שיעור בוקר 20.02.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לפתיחת הלב בכנס - קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו נתחיל ישר מהקטעים וזה יעזור לנו להיכנס לרוח הכנס. אני שמח שאני יכול לראות את כולכם, נשתדל להיכנס לרוח הכנס אומנם זה עדיין זמן ההכנה. אני שמח שאתם שמחים שיש לנו שיעור.

קריין: הכנה לפתיחת הלב בכנס, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1, של רב"ש.

"צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה."

(הרב"ש. מאמר 13 "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה" 1984)

עלינו להרגיש עד כמה נחוץ לנו לתקן את הלב. אומנם חשבתי, למדתי אתמול ועוד הרבה זמן לפני זה ולא פעם עד כמה אני צריך להיות מחובר עם החברים, עד כמה יחד איתם אני צריך להכין את עצמי, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אבל כנראה שבכל זאת לא הכנתי את עצמי מספיק לחשוב על הבורא, על התפקיד שלי, על מטרת הבריאה, על זה שאני צריך להשתוקק אליה, להתקרב אליה. הלב שלי לא מוכן לזה מיד, אוטומטית, כך שמובן לו מעצמו שהוא כבר כלול מאהבת חברים, שהוא כבר כולל אותם וכך הוא רוצה להתקדם, ומבין שההתקדמות שלו תלויה ונקבעה על גודל אהבת החברים - כי היא היסוד שעליו אנחנו בונים אחר כך את כל יתר צעדי ההתקרבות לבורא ולכלל הבריאה. לכן זה התנאי הראשון, "צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים". זה אותו יסוד שאם אני לא עומד עליו חזק בצורה טבעית, אז אני לא מתקדם למטרה הסופית.

שאלה: מה מאפיין את אהבת החברים שהיא נחוצה כדי לתקן את הלב?

זו יציאה מהרצון לקבל שלי, שאני מתעלה מעליו ובונה את עצמי כבר על יסוד חדש שהוא אהבת חברים. זו עוד לא אהבת הזולת, אלא אלו החברים שאני מרגיש שהם השלב הראשון שאני יכול לצאת מהלב האגואיסטי שלי ולהתכלל במשהו חדש. אבל הוא לא זר, אני כבר הכנתי את עצמי, הבנתי והרגשתי לא פעם שזה כבר לא אני, זה לא הלב האגואיסטי הנקי שלי ולא לב או רצון שזר לי, אלא יש משהו באמצע בין זה לזה.

יש עשירייה שאני יכול להיכנס בה ולהיות בה. יש אנשים שמטבעם הם מראים את זה בצורה חיצונה מאוד אקספרסיבית שהם אוהבים, רוצים לחבק, רוצים לדבר על זה וכך הם מביעים את עצמם, מופיעים. ויש אנשים שהם נמנעים מזה, הם לא יכולים להביע את הלב שלהם בצורה כל כך פתוחה. אבל בכל זאת בפנים גם אלו וגם אלו, ולא חשוב איך בצורה פיסית אנחנו רואים אותם מבחוץ, אלא כל אדם צריך להרגיש בפנים איך בסופו של דבר אחרי הרבה שנים, וזה יכול לקחת עשר, עשרים וגם שלושים שנה, הוא כבר חייב לצאת, הוא יוצא ויכול לזהות מה זה נקרא לצאת מהלב האגואיסטי שלו ללב של הקבוצה. ואז הוא יהיה מוכן להכין את עצמו להרגשת הבורא.

שאלה: איך להיות בדריכות מתמדת לתיקון הלב? לא שאנחנו בעוד שיעור, בעוד ישיבה, אלא איך כל הזמן להיות ממוקד בפעולה שלנו לתיקון הלב, שתהיה תשומת לב לנקודה הזאת?

זה בהתאם לדרישה. אני נזכר שאני חייב להיות מחובר עם הקבוצה, שבעצם היא הכלי, כלי קטן שבו אני ארגיש את הבורא, את העולם, שהעטיפה הזאת של הספל הזה זו הקבוצה, כלומר אני מרגיש שזה כול מה שיש לי בכל המציאות, מציאות פנימית יותר, חיצונית יותר, כללית יותר, מציאות של העולמות, והכול בסופו של דבר בתוך הקבוצה.

אני חושב על השנים שעברתי, וככל ששמעתי והבנתי כל פעם טיפה ממה ששמעתי וטיפה מזה הבנתי, אז אני מרגיש עד כמה הדברים האלה הם כנראה מאוד מאוד יקרים. מזה אנחנו צריכים להתפעל כדי לאסוף טיפות מההרגשה הזאת, ובתוך ההרגשה הזאת נתחיל להרגיש את הבורא.

תלמיד: בכנס הקרוב, איזו טיפה של הרגשה אנחנו צריכים לסחוט? איך להשתמש נכון בהתאספות העולמית המיוחדת שיש לנו?

אנחנו צריכים את שתי ההרגשות האלה שדיברתי עליהן. את הרגשת החברים, שאני מרגיש שאני נכלל איתם בלב ובנפש, ולא הייתה לי קודם עד כדי כך התכנסות, התקרבות, חיבור, דרישה. עכשיו סוף סוף אני מבין את זה ואפילו מרגיש את זה קצת, כלומר זו כניסה להרגשה, אבל לפחות יש הבנה יותר ויותר ברורה שהופכת להיות להבנה רגשית.

שאלה: אמרת שאני צריך לעבור מהלב שלי ללב של הקבוצה. מה זה הלב של הקבוצה?

בקבוצה יש לנו בדרך כלל חברים שאנחנו מרגישים אותם יותר וחברים שמרגישים אותם פחות. זה יכול להיות שאנחנו עוברים מהרגשת העולם הזה להרגשה יותר רוחנית, כי אם בעולם הזה יותר קרוב אלי חבר מסוים, אז בנושא האחר קרוב אלי חבר אחר. וכך אנחנו עוברים לאט לאט מתוך ההרגשות והקשרים שבעולם הזה להרגשה רוחנית. נגיד כמו שקרובים אלי חברים שונים בהקשר לשידור, לחומר, לסדר ולבריאות, ואני לא יכול לזכור שמות כי אני עובר על השמות של התורה, ראובן, שמעון וכן הלאה, ובכל אחד מתלבש שם אחר - כך אנחנו עוברים.

אבל העיקר הוא שאני אוסף בתוך ליבי את החברים האלה, ולאט לאט בעצמם, אני לא עושה שום מאמץ, הם מאבדים את השמות, אפילו את העיצוב החיצוני שלהם, את הפרצופים, ואחר כך אני מרגיש אותם לא כמו יחידים אלא כיחידה אחת. בתוך יחידה אחת ודאי שכל אחד מהם מופיע בצורה מסוימת, אבל בסוף אני מרגיש את כולם יחד ומזה אני מתחיל להרגיש את הבורא, לאט לאט. כי באופי הכללי שלהם הם עד כדי כך מתנתקים מרגשות העולם הזה ועוברים לנתינה, לאהבת הזולת, למסירה, כך שאני מרגיש בזה לאט לאט מעבר לכוח המשפיע.

תלמיד: מה זה בדיוק הלב של הקבוצה?

זה מה שצריך להתגלות. אנחנו משתמשים בזה גם בעולם הזה כשאנחנו מדברים על חבורת אנשים ואומרים איזה אופי יש לה, מטרה, כמה הם מתקרבים.

תלמיד: מה הם המרכיבים של אותו לב של הקבוצה?

הרצונות שלנו, איך הם מתחברים ולאן הם משתוקקים. יש כאן סך הכול כמה נתונים בודדים.

תלמיד: מה הנתונים?

הרצונות של הקבוצה הם שכל אחד בא כדי לגלות את הבורא, מטרת החיים, ואז הוא מוכן להישאר בקבוצה ולהשקיע בחיבור. ממצב שלא כל כך רואה בזה צורך בעצמו, עד שהוא מקבל מזה השפעה מהקבוצה, ואנחנו אומרים שאור פנימי פועל עליו, וכך הוא מתקדם לחיבור הכללי. בחיבור הכללי הזה הוא כבר מתחיל להרגיש משהו חדש, כי קודם לא היה לו רגש לכללות הקבוצה.

אני מדבר במילים כאלה שמובנות לכולם, אומנם כל אחד מקבל מהמילים האלה הרגשה מ-0 עד 100%. זאת אומרת ככל שההרגשה יותר קרובה אליו בפנימיות, כי מתחילים מזה שהיא רחוקה ולא אומרת לו כלום, כי יש הבנה שכלית והבנה רגשית, כך אנחנו מתקדמים, עד שאנחנו מתחילים להרגיש את כולנו בלב אחד.

