שיעור בוקר 15.9.18- הרב ד"ר מיכאל לייטמן אחרי עריכה

רב"ש ב', עמ' 787 "מהו השיעור של תשובה"

אתם דיברתם קודם על ביטול, ביטול כלפי חבר. דרגת הביטול מביאה לעיבור, לכן הפעולה הזאת היא העיקרית, בכלל בכל התהליך שלנו. אבל ביטול הוא נקרא כשאדם מגלה לפניו את האגו שלו כקיר, שלא נותן לו לעקוף, לחדור, אלא לא מסוגל לבטל את עצמו. ואז בצעקה הוא מתפרץ לבורא, אם הוא מבין שזה חשוב.

איך מבין? כשהחברה מביאה לו חשיבות בביטול, החברה מביאה לו חשיבות בבורא, החברה מביאה לו חשיבות בעזרת הבורא, בעזרת ה' לביטול עצמו, אז הוא דווקא דרך החברה חודר לבורא ומבקש, דורש בכל האפשרויות, בכל לשון כוח לבטל את עצמו, ואז מתחבר עם כולם ונעשה עובר. זה הביטול הראשון.

המימוש הוא תמיד בקבוצה על ידי כוח הבורא, ולפני זה חייב לראות שלא בכוחו בכלל לבטל את עצמו. אם עדיין מסוגל, זה לא נקרא ביטול. יוצא שהביטול הוא לא לבטל את האגו שלו, אלא הביטול הוא לבטל את עצמו כלפי הבורא שיעזור לו. וביטול האגו זה כבר תוצאה, כבר ביטל את האגו אפשר להגיד.

קריין: כתבי רב"ש כרך ב', עמ' 787, מאמר "מהו השיעור של תשובה".

מהו השיעור של תשובה

"הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". ויש להבין:

א. מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה "עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא.

ב. יש להבין זה שכתוב "כי כשלת בעוונך". משמע, שזהו הטעם למה התשובה צריך לעלות "עד ה' אלקיך". ויש להבין מהי השייכות זה לזה.

ג. יש להבין מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". מהי הכוונה "בעוונך". משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעוון של האדם. לכן הכתוב אומר לנו "כי כשלת". היינו, שהכשלון שלך בא "מעוונך", ולא מדבר אחר. אם כן, מהו הדבר אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו "מעוונותיו".

וענין כשלון, המשמעות היא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה דבר. כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל ע"י אבן שהיה בדרך, שהוא לא ראה ונפל. אם כן צריכים להבין, כאן ברוחניות, שקיבל נפילה, בטח שנכשל באיזה אבן, שהיתה באמצע דרך. לכן יש לדעת, מהי האבן שהאדם נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה. ובא הכתוב ואומר, שהכשלון היה מעוונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת. והידיעה זו אנו צריכים לדעת, כדי להיזהר מהאבן נגף. אם כן יש להבין, מדוע העוון של האדם הוא המכשול, שבשביל העוון שיש בו, הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.

והענין הוא, כי העוון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת. שאדם הראשון נולד מהול (אדר"נ ב', ה'). אלא אח"כ, ע"י החטא, הוא משך בערלתו היה (סנהדרין ל"ח). וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות (דף ו'), שענין "משוך בערלתו", הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות. וכשהוא נולד, לא היה לו את הערלה הזו. כי הגוף החיצון של אדם הראשון, אומר האר"י הקדוש, שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, הנקרא "מלכות הממותקת בבינה". וזה נקרא שנולד מהול.

וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי. וזה נקרא, שהיה משך בערלתו. כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". הכוונה היא על עוון שלך, הנמשך מחטא של עץ הדעת. זה נקרא "בעוונך". כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך מגדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך לעצמו בסיבת חטא של עץ הדעת.

וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא באמצע הדרך, הוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן. כמו כן בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה', הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון "אבין", שהוא רוצה הכל להבין, מה שתצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו.

ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.

ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.

ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין. ולא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את גדלות ה'. ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה. הלא אנו מבינים, כאילו חס ושלום, שהדרך שהבורא עשה, לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים. אם כן מדוע עשה ככה.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזו שהבורא עשה, שהעבודה שלנו תהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זו היא הדרך המוצלחת ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים.

אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחרת, היינו בבחינת ידיעה. שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכמו כן יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת אמונה היא הדרך הטובה ביותר ומוצלחת ביותר. לכן בחר הקב"ה בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה תהיה היכולת להאדם להגיע לשלימות המטרה.

ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעוונך" הוא בחינת גדלות של כלי קבלה, שאדם הראשון המשיך עליו מחמת חטא של עץ הדעת, יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין "כשלת בעוונך" ל"שובה ישראל עד ה' אלקיך"."

סדנה

למה הכלי שלנו חייב להיות כלי של אמונה? למה הכלי חייב להיות כלי של אמונה?

