שיעור בוקר 14.08.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 161,

אותיות א' – ב'

יכול להיות שתשאלו למה שוב אנחנו לומדים "פתיחה", רק עכשיו גמרנו את זה, אין לנו יותר חומר? אני רואה בחומר הזה יסוד לחבר אליו את העבודה הפנימית שלנו, התארגנות שלנו לזמנים החדשים. ידיעה על מבנה העולמות שמתוכם אנחנו לומדים למה חובתנו לעשות כך או אחרת בעולם הזה במצבינו הפנימיים ובעולם החיצון.

זאת אומרת, "פתיחה לחכמת הקבלה" זה אותו חומר שסביבו אנחנו יכולים לרכז את כל יתר החומרים, העבודות שלנו, היחס שלנו לעבודה פנימית, לעצמנו, להכול, וכדאי לעשות את זה. כדאי שזה יהיה המקור, הגרעין שממנו יוצאים מקובלים, ובכלל, כל האנשים שרוצים לדעת איפה הם נמצאים, מה קורה איתם, מה קורה בעולם, מה ומי זה הא-לוהות וכולי.

טוב לאדם להתייחס לכל הדברים האלה דרך השתלשלות העולמות, כשבעצם, "תלמוד עשר הספירות" זה אותה "פתיחה", רק שהיא יותר פתוחה, מוגשת יותר בהרחבה. לכן אנחנו נעבור אותה שוב, ואתם תראו עד כמה שזה לא ישן נושן, אלא אפשר להוסיף ולהוסיף עוד ועוד, גם לעומק, וגם לכל מיני כיוונים ואופנים. אני כבר מבטיח לכם שמי שיתעמק בזה עוד ועוד, הוא יראה שזה יסוד טוב להכיר את כל המציאות, ואת יחס האדם, ומקום האדם במציאות.

לכן נעבור על זה. בכל זאת, "פתיחה" אפשר לעבור בכל מיני חלקים שהם אפילו מרוחקים זה מזה בזמן, ובמצבים השונים. ויש לפנינו כאן כנס אחד, אחר כך כנס שני, ביניהם חגים, ועוד כמה פעולות שאנחנו נמצאים בהן יחד. לכן טוב שאנחנו נלמד את זה בצורה כזאת. כי שוב, אנחנו צריכים פשוט מתוך הלימוד הזה שתהיה בנו הסתכלות כללית על כל המציאות. זה העיקר שאנחנו צריכים בימינו, בזמננו, במצבנו. הסתכלות כללית ברורה על כל המציאות, גם מצד מבנה המציאות, כולל עבודת האדם הראשון, וכל השבירות, וכל התיקונים שלו כמה שאפשר, וגם עבודת האדם עצמה, עבודת האדם דעולם הזה.

אם כך אין שאלות על הכיוון שאנחנו לומדים, ולמה אנחנו חוזרים על זה כביכול.

קריין: אז אנחנו נצאים ב"כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות א'.

פתיחה לחכמת הקבלה

אות א'

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד) ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."

זאת אומרת, יש לבורא מטרה, והוא חפץ באותה המטרה, והמטרה הזאת היא צריכה להיות מושגת על ידי תהליך שעוברים הנבראים. המטרה היא כלפי הנבראים וכלפי הבורא. כלפי הבורא הוא שם לפנינו מטרה ורוצה שאנחנו נשיג אותה, ודווקא נשיג אותה בצורה הדרגתית על ידי השינויים שבנו. אז איך אנחנו משיגים את המטרה, שהיא לפנינו, מלפנינו נמצאת. וגם כדי להשיג אותה אנחנו מוכרחים להשתמש במה שנקרא "תורה ומצוות", וכל זה כבר נמצא מלפנינו. עוד לפני שנמצא האדם, עם כל האמצעים הדרושים להשגת המטרה בעולם הזה, המטרה בעצמה קיימת, וסולם המדרגות כדי להשיג אותה קיים. וכל זה מפני שהבורא חושב על הכול מראש, וכך מסדר את זה לפנינו. "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב)." זה לפנינו, הכול מוכן.

"ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות," זאת אומרת, שאנחנו צריכים לזכות את עצמנו, ואז על ידי זה לזכות למטרה. "והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד)" זאת אומרת, יש בנו איזו עביות, עכירות, משהו שאנחנו צריכים לנקות. לא לזרוק משהו, לא להיפטר ממשהו, אלא דווקא על ידי העבודה שאנחנו מנקים את עצמנו, לא נברא שום דבר מיותר וסתם, כשאנחנו מתייחסים נכון לעצמנו, לטבע שלנו שהבורא ברא, ולאותו המצב שאליו אנחנו צריכים להגיע, אז אנחנו מבינים שיש לפנינו דרך. שהדרך הזאת עצמה היא דרך הכרחית שבלעדיה אנחנו לא יכולים, אנחנו רוכשים משהו בדרך. או שמנקים את עצמנו, או שמקבלים משהו על עצמנו, אבל הדרך עצמה היא מביאה אותנו למצב שאנחנו מגיעים לזכות, לזיכוך. "ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות." יש לנו כמו שאנחנו כבר יודעים, רצון לקבל על מנת לקבל, שאנחנו צריכים לזכות אותו. זאת אומרת, לנקות אותו, לסדר אותו בצורה כזאת שהוא, דווקא הוא, דווקא בעבודה נכונה עימו, אנחנו מגיעים למצב שהבורא שם כמטרה, שזה ממש חפצו. "וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור," אחרי שבעל הסולם כתב את כל הדברים האלה, הדבר האחרון בעצם שהוא כתב זה היה "פתיחה", ארבע הפתיחות האלה לספר ה"זוהר". ולכן הוא השתדל להביא כאן בצורה מקוצרת שאדם יראה תחילה, אמצע וסוף של הדרך, גם בעבודה רוחנית, גם בלימוד מבנה העולמות. ב"תלמוד עשר הספירות" קשה לראות, זה בכל זאת חיבור רחב, או ב"פנים מאירות ומסבירות", שם זה עוד יותר קשה, וב"פתיחה" זה יותר קל, בצורה קומפקטית כזאת לראות עד כמה החוקים הרוחניים, העליונים, שהם משתלשלים ממחשבת הבריאה, יש שם רק שני נתונים. יש טבע הבורא וטבע הנברא שחייב להיות הפוך מהבורא, והמטרה הסופית ששם הנברא מקבל דבקות בבורא. שהוא לא משנה את הטבע שלו, אלא מקבל, קונה את הצורה של הבורא על עצמו, כמו שכתוב, "ויהי שם ה' עליך".

