היא? מה היא? אתה תשמע שזה בא מהבורא ממש.

תלמיד: כבר אמרת לי פעם את זה.

כבר אמרתי לך.

תלמיד: כן, אמרת לי אפילו באופן פרטי.

ואתה עומד עם מזוודות אחרי זה?

תלמיד: מה זה מזוודות? המונית כבר בדרך, גם את האוטו אני עוזב. אני רק שואל מה סוג התיקון הזה? למה אדם מקבל תיקון כזה?

זה משחק מהשמיים.

תלמיד: בוודאי.

ברצינות, זה משחק מהשמיים. עושים אותו על כולם. אף אחד לא יכול להימלט מזה, זה ברור. לכולם זה יהיה, אפילו במשפחות הכי טובות כאלה. כי הכול מסודר, מכוון לגמר התיקון. ואם אתה צריך לעבור אז האור העליון מסדר לך את הרשימות ואז הפגישה בין האור העליון לרשימו מביאה לך את הסיטואציה.

תלמיד: אז יש לי שאלה מסכמת, זה היה רק פתיח. בעשירייה שלי כולנו נחמדים, כל כך נעים לי, בשעה ארבע וחצי אנחנו שותים קפה, כולנו מדברים על החומוס שיהיה.

אין תועלת מזה.

שאלה: אין תועלת. בדיוק. אני שואל אותך למה זה קורה? מתי אני אגיע?

זה לא אתה. זה כמו במשפחה, לא אתה מעורר את זה.

תלמיד: המשפחה בסדר.

אתה צריך גם כאן, וגם במשפחה להיות כמה שיותר טוב. אבל ברגע שיבוא הרע, שתהיה לך יכולת לקבל אותו נכון, אבל גם לא ברגע הראשון, כי אם זה מהרגע הראשון, אז מה הבורא מרוויח? אתה צריך לגלות את הרע שבך, ואז להתחיל לתקן. מה זה הרע שמתגלה? האגו שלך "עכשיו אני שולט", אחר כך אתה צריך להקטין את האגו הזה לנקודה, להביא לשליטת הבורא את כל הרצון לשלוט שהיה היצר הרע הגדול. תראה בכמה הגדלת אותו בעיניך.

שאלה: זאת אומרת שאני צריך להכין מזוודה לכל אחד ואחד פה בעשירייה שלי? שזה עלול לקרות?

כשזה יקרה, זה יקרה. אל תדאג.

שאלה: דבר כזה עלול לקרות?

רק בסוף החיים רואים שכל מה שקורה אתנו קורה מפני שהיה צריך לקרות, מה לעשות. אני חושב שכל זקן יכול להגיד את זה, אפילו במשך החיים. אדם בעצמו לא עושה שום דבר, אפילו אם תשאל "באיזה משפט האדם חייב לעמוד בסוף החיים בבית הדין העליון, מה הוא עשה בעצמו?" כלום.

שאלה: אני מנסה לחשוב מה התיקון הזה שלי. למה זה נעשה לי?

במקום האגו שקופץ "אני אמלוך" "למה היא ככה "ו"מישהו מתנפל עלי ואחזיר לו", אני מצטמצם לרשימו, אבל לכל הנפח של הרצון לקבל עכשיו שהיה גדול, רצה להרוג את כולם, לשלוט על כולם, לזה להביא את הבורא, כי את זה הוא עשה, תכנן, ביצע, כדי לתת לי הזדמנות להוריד את עצמי לרשימו בלבד, לניצוץ, לטיפת זרע, ואז כשאני נמצא בתוכו, בתוך השליטה שלו, כך מתארגן הרחם עד שזה יקרה.

כך אני גדל, והרחם גדל, וכך אנחנו מתקדמים, עד שאני מתחיל להרגיש, שיש בינינו הבנה הדדית, התקשרות, והבורא כבר מתחיל לפעול עלי, לא בצורה כזאת פתאומית, אלא בצורות אחרות, יותר קשות. מראה מסוף העולם עד סופו, ש"תראה את הכל, זה הכל אתה, הכל בשבילך". בעיות יותר גדולות.

קריין: שוב קטע 20, מתחילתו. רב"ש א', "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

אני לא יודע מה להוסיף, מצדי אין כל כך. כבר דיברנו על כל הדברים האלה.