*

"ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע "עד ה' אלקיך". ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, כי עוון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל. לכן האדם, כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהי תשובה, אז אומר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל "ה' אלקיך". נמצא, שפירושו "עד", היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה"."

באיזה מצב זה קורה, מאיזו סיבה זה קורה שאדם פתאום מרגיש, פתאום מגלה שלעצמו לא כדאי לחיות? אלא למען מי? איך? מה הוא מחליף במקום זה?

*

"מה שאין כן אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה "תשובה". והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעוונך", שהוא הקבלה עצמית. כלומר, כי רק זה הוא הכשלון, שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה'. וממילא לתקן זה הוא רק עד שיגיע "עד ה' אלקיך", שכל מעשיו יהיו רק להשפיע, וזה נקרא "תשובה"."

כמה תשובות כאלה חייבות להיות לאדם בדרכו עד שמגיע לתשובה שלמה?

*

"ולזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע "עד ה' אלקיך". אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא אומר, שאינו כדאי לחיות. אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו. כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', בטח הוא חושב שתגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.

אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה. לפי הכלל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". ואם הוא עדיין לא זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, שכל כוונתו תהיה אך ורק לתועלת ה'.

וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וזה לשונו "הוא העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י. כי הן עומדות ברצון להשפיע. ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל שולט בו, כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד. ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים".

ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות לבחינת רזי תורה, ואם לא זכה, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה עצמית. הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק להשפיע. לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות, לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי", כמו שדברנו מזה כמה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזה"ק. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.

מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. אולם הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין של הכבדת הלב.

וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד. וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. אולם הילד מתחיל לבכות. הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.

וכמו כן בעבודה. מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר מטרם שהוא יוצא מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה אותו. זאת אומרת, אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבה, הוא לא רואה שום חסרון בעבודתו. וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים ממנו. הלא הוא מרגיש שהוא קרוב. והסיבה היא, היות שהוא הולך בתלם של הכלל, שהשכר הוא תועלת עצמו. אם כן, הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף. לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, וממילא הוא מרגיש לאיש שלם. נמצא, שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.

מה שאין כן בזמן שהוא יוצא מהכלל, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד. אז האם מתרחקת ממנו. כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע". אז המחשבות האלו מביאות לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להאם. אבל עוד הפעם מראים לו, שמתרחקים ממנו. וזה שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש בזה ב' פירושים:

א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה.

ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו."

אבל באמת הבורא מתרחק ומראה את זה שמתרחק. מה אנחנו בעצם עושים? הרי צריך להגיע לדבקות.

*

באיזה מובן הבורא התרחק ובאיזה מובן אנחנו מתקרבים? לא באותו הבחן הוא מתרחק מאיתנו, שבו אנחנו מתקרבים אליו. במה? על ידי מה הוא מתרחק ועל ידי מה אנחנו מתקרבים, ולמה זה משפיע על זה?

*

הבורא מתרחק על ידי זה שנותן לכל אחד הרגשת ריחוק אישית, אינדיבידואלית. התקרבות לבורא היא התקרבות על ידי אחד לשני למרכז העשירייה. איך זה מזמין את זה?

*

איך אדם מגלה שלהתקרב לבורא זה אך ורק דרך העשירייה? איך הוא מגלה את זה? כי מה שהוא שומע, את זה שומעים, אלא מגלה בלב, שזה מביא לו דחף דווקא לעשות כך.

תדברו יחד אם אתם לא יודעים, עד שפתאום תשמעו תשובה.

*

איזה חוסר אונים דוחף את האדם לפתרון הנכון? איזה סוג, אופן חוסר אונים, דוחף את האדם לפתרון הנכון?

*

מה אנחנו מבקשים, האם ביטול עצמי, התכללות בעשירייה, גילוי הבורא, דביקות בבורא, חיבור של כולם, מה אנחנו מבקשים? כשאנחנו מעבדים את כל הנתונים של חוסר האונים, לאיזו בקשה אחת אנחנו צריכים להגיע?

*

אם המטרה היא דביקות בבורא, למה הבקשה שלנו היא מספקת שאנחנו נבקש את החיבור, האיחוד, "ואהבת לרעך כמוך"?

*

תלמיד: אנחנו יכולים לשמוע את הפתרון הזה עשרות שנים, עשרים, שלושים שנה, שהפתרון הוא באהבת חברים, אבל למעשה זו דרך כל כך ארוכה וקשה לעשות את זה.

לא שומעים?

תלמיד: כן לא שומעים. אז איך בעצם לקצר שלושים שנה לצעד קטן ולחלק את הדרך כאילו לחתיכות קטנות?

זה גם כך מחולק.

תלמיד: כן, אבל עדיין זה לא מספיק, שלושים שנה יכול להפוך לשישים שנה, מלהתחיל לעשות את זה בפועל.