ואנחנו דווקא בזה שלומדים "פתיחה" רוצים לראות איך ההשתלשלות הזאת שבאה ממחשבת הבריאה, מהמחשבה הראשונה, מהפעולה הראשונה שהיא קשורה לפעולה הסופית, למצב הסופי, שהנברא מגיע לדבקות השלמה בבורא, איך ההשתלשלות הזאת של הדברים, שהיא בונה את המציאות שנקראת "עולמות", "ספירות", "פרצופים", כל מיני מצבים, עליות, ירידות וכולי וכולי, כולל העולם הזה, איך כל זה מקושר יחד ויוצא ממחשבת הבריאה כדי להגיע לסוף הבריאה. ואיך אותה ההשתלשלות היא מחייבת אותנו לעשות כאן פעולות מסוימות, שאנחנו נמיין, נסנן את כל מה שיש לפנינו לדברים שיש בהם צורך הכרחי כדי להגיע למטרת החיים, למטרת הבריאה, או שהם דווקא הפוכים. שאנחנו חייבים למיין אותם, לסנן אותם, ולהשאיר אותם בצד, או אפילו ממש למחוק אותם, אם אפשר כך להגיד, מחיינו.

בקיצור, איך העבודה הרוחנית שלנו, "עבודת ה'" מה שנקרא, איך היא יוצאת כתוצאה מהפעולות הרוחניות שאנחנו נלמד. איך האור שמשתלשל ובונה את הכלים, הפרצופים והספירות וכל מה שקורה שם בעולמות עליונים, איך בסופו של דבר זה מסביר לנו איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות, שמזה, ללא בלבול תהיה לנו הבנה מה זו עבודת ה'. כי עדיין יש לנו כל מיני כאלה מחשבות, ודעות מוקדמות, שאנחנו גם לומדים אותן מכל מיני מקורות חיצוניים, לא רוחניים. אז שנהיה יותר בטוחים מה באמת חייבים לעשות כדי להשיג את המטרה, ולא שנבלבל את עצמנו בכל מיני פעולות מדומות.

"כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית', כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר, והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."

זאת אומרת הוא כבר מחלק כאן לשניים, יש בורא ונברא והבורא הוא מקור התענוג, מקור הכוח, בקיצור המקור, והנברא זה מה שמקבל מהבורא, יוצא מהבורא בצורה מסוימת שנקראת נברא שהוא הפוך מהבורא, מיועד לקבל ממנו, מהבורא, את ההשפעות, מיועד לעבד את ההשפעות של הבורא בהבנה, בהכרה ומשהו לעשות.

זאת אומרת הנברא נקרא נברא לפי עד כמה שהוא שונה מהבורא. זה לא דומם צומח חי וגם צורת בני אדם כאלו שאין להם יחס מיוחד משלהם לבורא, זאת אומרת הנברא נקרא אדם שרוצה להידמות לבורא ואז העבודה שלו היא הפוכה ממה שהוא קיבל. הוא מוסיף מעצמו לבריאה וכמו שאנחנו נלמד אחר כך זה קורה רק אחרי שעושים צמצום, מסך, אור חוזר ואז כשיש פעולות כאלה שהן יכולות לבוא מצד הנברא, זאת אומרת אחרי ביטול, במידת הביטול שלו כלפי הבורא במקום לבטל את עצמו בצורה אינסטינקטיבית כלפי האגו שלו, הרצון לקבל שלו, בצורה כזאת הוא ייקרא נברא.

שאלה: אתה פתחת ואמרת כשלומדים את הפתיחה האדם לא צריך לשנות את הטבע שלו. אז עם מה תתקרב לבורא? אתה יכול להסביר את המשפט הזה?

כן, כי אנחנו רק מוסיפים, עם הטבע שלנו אנחנו עוד לא יכולים לעשות עימו שום דבר, זה רצון לקבל, רצון ליהנות ואנחנו משאירים אותו כמו שהוא כי יש כאלה שבעל הסולם קורא להם מתקני העולם, אלה אנשים שחושבים שהם יכולים לעשות משהו ההיפך ממה שהבורא ברא. ואנחנו רואים בהרבה דברים, אפילו בטבע הדומם שאנחנו עושים איזה סכר, עוד כל מיני דברים כאלה ואחר כך אנחנו מאוד מצטערים כי את הטבע אנחנו חייבים להשאיר כמו שהוא, מותר לנו לבנות בניינים, מותר לנו לעשות משהו ככה בצורה שאנחנו חיים, מתקיימים אבל אם אנחנו עושים מעבר לזה שאנחנו נכנסים למה שקיבלנו מצד הבורא אז בזה אנחנו נזיק בטוח, בטוח שזה מגיע לנזק גדול.

לכן יש כאן עבודה מאוד מאוד קפדנית, מיוחדת מצד האדם, לראות עד כמה שניתן לו סך הכול זה כדי שתתקיים וכל היתר זה כמו שאנחנו לומדים בחיים שלנו, וכל היתר אתה צריך לפנות רק לצורך התיקון. זאת אומרת לא יגונה ולא ישובח, ההכרחיות, כמו שכתוב בצורה אחרת "צדיק אוכל לשובע נפשו" וכל היתר אם אתה עושה מעבר לזה אתה בטוח שעושה נזק, בטבע דומם צומח חי ובעצמך, מזה אתה לומד אבל ממש לומד קשה, זה עוד שיעור מתקרב עכשיו בזה אלינו.

תלמיד: ה"לא יגונה ולא ישובח", ההכרחיות הזאת אני רואה שזה דבר שאנחנו מאוד מתקשים איתה, שהרבה חברים נופלים בזה שלא מסודרת ההכרחיות ואז גם בדרך לא מחזיקים בה וזה, קשה מאוד. מצד אחד אנשים מאוד נותנים את כל החיים שלהם לחברה, לדרך, להפצה, להכול, מצד שני, זה כאילו קצת סטייה אבל אני רואה את זה שזה לא נפרד, זה פשוט חייב להיות ביחד.

הבורא יתקן אותנו כל אחד לחוד וכולם יחד וגם כל האנושות, רק זה בשלבים. אנחנו נגלה שאין לנו שום דבר חוץ מעבודה גשמית, להיות כבהמות, כי בזה אנחנו חיות, בהמות, שאנחנו צריכים רק כדי להשיג את האוכל נפש מה שנקרא, לשביעת נפש, וכל יתר הכוחות לתת להתפתחות הנשמה. ולכן הפעולה הראשונה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שאנחנו צריכים לעשות היא הצמצום, למרות שלהגיע לצמצום בעצמו זה לוקח שנים עד שאדם מתקדם ורואה שהוא רוצה את זה.

כי הצמצום הוא דומה למוות, דיברנו על זה לפני כמה ימים אחרונים, שאדם מוכן פשוט לוותר על החיים, זה נקרא בעיינו לוותר על החיים, זה גם כמו שכתוב, הרוצה לחיות שימית את עצמו, הכוונה היא שימית כל הרצון לקבל שלו כי מה שהכרחי זה לא נקרא רצון לקבל, לדומם, צומח, חי אין להם רצו לקבל, זה פשוט רצון להתקיים שהוא ניתן ככה מלמעלה ולא יגונה ולא ישובח, חובה שכך יתקיים.