זה מאוד דומה להרגשת אימא שיש לה הרבה ילדים וכשהיא חושבת עליהם, אז היא חושבת עליהם יחד, וה"יחד" הזה הוא אצלה מורגש בלב אחד. כך אנחנו צריכים להגיע לקבוצה שיש לנו לב אחד, והלב הזה הוא כולו קבוצה. ממש כולו קבוצה. זה לא קרובים ולא משפחה אלא רק קבוצה, שם הכול, שם כל החיים שלי. זאת אומרת, אם אני עכשיו הולך למות כביכול, איך אפשר להסביר את זה, אז אני מוכן להתנתק מכול מה שיש לי בעולם הזה, לא ממשהו חשוב, אבל אני לא מתנתק מהקבוצה כי זה הדבר היחיד, אותה הרגשה שאני לוקח איתי. זה מה שמחבר אותי מהעולם הזה לעולם העליון, הקבוצה שרכשתי.

שאלה: אתה מנית את החברים שאתה מנסה להרגיש אותם בקבוצה ולכל אחד יש איזו תכונה מיוחדת משלו, מישהו בשידור, מישהו אחראי על סדר היום, איך מאחורי כל זה לראות את הקבוצה הכללית, מאחורי התכונה של כל חבר?

אנחנו מתקדמים בהכרת חברים, בהתחברות איתם לאט לאט, עד שמתחילים לתפוס מהם תכונות פנימיות, עד שהם מתרשמים מכל אחד באילו צורות משלו. אצל הראשון אני תופס תכונות כאלה, אצל השני תכונות כאלה וכן הלאה, ואז יש לי תמונה פוטוגראפית מכל אחד מהם. וכשאני חושב על הקבוצה אז אני חושב כבר על תמונה קולקטיבית, שהם עומדים לפניי ואחר כך אני בכלל לא חושב על התמונה קולקטיבית, הם נמצאים אצלי, עומדים לפניי כמו דמות אחת. ואחר כך הדמות הזאת הופכת להיות לאט לאט למשהו יותר אוורירי, שאני מרגיש בו יחס, ודרך היחס הזה אני מתחל להרגיש את הסיבה, והסיבה הזאת היא כבר התחלת הרגשת הבורא.

תלמיד: אם תוכל קצת לפרט יותר, איזה יחס אני מתחיל להרגיש ואחר כך איזו סיבה בחברים?

את היחסים עם החברים אני מתחיל להרגיש כמעט מיד, כמו בכל קבוצה שאליה אנחנו באים. למשל ילדים שמגיעים לכיתה בבית ספר, גם הם מתחילים להרגיש כך כל אחד את חברו איכשהו. ואחר כך זה הופך להיות אצלם יותר כמו איזה ענן שכולל הרבה אופנים, הרבה צבעים בתוכו. ואחר כך עוד ועוד דברים מתאספים שם, אבל ככל שמתאספים מבחוץ זה לא מפריע, כי סך הכול זה מתערבב בענן וכך אדם מרגיש את עצמו שנכלל איתם, ולא קשה לו.

תלמיד: והסיבה, מהי הסיבה מאחורי היחסים האלה?

שהוא בצורה אחת איתם, או שהוא רוצה בעצמו להיות איתם יחד או שמחייבים אותו בינתיים מלכתחילה, למשל על ידי המאמן, על ידי הראש הקבוצה, על ידי הרב וכן הלאה, וכך הם מתאספים ונעשים יותר ויותר קרובים, ואחר כך ככל שהמטרה יותר גבוהה, בהתאם לזה היא מסוגלת להחזיק את כולם יותר יחד.

תלמיד: אמרת שהסיבה זה התחלת הרגשת הבורא. איך אנחנו יכולים להגיע מהיחסים בין החברים שאנחנו מרגישים, לסיבה הזאת שהיא תחילת הרגשת הבורא?

אני חושב שפשוט כל הזמן לעמוד בזה. יש אנשים שזה ברור לפי האופי הטבעי, הגשמי, הארצי שלהם והם מוכנים להיות יותר קרובים זה אל זה. יש אנשים שהם יכולים יותר לשקר לעצמם שהם כל כך מתקדמים זה כלפי זה ולא מרגישים שהם משקרים לעצמם. יש אנשים שהם לא יכולים אפילו לתאר לעצמם שהם קרובים יותר, הם אפילו לא יכולים לגעת ביד בחברים, יש להם "שמור מרחק", יותר גדול, אני מדבר על הגברים. לנשים זה עוד יותר מורכב כי אישה יותר קרובה לרצון לקבל הטבעי הגשמי, וכך מתקדמים. מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

ואחר כך, אחרי הרבה שנים, יכול להיות אחרי עשרים שנה, האדם מתחיל להרגיש שיש בו שינוי, הוא מתחיל להרגיש ש"כן, נעשה בי יחס מיוחד לקבוצה, אני מתחיל להרגיש שזה לא סתם מילים אלא דווקא בקבוצה כנראה ששם אני יכול להתחיל להרגיש אילו תופעות רוחניות שיכול להיות שהן רוחניות, עדיין לא רוחניות. זה יכול להיות גם אחרי ארבעים שנה.

שאלה: דיברת קודם על ההבנה השכלית וההבנה הרגשית של החיבור. איך קורה המהפך מההבנה השכלית להבנה רגשית של החיבור?

המהפך קורה בצורה שונה בין בני אדם. יש כאלה שמתחילים להרגיש את המעבר לזה בצורה חלקה, ויכול להיות במצב מאוד פתאומי על ידי איזה מעשה טראגי יכול להיות. יש ויש. יש כאלו שצריכים דווקא לריב ביניהם כדי להתחיל להרגיש את השינויים האלה, ויש כאלה שמתקרבים בצורה חלקה, טובה, יפה.

שאלה: לאהוב את החבר ולאהוב את הזולת זה דברים שונים. יש קשר הופכי עם החבר אבל עם הקרוב אין.

"קרוב" זה לפי ההגדרה הרוחנית, עד כמה שהוא ברוח קרוב אליי.

תלמיד: אני הבנתי שהחבר הוא קרוב.

כן. קרוב הוא זה שמוכן להיות קרוב אליי להשגת המטרה העיקרית בחייו, המטרה הרוחנית, גילוי הבורא.

תלמיד: אמרת בתחילת השיעור שהקרוב והחבר אלו שני דברים שונים, כי עם החבר יש קשר הפוך, הפכי, ועם הקרוב אין.

הוא יכול להיות קרוב אליך מבחינה משפחתית, והוא יכול להיות קרוב אליך לפי המטרה הרוחנית.

שאלה: אתה מדבר על כך שהשינוי בתוך האדם יכול לקחת עשרים, שלושים, ארבעים שנה, מצד שני עוד כמה ימים יהיה לנו כאן אירוע. במה תלוי זירוז הזמן בקשר בינינו כדי לחדור מהרגשות הגשמיים לרגשות האמתיים?

רק במאמצים של האדם, במה שתלוי באדם, ובטבע שלו. ככל שהנשמה גדולה יותר, גבוהה יותר, קשה וחזקה יותר, כך יש לאדם קושי בהתקדמות הרוחנית, זה לוקח יותר זמן, זה תלוי יותר בזמן. אבל גם עשרים וגם שלושים שנה זה לא התנאי. אני צריך להשתדל, ואפילו אם אשיג אפילו קצת ובסוף החיים שלי, גם כדאי לי, כי אין דבר יותר חשוב מזה.

שאלה: מהי ההרגשה המיוחדת שאתה מדבר עליה ואיך להאיץ את הזמן כך שזה שלא ייקח שלושים שנה?

זו לא צריכה להיות הדאגה שלנו כי זו דאגה אגואיסטית נטו. אנחנו צריכים להחליף את המטרה שלנו ל"מתי יהיו מעשי כמעשה אבותיי", מתי אני אגיע למצב שהבורא דורש ממני. זאת אומרת, לא מתי אני אקבל רוחניות, אלא מתי אני אשיג מצב שאני משפיע לבורא, שזו הרוחניות האמיתית. אז אני צריך לבדוק מה נמצא בתוך הרצון שלי.

שאלה: כתוב בקטע "צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב". מה זה אומר שאהבה היא הדבר הנשכח מהלב, האם מדובר ברשימו והאם לחפש אותו בפנים?

אם הדבר נשכח מהלב או לא נשכח מהלב אנחנו צריכים לבדוק בתוך הלב, האם אנחנו שוכחים ממנו או לא, ולפי זה אנחנו צריכים לבדוק את החשיבות.

שאלה: אם כך אנחנו צריכים להגיע לנחיצות כזו שכל הפעולות שאנחנו עושים יהיו עבור האחרים, עבור החברים או החברות. איך להגיע לנחיצות הזאת?

איך להגיע לנחיצות הזאת אני לא יכול להגיד לכם. כתוב, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", כדי להגיע לכך שהחברים יהיו האנשים הכי קרובים בעולם, שהם יהיו הכי יקרים מכל אנשי עולם, ואחרי הבורא הם נמצאים בחשיבות מעל כולם בעיניך. זה מה שצריך להיות, כך צריך לתאר אותם לעומת כולם.

זה ודאי דוחה, ואתה לא רוצה לקבל אותם כך, אבל זה חייב להיות כך. אנחנו לא שמים אותם באותה רמה כמו קרובי משפחה, אישה וילדים, ודאי הורים ועוד, אבל בסרגל החשיבות נמצא הבורא ותחתיו הקבוצה.