גם לששת אלפים.

תלמיד: האם יש לך איזו עצה איך להתחיל לדרוך על האגו?

לזרז את ההתפתות.

תלמיד: איך להתחיל לעשות את המהלך הזה בחתיכות קטנות?

דבר עם החברים איך אתם מזרזים את ההתפתחות. אתה לא יכול לקפוץ, לא יכול לעשות דילוג. יש דבר כזה אבל זה לא טוב וזה לא תלוי כל כך בנו. יש על זה רמזים וגם בעל הסולם כותב על דילוג המדרגות. כמו שבמצרים זה היה רד"ו שנים במקום ת' שנים.

מה אנחנו יכולים לעשות? רק על ידי הסכמה בינינו, בצורה מלאכותית שאנחנו נעורר זה את זה. זה משחק, תמיד לשחק במדרגה יותר גדולה. אנחנו מחליפים את המלכויות, הבורא מעורר בנו מלכות הטבעית, שבה אנחנו מרגישים שהטיפול שלנו על ידי המלכות דרצון לקבל נפסק, ואז אני נמצא בחוסר אונים, לא יודע מה לעשות, מה קורה, מה יהיה אתי. ואני נמצא בזה זמן מה, זאת אומרת, כאן צריכה להיות עוד איזו תקופה, יכול להיות יום יומיים, יכול להיות שבוע, ויכול להיות כמה דקות בלבד, עד שאני מעכל מה קורה כאן. זה הכול תלוי בסביבה, עד כמה נמצאות באוויר כל ההבחנות הללו שהן באמת עוברות על כולם.

אז אני מתחיל להרגיש מבפנים, זה מגיע כגילוי מבפנים, שזה הכול בא מהבורא, שזה בכוונה, כמו שאתם יודעים כבר. אני מתחיל להצדיק את העניין הזה, זאת אומרת, כבר יש לי איזה מקיף ואני מבין שזה מטרתי ואני חייב בצורה כזאת להגיע לפתרון, שאין לי ברירה, אלא רק מחסור אונים אני מתקרב. גם השאלה כאן ברגע זה, האם חוץ מזה שאני אולי מגלה שזה תלוי בחיבור שלי עם הקבוצה, האם אני פונה לקבוצה או עדיין אני עובר את הדברים האלה ככה איך שהם עוברים עלי. שוב ושוב, עד שבכל דבר מתמלאת הסאה משלו וכך מתקדמים.

יש כאן הרבה מאוד הזדמנויות לקצר את הדרך, הרבה מאוד. זה רק על ידי השפעת הסביבה, אין יותר. והשפעת הסביבה, זה שבצורה מלאכותית אנחנו צריכים להשפיע זה על זה, ממש לדבר כל הזמן, רוצים או לא רוצים, לשחק, כמו שחקן. שחקן שיש לו עכשיו איזה תפקיד על הבמה, האם בא לו לעשות את זה? אלא יש תרגילים שאיתם הוא נכנס, מכניס את עצמו לתפקיד ומשחק אותו. ככה זה, זה המקצוע. גם אצלנו, זה המקצוע. אין מה לעשות.

אלא "אנחנו אנשי אמת, אנחנו לא רוצים, עד שאני ארצה באמת", אתה לא תרצה. בטבע שלך אף פעם לא תרצה את זה, להשפיע, להתקרב, לאהוב, לדאוג, ודאי שלא. אלא מה שעושים בכוח, זה כמו כל הרגל, זה נעשה אחר כך טבע שני. ועדיין בזה אנחנו מאוד חלשים, לא רוצים, מתנגדים, עושים דווקא, אנחנו מפנקים את עצמנו כאילו, "אני לא יכול, לא נורא, לא ככה". החברה לא דורשת מכל אחד, ויש כאלה שאפילו מזיקים לזה וגם החברה לא דורשת, אלא יש כאלה שעוד הולכים אחרי אלו שהם ממש עבריינים, שמושכים מהחיבור. זה העיקר.

החברה צריכה להיות מאוד מאוד רגישה לכל סימן אגואיסטי שיש בכל אחד, וכנגד זה, אם זה מפריע ממש לחיבור, לא לעזוב את זה, לא לעזוב. עבודה רוחנית היא עבודה קבוצתית. אין כאן ג'נטלמניות, אין כאן להתייחס בכפפות זה לזה. כי אם זה דבר באמת חשוב ובו תלויים החיים שלי, ויותר מהחיים, החיים הרוחניים שלי, אז אין זמן ואין מקום לפיוס ולהסכמה ושיזרום על מי מנוחות, אלא התקפה.

שאלה: הוא כותב פה על אבני נגף בדרך. אחד מאבני הנגף הרציניים בכל התהליך שלנו, זה "צרת הרבים חצי נחמה". כי אדם שרואה שאצלו לא פחות ממה שלאחר, אז הוא כבר רגוע. איך להפוך את הצרה של החברים?