אלא אם אדם מסוגל לוותר על הכול רק כדי לחיות מעבר לביטול, זאת אומרת בהשפעה כלפי הבורא, שממלא את עצמו כמו שממלא את האוטו בדלק כדי להשתמש בו אז מעבר לזה מתחילה העבודה הרוחנית.

תלמיד: דווקא אותם אנשים שלכאורה באמת הזניחו הכול רק בשביל להקדיש את עצמם לדרך.

זה לא נכון, לא עושים את זה בצורה כזאת, זה לגמרי לא נכון, בזה טועים הרבה אנשים.

תלמיד: אז מה הוא רוצה להראות לנו בזה?

צמצום? צריך להגיע לצמצום, זה לא שאני עכשיו מצמצם את עצמי, זה כלום לא שווה, אני גם כן לא יודע איך לעשות, הרצון לקבל שלי הוא לא מוכן, אנחנו צריכים להבין שכל הדברים שאנחנו צריכים אליהם להגיע הם מגיעים בהסכמה הפנימית של האדם, ש"רוצה אני" ולא שאני עושה אונס על עצמי ולכן מה שאתה אומר דוגמאות כאלה שאנשים שהם עושים בכוח כל מיני דברים, כמו אותו צדיק שהלך בסוליה, אז לא זאת הדרך. אנחנו צריכים להגיע לשינוי ברצונות שלנו, שרצונות שלנו ירצו את זה, זאת אומרת בלהמשיך מאור המחזיר למוטב שעל ידו אנחנו ואך ורק על ידי אנחנו עושים שינויים בנו.

תלמיד: זה לא ברור, זה לא שהבן אדם באופן מודע, הוא מרגיש שאלה החיים שלו, הקבוצה זה החיים שלו, הכלי העולמי זה החיים שלו.

אצל מתחילים זה יכול להיות, אתה יודע, שנים, למתחילים ישנן נטיות כאלה, להיות ככה וככה, זה מחוסר הבנה בעבודה אמיתית הרוחנית לכן צריכים לקבוע חוקים, נהלים, גבולות, מסגרת, שאדם יידע שככה זה לא נהוג כאן, עד שהוא יבין למה.

תלמיד: מה הכלל הבסיסי? לכאורה אין כללים, לכאורה הבן אדם תמיד נשאב.

שיעשה הכול בתוך העשירייה ולא לבד, בחיים הפרטיים שלו שיתנהג כמו כולם, עבודה רוחנית רק בעשירייה. ואז אתה כבר שם לפניו מכשול רוחני וכבר הוא לא רוצה ומוגבל וכבר עשית לו, כאילו הוצאת לו את האוויר מהגלגלים, כי אם אתה לא קושר אותו לקבוצה ואומר שרק בזה יש לך פעולה רוחנית והתקדמות הרוחנית ומטרה רוחנית ושם הבורא והכול, אם אתה לא שם אותו ככה עם האף שלו בפנים אז הוא מתפרע לכל הכיוונים וחושב שזו רוחניות.

תלמיד: ואתה יכול להסביר מה זה בעשירייה?

בביטול, עשירייה זה קודם כל בשבילי זה ביטול, שאני צריך לבטל את עצמי, שאני צריך להקטין את עצמי, להרגיש את עצמי פחות מכולם. זאת אומרת להביא את עצמי לצמצום, צמצום א' ואחרי זה כבר אני אוכל לעשות פעולות השפעה מעבר לזה, זה כבר אני בונה ראש וכך אני הופך להיות ישראל, לי ראש.

ואז אני אחרי שכך אני מתייחס אליהם כמו לראש שלי אני יכול גם לעשות פעולות שאני משקיע בהם, זה כבר נקרא גוף של הנשמה.

תלמיד: זה באמת לכאורה הפוך לאיך שבן אדם בדרך מתחיל הוא דווקא שנדלקת בו התשוקה לדרך הוא יותר משקיע בהפצה, בדברים כאלה.

זה מאוד צדדי, זה פעולות צדדיות, הן עוזרות מאוד אבל לא שם העבודה הרוחנית שלנו, העבודה הרוחנית ממש היא בתוך עשירייה שאני הופך אותה לנשמה.

תלמיד: והעשירייה יכולה לחייב מישהו לעזוב את הפעולות הצדדיות האלה לכאורה כמו שאמרת ולהיכנס לתוך העשירייה?

לסדר לו חשיבות, למיין את היחס שלו לזה ולזה, על זה מדברים בעשירייה, על זה יכולים לקבוע, איך אני מתייחס לעבודה, למשפחה, להפצה, לעולם, זה הכול העשירייה צריכה לכוון את האדם, הוא חייב להכניע את עצמו, להשתדל לפחות וכך לראות את העבודה שלו, שכל פעם האגו שלו, הרצון לקבל יהיה נגד ודאי, וכל פעם הרצון האגואיסטי שלו ייתן לו הצדקה להיות לבד, שהוא עסוק, יש לו בעיות, יש לו ככה, לא כמו שכל העולם, אבל בסופו של דבר יכול לקחת שנים רבות אבל הכול מתחיל מזה שהוא מתבטל.

הביטול הראשון כלפי העשירייה זה כניסה לעולם העליון. צמצום א', איפה הוא מתבטא? בזה שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה, זו פעולה ראשונה. וזה כמו כלפי הבורא, ממש שאני מוכן וההרגשה הזאת כמוות, ואני מוכן. ודאי כתוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: ואיפה פה התפקיד של הגשמיות?

התפקיד של הגשמיות זה רק לתת לי ולמשפחה הכרחיות.

תלמיד: זה לכאורה מה שכביכול מפריע לאדם. אם תוכל לדייק את זה יותר, מה זה אומר?

זה אומר שהוא עושה הכול כדי למלאות את המשפחה במה שהיא צריכה וזה בעבודה הפיזית שלו, כמו שזה נהוג בעולם הזה, לפי ההנהגה הכללית של הבורא על העולם ועל האנושות, וכל היתר מבפנים בכל ליבו, הוא נמצא בהתארגנות בקבוצה לבניית הנשמה.

אנחנו צריכים סוף סוף לחבר את שני המושגים האלה, שהעשירייה החיצונה תתהפך כלפינו לעשירייה פנימית, לאוסף של רצונות, כוונות, וכשהם יתחברו בצורה נכונה על ידי המאמצים שלנו והמאור המחזיר למוטב, אז זאת תהיה רשת קשר כזאת שתיקרא "הגוף של נשמה". זה הכול, ובה בלבד אתה תרגיש ותגלה את הכול.