תלמיד: אני רוצה לשאול על הפעולה אחרי שאתה מצליח לייחס לבורא. השלב הראשון הוא שקיבלת משהו ואז האגו "משתגע", אחר כך צריך לצמצם אותו לרשימו ולמלא הכל בגדלות הבורא.

להשתדל לעשות את זה על ידי הקבוצה, על ידי ההרגל בלימוד, בכל מיני דברים כאלה, לכן "שומרים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך". זה הרצוי שיקרה, ולא שאחרי כמה זמן זה בא ונרגע ואתה מתחיל לתפוס את עצמך, ש"אה, זה בא מהבורא ואני לא צריך להתייחס לזה כך כמו שהתייחסתי", זה פחות טוב. אתה צריך להכין את עצמך לדברים כאלה על ידי הרגלים אחרים.

שאלה: אז אני עושה לעצמי הרגלים, מארגן סביבה, משתדל לייחס הכל לבורא. ומה עכשיו?

נניח שכמה פעמים ביום אתם מתחברים ביניכם. אני גם לא רואה שיש לכם כל כך על מה לדבר, אני רואה שרוב הקבוצות מתקשות בכלל למצוא ביניהן קשר, דיבורים, פסוקים, משהו. צריך קצת יותר ארגון בזה. טוב שאתם בכל זאת מגיעים בעקביות ומשתדלים להיות, אבל זה כאילו "אני מתחבר לעשר דקות, שומע משהו, קורא, לא קורא והולך", זה צריך להיות קצת יותר בוער. אתם צריכים לחשוב על זה. זה זמן מאוד חשוב, אם תשתמשו בזה נכון תראו באמת התקדמות. זה חייב לתת קשר למטרה לכמה שעות, עם הקבוצה, עם המטרה, הכול יחד.

חייבים לדאוג לזה. אני לא מבין למה לא משתמשים בפסוקים. מה יש לי להגיד? על מה שכתוב. אז שכל אחד יבחר כמה משפטים שנוגעים ללבו ויגיד את זה. אז כל אחד ישמע מאחרים, לא חשוב, בזה שכל אחד קורא משהו מהכתוב, מרב"ש, בעל הסולם, בזה הוא מחדש מעצמו, הוא בזה מתקשר לאחרים. אבל חייב להיות משהו כדי שהזמן הזה יהיה מלא.

תלמיד: זה ממש באר מים חיים כל חיבור כזה לזום.

באיזו קבוצה אתה?

תלמיד: עכשיו בעשירייה מספר 3, אבל כל פעם מתחלפת העשירייה. לא משנה מה, זה באר מים חיים.

נתקלתי בכל מיני עשיריות, ואנשים לא מגיעים לשם כדי ש"תביא לי משהו, אני צמא", כדי להתמלא.

תלמיד: אני מעריץ את מי שבכלל מצליח להתחבר ולצאת מחיי היום יום באמצע היום.

נכון, זה חלק מהדבר.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל קוראים קטעים משיעור הבוקר. יש לנו תמיד מישהו שמסכם, קוראים קטעים משיעור בוקר, ואחר כך עושים סבב וכל אחד אומר כמה מילים של גדלות לאור הדבר הזה. וכמובן את המשימה יומית.

אני לא שמעתי דבר כזה מהקבוצות שהתחברתי אליהן.

תלמיד: צריך להבין שכשאתה מתחבר, זה אחרת. כשאתה מתחבר חלק מהחברים יותר מקשיבים.

אני אנתק את השם שלי שלא ירגישו שאני נמצא.

תלמיד: אתה יכול להיכנס בשם בדוי, אף אחד לא מכיר.

אני לא יודע איך להחליף את השם.

תלמיד: מה שאני רוצה להגיד שיש מקרים שבהם אתה לא יכול להתחבר, אתה בדיוק באמצע ישיבה בעבודה או באמצע משהו, וזה לא פחות חזק. הידיעה שעכשיו החברים מתחברים ואתה לא יכול להתחבר, זה גורם לעשות חשבונות, זה בטוח. זה מהלך מאוד מאוד חיובי כל הדבר הזה.

זה ברור.