לכן רב"ש כותב שאנחנו צריכים לשחק אחד כלפי השני שאני כבר הגעתי לרוחניות, נמצא בדרגות רוחניות, בדבקות בבורא. אתה חייב כך להראות לחברים שכאילו יש לך, הם ישחקו לפי זה, ואז יהיה לך דחף.

תלמיד: יכול להיות שלא בניתי את השאלה נכון. בצרה של החברים, איך אנחנו יכולים לא להרגיע את עצמנו שיש אצלי פחות צרות ממה שיש לו, ולחיות עם זה כאילו זה בסדר, כי זה באמת חצי נחמה. אלא ההיפך, שהצרה של החבר שתהיה כמו הצרה שלי. זה מה שאני רוצה.

בסדר, אבל איך תעשה את זה? אם יש איזו בעיה לחבר, אז שאתה תצטער על זה. לזה אתה מתכוון?

תלמיד: לא להצטער, אנחנו מדברים עכשיו על זה שיש כל מיני דברים שמפריעים לנו לחיבור.

אני מדבר מצד הטוב, לא מצד הרע. כל אחד חייב להעיר לשני, להראות לו בלי מילים, אלא בכל מיני הבעות חיצוניות שהוא נמצא בדרגה גבוהה, ומתקדם מלא בכוח השפעה, מלא בכוח אמונה, וכך לעורר אחרים לזה. קנאה, קנאה, לא חשוב מה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להראות. זה נקרא "משחק". ילדים שמשחקים, על ידי זה הם גדלים. אנחנו לא משחקים, ולכן לא גדלים.

ומשחק חיובי. זה שזה מעורר במישהו הרגשה שלילית, בסדר, לא חשוב, על ידי זה לומדים. לומדים רק מתוך קנאה. ילדים מסתכלים על הגדולים, מסתכלים על הילדים האחרים. כשאתה מוסר את הילד שלך לבית הספר אתה בודק איזה בית ספר זה, האם יש שם ילדים חזקים בלימוד, האם המורים הם כאלה, וכן הלאה. הכל תלוי בסביבה. וכאן הסביבה היא כזאת שאני לא הייתי מוסר לכאן נניח את הבן שלי. זאת אומרת, לא הייתי מוסר מישהו יקר להתפתח כאן, למה? כי אני לא רואה שיש כאן תנאים לזה.

שאלה: איזה פעולות אגואיסטיות אני יכול לעשות שמפריעות לחיבור?

זה לא אכפת לי. אנחנו לא עובדים כדי למחוק משהו, אנחנו עובדים כדי לקבל משהו. חכמת הקבלה היא לא מוחקת אגו, היא לא מוחקת רצון לקבל, אנחנו בכלל לא פועלים לזה. אנחנו פועלים תמיד איך להתקשר יותר להשפעה ולחיבור, דרך זה מגיע מאור המחזיר למוטב והוא מסדר. המאור הזה הוא יודע מה להוריד ומה לא להוריד, באיזה צורה, באיזה קצב, באיזה סדר.

תלמיד: דיברת קודם על פעולות אגואיסטיות שאסור להשלים איתם. אז אני מנסה להבין, על איזה סוג פעולות מדובר?

שליליות, שאדם מראה לחברה התנהגות שלילית.

תלמיד: שהוא לא מקבל את הדרך?

לא מקבל את הדרך, מזלזל, קלות ראש. קלות ראש כפי שכותב רב"ש היא הורסת הכול, וכן הלאה. עם זה, אם אני רואה דברים כאלה, אני חייב לסלק את זה, עד כדי שאני מסלק את האדם. אנחנו צריכים לדאוג לשלום החברה, בה תלוי הכול.

תלמיד: מה זו "החברה דורשת"? אם אני רואה חבר שמזלזל, או אפילו לא מזלזל, אלא נניח עושה טובה בסדנה. מה אני צריך? לתת לו רק דוגמא, להעיר לו?

כן, כל הזמן לתת דוגמאות. אפילו שאין חברים מסביבך, אתה צריך לשחק בזה שאתה גדול. אבל כל הזמן לראות מה זה נקרא "גדול". לרצות להיות גדול כמו ילד.

תלמיד: זאת אומרת, אני לא נכנס שום דבר לחבר. אני לא יודע מה המצב של החבר מבחינתי.

זה לא חשוב לך, אתה לא תדע. כי אין חבר, יש כאן בורא שמציג לך כול מיני כאלה צורות.

תלמיד: אז מה זה "להוריד כפפות"? אני לא יכול להגיד שיש פה איזה חבר שהוא במצב כזה או אחר. לא יודע. אין לי שום דבר כלפי החבר להגיד שהוא מזלזל או לא מזלזל, או מתנהג ביחס אגואיסטי כזה או אחר, אלא רק אני. רק לתת דוגמא.

אתה רואה חברים שהם כולם מעוררים אותך, שכולם נותנים לך הרגשת גדלות, רוחניות, דרך וכן הלאה?