שאלה: הבורא שולח יותר מחשבות לבריאות הרב מאשר לחיבור עם החברים והכנס. רציתי לשאול למה זה כך שאנחנו מתחברים ואתה חולה מאוד?

זה לא חשוב, תעזבו. תבינו את זה אחרי שנים.

שאלה: דיברת על כך שיש אנשים שיש להם קושי לגעת בחברים או לחבק אותם. מה הקשר בין התחברות ללב העשירייה לבין לגעת בחבר או לחבק אותו?

זה תלוי גם באופי הגשמי ולכן אנחנו לא מודדים את האדם לפי זה.

שאלה: בימים האחרונים דיברנו על לפתוח את הלב לעשירייה, והיום דיברת על כך שאני צריך לצאת מהלב שלי ולהתחבר ללב של העשירייה. מה ההבדל?

ההבדל הוא בין זה שאתה נכנס לתוך העשירייה לבין זה שאתה מושך את העשירייה לתוך ליבך.

תלמיד: כשאני נכנס לעשירייה זה אומר שאני יוצא מהאגו ואני משפיע לחברים?

כן.

תלמיד: וכשאני מכניס את העשירייה זה אומר שאני מתכלל איתם, עם התכונות שלהם?

כן.

קריין: קטע שני.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."

(הרב"ש. אגרת מ')

אנחנו רואים כאן עיקרון מיוחד מאוד. ככל שהלב יהיה יותר חזק, יותר אגואיסטי, יותר רחוק מאחרים, כך אדם יוכל לצאת מהאגו שלו. אחרי שבכל זאת יעשה פעולות של שחיקת הלבבות, כלומר על אף שהוא לא רוצה להיות מחובר עם אף אחד, אם הוא יעשה זאת כנגד הרצון שלו, בפעולות שבדרך כלל לא רואים מבחוץ, אבל כך זה קורה לו, אז על ידי זה הוא יוציא חמימות מליבו ויתחבר אליהם בדבקות אחת.

שאלה: יש לנו מקורות וקטעי מקור מאוד מאוד חזקים והדרכה צמודה כדי להגיע לאהבת החברים ומשם לאהבת הבורא, אבל שמעתי היום שמדובר על עשרים שנה. האם אנחנו צריכים להיות מספיק עצלנים כדי לחכות עשרים שנה, והאם הכוונה לעשרים שנה במובן קלנדרי או שהכוונה לכמות תיקונים שהאדם צריך לעבור עד שהוא יגיע לבנות את הכלי הרוחני הנכון?

לא, עשרים שנה זה לא אומר כלום, אלא כך אומרים. אבל אני אגיד לך, למדתי בבית ספר אחת עשרה שנים, אחר כך למדתי באוניברסיטה שש שנים, עשיתי דוקטורט במשך עוד חמש שנים, זה כבר מעל עשרים שנה. אז מה?

זאת אומרת אדם שרוצה להגיע למשהו, נניח להיות מדען, גם משקיע לפחות עשרים שנה, כך זה קורה בחיים שלנו, וכאן זה לוקח עוד יותר זמן עד שאנחנו מתקדמים. אבל זה לא עניין של שנים, כל רגע ורגע אתה מרגיש שאתה הולך לקראת המטרה. יותר, פחות, בעליות, בירידות, אבל אתה מרגיש שאתה משתנה. אומנם פעם לטובה ופעם לרעה אם אתה שוקל זאת כלפי האגו שלך, אבל זו דרכנו.

שאלה: אני מרגישה מאוד בודדה כשאני לא נמצאת עם החברות. וכשאני נמצאת עם החברות אז יש לי כוח לעשות כל דבר. האם זה סימן לחיבור?

כן, גם זה סימן לחיבור. תצליחי.

שאלה: הזכרת שהתיקון של הלב הוא בהתאם לדרישה של האדם. איזה סוג של דרישה אנחנו צריכות להעלות כדי להתקרב לחברים, דרישה לעלות מהלב, או דרישה להתחבר זו לזו, באיזו דרישה נכון לפנות לבורא?

העיקר זה להיות בחיבור בינינו שהחיבור הזה יהיה מתאים להגיש אותו לבורא. שהחיבור בינינו יהיה בשתי הידיים ואנחנו מציגים אותו כלפי הבורא שאנחנו רוצים לגלות אותו בתוך החיבור שלנו.

תלמידה: והאם זה הדבר היחיד שאנחנו צריכות להיות מרוכזות בו, לא לבקש את תיקון הלב אלא להיות מרוכזות בקשר אחת לשנייה, לאהוב אחת את השנייה?

לבקש את תיקון הלב כדי להיות בסוג קשר כזה בין הלבבות שבו יתלבש הבורא.

שאלה: איך נגיע להרגיש בבירור שהקשר בין הנשמות לעולם לא נעלם?

אנחנו עוד לא לומדים את זה.

שאלה: אנחנו שאלנו קודם איך אפשר לזרז את הזמן, מה האחריות שלי כדי להיכנס ללב הכללי של הקבוצה. האם יש אחריות בתור סביבה לתת לחברים להתפתח, מה האחריות שלנו בכנס הזה כסביבה?

גם מצד הקבוצה וגם מצד הסביבה בכנס - חייבת להיות אחריות לכלול בתוכנו את כל החברים שנמצאים איתנו, אחרת זה לא יהיה כלי שלם. אנחנו יכולים להגיע למיליון אנשים לכנס ולהסתפק בזה שיש בינינו עשרה שהם מחוברים וזה יהיה לגמרי לגמרי כישלון טוטאלי. אלא הנטייה חייבת להיות, לחבק את כולם, להצמיד עם כולם ומי שבא עכשיו מרחוק כביכול, הוא יכנס למרכז החיבור.

שאלה: אז האחריות שלי כסביבה זה פשוט לאפשר, לתת לכולם את החום להתקרב ולהרגיש שהם בבית?

כן, דווקא לדאוג שכולם יהיו במרכז החיבור.

שאלה: איך בדיוק לעבוד עם העשירייה הפרטית שלי בזמן הכנס?

אני צריך להיות בעשירייה הפרטית שלי כבר מוכן בתחילת הכנס - להמשיך איתה עם כל הכנס. במשך הימים של הכנס ולפני זה, אנחנו מתחברים עם כל חברי הכנס, זאת אומרת עם כל הכלי העולמי, לא אלו שבאו פיזית, אלא עם כל הכלי העולמי, יותר בחיבור. הכנס הוא לא פגישה פיזית.

תלמיד: בכנס עצמו אנחנו נהיה בעשיריות אקראיות, נתערבב.

כן, נכון. כך צריך להיות.

תלמיד: אז איפה העשירייה שלי נמצאת איתי - כל הזמן במחשבות בדאגות או שבכלל עזבתי אותה?

במחשבות, בדאגות מצד אחד. מצד אחר העשירייה שלך האקראית שאתה נמצא בה, ויכול להיות שביום אחד של הכנס אתה נמצא עם עשירייה אחת וביום שני עם עשירייה שנייה ויכול להיות אפילו בכל שיעור - יש ארבעה שיעורים - אתה נמצא כל פעם בעשירייה אחרת, וכך אנחנו מרגישים את הערבוביה יותר ויותר שלמה.

תלמיד: ובמהלך הכנס נניח, אם יש הזדמנות, יש לנו הפסקות, לפני שמתחיל הלו"ז, בסוף הלו"ז יש זמן, בזמנים כאלה שיש הזדמנות נניח להיפגש עם העשירייה הפרטית שלי, זה מומלץ לחזור אליהם, לא לחזור אליהם, לעשות איזה סיכום איתם, לפתוח איתם את היום, בהפסקה?

תנסו, אני לא יכול להגיד. תנסו. זה תלוי מסך כול היחסים שיש ביניכם. יש שם מגוון שלם של יחסים. אני לא יכול להגיד למי כדאי, למי לא. אני לא הייתי נפגש עם העשירייה שלי הקבועה, אלא הייתי נכנס לתוך החיבור שעכשיו הזדמן לי בפגישה ראשונה, בין פגישה ראשונה לשנייה, בתוך השנייה, בין השנייה לשלישית, אני הייתי ככה עובר את כל המצבים האלו, סופג אותם כדי שאחרי זה אולי להוציא מזה איזה עיקרון.

שאלה: בהתכללות הזאת, מה יעזור לי לחבר כל מיני התנהגויות וכל מיני חלקים מעל האגו שלי?

אתה תרגיש. אנחנו חושבים שעל ידי זה שאנחנו מתחברים לאחרים אנחנו מחברים את האחרים, זה לא נכון, אלא אנחנו מחברים את החלקים שבנו לחיבור אחד. אנחנו הופכים את עצמנו למקום החיבור בזה שאנחנו רוצים לחבר נגיד קבוצות אחרות.

שאלה: בשפשוף הלבבות כשיש כל הזמן דחייה שמשפיעה עלינו, איך להגיע בכל זאת להרגשת ניצוצות של אהבה ולתחזק את ההרגשה הזאת?