תראה מה שכותבים על זה המקובלים. רבי שמעון היה יכול לפתוח את הזוהר? את כל התהליך הזה? עכשיו אנחנו לומדים את תיקוני הזוהר, איזה דברים הוא כותב שם, אנחנו אפילו לא מנסים איכשהו להסביר אותם. אבל איך הוא היה יכול לעשות את זה בלי העשירייה? ודאי שלא. איפה היה מגלה את זה? לו בעצמו הייתה רק נקודה מאוד בוערת, מאוד זוהרת, אבל נקודה. מה הוא כותב? איך מהנקודה שלו, שהוא מתחבר אליהם, בעצמו מבטל את עצמו אליהם, איך מזה הוא מגלה את החיבור של העשירייה, של עשרה לפרצוף ואז כמה שהם משתדלים להיות בראש והוא בעיקר, ובגוף, ואיך את כל התופעות האלו הם מרגישים שזה קורה בהם, שכל אחד מהם זאת מין ספירה מיוחדת, מזה הם כותבים.

ממה הם יכולים לכתוב? מאיפה הם יודעים על העולם העליון? מאיפה הם יודעים על הבורא? מתוך זה שמתגלה בקשר ביניהם, הם לומדים את הטבע של השפעה הדדית וזה נקרא "העולם הרוחני", טבע הבורא. לכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים ללכת באותה דרך.

שאלה: כתוב בקטע, "כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר". מהי "החמדה שבשפע"?

קודם כל, בצורה אגואיסטית אנחנו רואים את זה. זה ברור שבעולם הזה כמה שיש לאדם יותר רצון גשמי על מנת לקבל, הוא כביכול יכול ליהנות, רק ברמה הגשמית. עד גבול מסוים, בתנאים מסוימים, אבל ככה זה. הוא היה יכול ליהנות ללא גבול, אבל מפני שהוא שייך לכללות העולם ושם יש חוקים אחרים, הוא נכנס כאדם פרטי בניגוד לתהליך הכללי. ואז לפי זה יש לו בעיה והוא מגלה שלא תמיד מרשים לו ליהנות.

אבל התענוג תלוי ברצון, גם כרצון לקבל וגם כרצון להשפיע. רק אנחנו צריכים לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע. זאת אומרת, זה אותו רצון כרצון, אלא אופן השימוש ברצון חייב להיות הפוך, כי ברצון לקבל אנחנו מוגבלים. ועל זה כמו שמסביר לנו בעל הסולם ועוד מקובלים, יוצא ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"¹, שתמיד אנחנו לא משיגים, אף פעם לא משיגים את מה שהיינו רוצים להשיג אלא מסכימים באיזושהי צורה שאני כבר זקן ומה אני יכול? אז אני אסחוב את זה כך כמו שאני. זאת אומרת, יוצא שהוא מת לפני שהוא מת, לא משתמש ברצון שלו.

מה שאין כן, חכמת הקבלה היא ההיפך, היא נותנת לאדם להשתמש ברצון לקבל שלו במלואו. לפי כמה שהוא רוכש מסך, היא פותחת לו יותר ויותר אופקים והמוות הפיזי לא עוצר אותו, אלא ההיפך, הוא עוד יותר ועוד יותר ממשיך עד שמקבל את כל המילוי לכל הנשמה בצורה בלתי מוגבלת, אינסופית. אז כאן זה ברור לנו איפה החיים.

שאלה: אנחנו סיימנו ללמוד "פתיחה" ואנחנו מתחילים שוב. אנחנו יכולים לשאול על דברים שעולים מתוך מה שכבר עברנו או שמתחילים מאפס?

אני חושב שכדאי, אבל לא שאנחנו נתפזר לגמרי לכל הכיוונים. זאת אומרת, אם זה שייך איכשהו לטקסט אז כן.

תלמיד: אמרת בהתחלה ש"פתיחה" זו הסתכלות כללית על כל המציאות.

לא, שאנחנו רוצים ללמוד אותה כך, אנחנו רוצים ללמוד "פתיחה" כבסיס להסתכלות כללית על כל המציאות כולל המציאות הגשמית, המציאות הרוחנית שלנו בעולם הזה, מציאות העולם העליון, הכול יחד, ואיך שהחוקים העליונים שאנחנו לומדים, היחסים בין האור והכלי, הרצון לקבל והרצון להשפיע, בקיצור היחסים בין הנברא לבורא, איך הם מייצבים את כל העולמות, המדרגות ובאים לעולם הזה ומייצבים לנו את העולם הזה ומתוכם אנחנו מבינים איך העולם בנוי, מתנהג, ואיך אנחנו צריכים להתנהג כדי להביא את עצמנו לשלמות. זאת אומרת, הסתכלות הוליסטית, כללית על הכול.

תלמיד: השאלה אם לא למשוך את זה נגיד לחיבור בעשירייה או הפצה או כל מיני דברים כאלה?

אנחנו יכולים לנגוע בכל הדברים האלה, כי הם האמצעים להשגת המטרה. אני לא עוצר אתכם בעצם בכלום במסגרת ה"פתיחה".

"ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו." זאת אומרת, יש לנו שניים, השפע שזה גם איזה כוח שבא מהבורא והנברא שזה גם כוח, הרצון לקבל. ושניהם קשורים זה לזה. הרצון לקבל שבנברא הוא נברא "יש מאין" על ידי השפע, על ידי הרצון להשפיע של הבורא. וכך שניהם כרוכים יחד.

הרצון להשפיע של הבורא ודאי שהוא הראשון. והרצון לקבל הוא השני, אבל הוא מתפתח בצורה כזאת שהוא יכול להגיע למצב שהוא יקבע את ההתפתחות שלו ואת הפעולות שלו, אפילו במקום הבורא, "נצחוני בני"². זה בתנאי שהוא מקבל מהבורא את הכוחות שלו, את התכונות שלו, את התכנית, את המטרה וכן הלאה. זה כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו, כתוצאה מזה שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו, הם יכולים לסובב אותנו ולנהל אותנו ואנחנו אפילו אוהבים את זה. "וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."

זאת אומרת, כל הבריאה היא רצון לקבל, זה החומר היחידי. שאנחנו לא נשלה את עצמנו שיש לפנינו כל מיני צורות, הבחנות, אלא הכול זה רצון לקבל. שינויים, ערכים שונים, אבל בסך הכול זה הרצון לקבל, אין יותר. חוץ מהבורא, הכול זה רצון לקבל. וכל השוני וכל הטבע שמתבאר ברצון לקבל, זה מגיע לו כבר מהבורא, מהשפעת הבורא.

זאת אומרת, הרצון לקבל זה הרצון הגולמי שהוא רק רוצה לקבל. אנחנו לא יודעים את זה, זה חומר היולי, היסוד. איזה חלקיק בוא נגיד, כמו שאומרים הפיזיקאים שהוא יסודי כזה שממנו נבראו והתפתחו כל יתר החלקיקים וכולי. אז יש משהו שנקרא רצון לקבל בצורה הגולמית, שזה "יש מאין", נקודה שחורה, הפוכה מהרצון להשפיע של הבורא. וודאי שאין בה כלום, חוץ מזה שהיא יוצאת בצורה הפוכה, "יש מאין". הפעולה הזאת נקראת פעולת הבורא, בריאה. חוץ מזה אין בריאה, כל היתר זאת התפתחות, השפעת המאור על הרצון לקבל הזה. ולכן אנחנו תמיד יכולים להבדיל בכל הבריאה בין שניים, בין הרצון לקבל שזה הנברא לבין הרצון להשפיע שזה הבורא.