תלמיד: חלק כן, חלק לא.

אז זה לא בסדר. אתה צריך להראות להם מה לעשות, אתה אפילו יכול לדבר איתם על זה, כי אתה תלוי בהם.

תלמיד: להעיר להם על זה, לדבר איתם על זה, להגיד להם או לא להגיד להם כלום.

כן להגיד, אתה יכול להגיע לחבר ולהגיד, אני לא מתפעל ממך. אני חייב להתפעל ממך, כי אתה נמצא בעשירייה שלי. אני רואה שמחבר אחד אני מתפעל, ומחבר נוסף אני גם מתפעל, וממך לא. תעיר לו על זה, ואז נרגיש אחריות זה כלפי זה.

אבל אנחנו משתדלים למחוק את הדברים האלה. יש הרבה אפשרויות למחוק, כמו "זה הכול בורא, הוא מופיע לפנינו, חוץ ממנו אין כלום. יש השגחה כללית, ויש פרטית שאתה חייב כך לדרוש.

שאלה: עושים את זה בעשירייה, או שפֹּה מול כל הקבוצה, חמש מאות איש?

מה זה חשוב, גם מול חמש מאות איש. אני לא יודע, בסך הכול צריכה להיות אווירה כזאת שתיתן לך גדלות, איפה נמצאים, איך מתקדמים, שאני חייב לבטל את עצמי כלפי הקבוצה.

תלמיד: אבל יש בחמש מאות איש, חלק כן וחלק לא.

תעבדו על כולם, כי הכול מחליש בסך הכול את החברה. בסך הכול, זה מחליש. מה, לא אכפת לי מה קורה שם בקצה השני של החדר? ודאי שכן.

שאלה: לדרוש מהחברים בעצם זה בסופו של דבר לדרוש מעצמך, מה שאומר שזה מאוד נוח לחברים להשאיר את זה במצב כזה של קיפאון. מה עושים כדי לצאת?

אז אני אומר לך, יש לכם הרבה תירוצים איך לא לסדר את החברה. "מה, זו חברה? אני רואה את עצמי, אני רואה העתקה מעצמי", אני גם יודע לתרץ, מה אתה חושב? "ואני רואה את הבורא שמופיע בפניי, כך הוא רוצה שאני אראה אותם, אז אני צריך לתקן את עצמי בלבד ואותם לא", אם כך, מה החברה? מה נקרא "השפעת הסביבה על האדם"? שרק אני נשאר מול הבורא? לא. הסביבה נמצאת בינינו.

תלמיד: החלק שדורש בעצם הוא חלק מזערי ביחס לסביבה כולה.

השאלה היא פשוטה, אם זה מביא אותי למאמץ, לסֵדר חברתי, לכל הדברים האלה, או שאני מחפש כאן איזה תירוצים ועוזב כמו שיש?

תלמיד: אנחנו לא מחפשים תירוצים, מחפשים להתקדם, בשביל זה אנחנו כאן.

אז למה אתה מביא לי כאלה, כל מיני דברים? בסופו של דבר אחרי כל הבירור שאתה רוצה להביא לי, זה מחייב אותך לשפר את החברה או לא?

תלמיד: ודאי שכן. אני רוצה לתת דוגמא, אני רוצה להיות חלק פעיל בחברה, אני רוצה לעשות, אבל כשאתה חלק קטן בתוך החברה, מה הכוח שלך לעומתה.

[הנה] עוד תירוץ אחד.

שאלה: אני קצת מבולבל. ביום חמישי בשיעור זוהר, שמעתי אותך אומר, אנחנו צריכים לרצות גילוי הבורא. והיום אמרת בשאלה האחרונה, שמטרת הבריאה היא דבקות בבורא, ובתחילת השיעור אמרת שהרצון שלנו צריך להתבטל כלפי הכוח העליון.

ואחר כך אמרתי שצריכים להתבטל כלפי החברה, סביבה, במקום הבורא.

תלמיד: בדיוק. יש מקום שאני צריך לדפוק בו, איזו נקודה, רצון ממש כאילו חזק, חיסרון חזק, וקצת מבלבל איפה זה בדיוק?

אני אתן דוגמא. אני רוצה להגיע לאיזו מסיבה מפני ששם יש מישהו שאני מאוד רוצה לראות, ולראות אותו אני יכול רק אם אני מגיע למסיבה. אז לְמה אני משתוקק? אני עושה מאמצים להגיע למסיבה, או לראות אותו? [אני רוצה להגיע] למסיבה, כי שם הוא בטוח נמצא. הבורא נמצא בתוך הקבוצה, גמר התיקון נמצא שם, הכול נמצא שם, אז לְמה אני צריך להשתוקק? לפי הכלים, לפי הרצונות, אנחנו כולנו רצונות, אנחנו צריכים להשתוקק רק לתיקון הרצונות, שהרצונות האלו יתגלו בצורה כזאת שהבורא יתגלה בהם, יותר ויותר פנימה עד שמתחילים לגלות אותו בנפש רוח נשמה וכן הלאה.