תלמיד: אני קיבלתי באמת גדלות ענקית מכמה חברים, שאפילו כשהם באמצע העבודה, הם מתחברים ושמים על שקט. ואתה רואה באמת את הגדלות של החבר, שכן התחבר, לא משנה מה קרה בחוץ, הוא יודע איפה העיקר. איזו גדלות אני קיבלתי מכמה חברים, שלא יכולים לדבר אבל הם שמה.

אז אני אשתדל.

שאלה: אחרי שמצליחים לבנות סביבה ולייחס את הכול לבורא, מה אתה עושה עם אותו אגו שגדל? הרי הוא לא נעלם, עדיין קיים.

ממלא אותו בגדלות הבורא.

תלמיד: כן, אבל מה אתה עושה איתו למעשה? הוא עדיין דורש ממך כל מיני תגובות.

לא נכון. זה סימן שלא ביררת אותו. אם פעם רציתי לשלוט, אני עכשיו על ידי גדלות הבורא מוריד את עצמי לטיפת זרע וכל אותו הנפח שהיה, איזה בלון נפוח, צריך להתמלא עם גדלות הבורא. כי הוא עשה את זה. איך יכול להיות אחרת? במה תמלא אותו? רק בגדלות הבורא. או שאני שולט כמו שחשבתי קודם, או שהוא שולט. תראה באיזה נפח אני עכשיו הרווחתי את הגדלות שלו.

תלמיד: כי פשוט יוצא שברגע שאתה ממלא בגדלות הבורא, זה מבטל לך את התגובה בחזרה. למשל אם פגעו בך, מילאת בגדלות הבורא, מה הלאה?

לא, אלה שתי קומות. איך אנחנו צריכים לעשות? אני מבין שזה בא מהבורא, אבל לצורך תיקון העולם אני לוקח משהו והולך לסדר את האדם. כך רב"ש אומר, או שאתה לוקח מקל או שאתה לוקח רובה או טנק. זו דוגמה מהכתובים.

תלמיד: בתגובה בחזרה מה התוספת, אתה מגיב עם גדלות הבורא?

אני חייב, כי העולם חייב להסתדר. אם זה רק אני אז אין לי שום בעיה, אני סידרתי את עצמי, אני נכנסתי למגע עם הבורא, גמרנו. אבל אני חייב לסדר את זה גם בגבולות הנורמליים, איך שזה מקובל. אני חייב לעשות את זה.

תלמיד: אבל בזה שאני מגיב, אני לא מוחק את זה שאני מייחס הכול לבורא?

כן, אבל "עולם כמנהגו נוהג", אתה חייב לסדר את זה.

תלמיד: נוצרת איזו סתירה בין השניים.

אין סתירה. שתי רמות, שתי קומות.

תלמיד: בקומה אחת אתה מסדר, ומה בקומה שנייה?

אני ממשיך כרגיל כמו שניתן לרופא רשות לרפא. תן לי את הרשות הזאת, אני צריך לרפא את המצב. הבורא ירפא אותו מלמעלה, אני סידרתי את זה שהכול זה הוא, אבל אני חייב בהתאם לזה לסדר למטה.

תלמיד: במה אתה דבוק פה? כי אתה סותר את הדבקות.

לא. אני אומר לתלמיד שלי שאנחנו צריכים בהתאם לזה לכתוב מאמר. כמו שעומדים נגדנו, אנחנו נעמוד נגדם ונסביר לקהל. ולא להם, הם בידי ה'. אני צריך להסביר לקהל הרחב, כי הוא ממש כ"תינוק שנשבה" ולא מבין כלום, על מה מדובר כאן. אני חייב לעשות את זה. תראה איך שמקובלים השתדלו לעשות את זה עד כמה שהיה ניתן להם.

תלמיד: התגובה היא לא סותרת את הדבקות בבורא?

לא, תגובה לא סותרת שום דבר כי אני עשיתי בתוכי תיקון רוחני ואני צריך לעשות גם תיקון גשמי. "אם אין קמח אין תורה", וגם ההיפך. אל תהיו כאלה פשוטים, "זה רק אחד, גמרנו". לא. יש שתי קומות, שתי צורות התנהגות ואנחנו צריכים להיות בהן.