שאלה: בסופו של התהליך בגמר התיקון, מה קורה עם הנקודה הזאת "יש מאין"?

שום דבר, היא נשארת כמו שהיא.

תלמיד: מה עובר תיקון?

התיקון זה שאותה נקודה קונה על עצמה כל מיני לבושים, מה שנקרא "צורות התנהגותיות" שהם יהיו כמו הבורא, שהנברא לומד מהבורא איך להידמות לו, לכן נקרא "אדם", הדומה.

תלמיד: והאדם הדומה נדבק לבורא, ל"יש מיש"?

כן, כי הדבקות היא בהשתוות הצורה. זה לא שהוא נדבק על ידי איזו תכונה אחרת, אלא רק בהשתוות, בהזדהות, שהוא נעשה כמוהו. לא שהוא מקבל אלא מפני שהצורה החיצונה שלו היא כמו צורת הבורא.

תלמיד: ובגמר תיקון הנקודה הזאת היא לא נעלמת, היא נשארת נצחית?

כן. היא מגיעה לשלמות, שאין יותר שלמות ממנה.

תלמיד: חשבתי שאם כבר הגעתי לצורה המושלמת ונדבקתי בבורא, אז אני לא צריך את הבסיס הזה, החלפתי את הטבע, זהו.

לא, זה הטבע שלך. היסוד חייב להישאר, אחרת כל היתר יתבטל. לכן תמיד, בכל מצב, בכל מקום, בכל מחשבה ורצון שלנו אנחנו צריכים לראות את הטבע הבסיסי שלנו שהוא הפוך מהבורא עד כדי שנאה אליו, עד כדי שהנברא רוצה לפגום בבורא. זה הטבע שלנו והוא לא משתנה, רק אנחנו מודעים לזה או לא מודעים. מעבר לזה אנחנו קונים צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני תיקונים שבהם אנחנו רוצים להידמות לבורא. אבל בפנים יש לנו שנאה גדולה מאוד אליו, הפכיות, הפכיות לגמרי, ב-100%. אין דבר יותר שנוא עלי מהבורא, לפי הטבע שלי.

אני צריך לבוא למצב שאין דבר יותר שנוא עלי מהטבע שהוא הפוך מהבורא, קליפות וכן הלאה. זה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, אבל הטבע הבסיסי לא משתנה אף פעם. "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", יחס הבורא לבריאה לא משתנה, עד גמר התיקון. שוב, כל המקובלים כותבים עד גמר התיקון, מעבר לזה אני לא יודע והם לא אומרים ואני לא יודע מה הם כותבים, אולי כתוב באיזו צורה שאני לא יכול לקרוא את זה, אבל מה שאנחנו לומדים זה זה.

שאלה: יש כאן התייחסות מיוחדת בסוף הקטע של בעל הסולם, הוא אומר שכאילו כל השורש זה לא "מבחינת הבריאה המחודשת", הוא קורא לזה "..בריאה מחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו".

כן. הרצון לקבל הוא נברא והוא בעצמו, מרגע שנברא יש מאין, כי קודם לא היה, מרגע שנברא הוא לא מתבטל ובעצמו לא משתנה. אתה יכול לגלות אותו יותר או פחות או מגלים אותו מלמעלה יותר או פחות, על זה יש אתערותא דלעילא ואערותא דלתתא, אבל זה נתון בבריאה, בלי זה אין בריאה. "בר" מהבורא, מחוץ לבורא, זה שהכול רצון לקבל.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, "דהיינו, כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש".

יש מיש, ודאי.

תלמיד: עשיתי המון מעשים לא יפים, התנהגתי לא יפה, ממש, בפוליטיקה הייתי מגעיל, כל החיים אגואיסט, אתה רוצה להגיד לי שאת כל זה לא אני עשיתי?

בטח שלא. אני מבטיח לך, אתה עוד מעט גומר את החיים ומגיע כביכול לבית משפט, מעבירים אותך לפני איזו "פמליה", נשמות שצריכות לבזבז עליך זמן כביכול ובכלל תשומת לב, ואתה תראה שלא קוראים לך להופיע. "איפה אני, מתי אני?" מי אתה? לפי הרשימות שלנו אתה בכלל לא נמצא, תחזור. "מה לחזור, שוב?", כן. אתה רואה איך אתה כבר מתחיל להתעבר שוב באיזו אישה.

תלמיד: עוד פעם?

כן. כל עוד אתה לא גומר את הסיבוב בצורה נכונה.

תלמיד: מה זה נקרא "לגמור את הסיבוב בצורה נכונה?".

זה הכול ציורי. אבל אם אתה חושב שעשית משהו בחיים שלך, אז אתה טועה, יש לך טעות כזאת. קודם כל בגלל שבחיים שלך לא עשית שום דבר טוב, אז כבר אתה צריך להיות שמח, שזה לא על חשבונך. אני אומר בשיא הרצינות, אנחנו צריכים להתרכז רק בפעולות שאנחנו יכולים לעשות למעלה מהצמצום.

פחות מהצמצום אתה נמצא תחת שליטת הכוח העליון. אם אתה עושה צמצום ומבקש מסך לעשות פעולה שאיכשהו נובעת מהחלטה שלך, אז יש לך "אתה". לפני זה אין "אתה". אין. אתה לא קיים. אתה כולך נמצא בתוך הטבע, בשליטת הטבע וזהו. וכך כל באי העולם. העולם הזה הוא עולם מדומה, כי אנחנו רק מדמיינים לעצמנו שהוא קיים.

תלמיד: לא צריך להאשים אף אחד בשום דבר?

חוץ מהמקובלים, אף אחד לא עושה שום דבר, לא טוב ולא רע. "כולם כבהמות נדמו", מה אתה רוצה מבהמה?

תלמיד: ומה שאנחנו רואים מסביב כל הזמן, הצרות והרציחות?

הכול אין עוד מלבדו.

תלמיד: הכול זה הוא?

כן.

תלמיד: למען מה זה?

כדי להביא אותנו למצב שנראה כמה החיים שלנו הם ריקניים מתוכן אמיתי, שאנחנו איכשהו נתעלה מעל חוסר המשמעות בחיים האלו, ונתחיל לבצע איזה פעולות שיש בהן ערך נצחי.

תלמיד: אז כל מה שאנחנו רואים זה הכול משחק בעצם.

זה לא משחק. זה לא צחוק, אל תגיד שהבורא ברא משהו סתם, אפילו אותו העולם המדומה. לא. אלא יש כאן רשימות שהן יוצאות זו אחר זו ומביאות אותך למבנה חדש. סך הכול זה מביא אותך למציאות חדשה שאתה רוצה אותה. אתה בעצמך לא יודע למה פתאום אתה נמשך לגלות משהו למעלה ממך. איך הבהמה יכולה לרצות משהו למעלה ממנה?