אני חושב שתשובה על זה נקבל במהלך הכנס. אם בצורה כזאת מתחברים הניצוצות, אז באיזה אופן הם מתחברים, איך אנחנו ממיינים את הניצוצות האלה ומתחילים להבין שהם כבר מחוברים בתוך איזושהי מערכת. את זה אנחנו נרגיש. עלינו להרגיש בתוכנו את הופעתה של המערכת שדומה למערכת האינטרנט שקיימת בעולם.

תלמיד: האם אפשר להגיד שאוסף הניצוצות האלה הוא הבורא?

לא, הבורא הוא המחשבה שמנהלת את הניצוצות.

שאלה: החלקים האלה בתוך האדם כשהם כבר מאורגנים, האם הוא יכול להשתמש בהם כדי להגדיל את החיבור ולחבר את החלקים שעדיין לא מחוברים?

כמובן, אבל בראש ובראשונה הוא צריך לחשוב על הקבוצה שכרגע הוא נמצא בה, אפילו אם היא לשיעור אחד בלבד.

תלמיד: אני מדבר על הקבוצה הפנימית בתוך האדם, האם אצלנו צריך להיווצר מעין גוש, צבא כזה שלא היה קודם?

זו כל הקבוצה העולמית שלנו שעומדת מאחורינו ומחזיקה אותנו. אתם תראו ותרגישו איך כל זה עומד מאחוריכם.

תלמיד: כי בכל זאת יש הבדל כשמישהו עומד מאחוריך או שאתה מנסה לעשות משהו לבד.

זה תלוי במי שאתה.

שאלה: איזה פעולות מובילות לשפשוף הלבבות? האם יש איזו טקטיקה לבצע את זה כדי לדבוק בזה?

כן ולא. בדרך כלל זו התקרבות. אבל יש אנשים שהם מאוד מאוד קשים, ואפילו אם מבחוץ, מרחוק הם רוצים להתחבר זה עם זה, אז הם מרגישים עד כמה הם נמצאים בחיכוך. אבל יוצאים הרבה ניצוצין אפילו אם הם בחיכוך, ואז יש תועלת גדולה מההתקרבות הלא מוצלחת שלהם כביכול. ויש שהם ההיפך, הם מתחברים וטוב להם ומרגישים קרוב, מוכנים להתחבק, אבל תועלת גדולה אין מזה, כי לא יוצאים ניצוצין מהחיכוך שלהם, הם לא עובדים למעלה מהחיכוך, למרות הדחיות, לכן יש ויש. צריכים ללמוד את זה.

שאלה: כאשר חבר נוסע לכנס והוא נמצא בפתח תקווה, הוא מפחד לאבד את הקשר עם העשירייה שלו ולכן הוא כל הזמן נמצא בקשר טלפוני איתה. רואים את זה אצל הרבה חברים שיושבים באולם ומשתמשים בטלפון כדי להיות קשורים לעשירייה המקורית שלהם. לכן כדאי אולי לנתק את הקשר הטלפוני. איך לבחור נכון?

תבחרו ביניכם, בעצמכם. אני לא יכול להכתיב את מה שמרגיש הלב.

תלמיד: איך עלינו להתנהג בצורה נכונה? אנחנו נמצאים בעשירייה, יש את החבר שלנו שנמצא בכנס, איך לא נאבד אותו?

אם הם מרגישים שטוב יותר בעבורם להיות מחוברים ביניהם, אז שיהיה ככה. ואם הם מרגישים שהחבר שנסע מהם הוא למעשה מחובר איתם, אז הם רוצים דרכו, דרך הצינור הזה, לקבל עוד תוספת של הרגשות רוחניות ולכן הם לא מנתקים את הקשר איתו. הלב צריך לענות על זה.

תלמיד: תודה, אלו בירורים מאוד נעימים, הרגשות טובות סביב זה.

זה נכון.

שאלה: מה אתה ממליץ לתלמידים חדשים בכנס, האם להישאר עם העשירייה שלהם או להתכלל עם כל הכלי?

איך שהם מרגישים. יכול להיות שכדאי להם להישאר עם העשירייה הקבועה שלהם שנמצאת איתם בקשר אלחוטי.

שאלה: קודם תיארת תמונה רגשית מאוד, כמה פעמים דיברת על כך שאחרי כמה שנים ביחסים בעשירייה, אני מתחיל להרגיש מה הסיבה לאותם היחסים קשה להרגיש את זה, אבל הסיבה הזאת למעשים של החברים, כשמגלים אותה היא על מנת להשפיע?

זה כבר האור מהמדרגה הבאה העליונה יותר חודרת למדרגה הנוכחית שלך, למרות שאתה קשור עם החברים האלה באותה הרמה הקודמת אבל אתה כבר מתחיל לקבל הארה מהמדרגה הבאה. זה מה שמתחיל להיווצר, זה עובר ממדרגה למדרגה.

תלמיד: המעבר הזה הרגשי, הפריצה הרגשית הזאת, האם היא קשורה לכך שאני מגלה בחברים שהם כבר נמצאים בעל מנת להשפיע?

אז, כפועל יוצא מזה, שחודר קצת אור מהמדרגה שלהם, אתה מתחיל לגלות את היחס שלהם, את המדרגה שלהם. זה לא אומר שהם גבוהים ממך, אלא זה אתה מרגיש אותם כגבוהים ממך.

תלמיד: לא פעם שמענו דוגמה שאנחנו לא מרגישים את הבורא בצורה ישירה כמו שאפשר להרגיש דרך מכשיר, שמראה לנו תנודות, זו הארה עליונה שמגיעה אלינו?

כמובן. אנחנו אף פעם לא מרגישים את הדבר בפני עצמו אלא רק את השפעתו עלינו.

תלמיד: ואם אנחנו מתארים את זה במוח זה כל כך פשוט, אז מאיפה יכול הבלבול הזה?

הבלבול עובר והכל הופך להיות פשוט, לכן אנחנו קוראים לזה "אור פשוט".

שאלה: אם חבר פותח את הלב או שואל שאלה, יותר קל להרגיש אותו, אבל איך להרגיש חברים שקשה להם לפתוח את הלב אז קשה להרגיש אותם?

זה ודאי. אבל אתה צריך להסתכל עליהם בצורה קצת נדרשת יותר, פנימית יותר, של חוקר יותר, למה הוא ככה, מה קורה לו? כי זה תלוי בטבע הבהמי. יש חבר שאם נניח כואב לו משהו, יש לו איזה פצע, אז הוא כל הזמן הולך ובוכה ואתה רואה שכואב לו. ויש אנשים שיש להם כאבים גדולים מאוד והם לפי האופי שלהם מסתירים את הכאבים.

השאלה היא פשוטה, איך אנחנו צריכים להתנהג בינינו בחיים, להראות לחברים שיש לנו כאבים או לא? להראות להם שיש לנו כאבים כדי לתת להם הזדמנות להצטער יחד איתנו ולעזור לנו לצאת ואז נהייה בריאים ונעזור לכולם, או ההיפך, הם לא רוצים להראות לנו את הכאבים האלה שאנחנו לא נצטער, אבל בזה אנחנו עוצרים כאילו התיקון הכללי. יש כאן הרבה חשבונות. אז יש ויש, אנחנו צריכים ללמוד גם את אלה וגם את אלה.

אבל בכל זאת מי שמסתפק מידי ולא מראה את עצמו כלפי החברים, מאוד קשה להרגיש אותו, אתה צריך לעלות למעלה מהדרגה שלו ואז להתלבש בו כך שהוא לא ידע אפילו, כמו שהמקובלים עושים איתנו ואז הם מרגישים מה איתנו מה אנחנו ואז הם יכולים להשתתף איתנו.

תלמיד: אם אני מתסכל על האחריות שלי, אני צריך לנסות כמה שיותר לפתוח את הלב לחברים, לתת להם את האפשרות להרגיש אותי, ואת המצב שלי?

לא. זה כן ולא. אנחנו צריכים להיות כרגיל כמו לפי הטבע שלנו ורק בעניין אהבת החברים אנחנו צריכים להשתדל לפתוח את עצמנו יותר.

תלמיד: אם חבר עושה חשבון מה יש לי באמת לתת לחברים?

להראות לחברים שאני רציני בהשגת המטרה, אין דבר כזה שאני מוותר עליה, אני כל הזמן נמשך בדריכות אחריה ללא הפסקה.

שאלה: מה מאפיין אדם שמוכן לכנס?

כמו שעכשיו דיברנו, אדם שרוצה להיכנס לכנס הוא רציני, הוא רציני בהתנהגות חיצונית, פנימית, ביחס לחברים, וללימוד. הוא לא עושה חשבון עם עצמו ומה הוא צריך לעשות, אלא הוא עושה חשבון מה הוא חייב לעשות לחברה כדי לדחוף אותה קדימה ואז הוא עושה את זה. זה נקרא ב"רצינות". אם הוא לא עושה לפי האופי שלו באותו יום, במצב רוח, אלא לפי מה שהחברה זקוקה.