במילים אתה יכול להגיד, כן אנחנו משתוקקים לבורא, אנחנו צריכים להגיע אליו, אבל באמת אנחנו משתוקקים לסדר את הכלים, ורק לפי הכלים אנחנו מגלים אותו. וגם כשמגלים אנחנו מודדים את הגילוי שלו גם בכלים. הכול נמדד לפי עביות, זָכּות, מָסך, צמצום, רק לפי זה אנחנו יכולים לגלות.

תראה לי באיזה מדידות בעולם שלנו אתה מודד משהו שהוא לא כלי, אלא את התופעה עצמה, אין דבר כזה, אין, אנחנו רק קוראים את המדידה בשם תופעה שכאילו אני מודד. נניח אני מודד אינטנסיביות של האור, לומנים, אני מודד מיזוג בטונות, אבל אני מודד, לא את החשמל, אני מודד את הכלים, התגובות של איזה כוח, שהוא כוח נעלם, הוא תמיד נעלם, זה כוח הבורא, הוא לא מתגלה, אני מגלה רק את התופעות שלו בכל מיני כלים שאני בונה או שהם כבר מוכנים לנו מהטבע, אבל הכוח עצמו נעלם, הוא לא מתגלה אף פעם ולא יתגלה.

אנחנו כלים, ולכן אנחנו כך צריכים גם לעבוד בחברה, כשאני משתוקק לחברה אני משתוקק לבניית הכלי, ואז בפנים מתגלה הבורא, זה נקרא שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, יש חוסר בכלים בלבד.

תלמיד: בשורה התחתונה, אותו כלי שאמור לבוא מייאוש מהכוחות שלי, לא מתגלה כי אני עדיין חושב שיש ביכולתי לעשות משהו?

אני לא יודע איך, אני למדתי, הייתי בחברה והכול היה כאילו בסדר, נורמאלי, פתאום אני מגלה שאני נמצא בירידה, בנפילה. שום דבר לא מושך, לא מעניין, אני לא רוצה, תקופה. אחר כך באה תקופה אחרת שאני לא מסוגל, זה כשכבר מגיעה איזו בהירות למצב, שאני לא מסוגל, שאני לא יכול, שאני לא מוצלח וכן הלאה, שבכלל יש ספקות בדרך, במצב, בכל דבר.

אחר כך שאני בכל זאת ממשיך וממשיך, מתוך שיש לי זמן ללימוד, לפגישות עם החברים וכן הלאה, מה שלא עושה השכל עושה הזמן. ואז אני מגיע לבירור הבא שאת כל זה קבלתי כהכבדת הלב כדי להתגבר על זה ולהתקרב לבורא וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן שלבים שאדם עובר.

תלמיד: בסופו של דבר, הדבר היחיד שיכול לקדם אותי זה רק אם אני משחק מול החברים שאני כבר במסיבה הזאת שהבורא נמצא?

אתה חייב לשחק בכל מצב שלך, טוב או רע, לא חשוב, זה כמו אימא שמרגישה טוב, מרגישה רע, היא קמה ומטפלת בתינוק. אין ברירה. לכן אסור לנו להתחשב במה שאני נמצא, אני חייב לשחק כלפיהם כאדם מושלם הנמצא בתיקון, הדורש את הבורא, וכולי, בשלמות בקיצור.

תלמיד: יש הרבה מצבים שדווקא כשחברים עושים את זה, זה גורם דחייה מהם.

כי אתה לא רוצה לראות את זה. אפילו שאני רואה שהוא משחק בצורה מלאכותית אני לא מזלזל בזה, כי אני רואה את המשחק, כמקיים תפקיד. אז אני צריך לכבד את זה. איך אני מסתכל על ילד שמשחק במשהו גדול? אני שמח, לָמה אתה לא שמח שחבר ככה יעשה? אז הפגם הוא בך. זה שהוא לא יודע לשחק, בסדר, אבל הוא עושה מה שאפשר. הוא רוצה להביא לך את גדלות הבורא, לָמה? לא מפני שהוא אוהב אותך, גם הוא כמוך, אלא הוא מחויב, ולכן מה שהוא עושה נקרא מצווה, מקיים את הציווי, את הפקודה.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על יחס דו שכבתי למציאות, יש את מה שאני צריך לעשות ברמה הפנימית, ביחס, ומה שאני צריך לעשות "בברזלים", כאילו אין בורא ולסדר בעיות. בהפצה זה מאוד ברור, ברמה של "הברזלים" צריך לעשות הכי טוב שהם מבינים, וברמה השנייה להבין שבלי התפילה, בלי החיבור בינינו זה לא יעבוד. אבל כשזה מגיע לסדר את החברה זה קצת מבלבל.

אתה מדבר על החברה שלנו או על החברה החיצונה?