הכלב רוצה פעם להיות כמו בעל הבית שלו? לא, הוא לא מבין שיש דבר כזה, הוא מבין שיש לו בעל הבית, אבל לקנא בבעל הבית ולרצות לקפוץ לדרגה שלו, אין לו לזה שום הכנות, רשימות. לכן כל הלימוד שלנו הוא איך הבורא הכין בנו את הרשימות האלו על ידי השבירה, שעל ידן אנחנו יכולים לממש את עצמנו ולהגיע לדרגה שלו. הוא בעצמו שבר את הרצון לקבל, נכנס בו, זה הדבר הכי גדול.

שאלה: בעל הסולם כותב פה ש"רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", ואחרי זה הוא כותב, "לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל". מה הקשר בין זָכות לצירוף?

"צירוף" זו פעולה וזַכּות זה מצב שאליו מגיעים על ידי צירוף. יש לצרף, לנקות, ויש כבר לקבל משהו נקי.

תלמיד: אז מה קודם למה?

אתה תגיד, אתה יודע עברית.

תלמיד: הצירוף קודם לזיכוי.

כן, העבודה של הצורף, שמנקה על ידי כל מיני חומרים, על ידי זה שמחמם, מרתיח את הזהב נניח.

תלמיד: והמטרה היא זכות או צירוף?

המטרה היא זַכּות, צירוף זו פעולה. איך אתה עושה פעולה בלי מטרה? המטרה להיות נקי מהרצון לקבל על מנת לקבל, שכל הרצון לקבל יעבור את הפעולות שיהיו בעל מנת להשפיע. אז אנחנו צריכים להפסיק לעבוד עימו. על ידי זה אנחנו מבררים איפה הוא, מה הוא ואיפה הוא נמצא? אחר כך אנחנו עושים כל מיני פעולות כדי להבדיל אותו, ולאט לאט במידה שיכולים לתקן אותו, לנקות אותו, לצרף אותו לפעולה על מנת להשפיע, מחזירים אותו לפעולה.

כשאתה עושה צמצום א', מה אתה עושה? אתה אומר, אף רצון לקבל שלי לא ישתתף בפעולה שלי. אז מהי הפעולה? להישאר ריק, צמצום. צמצום זו הפעולה שעשית, ומלכות המצומצמת ריקנית לגמרי מכל האור, זה המצב שלה. הגעת לצירוף במה שאתה מסוגל. זאת אומרת, אתה לא יכול להשתמש באף רצון שלך. זה צמצום.

עכשיו כמה מהרצון שלך אתה יכול לחבר לאותה הפעולה שצמצמת את עצמך. אתה יכול לצרף איזה רצון קטן שיהיה בעל מנת להשפיע, ואז זו פעולה מאוד מכובדת מעבר לצמצום כי אתה בזה דומה לבורא. כי זה לא שאתה לא משתמש ברצון, אלא אתה משתמש נכון. זה "אקסטרה", בנוסף, בזה בנית בך איזו דמות הבורא, אתה כמוהו. לקחת את החומר שהוא ברא ועשית ממנו את דמותו.

למדת מהבורא מה הוא עושה ועשית, בינתיים כמו ילד קטן, אבל עשית בינתיים איזו פעולה. גם את הפעולה הזאת אתה לא עשית, רצית לעשות, והבנת שאתה לא מסוגל ופנית אליו, והוא לקח את היד שלך ועשה ביד שלך את מה שצריך לעשות, ובזה היית בדבקות עימו.

תלמיד: אני מקווה שהבנתי עכשיו.

תרגיש ואל תחשוב, תרגיש.

שאלה: אז ההבדל בין מימוש הרשימו בלי צמצום ועם צמצום הוא, שאם זה עם צמצום זה בדבקות, ובלי זה בלי דבקות?

זה לא אותו רשימו. אני לא יכול להגיד שאלה אותן הרשימות ואתה משתמש ככה או ככה, לכאן או לכאן. כי לא מתגלה לך רשימו רוחני. אנחנו עוד נלמד, זו שאלה מאוד לא פשוטה.

תלמיד: כי באמת משתמע ממה שאמרנו, שבכל מקרה עובר עלינו רשימו ואנחנו מממשים אותו.

זה נכון, הוא אומר את זה בצורה יפה באגרת א', שמתגלה איזו אות ואם לא משתמשים בה נכון הבורא שם אותה בצד ולוקח אות אחרת. זה לא פשוט, אתה אומר נכון מאוד, כשמתגלה הרשימו, האם אני משתמש בצורה נכונה או לא נכונה, אני הולך בדרך תורה או בדרך ייסורים. כך קל וטוב לחשוב, אבל יש עוד דברים נוספים כאן.

עמדת מקורות: בעל הסולם אגרת א':

"[מלכות הארץ כמו מלכות השמים]", אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו.

כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו."

שאלה: איך מורגש הביטול שדיברנו עליו בעשירייה?

הוא צריך להיות מורגש כדוגמה שנותן חבר בזה שהוא מבטל את עצמו כלפי העשירייה. זו פעולה רוחנית, צריכים להבין שאם אני עושה את זה אפילו כפעולה גשמית זו פעולה רוחנית, ולא חשוב שאני עושה את זה כדי להתגאות וכדי להיות גדול בעיניי, או בעיניהם, לא חשוב כי אנחנו עדיין נמצאים בעל מנת לקבל ואנחנו לא יכולים בלי חומר הדלק הזה לעבוד. אבל אם אדם גם מבין שהוא צריך את זה, שכדי לבצע פעולה רוחנית הוא מבקש שכר, פיצוי, אחרת לא תהיה לו יכולת, אז זה כבר דבר מאוד מאוד מיוחד, וזה כבר לא נקרא להשפיע על מנת לקבל, זה כבר להשפיע על מנת להשפיע, כי אני יודע בשביל מה אני מקבל כבוד, כי בלי כבוד אני לא אוכל להשפיע, אבל אני מתייחס לכבוד כלדבר זר, שאין לי ברירה אני חייב למלאות את הדלק באוטו, ואז האוטו יעבוד.

אז כבר על ידי זה לאט לאט אני מתחיל להבין איפה כאן היחס שלי לחומר דלק, שיהיה לי כבוד, שיהיה לי כסף, שיהיה לי כל טוב, שיהיה, יהיה, יהיה, אבל עד כמה אני צריך את זה זאת השאלה. לכן היו מקובלים גדולים שהיו מאוד עשירים, זה לא הפריע, ולכן "לך ותקנה לי גבינה הכי יקרה".

אות ב'

"וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז."

אולי אתם חושבים שלא כדאי ללמוד פתיחה עכשיו ונעשה את זה בעוד כמה חודשים. אני לא יודע, אני לא שומע תגובות, אני לא מרגיש מה קורה לכם.