שאלה: מהי העבודה של שחיקת הלבבות?

שאני משפשף את הלב שלי, כמו שאני לוקח אבן ומשפשף אותה על נייר זכוכית, כמו שראית איך עושים עם אבנים יקרות, שיש להם דיסק מנייר זכוכית, הם משפשפים עליו, שמים את היהלום כאן בקצה, ואת הקצה הזה הם שמים על תקליט שמסתובב, וכך היהלום הזה משתפשף וכך כל הזמן מודדים אותו עוד קצת, ועוד קצת, עד שהם משיגים את הדיוק הנכון. כך משפשפים את הלב.

תלמיד: בקשר שלנו עם החברים.

כך בדיוק מודדים אותו בקשר כלפי החברים.

תלמיד: איפה נמצא היהלום?

היהלום נמצא בתוך הרגש שלך, בקצה הרגש שלך, ואתה רוצה להביא אותו להרגיש את החבר. ואז אתה מודד אותו, ורואה אם הגעת לזה שאתה מרגיש אותו או לא, יותר או פחות.

שאלה: מה זה אומר לכלול את כולם, הרי האגו מרגיש רק את עצמו. האם זה אומר לתת יגיעה בתפילה שהבורא ייתן לנו חיסרון עם הכוונה הנכונה לכלול את כולם?

השני הוא נכון. אני רוצה שהבורא ייתן לי חסרון ורצון להרגיש את כולם.

תלמידה: לבקש ממנו.

כן. אני מבקש ממנו שייתן לי רצון וחיסרון להרגיש את כולם.

תלמידה: איך אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים את הבורא, האם יש סימן לזה?

לא. אין. כשאנחנו נולדים האם אנחנו יודעים מה זה נקרא להרגיש טעם חלב, בשר, משהו מתוק, משהו חמוץ? לא. אנחנו טועמים קצת כשנותנים לנו לטעום ואז אנחנו לומדים שזה נקרא חמוץ, אני לא רוצה את זה. אחר כך מתוק, אני מרגיש שאני רוצה את זה.

כשאנחנו מגיעים לישיבת חברים, לכל מיני כאלו היכרויות בינינו, אז אומרים לי, אתה צריך לאהוב את העשירייה הזאת, זה נקרא שאתה מגיע לאהבת חברים, הם בשבילך חברים, שאתה לא בדקת אותם ואתה לא בחרת אותם אלא רק לפי המטרה הרוחנית. והם בכלל לא מוכרים לך. ולפי הפרצופים שלהם אתה לא היית מסתכל עליהם, יש להם כאלה פרצופים, אחד נראה לי כעבריין והשני כשקרן והשלישי שודד והרביעי הוא בכלל ל"ב האבן כולו וכן הלאה.

ואני מגיע ואומרים לי, זה נקרא חברה שאתה צריך לאהוב אותם. אף פעם לא אהבתי את אף אחד מהם. ואז אתה מתחיל לאהוב אותם, להתקרב אליהם, על אף שאתה לא רוצה, למרות שאתה לא יכול, תעשה לך רשימה על הקיר, 1, 2, 3, 4, עד 9, העשירי צריך להיות אתה. האם כולם הם חשובים ממך? מהראשון ועד התשיעי. האם אתה אוהב אותם ועבור מה אתה אוהב אותם. תנסה. וכך אתה תתחיל להתקרב ולראות, למיין, בשביל מה אתה אוהב כל אחד ואחד.

שאלה: רב"ש כותב על שחיקת הלבבות, ואנחנו מבינים ששחיקת הלבבות היא כמו שחיקת אבנים. כתוב שכתוצאה מזה יוצאים הניצוצות ועל ידי אותם ניצוצות אפשר להתקדם מבחינת אהבה ורוחניות בתוך המערכת, בתוך העשיריות, בכנס. מהם הניצוצות האלו?

ניצוץ נוצר כאשר אני לוקח חתיכת אבן ומכה איתה על משהו קשה, נניח אבן על אבן, ומשני גופים קשים יוצאים ניצוצות.

תלמיד: מה אני אוסף, מה קורה מהניצוצות האלו?

מהניצוצות האלה אתה יכול להדליק חומר דליק.

תלמיד: ומה הם הניצוצות האלו בתוך העשיריות?

כשאתה נפגש עם החבר שהוא קשה כמוך, אז ביניכם יוצאים ניצוצים.

תלמיד: אין פחד שנגיע לאיזו מריבה קטנה בינינו, לוויכוח?

ודאי שיהיה וויכוח.

תלמיד: איך יוצאים ממצבים כאלו?

"על כל פשעים תכסה אהבה". אתם יכולים להתכסות מאותם הפשעים תחת שמיכה אחת וכך יהיה לכם חם.

תלמיד: בכנס נמצאים הרבה אנשים, יכול להיווצר מצב שיש ויכוח בתוך העשירייה וצריך לעבוד על זה?

לא, אף אחד לא מתחיל בוויכוח ולא גומר בוויכוח.

תלמיד: האם ניתן להגיע לניצוצות בכנס?

כן. אנחנו חייבים להחליף את הניצוצין האלו לאש של אהבה. כמו שקורה לך עם אשתך, יכולות להיות מריבות עד השמים, העולם עוד רגע מתפוצץ, הכול רועד מהצעקות במשפחה, כמו שבטורקיה היתה רעידת אדמה, ואחר כך דווקא כשמתחילים להתחבק ולהתחבר זה עם זה אז במקום הוויברציות האלה נעשות וויברציות של אהבה.

תלמיד: נכון.

נכון.

תלמיד: יש ריב, ואחרי רבע שעה יושבים וצוחקים ואומרים, איך זה יכול להיות, על מה בכלל התווכחנו פה, פתאום רואים שאת הכול הבורא עושה, זה ממש משחק. אבל קשה לראות את השלב הזה, ולכן אני בכלל לא רוצה להתווכח, לריב, להתפוצץ, אני לא רוצה להגיע לזה.

אבל איך תרגיש מתיקות שבריב אם לא אספת את החסרונות האלה בזמן המריבה?

תלמיד: אתה צודק, אם אין מלחמה אין שלום. אבל צריך כוחות בשביל להתמודד כל פעם עם כאלה פיצוצים.

כל חכמת החיים היא איך אנחנו אוספים זה עם זה יחד, מחברים זה עם זה יחד, ויש בינינו תמיד השלמה ביניהם, גם שלום וגם אהבה יחד, אחרת לא תהיה שלמות העולם.

תלמיד: נכון. איך מקבלים את הכוחות האלה להתגבר על כל מיני מכשולים קטנים כאלה. אנחנו רואים שיש וויכוחים לפעמים, אחד נעלב, מישהו אחר לא קיבל את האוכל שלו כמו שצריך. איך מתגברים על זה, באיזו הרגשה אני צריך לבוא לכנס, באיזו מודעות אני צריך לבוא לכנס?

אתה מגיע לכנס כדי ללמוד איך מתחברים נכון עם כל הכלי העולמי.

שאלה: עוד כמה ימים מתחיל הכנס והרבה חברים מגיעים לכאן, הייתי רוצה לבקש את המחשבות של כל הכלי, שהם יצליחו להגיע ושתהיה להם דרך צלחה.

פעם נתת דוגמה שאנחנו צריכים להרגיש ביננו כדור פטל, האם הדוגמה הזאת אקטואלית היום?

כן, כמובן שזה אפשרי, אז היינו במצב שבו יכולנו להרגיש את הטעם של כדור הפטל הזה, וגם היום זה אפשרי, שכל אחד רוצה להעביר לשני משהו מתוק, נעים, חם. אנחנו יכולים להשתמש בזה, אפשר.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתחבר ולהביא את החיבור לבורא.

כן

תלמיד: הרגשת החיבור היא לא הרגשת הבורא?

לא, כי חיבור קורה בין חלקי הכלי, והבורא זה מה שממלא את הכלי.

תלמיד: אפשר להגיד שאני צריך להרגיש את החבר ואחר כך בתוך ההרגשה של החבר להזמין את הבורא, איך לתאר את זה?

שאני רוצה להרגיש את החיבור בשלמותו, ואז אני ארגיש עד כמה אני מתקרב לחברים, ועד כמה בתוכנו אנחנו משיגים את הבורא.

שאלה: האם קלות דעת הורסת את העבודה, ואיך עובדים כאנשים רציניים?

קלות דעת הורסת את העבודה מפני שאתה לא מתייחס ברצינות למה שהחבר מוסר לך, או שהבורא מעורר לך. לכן קלות דעת הורסת הכול, אתה לא מתייחס ברצינות למה שאתה מרגיש, מקבל. לכן צריך להיות מאוד רציני, ולהתייחס לכל דקה ודקה שאתה עובר בחיים כך, מה זה בא ללמד אותי? זאת השאלה שעליה אתה צריך תמיד למצוא תשובה.

שאלה: איך בכנס אנחנו הופכים את הניצוצות שבינינו לאש האהבה?