תלמיד: אני מדבר על החברה שלנו, זה קצת מבלבל, כי מצד אחד אני צריך לראות שכל הפגמים בי. אני צריך לראות את החברים כגדולים, וזה שאני לא אוהב אותם, זה חוסר תיקון שלי ואני צריך להגיע לאהבה של כולם. מצד שני מה עושים "בברזלים", זאת אומרת בפעולות, בחומרה, לא בתוכנה, אלא בפעולות כלפי החברה. כי אם אני צריך לייצר חברה חזקה, חברה שעכשיו בוערת והיא כמו קומנדו, אז יש כל מיני פעולות שאפשר לעשות. אבל כשהגענו לפעולות מהסוג הזה, שמעתי ממך שזה לא נכון לעשות את הפעולות האלה כי אנחנו כאילו בונים את החברה בתוך הדעת. איך אפשר לסדר יחס נכון כדי לסדר את החברה?

אני לא יודע ואפילו לא רוצה לדעת. אנחנו לומדים כללים ואתם תנסו לממש אותם. זה הכול. אתה יכול להביא עוד הרבה שאלות כאלה, אני רואה בהן מין בריחה ממה שצריכים לעשות. צריכים לממש את החיבור בכל האפשרויות. לגבי החלוקה, אמרתי לכם תעשו ככה, תעשו ככה, תעשו מקריות כאלה וכאלו, תבדקו, כדי לראות שבסופו של דבר זה לא משנה. זה לא משנה לי עם מי אני נמצא, מצידי אני מגיע ובום נופל לאיזו עשירייה, מה זה חשוב?

תלמיד: מתוך הניסיון אנחנו רואים שלא רק עם מי אני יושב זה משנה, אלא גם האם אני יכול לגשת לבן אדם ולהגיד לו משהו, כי אני לא יכול לגשת באותה צורה לכל החברים. כלפי חלק מהחברים יש לי התפעלות וכלפי חלק לא.

אם אני לוקח את זה רק לרמה של יחס פנימי אז בסדר, אני צריך לשחק, להצדיק את כולם. אבל אם החברים שומעים ממך שאתה צריך ללכת ולסדר את החברה, כי לחברה כזאת לא היית מכניס את הבן שלך, זה כבר מתחיל להיות הרבה יותר מאתגר. מה זה נקרא לסדר את החברה בלי לתקן עולם?

לסדר את החברה זה נקרא שאני מעורר אותה ודורש ממנה שכולם כמו בבית ספר טוב, ושהבן שלי שיכנס לתוכה יגדל נכון, יקבל השפעה טובה.

תלמיד: בבית ספר טוב יש לוחות זמנים, יש חוקים ברורים, יש עזרה לחלשים, יש מקומות למצטיינים, יש כל מיני מנגנונים. איך ליצור מנגנונים כאלה כי המנגנונים מאוד חשובים?

לי אין שאלה על זה, יש מאמרים. אתה כנראה צריך לקרוא אותם שוב ולראות מה אתה צריך לעשות כדי שזה יתקיים. האם אתה רוצה להזמין מהשמיים שליחים עם כנפיים שיעשו לך כאן סדר?

תלמיד: מהניסיון שלי במאמרים אתה קורא באופן כללי שצריך חיבור, מניין. אבל כשמגיעים לפרקטיקה, איזה שינויים צריך לעשות בחברה, זה לא מבורר אצלי. מה לעשות ביחס זה לא כל כך ברור.

אני לא יודע מה להגיד לך, אין לי יותר מלים, אני מתפלא לשמוע את זה. רב"ש כתב הכול. זה שאתה אומר כך ופעם הבאה תגיד כך, זה מפני שאתה נמצא במצבים. זה לא שלא ברור לנו מה לעשות, בפרט שישנם עשיריות וכל עשירייה יכולה לקחת משימה שנראית חשובה ולממש אותה, ואחר כך עוד משימה ולממש אותה ולהתקדם.

אנחנו מדברים על זירוז הזמן. זה לא שאנחנו בוחרים כאן איך להתקדם, איזה צעדים לעשות ולאיזה כיוון, לא, הכול יהיה מלמעלה. אלא שדורשים מאיתנו קצת יותר השתתפות ממה שיש, והשתתפות הזאת היא תוספת חומר דלק שאנחנו ניקח אחד מהשני.

בטענה שלך אני כאילו שומע איך אנחנו יכולים לעשות, אנחנו לא מסוגלים לעשות. אנחנו מסוגלים להדליק אחד את השני בלבד, להוסיף קצת יותר מרץ על ידי קנאה. אפשר. ואת זה לא עושים. לא צריכים שום דבר חוץ מזה, אפילו אם מתקדמים לדרך כאילו לא נכונה, תוסיפו, ואז תגלו יותר מהר שהיא לא נכונה.

תלמיד: אם אני שומע נכון, אז אנחנו עדיין נשארים ברמה של איך כל אחד פועל כלפי העשירייה במשחק, בקנאה, כלומר כלפי העשירייה הפרטית שלו?