תלמיד: דווקא מורגש שעכשיו זה הזמן הכי טוב, הכי מתאים, הכי מכובד ללמוד את הפתיחה אף פעם לא היה דבר כזה. ואנחנו כולנו נכנסים עכשיו פנימה, כל הכלי העולמי נכנס כאחד וצריך להגיד תודה ולשמוח ולעשות חגיגה על זה. לחיים.

לחיים.

תלמיד: מה שקיבלנו עכשיו ממך ומהשאלות של החברים, רק מהאות א' זה לא יאומן, זה עולם מלא, שלם, רק על זה אפשר לחשוב כל החיים, אז הלוואי ונמשיך.

טוב, בסדר.

שאלה: מה זה אומר שעכשיו הרצון לקבל יתגשם, שהרצון יתפשט כשהוא כרוך ביחד עם המילוי? לא ברור באיזה כיוון לשאול את השאלות, זה רחב מדי.

אני חושב שזאת בעצם המגמה שלנו לברר את הדברים. הרצון לקבל שהבורא ברא, על ידי השפעת הבורא התחיל לקבל כל מיני צורות חדשות. הוא רצון לקבל גולמי, רצון ליהנות, ממה ליהנות? באיזה צורות? באיזה תנאים? מצד אחד, כל מה שיש נוסף חוץ מהרצון לקבל בעלמא, ייבנה איך שהאור העליון ישפיע עליו, מצד שני השאלה היא האם ברצון לקבל קיים הכול? אם הבורא ברא אותו כנקודה יש מאין, ההפוכה מהאור אז בנקודה הזאת יש כבר את כל ה- DNA של הבריאה העתידה וצריכים רק אור שישפיע עליה ואז הכול יסתדר או שלא? האור שמשפיע על הרצון לקבל בהתאם לעד כמה ואיך שהוא משפיע עליו, הרצון לקבל מקבל כל מיני צורות.

זאת אומרת, האם זה מגיע כל פעם עם האור, או האור מגיע רק בעוצמתו יותר או פחות, ובהתאם לזה מה שיש בתוך הגרעין הזה, הרצון לקבל יש מאין, זה מתפתח. יותר אנחנו יכולים להגיד שזה מגיע אלינו מהגרעין עצמו, שבו יש הכול, הבורא עשה את הבריאה יש מאין, בתוך הבריאה יש לנו את כול הנתונים מתחילה ועד גמירה, בגמר התיקון, בצורה אישית, פרטית וכללית וכוללת את הכול. ורק השפעת האור כאן נמצאת או בידי הבורא או בידי הנברא שנקרא או על ידי מ"ד או על ידי מ"ן, אתרעותא דלעילא, אתרעותא דלתתא, מה שבעצם אנחנו לומדים אחר כך.

שאלה: מה זה בכל זאת אומר שהרצון לקבל התגשם?

הרצון לקבל לאט לאט, מראה את עצמו שהוא שונה מהבורא, לכן זה נקרא שהוא הופך להיות יותר חומרני, מטריאלי, וכך פחות ופחות מסוגל להיות בהשפעה ויותר ויותר נוטה, מתעורר בו הרצון לקבלה. ולכן הוא נגמר בזה שהוא מגיע למצב שבעצם אם לא השבירה ואם לא כל מיני הפעולות האלה, הוא היה מגיע למצב שבו הוא נגמר במסך ממש כאפס וזהו, ובזה נגמר. אבל מפני שיש כאן עניין של שבירה, כי מטרת הבורא שהנברא לא יהיה קיים בכוח של הבורא, אלא שיתקיים בכוח עצמו לפי בחירתו, ולכן יש כאן עניין של שבירה, שעוד לפני שמגיעים למצב שהמסך מגיע לאפס ובזה הכול נגמר, כבר מופיע מעשה השבירה.

ואז מתוך מעשה השבירה, הרצון לקבל, אפילו שהוא רוצה על מנת להשפיע, מקבל פתאום כוח והופך לעל מנת לקבל, ומגיעה מציאות חדשה שלא הייתה קודם, שהרצון לקבל נעשה בעל מנת לקבל, מה שלא קורה לו בבורא ולא במצבים הקודמים, ולכן יש כאן כבר מציאות שממנה יכולים להתקיים כל מיני צורות של הרצון לקבל על מנת לקבל, זה דבר שעוד צריכים להבין האם זה קיים בכלל, או שזה מדומה, מה זה נותן, מה זה מוסיף, למה דווקא צורה כזאת התגלתה ובהכוונה מלמעלה, מדרגת ס"ג, כמו שאנחנו לומדים ס"ג בונה מלכות, שהמלכות הזאת תקבל בעל מנת להשפיע, כמו בד' בחינות דאור ישר. אז אותו ס"ג בזה שהוא רואה שאין ברירה וצריך לעשות משהו אחר, הוא מקיים את מחשבת הבריאה בצורה כזאת שהוא שובר את הגבול שהוא בעצמו בנה על הרצון לקבל, והרצון לקבל על מנת להשפיע הופך לעל מנת לקבל. עוד נבין מה קורה כאן בפנים.

שאלה: מה הבקשה למסך מהבורא, האם זה מגיע רק מתוך בקשה מלמטה, או שהמסך מגיע בלי בקשה?

מסך לא מגיע בלי בקשה. מסך זה היכולת להידמות לבורא. מעל הרצון האגואיסטי שלי, איך אני מהאגו שלי בונה צורה הפוכה ולכן זה יכול להיות רק בהקדם של הבקשה שלי. ככה זה עובד. לכן המסך מגיע מלמעלה כשאני מבקש מהבורא, תן לי בבקשה את כוח הצמצום, אחרי זה את כוח ההתנגדות, שניים, ובכוח ההתנגדות אני עכשיו בוחר עד כמה אני יכול להשתמש ברצון לקבל שלי, כבר המצומצם, בעל מנת להשפיע. אני מוציא אותו מעל הצמצום ומתחיל להשתמש בו כדי לקבל בעל מנת להשפיע. כל זה פעולות מצד הנברא על ידי הכוח שמקבל מהבורא.

שאלה: מה גורם לצמצום לקרות ולא להמשיך לדחות אותו, האם זה הופכיות מהבורא, מה זה?

צמצום, כמו שהוא כותב לנו בהסתכלות פנימית חלק א', תלמוד עשר הספירות, זה דבר מאד חמור שהנברא, אחרי שהוא נברא ומרגיש שהוא מקבל מהבורא, מדובר על מלכות דאין סוף, איזה נברא זה? אבל בכל זאת, הוא זורק את כל המילוי ומעדיף להישאר לבד, ריק.

מה מתוך זה אנחנו יכולים להבין? איך זה יכול להיות, על ידי מה מלכות דאין סוף עושה צמצום? זה מתוך הרצון לקבל שלה, מתוך הרצון להשפיע שלה, מתוך שהיא רוצה לשמור על עצמה ולא להרגיש בושה. הבושה מחייבת אותה, זאת אומרת היא אגואיסטית, היא מעדיפה להישאר עם הגאווה שלה, עם הרצון לקבל שלה שלא נפגע אולי. מה קורה? איזה נטיות, הבחנות, סיבות, יש למלכות דאין סוף שהיא עושה צמצום.