אם אנחנו רוצים שהניצוצות יהפכו לאש של אהבה, אז אנחנו צריכים להשתפשף בינינו ולהוציא ניצוצות, לא הסכמות. הניצוצות האלה בכל זאת מתרחשים בינינו, והניצוצות האלה הופכים לאש של אהבה כי אנחנו רוצים בזה.

נניח כך, לאישה ובעל יש איזו מטרה משותפת והם לא מרוצים זה מזה, אז עכשיו הם מתחילים בינם לבין עצמם להתנגד כאילו, להתנגח, לכעוס זה על זה, להתווכח זה עם זה, להתנגד זה לזה. ואז נניח משהו קורה להם, ובתוך אותו השפשוף ההדדי ביניהם הם מתחילים להרגיש שהוא קורה דווקא בגלל שהם קרובים זה לזה. זה מאוד חשוב להם, הם לא מזלזלים בזה שהם קרובים זה לזה, אלא להיפך, בזה שהם קרובים זה לזה הקרבה מתחילה לגדול.

אז מה יוצא פה? הם מתחילים מזה שהם נבדלים, שונים, מנוגדים, אבל קשורים זה לזה באופן הדדי כי אין להם ברירה. הם היו רוצים להתנתק זה מזה ולברוח זה מזה, אבל אחרי זה הם מתחילים להשתפשף, להשתפשף, להשתפשף, ובמשך אותם השפשופים הם מתחילים להרגיש שהם תלויים זה בזה, שהם קרובים זה לזה. ושבכלל השפשוף ההדדי הזה שלהם גם אם הוא היה צריך להביא אותם אולי לפיצוץ, להתפרצות והתרחקות, דווקא הוא מתחיל ליצור ביניהם מצב של חום וחמימות. והם כבר לא רוצים להידחות זה מזה, אלא הם כבר הולכים לגעת זה בזה בשפשוף אוהב, כי מתחילה להיווצר ביניהם אהבה. ואז הם מתחילים להעריך בצורה הזו את המצב הזה, ולהיות קרובים זה לזה.

אז זה ההבדל בין מצב של שנאה לבין מצב של אהבה, ולכן שני המצבים האלה קרובים מאוד זה לזה.

שאלה: האם אפשר לתאר בצורה ציורית את תהליך המאמצים שלנו לחיבור, שהם גורמים חום ומעלים אדים של "משיב הרוח ומוריד הגשם"¹?

דיברתי על זה הרבה ואני לא יודע מה עוד אפשר להוסיף. "משיב הרוח ומוריד הגשם", זה הכול בא מהבורא, מלמעלה, ואנחנו צריכים בין זה לזה למצוא את המקור שלו, של מוריד הרוח ומוריד הגשם, את הבורא עצמו.

תלמיד: זה מתוך מהמאמצים שלנו להתחבר ומהחיסרון?

כן. האהבה נמצאת בסיבה, מאיפה מגיע משיב הרוח ומאיפה מגיע מוריד הגשם.

תלמיד: והבקשה?

הבקשה באה מהנכונות שלנו. אומנם היא גם באה ממנו, אבל היא באה ממנו בהסתר עוד מקודם, ולכן הוא מתחיל להוריד גשם ולהשיב הרוח.

אם נבין שכל הדברים האלה בחיים שלנו מגיעים רק בשביל זה, כדי להביא אותנו בסופו של דבר לאהבה, אז בתוך האהבה שלנו נגלה את הבורא. זאת כל הסיבה לזה שהאדם נברא כזכר, כאישה, ויש ילד ביניהם, וכך הם צריכים לסדר את עצמם, שבדרך כלל כל מריבה היא בשביל הילד.

תלמיד: זה כמו שהסיבה לאהבה היא השנאה?

כן.

שאלה: איך לעזור לחבר שלא יכול להתמודד עם המצבים שהוא עובר בחיים, המצבים האלה מכניסים אותו לחרדה ופאניקה עצומה?

מצוין, זה מצוין שמצבים בחיים מכניסים אותו לחרדה ופחד. כל המצבים שאנחנו עוברים הם כדי שאנחנו סוף סוף נחליט מה אנחנו חייבים לעשות, מה עוד צריך לעשות, מה בסופו של דבר אני צריך לעשות, למה להביא את עצמי.

תלמיד: ואיך לעזור לחבר במצב הזה?

שיחפש הלאה, לעזור לו, לתת לו דוגמה. למה הוא חי? כמו שחי ארבעים שנה אז יעברו עוד ארבעים שנה ויגמרו החיים, מה התועלת? הוא חייב להיות בהחלטה רצינית. האדם חושב על יום המיתה מיום הלידה, למה? כדי לתכנן את החיים שלו, מה הוא רוצה להפוך להיות ביום המיתה.

שאלה: אנחנו בדרך כלל לומדים שבעשירייה צריך לבטא אך ורק אהבה, לבטל רק את האגו שלי, לא לבטא קשיחות, איך באווירה כזאת יכולים להיווצר ניצוצות? העשירייה שלי נניח לא אוהבת בכלל לברר משהו, כל החברות דורשות אהבה, אנחנו משחקות באהבה, אז איך יכולים להגיע לשחיקת הלבבות?

מצבי החיכוך נולדים רק כדי שנגלה על פניהם. אהבה זה כבר אש שלא יכולה להידלק אם לא יוצאים ניצוצים. צריכים להיות דווקא ניצוצים, ניצוצים יורדים כשמשפשפים שני דברים קשים שלא רוצים להיכנס לשום מגע יפה ביניהם, אז יוצאים הניצוצין והם מדליקים את אש האהבה. לכן אם אתן עושות רק דברים יפים, אהבה, הכול בסדר, זה טוב לבנות.

תלמידה: כלומר עלינו לברר באופן כנה, נגיד אם יש איזושהי בעיה?

הכול בנוי, כל הבריאה האמיתית בנויה על הרצון לקבל, על קושי, על סתירות בינינו לבורא, ולכן אין ברירה אלא רק בשפשוף בין שני דברים קשים, שמשם יוצאים הניצוצים עד שהם הופכים להיות לאור.

תלמידה: כלומר, עלינו לבטא איזשהו תכונות שלנו?

לא לשחק בבובות.

תלמידה: אנחנו איבדנו חברה כי היא לא החזיקה מעמד מהניצוצות האלה, ועכשיו יש פחד ואנחנו סגורות. לא כולן, אבל אני סגורה, אני פוחדת חלילה שנאבד עוד מישהי. מה עושים?

אני לא יודע. צריך לברר למה איבדתם אותה, ומה הבעיה ומה בכלל אתן רוצות מהחיים שלכן. זה דורש זמן. זה יכול לקחת אפילו כמה שנים, אבל אתן חייבות להתקדם קדימה וחייבות לקחת מהקבלה את מה שהקבלה נותנת ולא את מה שהייתן רוצות לקחת. אחרת אתן משחקות בבובות.

שאלה: למדנו על קיום אורות הנרנח"י בעולם העשייה. האם הניצוצות שיוצאים כתוצאה מהשחיקה בין האבנים קשורים לאורות האלה?

ודאי שכן. מהניצוצות האלה מתחילים האורות.

שאלה: איך להפסיק לשחק עם הבובות בעשירייה ולהתחיל את העבודה החשובה בחיבור, כי לא כולן יכולות להחזיק מעמד.

תתייחסו ברצינות יותר אחת לשנייה. אני לא אומר שאתן צריכות עכשיו לפתוח באופן מלא את הלב שלכן, אבל לכל הפחות יותר ברצינות ולהתייחס למטרה יותר ברצינות. למה? כי לשם מה אחנו מתקדמים.

תלמידה: איך לעזור לחברות שמרגישות בזה סוג של לחץ? בשביל חלק זה מצב נורמלי שצריך לברר, צריך להתעלות, למשוך את הבורא, ואחרות מרגישות את זה כלחץ, שהוא לא לפי התכונות שלהן. איך לא להזיק?

תחשבי כאילו את נמצאת במקומה, כאילו זו את.

שאלה: אמרת שאתה רואה בחברים תכונות מסוימות שקרובות אליך, למשל, אחד בהקשר לבריאות, השני שהוא המארגן וכן הלאה. ויש תכונות בחברים שהם לא קרובים אליי. מה לעשות איתם? האם לשים לב אליהם, או לעזוב ולעבוד עם אלה שנראה לי שקל לעבוד איתם?

תתחיל ממה שקל לך. כך זה בנוי בחיים.

תלמיד: ומה יקרה אז?

ואז יהיה לך ניסיון מצטבר ותוכל לעבוד עם אנשים חזקים יותר, מנוגדים יותר אליך.

שאלה: אנחנו מתקרבים לכנס ומאוד היינו רוצים לגלות עוד נפח של אהבה כלפי החברים, אבל אתה אומר שיכול להיות שבדרך לאהבה תתגלה השנאה. איך אנחנו בתנאים של הכנס הנוכחי, נגיב על זה ונתגבר על זה יחד עם החברים?