כן. אבל אני לא מרגיש שאתם מעוררים. אני נכנס להציץ בכל מיני עשיריות כדי לראות, אבל לא. אתם רוצים לעשות את זה, נראה שאתם מדברים קצת, אבל זה לא מורגש כרוח. כרוח שבכל זאת יש לנו איזה כוכב שמאיר. זה לא מורגש בחברה. הכבדות הזאת של האגו עדיין מכסה אותנו ואנחנו כאילו לא יכולים לראות דרכה את הכוכב שמאיר.

תלמיד: אם כך הפיתרון הוא בסופו של דבר רק בהתעוררות האישית של כל אחד ואחד?

כן, כלפי האחרים. כלפי האחרים אני צריך להיות שחקן. על ידי זה כולנו נתעלה.

תלמיד: וזה שאני צריך לשנות את החברה, לבנות את החברה, זה אומר שאני בעצם צריך לשנות את היחס שלי, את ההצגה שלי כלפי החברה?

כן.

תלמיד: זה תמיד היה ברור. מה שלא ברור זה כשהולכים לבנות נניח בית ספר, אז מקבלים אלף הצעות איזה שינויים צריך לעשות מרמת הלו"ז עד כול מיני מנגנוני עזרה כדי לבנות בית ספר. את זה לא צריך.

לא צריך.

תלמיד: שרפנו את זה.

בינתיים לא. שתהיה אווירה בוערת, בוערת קצת יותר.

שאלה: ממה אני צריך להתפעל מהחבר? איך אני יודע אם חוסר ההתפעלות שלי זה כי אני לא רואה אותו מעורר אותי או שאני לא מעורר?

אני צריך להיות רגיש לראות בהם את ההבעה שלהם, שהם משחקים, שהם מעוררים, שהם רוצים. אני רוצה לראות בהם את זה.

בכמה אני רואה? אני יכול לראות רק בכמה תלמידים פה, ואני מדבר על אלו שהם בולטים, שהם עושים גם מאמץ לקראת זה. אין הרבה. וודאי שזה תלוי באופי של האדם, אבל חובה זו חובה. כאן צריכים להיות כולם שחקנים. אין מה לעשות.

שאלה: למה שלא ניקח את החמישה שציינת כרגע ונוסיף להם עוד חמישה?

לא, סתם דיברתי.

תלמיד: זה לא סתם, כי אני רוצה להגיע למשהו. שתהייה פה סוף סוף עשירייה שתשמש לנו דוגמה, עשירייה אחת שכולם יקנאו בה שהיא המודל לחיקוי.

לפני הרבה שנים עשיתי זאת.

תלמיד: אני חושב שברגע שיהיה לנו מודל לחיקוי נכון, שכולנו נשאף להגיע אליו, נוכל להתבונן בו, לצפות בו, תיתן להם שיעורים פרטיים מבחינתי, יהיה כל כך חיסרון וקנאה פה בחברה שהם ידעו למה הם צריכים להגיע, מה הרף.

אתם רוצים משחק כזה, ואני לא חושב שזה כל כך טוב.

אני פעם אמרתי כך, שישבו לפניי באמצע אלו ואלו, וכל היתר יכולים ללכת הביתה, אני לא רוצה אתכם. משהו כזה היה. מתי זה היה?

תלמיד: 2001

ב-2001 משהו כזה. גם זה לא עבד. לא שהם הלכו הביתה, אבל אמרתי שמצידי אתם יכולים להמשיך או לא, לי זה לא חשוב. בקיצור לעורר קנאה, לעורר משהו.

תלמיד: כן, אבל גם לעורר למידה, כי אנחנו בעצם נצפה בהם ונראה איך אנחנו אמורים להגיע, למה לשאוף. כרגע אנחנו מסתכלים ואולי יש פה אחד ופה אחד, אבל אנחנו לא רואים אותם כעשירייה, כחיבור לשלמות, כמודל לחיקוי.

אתם צריכים כך להיות כל אחד לאחר.

תלמיד: אבל אנחנו לא כאלו.

זו בעיה. אז מה אתם רוצים? מה אתם בוכים? זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"¹, בדיוק, ממש. אז תמשיך.

שאלה: רציתי לברר לגבי המשחק הזה, כי בעצם מה ששמעתי היום שלשחק שאני בהשתוקקות לגמר תיקון זה לא טוב. אני צריך להשתוקק שאני כבר שם, ואם אני משתוקק זה לא עוזר לחברים, או שכן?

לא חשוב. העיקר שאתה תעורר את החברה, או שתראה להם דוגמה שאתה משתוקק, או שתראה להם דוגמה שאתה כבר שם. אל תהיו חכמים, העיקר תעשו.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-15_lesson_rb-1989-01-shiur-tshuva_n1_p1_zPkIdYGo

---

1. "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה').↩