שאלה: כשאני מגיע לשיעור, אני מגיע עם חיסרון גדול. איזה סוג של מסך עלי לבנות כדי שהחיסרון הזה לא יעלם במשך השיעור, כדי להמשיך להשתמש בו?

אתה צריך להתקשר לכל החברים. כל ההתקדמות היא רק במידת החיבור. אתם יכולים לא לדעת כלום, לא פתיחה ולא שום דבר מאלה הדברים, עד כמה שתתחברו יחד ותשתדלו להיות יחד פתאום תרגישו שיש ביניכם כוח עליון, ממש. בזמני אברהם לא היה להם פתיחה לחכמת הקבלה, ולא תלמוד עשר הספירות, ולא עץ חיים, ולא כלום. מה הוא לימד אותם? בואו אנחנו נתחבר, וכשאנחנו באמת נשתדל להתחבר אנחנו נרגיש שבינינו שורה הבורא כי אנחנו נהפוך להיות השכינה. זה הכול. לכן כל החוכמות האלה הם סך הכול כדי לחייב אותנו לחשוב על בניית השטח שבו מתגלה הבורא, זה בינינו.

תלמיד: כשאני מגיע לשיעור אני מרגיש חיסרון עצום ומתחבר לחברים גדולים, ואז החיסרון הזה כאילו נעלם ויותר לא יכול לקבל. מה אני צריך לעשות בשביל לצאת מהשיעור ולהחזיק את החיסרון הזה, את הרצון הזה?

גם, רק חברים, רק קבוצה. או מצד הטוב או מצד הרע. קנאה תאווה וכבוד מחזיקים את האדם, לא נותנים לו ליפול, או שהוא כבר מפתח יחס יפה לחברים, ורוצה להיות מחובר אליהם, אבל רק קשר עם הקבוצה. אם לאדם אין קשר עם הקבוצה, הוא בסופו של דבר יפול. גם לא ירגיש את התוצאות האמיתיות.

שאלה: לגבי ההגדרות של העולם הזה והכוונות בעל מנת לקבל. באות ב', הוא מדבר על העולם הזה שהיה "צמצום אחר צמצום עד לעולם הזה שנתגשם בצורתו הסופית שהוא כבר מצוי בעולם הזה", מה זה העולם הזה?

אנחנו נלמד את זה, אבל ודאי שלא מדובר על העולם שלנו. העולם שלנו זה העולם המדומה, לא העולם הזה, כי אין בנו שום רצון לקבל שמתגשם בצורתו הסופית. אנחנו רוצים משהו שלא קיים. אוכל מין משפחה כסף כבוד מושכלות, דברים כאלה לא קיימים בעולם הרוחני. אתה יכול להגיד, תלוי למי אתה מסביר. אבל חכמת הקבלה על העולם הזה לא מדברת באף מילה וחצי מילה.

תלמיד: אין בנו רצון לקבל שמתגשם בצורתו הסופית, מה זה אומר?

רוחניות מתחילה מהצמצום, מזה שאני מוכן למות ושלא יצא ממני כלום, ומעל זה שיצא לי על מנת להשפיע ולא רוצה בצורה אחרת להתקיים. ולכן כל המציאות הרוחנית מתחילה מזה. אין לנו על מה לדבר ברצון לקבל שלנו, כי הצורות האלו לא קיימות. קיימות קליפות וזה עולמות של קליפות, אלה דרגות גדולות מאד אבל לא העולם הזה. כי העולם הזה זה לא על מנת לקבל, זה פשוט רצון אגואיסטי למלאות את עצמו ללא שום קשר, לא עם הבורא, לא עם האור, עם המסכים, לגנוב משהו, לא. הוא פשוט קיים כדי להתקיים. כדי שאנחנו נוכל להתייחס לעולם הרוחני, למצבים הרוחניים בצורה בלתי תלותית, אובייקטיבית.

יש לנו איזה קיום שאנחנו נופלים בו, וזה נקרא שמעון מן השוק. חוץ מהשוק, שכל העולם הזה נקרא שוק, חוץ מזה הוא לא מבין ולא מרגיש כלום. עד כדי כך. ומתוך זה הוא מתחיל לקום, כמו בעל שם טוב עם האותיות א' ב' ג' שחוזר כך לעצמו. אבל המציאות הזאת שמדומה לנו, נקראת "זיעת חיים" העתקה מהרוחניות.

תלמיד: והמציאות שלנו היא למטה מהכוונה בעל מנת לקבל?

תגיד, למטה.

תלמיד: איפה מתואר בחכמת הקבלה ההעתקה שנקראת המציאות שלנו?

לא מתוארת בשום מקום. גם כשכתוב בשרטוטים נקודת דעולם הזה, זה לא העולם שלנו, כי "העולם הזה" אתה יכול להגיד בכל מקום שאתה נמצא. כשאתה נמצא אפילו באצילות אתה יכול להגיד "העולם הזה", כי אתה נמצא בו, אז אתה אומר "הזה".

תלמיד: אז איך העולם שלנו?

אין דבר כזה, זה מדומה, זה דמיון שאנחנו נמצאים. בזוהר כתוב שקיימים בתוך הדמיון. כתוב על זה בכל מיני צורות כאלה. אבל אין מה לכתוב, זה הכול מדומה. יש לך כל מיני זרמים חשמליים בראש שנותנים לך כאלו הרגשות.

תלמיד: אבל יש פה רצון שצריך לעבור איזה תיקון, או לא? יש פה רצונות במציאות שלנו. אין רצונות?

רצונות שבהם אנחנו צריכים לעשות תיקון? רוחני אתה מתכוון.

תלמיד: לא, לא רוחני.

תיקון רוחני או לא, על מנת להשפיע? בקיצור עוד מוקדם לנו על זה לדבר, אנחנו נייצב את הדברים ואחר כך נדבר, לא היום.

שאלה: יש לי הרגשה שאם אנחנו בשיעור הזה יותר נעשה סדנאות, כאילו נלבן את הדברים בינינו. אני חושב שזה יכול לעזור.

כן.

תלמיד: אולי אתה נותן לנו שאלות אבל במקביל גם תענה עליהן בהמשך, שלא נשאר עם זה, אם יש טעות או משהו?

בסדר. טוב.

שאלה: באות ב' הוא לכאורה מדבר על התגשמות הרצון לקבל והתפתחותו עד הדרגה הכי גבוהה?

כן, זה לא התגשמות שלנו. אנחנו לא נמצאים בגשמיות, אנחנו נמצאים במשהו מנותק מהרוחניות. אתה לא רוצה רוחניות על מנת לקבל, לכן זה לא גשמיות אמיתית.

(סוף השיעור)

---

1. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים." (קהלת רבא א', ל"ד)↩

2. "נצחוני בני" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, ב' גמרא)↩