כשאתם מבינים שאתם חייבים להשיג אהבה, חייבים, זה אומר שאתם חייבים לשחק באהבה עד שתרגישו אותה באמת. ואני לא מדבר על אהבה בין גברים לנשים, אלא על אהבה גבוהה יותר מזו. היכן שאין בכלל שום קשר בין המינים, אלא רק בין החיות. מעניין אותנו החלק העליון הזה, לא אהבה מגדרית אלא נפשית. זה מה שמעניין אותנו ושום דבר חוץ מזה. ולכן אם אני מסתכל על מישהו, אני בכלל לא שם לב למגדר שלו או למין שלו. בכלל לא.

יש לפני עכשיו על המסך תמונות, שלמטה זה תמונות הקבוצות הנשיות ולמעלה קבוצות הגברים. אני מבין שהמתכנתים הם גברים ולכן הם חילקו את זה כך. אבל בגדול, ככה זה.

שאלה: אמרת שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו. אז מה האמירה הזאת דורשת מכל אדם שמגיע לכנס?

כל אחד שמגיע לכנס צריך להציג את עצמו גם כנציג של הקבוצה שלו. זה יוצא איך שהוא לא רוצה, בכל זאת אם הוא מגיע יש בו כבר רשימות, שהוא נרשם מכולם וגם מהקבוצה שלו במשהו. הוא קשור עם הקבוצה שלו והם קשורים אליו, ואז הוא מוסר להם והם מוסרים לו את ההתרשמות שלהם בצורה וירטואלית - כך הם קשורים.

נגיד, אתה מגאנה, אז אתה בשבילנו הנציג של הקבוצה שלך.

תלמיד: איך התמונה המשותפת שאנחנו צריכים לבנות, מייצגת גם את התלמידים שלומדים וירטואלית וגם את אלה שלומדים ונמצאים פיזית במקומות השונים ברחבי העולם?

כל אחד בכנס שלו צריך להרגיש, שהוא נציג של הקבוצה שלו והקבוצה שלו עם כל יתר הקבוצות שהוא יכול להיות קשור איתם, ואז הוא ישלים אותם במשהו. או בפנים מתוך הרגשה, או אפילו הוא יוסיף מתוך שאלה. כך צריך להיות.

שאלה: כשאנחנו מבצעות בירור ,אנחנו בדרך כלל רואות מצב מסוים וכל חברה תופסת את המצב בצורה אחרת. אני שומעת אותן, ומניחה את ההתרשמויות של כולן אחת על השנייה ומבקשת מהבורא לחבר את הכול לאחד.

כך הרצונות שלנו מעובדים בנו. הם רוצים ליצור קשר בין כל אותן המחשבות, הרגשות, השאלות שאנחנו הרגשנו, שספגנו לתוכנו ולתת להם מענה. לכן מה שקורה כאן זה הרבה מאוד שלבים של עיבוד מידע. שלבים רבים כאלה.

מידע קולי, מידע רגשי, מחשבתי, תפיסתי, הדדי. יש פה איזון חוזר שמתלבש על הכול. וכשהמידע שמגיע, הוא מגיע באופן בלתי פוסק. ולכן הדבר החשוב ביותר הוא אולי בהתחלה, או בסוף, או באמצע, אנחנו צריכים לקשור כל הזמן את המידע הזה בתוכנו, לעבד אותו מחדש ולשלוח חזרה כאיזון חוזר. כמו שאנחנו יודעים, שהאור שמתפשט עד המלכות וממנו עולה אור חוזר עד הכתר ולא להיפך.

תלמידה: כעיקרון, אני יכולה לשמוע סתירות?

בו זמנית את שומעת בעצם ניגודים, מכיוון שאת שומעת את עצמך ולא את החבר או החברה. אתם רוצים מלכתחילה לשלול את עצמכם או את החבר. אתם רוצים לחבר יחד מחשבות, מטרות של החבר ואת שלכם וכן הלאה. כלומר, מה שמתרחש פה זה עוד מלכתחילה איזושהי התנגדות והבנייה מתוכה בתוכך.

תלמידה: אבל העיקר בבירור הוא שאני צריכה לזכור שאני מקבלת כל דעה.

זה נקרא שאת עושה על עצמך צמצום, ואת לא רוצה לקבל שום תפיסה משלך אלא רק תובנות, תפיסות שנבנית איתן מלכתחילה, לכן צריך לעבור צמצום. וככל שהצמצום יהיה עמוק יותר, מכתר לחכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, מלכות, כך תוכלי לרדת נמוך יותר כדי לתפוס נכון את מה שאומר החבר שלך בכתר ותוכלי להבין אותו נכון. ולאחר מכן לבטא את זה עם כל הרצון ההפוך שלך, להחזיר ממלכות ליסוד, להוד, לנצח וכן הלאה.

תלמידה: אני שומעת כל אחד איך שהוא מבצע את העבודה הזאת, וכשאני אומרת מהלב את הדעה שלי, האם עליי להתרכז במה שיש לי בתוך הלב כדי לפתוח אותו ולא להמשיך מישהו אחר?

את חייבת בעבודה להמשיך מישהו אחר, להעביר אותו דרך ליבך, ואת הלב שלך לעבד ולהתאים תחת מה שאת מקבלת, ואז ייצא כאן באמת איזון חוזר, אור חוזר.

זו עבודה מאוד קשה, אבל היא היא מהות העבודה, זו עיקר העבודה שלנו. דווקא דרכה, כשאנחנו מתחילים לתפוס את הרשימות ואת כל מה שבכלל קיים בחכמת הקבלה, כשאנחנו מעבירים את כל זה דרך הלב, אז הלב שלנו משתנה והופך לכלי רוחני.

שאלה: כשאנחנו מגיעים לכנסים אנחנו משקיעים הרבה מאוד בהכנה, ואז אנחנו מוצאים שבמהלך הכנס לפעמים הכוח שלנו מתחיל לרדת, אנשים עוברים מצבים שונים, עליות, ירידות. איך לשמור על מינימום ירידות ולהשקיע את המאמץ המקסימלי כל הזמן?

לדבר עם כולם בין השיעורים, להשתדל לראות מה הם חושבים, ואז תקבל מהם שאלות, תשובות, התרשמויות, וזה ייתן לך רצון וחומר דלק לשיעור הבא, להחשיב אותו. כך אני ממליץ.

שאלה: מה ההבדל בין לשחק באהבה לבין לשחק בבובות?

זה לא שונה בשום דבר. יותר מזה אני אגיד לך, משחק בבובות הוא אמיתי יותר מאשר משחק באהבה, כי הוא טומן בחובו את כל הרגשות שיש לילד הקטן שמוטבעים בו מהטבע כיסודות להמשך ההתפתחות. כך שהכול קורה נכון.

תלמיד: אז מהי הסיבה לגדילה?

כי כל זה צריך להתפתח, מבובות להידמות למצב חי, למצב אמיתי.

שאלה: אנחנו קוראים הרבה מקורות של בעל הסולם, את הזוהר, מה צריך להיות הקשר בין החיבור שלנו בכנס לבין המקורות האלה?

אנחנו רוצים את המקורות האלה לגלות בפנים, מהי כל מילה, ברגש, בשכל, בהתקשרות בינינו, איך כל מילה מתממשת בנו. זה מה שאנחנו רוצים.

תלמיד: האם אנחנו רוצים בחיבור להגיע לכזה מצב בכנס שנרגיש את המקורות?

את המקורות לא צריכים כל כך להרגיש, גם אם לא מרגישים, אין שום בעיה.

שאלה: אמרת מוקדם יותר לנשים שמספיק לשחק בבובות, צריך בצורה הרבה יותר רצינית לברר, להגיע לשחיקה של הלבבות, ועם זאת נאמר לנו שחשוב לשחק באהבה, "עליכם לשחק באהבה ומספיק לשחק בבובות". ועכשיו חבר שאל מה ההבדל ואמרת שזה אותו דבר. אז האם להמשיך לשחק באהבה?

להפסיק לשחק בבובות בהדרגתיות ולהתחיל לשחק באהבה אמיתית, באופן מודע. באופן מודע הכוונה מעל הרצונות שלנו. הרצון שלנו הוא להמשיך ולשחק בבובות ואנחנו כבר רוצים לשחק באהבה אמיתית.

אבל במקום זה הגברים מחליפים את זה בכל מיני משחקים גבריים, והנשים מחליפות בכל מיני משחקים נשיים, קישוטים, שמלות וכן הלאה, ובסופו של דבר אנחנו לא משיגים את היחסים הנכונים, את ההערכה הנכונה והאהבה הנכונה זה לזה. זו הבעיה בכלל של כל העולם. בסופו של דבר היא נסגרת, או מסתכמת, בבניית היחס הנכון לבורא.

שאלה: איזה מאמץ נוסף בעשיריות היית ממליץ לנו לעשות עד הכנס כדי להגיע מוכנים, להרגיש שאנחנו משפיעים לבורא?

רק יחס בין החברים ויחס לבורא, על שני הדברים האלה אנחנו צריכים להשתדל לחזור ולדבר. לא להיכנס לוויכוחים, רק לבירורים פנימיים.