מצד אחד אנחנו צריכים ללכת דרך המשטרה, דרך משפט, דרך כל מיני דברים, כולל טנק ורובה, זאת אומרת זה כנגד זה צריך להיות, ומצד שני אנחנו מסתדרים עם הבורא כי הכול בא ממנו. שתי צורות. וההיפך, אסור לך לזלזל בתגובה הגשמית ולהגיד "הכול מסודר, עכשיו הכול בידי שמיים", איך בידי שמיים, אתה חייב.

תסתכל על הציבור, אתה יכול להגיד, "הציבור נמצא ביד ה', הוא יסדר את הכול". לא, נתנו לך, "אשר ברא א-לוהים לעשות" זה נקרא.

שאלה: יש משל על חתולים מלצרים והעכבר. מבחינת החינוך, כדי להחזיק את שתי הקומות האלה אני מרגיש שכל הזמן החתול שבי תמיד מתעורר ברגע האמת ורודף אחרי העכבר.

זה לא חשוב.

תלמיד: זאת אומרת כשאנחנו מדברים על להחזיק שתי קומות, החינוך שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, התוספת של השינוי באדם, איפה זה מתרחש? מה משתנה בנו?

גם בקומה הראשונה וגם בקומה השנייה, אמונה למעלה מהדעת. צריכה להיות דעת יותר גבוהה כדי שתהיה מעליו קומת האמונה יותר גבוהה. שתיהן עולות, עולות ועולות בזוג בסולם המדרגות.

שאלה: אם סתם בן אדם פגע בי מאוד אני יכול לתבוע אותו או לתת לו מכות, אבל אם זה חבר?

אם זה חבר אתם צריכים לסדר את זה בקבוצה.

תלמיד: אז כן יש מקום לנסות להבליג וכולי.

לא, אתה לא בולע את זה, אתה מברר איתו את הדברים האלה, יכול להיות שבתוך הקבוצה או מחוץ לקבוצה, אבל אתם צריכים לברר את היחסים האלה כך שהקבוצה תתקדם מזה, זה במישור הגשמי. במישור הרוחני כרגיל, הכול עושה ה' כדי שאקבל את המרות שלו, במקום כל המקרים האלה שנראים לי כפגיעה מאיזה כוח של חבר, כוח זר באגו שלי.

תלמיד: אז "הקם להורגך, השכם להורגו" זה כלפי חיצוניים.

כן, ודאי, חייב.

תלמיד: כי אנחנו לומדים שתלמידי רשב"י רצו להרוג אחד את השני, ולא עשו זאת והתגברו מעל זה.

בסדר, כן.

תלמיד: התגובה שאני מייצב כלפי החברים היא אחרת במעשה, היא שונה מהתגובה שאני מגיב כלפי "עולם כמנהגו נוהג".

כלפי העולם אתה הולך לעורך דין או למשטרה, מה עוד אתה יכול לעשות, וכלפי החבר יכול להיות שתפנה לקבוצה, "בית משפט מקומי" מה שנקרא.

שאלה: בקשר לזום. יש לנו פעמים רבות התכללות עם הכלי העולמי, ובמפגש כזה יש שפות שונות.

אני לא יודע כלום בזה. אתם צריכים לסדר איך שאתם חושבים שיהיה יותר טוב, נקודה. כמו בקבוצה, אנחנו לומדים עקרונות אבל תכל'ס, בצורה קונקרטית מה לעשות, אני לא יודע.

שאלה: בקשר לגישה לתרגילים שהרב נותן לנו. לדוגמה היומן, שקיבלנו לכתוב כל שעה יומן.

זה גם מטעם הצורות שעוזרות לנו לחזור למציאות הרוחנית.

תלמיד: אני מוצא את עצמי שכבר שכחתי מהיומן.

בסדר, אבל אתה בכל זאת נמצא בזה. אני מדבר על האנשים שנמצאים באיזה עבודות, כשאתה מתקשר לעשיריות אתה רואה מה הם עושים, במה הם עוסקים, ברחו מהמשרד כדי לדבר איתך, נוסעים באוטו באיזה מקום וכן הלאה. אתה גם כך נמצא עם החומרים האלו, אתה לא יוצא מהסביבה הזאת, זה משהו אחר, עליך אין מה לדבר, אני מדבר על האנשים האלו שנמצאים בעסק חיצון, ואז טוב להם, במיוחד להם להתחבר לפחות פעם בכמה שעות, וגם יומן.