תלמיד: איך באים לידי ביטוי היגיעה, הבירורים?

תחשבו ביניכם, תדברו ביניכם.

שאלה: כשאני שומעת אותך אומר "תפסיקו לשחק בבובות", מה שאני חושבת זה שלפעמים אנחנו לא רואות את החברות בשיעורי הבוקר או בפגישות בגלל שאנחנו לא מחזיקות אותן מספיק חזק בלב שלנו וזה מה שמאפשר לנו להתפלל בתפילה קבועה לבורא. האם לזה אתה מתכוון כשאתה אומר להפסיק לשחק בבובות? כי זאת באמת עבודה רוחנית להחזיק חברה ולהביא אותה לבורא, ולא להתלונן עליה, כי אם אנחנו מחזיקים אותה זו עבודה אמיתית.

כן, את הטענות לבורא על החברות להחליף לבקשות עבור החברות ולאהבת חברות.

שאלה: במה תלוי המעבר בין משחק בבובות למשחק באהבה? האם זה מעבר מודע או שהבורא עושה אותו?

זה מעבר מודע והוא נקרא "גיל האהבה", או "גדילה באהבה", כשאני כבר לא רוצה לשחק בבובות, אלא אני רוצה לברר בתוכי את היחס האמיתי לשותף הרוחני שלי.

תלמיד: איך לבדוק שהחברים שלי מוכנים למשחק כזה?

הבדיקה היא בכך שאני מציב את עצמי במקום החבר ואני רוצה שהוא יתייחס אליי כך.

שאלה: במשחק באהבה צריך להיות מודעים שהכיוון בלב צריך להיות אהבה, ותמיד מתכוונים למטרה הזאת ומתקדמים אליה בזה שאנחנו מחזיקים זו את זו ביד, והשיטה כבר תעבוד עלינו מזה שאנחנו לומדים מקורות ונותנים לאור להשפיע עלינו וממשיכים לשחק באהבה. הבורא כבר יאפשר לנו ניצוצות ועלינו רק להתבטל אליו בערבות. האם זה כך?

הוא לא יצליח אם לא נעבוד פחות עם השכל ויותר עם הרגש.

שאלה: דיברת היום על שידור רצינות לחברים, ולפני כמה שנים בכנסי הערבה היינו עושים מעין תענית שתיקה, ולא היינו מדברים בשביל לשמור על הריכוז הפנימי במשך ימי הכנס. מה אתה חושב על דבר כזה בכנס הקרוב, זה מתאים?

אם יש לך על למה לשתוק אז תשתוק, כי אז אתה עסוק בשתיקה ופשוט אין לך מה להגיד מפני שאתה מלא מלא בשתיקה, במחשבות, ברגשות, בכל מיני חשבונות של השתיקה.

תלמיד: היינו עושים את זה ממש כהסכמה קולקטיבית.

אני מבין שזו היתה הסכמה קולקטיבית, אבל אם אתם מרגישים שזה הלחץ שלכם, בבקשה תעשו. אפילו לא יום שלם, תעשו עד הצהרים.

תלמיד: באמת רעיון מעולה, כי יש חברים שמאוד עוזר להם לדבר בין השיעורים, כמו שנתת עצה לחבר, ויש כאלה שההיפך, אז אולי באמת נעשה בחלק מהכנס.

טוב.

שאלה: אנחנו מרגישים שאנחנו כבר בכנס וכל מה שדיברנו על פתיחת הלב והרגשת האהבה, זה ממש מורגש כאן בין כולם, גם כשמדברים עם חברים מהעולם. שאלתי, איך אנחנו לא נרדמים בהרגשת האהבה הזאת, אבל ממשיכים בעבודה בדרישה ולא מרפים מהתפילה?

אתה צריך להרגיש חשמל באוויר.

תלמיד: מרגישים, מרגישים את הבערה הזאת.

אז בסדר, אז זה עוזר לך לא להירדם.

שאלה: אמרת לי בעניין אהבת חברים, שיש איזה עניין מאוד מאוד רגיש, שאפשר ליפול לקליפות ואיך להיזהר מזה, אבל פה כאילו הוא נקטע. איך לא נופלים פה?

קליפה זה מחשבה על עצמו.

תלמיד: אז איך אני עכשיו ניפגש פה עם החברים? פגשתי חבר שישר הלב נפתח ונהנה לראות אותו.

לא, זה לא אומר כלום.

תלמיד: איך את האהבה הזאת שאני מרגיש פה לחברים, אני משתמש בה בצורה נכונה?

הצורה הנכונה, שאתה מרגיש שאתה מתחבר בליבם ויחד אתם יותר קרובים לבורא.

תלמיד: זה תמיד המדד, לראות אם אנחנו עכשיו התקרבנו יותר לבורא?

כן.

שאלה: מה זה תענוג רוחני?

תענוג רוחני זה שמתגלה מילוי מהרצון להשפיע.

תלמיד: האם במחשבה שלי אני יכול למסור את הלב שלי לחבר?

תשאל את המחשבה שלך, מה אתה שואל אותי?

שאלה: אנחנו מרגישים את החשמל הזה באוויר ובכנס המתח יתחזק עוד יותר ויהיה ברור וגלוי. מה עלינו לעשות עם המתח הזה, איך להשתמש בו נכון?

נדבר על זה בסוף הכנס, אתם חייבים להבין בעצמכם מתוך מה שתעברו, איך להשתמש נכון בתוצאות שתקבלו.

שאלה: אם החיבור בינינו הוא כמו חשמל בין שני נוירונים במוח, אז איך אפשר להגדיל את הכוונה המשותפת של אהבה בינינו כדי שיהיה בה מתח גבוה יותר?

אני לא יכול לענות לך על השאלה שלך כי זה לא בדיוק כמו שני נוירונים במוח, כי במוח יש לנו קומפר, קופסה שהיא תמיד בחלק החיצוני והחלק הנוסף, הפנימי יותר של נוירונים שהיא בודקת מה הטבע שלהם ומוסיפה חוץ מהגודל גם את האופי של החיבור. בצורה כזאת אני לא יכול לענות לך, את צריכה לשאול בצורה שהיא מובנת לכולם.

שאלה: אנחנו מתכוננים לכנס הגדול הזה, מה אני צריך להבין מהבורא, מה הבורא רוצה ממני ומה אני צריך לעשות? כי אני יודע שברצון לקבל שלי אני חושב משהו אבל הבורא רוצה משהו אחר, אז אני רוצה לדעת איך אני יכול להרגיש את הבורא ואחר כך להביא לאיטליה את כל מה שאנחנו נאסוף כאן?

אתם צריכים למלא את הלב עם אהבת חברים ולהביא את אהבת החברים הזאת לאיטליה, כך שיהיה לכם ברור מה אתם מביאים ומה אתם רוצים למסור לחברים. ואחר כך החברים באיטליה צריכים להכין את עצמם לקבל מהכנס, ולקבל מכם, שחוזרים מהכנס אליהם, את המילוי. ואני חושב שבהחלט זה יהיה דבר גדול. הקבוצה האיטלקית זו קבוצה מצוינת, גדולה, חשובה, היא מאוד חזקה, מאוד מיוחדת.

אני חושב שקבוצת אוקראינה עוד מעט תתחזק ותתחבר יחד, עכשיו יש להם שם תנאים חיצוניים שמפריעים להם לזה, זאת אומרת שהבורא בינתיים נותן להם תקופת דגירה, אבל אחר כך זה ישתנה, אני מקווה מאוד.

ובכלל, האיטלקים, הספרדים, האנגלים מתחזקים קצת, והעיקר זה האוקראינים. אני מאוד מקווה. אני מאוד לא רוצה שקבוצת רוסיה תיפול, למרות שיש ביניהם כבר עכשיו חולשה גדולה עקב המצבים הפנימיים של המדינה. מה לעשות, הבורא במקומו יושב ורואה את כל הארץ. וכנראה שכך צריך להיות. אבל במקום שיש נפילה רוחנית, בסופו של דבר גם תהיה נפילה גשמית.

שאלה: אם אני מרגיש שיש חברים בעשירייה שאני מפגין כלפיהם אהבה, אבל הם לא מגיבים לאהבה שלי כל כך, מה אני יכול לעשות במצב הזה? האם להראות יותר מידי אהבה כלפי החברים יכול לפגוע בחברים, ואם החברים לא מגיבים אני צריך להגביל את האהבה שלי ולהיות קר יותר כלפיהם?

לא. יותר קר אסור לך, אתה צריך לחמם אותם ולהשתדל שהם ירגישו שאתה ממש נמשך לכנס, שאתה נכנס לכנס.

שאלה: אתה אמרת עכשיו, איפה שיש ירידה רוחנית יש גם ירידה גשמית. מה הקשר בין השניים?

בדרגות התחתונות אנחנו מרגישים קשר גשמי, ובדרגות הרוחניות, אם נעלה אליהן נרגיש קשר רוחני. אם נעלה למעלה, נהנה זה מזה.

(סוף השיעור)

---

1. (תפילת מוסף שמיני עצרת)↩