יש לכם בטלפון את היומנים האלו?

תלמיד: כן.

זהו, אז אתה רושם משהו, לא חשוב, אפילו אותה השנייה שאתה רושם משהו ואין לך זמן ליותר, בכל זאת הפסקת את החומריות.

תלמיד: זאת אומרת להחזיק בתרגיל.

זה לא לאנשים כמוך שפועלים כאן. אתה תמשיך לכתוב, אצלך כל היום זו אותה עבודה של הפצה.

שאלה: אם אדם מרגיש משהו לא טוב כלפי הרב והוא לא יכול להתגבר, מה לעשות?

מה לעשות? אל תתגבר. זה שיש כאן כמה אנשים שעדיין מחזיקים איזו שנאה כלפיי, אז מה אעשה?

תלמיד: כלפי החברים זה ברור.

אי אפשר ללמד את האדם בלי לפגוע בו. אלא דווקא בצורה שאתה בונה בו שקע, שאחר כך הוא יכול להתמלא במשהו. אתה חייב לפגוע בגאווה שלו, באגו שלו, בכל מיני הבחנות כאלו ואז הוא לומד. אחרת לא, אחרת הוא נמצא בשריון של האגו שלו.

תלמיד: זה ברור. איך הוא צריך להתגבר, מה הוא צריך לעשות?

גדלות הרב. לשמוע את מה שהאחרים מדברים ולהשתדל להיות במאבק עם עצמו. אבל שוב, לא יכול להיות, צריכה להיות שליטת המורה על התלמיד, לא שליטה גסה, אבל בכל זאת ללחוץ בכוח על התלמיד שיפָנה מקום לאור. זה האגו, הוא חייב להרגיש. ככה זה, זה כמו עם הבורא, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

מהבורא אתה מוכן לקבל מכות, מהמורה לא. אם לא, אז אתה לא תלמיד והוא לא מורה.

שאלה: מה ההבדל בין התגלות לגדלות?

אין דבר כזה. כמה שהבורא מתגלה בתוך האדם, מתגלה. אנחנו לא מדברים איך הוא מתגלה, אנחנו מדברים על האדם, מצד האדם איך שאדם מגלה את זה.

לא מדברים מצד הבורא ממקום ניטרלי, הכול אנחנו מדברים מתוכנו.

שאלה: באיזה מעשים קונקרטיים, פרקטיים, אנחנו יכולים לעורר את הלבבות של החברים בקבוצה?

זה לוקח זמן עד שהאדם מתחיל באמת להרגיש, להבין קצת יותר ויותר, עוד טיפה ועוד טיפה שמצטברת לחשבון גדול, ולראות שהקבוצה היא המקום למימוש הרוחני. זה לוקח הרבה זמן, זה תהליך מצטבר. אבל עד שהוא לא מגיע למצב שהקבוצה היא הנשמה ובה אני צריך לעבוד והכול נמצא בה, וכל היתר מצטרף אליה, כל האנושות, כל הטבע, עד שזה לא קורה, הוא עדיין נמצא בהכנה לעבודה.

כך המקובלים כותבים, רב"ש, בעל הסולם וכולם. רבי עקיבא לא עבד על אותו הדבר, אברהם לא עבד על אותו הדבר? גם. על מה? על החיבור, אין יותר, איך אחרת אתה מתקן את נשמת האדם הראשון? האמת היא שהדברים מאוד פשוטים, אין כאן הרבה כללים, אלא מפני שזה נגד האגו אז כל הזמן זה נשכח, נשחק, לכן יש בעיה.

אבל בעצמם, את כל התע"ס הזה, את כל הדברים האלה אפשר לצייר וללמוד תוך כמה חודשים. להשקיע בזה את כל החיים, רק מפני שאנחנו מבררים את הרשימות זה לוקח זמן, רק בגלל זה. מה ששמעת לפני עשר שנים אולי היום קצת התקדמת בזה. זה כל העניין.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-07_lesson_ibur_n1_p1_zfGXTjQl

---

1. "אמר להן מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו" (תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"ב, א')↩

2. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף י', א' גמרא(↩

3. "אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני" (תהילים נ"ז, ט' – רש"י)↩

4. "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, פרק י', י"ב)↩