מאמר 14 משנת 1986

"מהו הצורך לשאילת הכלים מהמצרים" - ב

("שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת שמות, עמ' 9)

שיעור בוקר 06.4.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/3pC0lIDd?activeTab=downloads&mediaType=video

"הכתוב אומר "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" (שמות י"א).

הנה דרשת חז"ל (ברכות ט' ע"ב) "אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם."

העולם מקשים, וכי אם הקב"ה רצה לקיים הבטחתו לאברהם, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא היה בידו להעשיר את עם ישראל בלי שאילת כלים ממצרים, שנראה שהוא דרך רמאות, שלכאורה נראה, ששאלו תחילה בשקר, היינו על הכוונה שלא להחזיר.

עוד יש להבין, בזה שהקב"ה אמר למשה, להפציר בישראל לשאול כלים אצל המצרים, כנ"ל, שאין "נא" אלא לשון בקשה. ומה היא ההפצרה הזאת, שמשמע, שהקב"ה היה יודע, שהם יתנגדו לזה. לכן בקש ממשה, שידבר עם ישראל. אם כן יש להבין, מהי סיבת התנגדותם של ישראל לדבר זה."

מלכתחילה, כאשר קוראים את המאמר, צריכים לחשוב לא על חיצוניות המאמר אלא על פנימיותו. היינו, שלא מדובר על מעשה שקרה לפני מספר אלפי שנים במדינת מצרים, בזמן מלכות פרעה, אלא המקובלים כותבים על מה שקורה עם האדם בדרגות התפתחותו מזמן שנולד ועד גמר התיקון. אך הם אינם יכולים להסביר את כל הנושא הזה אלא במילים רוחניות, במונחים שלא נבין בהם כלום.

ישנם כתבים של בעל הסולם, שם הוא כותב באופן שלא ניתן להבין בכלל למה התכוון. נוטריקונים של מילים, צירופי אותיות שלא יכולים להתחבר מפני שאינם על פי כללי הדקדוק המוכרים, אות בתוך אות וביטויים נוספים בשפה שאינה מובנת לנו. מי שנמצא ב"עולם הרוחני", "מעל המחסום", שיש לו כבר "מסך", ומרגיש ורואה כיצד האורות מתפשטים בו, אז הוא מרגיש מאליו את כתבי המקובלים, שנמצאים אף הם בעולם הרוחני.

אבל למי שנמצא לפני המחסום, אין כל אפשרות לשמוע או לראות סימנים אלו ולדמיין לפיכך במה מדובר. לכן המקובלים בחרו לעצמם כפתרון את שפת הענפים, מפני שבעולם הרוחני יש את כל מה ש"בעולם הזה", וכדי לספר על העולם הרוחני, הם לוקחים שמות מהעולם הזה.

ולכן כאשר שומעים, קוראים או מדברים על העולם הרוחני, על המצבים שהאדם עובר בהתפתחות הפנימית שלו עד שמגיע להכרת האלוהות, ומוסיף להכירה יותר ויותר עד שמתחבר עם הבורא ונעשה כמוהו, אסור לשכוח שכל הספרים כתובים בשפת הענפים בלבד.

כאשר קוראים את הביטויים "מצרים" "פרעה" "משה", יש לצאת מהתמונה ההיסטורית. לא מדובר בהיסטוריה או בסיפור אגדה, אלא בהבחנות שבתוך חיי האדם. "משה" זו ה"נקודה שבלב", "פרעה" זו התנגדות האדם לנקודה הזו, "בורא" זה הכוח הכללי שמפתח אותנו, "עם ישראל" זה כל רצונות האדם שמוכנים להצטרף להתפתחות הרוחנית, ו"מצרִים" זה כל רצונות האדם שכנגד זה, שמושכים אותו אחורה, הצידה.

אם האדם מתאר לעצמו תמונה כללית פנימית שלו, כיצד כל הרצונות, המחשבות, הדחפים, ההבחנות והתכונות שלו, נמצאים על פי המפה הרוחנית "משה", "אהרון", "פרעה", "עם ישראל", "מצרים", "כללות מצרים", כלומר, שליטת פרעה על ישראל, שליטת מחשבות על מחשבות אחרות, שליטת רצונות על רצונות אחרים. אם הוא ינסה לתאר לעצמו את כל המפה הזו, לאט לאט הוא יוכל להרגיש ואף להיכנס לתמונה האמיתית ולראות במה מדובר.

כתוב בספר "שמעתי", שאין דבר שהאדם אינו יכול להרגיל את עצמו בו. כלומר, מהתמונה הזו, שהוא מתאר לעצמו, שיתכן שהיא שקרית וחסרת בסיס, שהאדם רק שומע ומתאר לעצמו בדמיונו, הוא יכול לאט לאט, להתחיל להרגיש את הכוחות הפועלים בזה, וכיצד זה נמצא בו באמת. כבר מהתמונה הנמצאת לנגד עיניו, הוא ירגיש היכן זה נמצא אצלו, בתוכו.

אז יתחיל לגלות שכל הכוחות האלה נמצאים בתוכו, ושהוא בעצמו הופך להיות "פרצוף רוחני", עם כל האורות שמסביב, "אור מקיף", "אור פנימי", "האור המקיף הכללי", "האור הסובב", וכן הלאה, וכך יכנס לתמונה אמיתית יותר ויותר. לכן המפתח להצלחה הוא לדמיין את התמונה כמה שיותר, לא באופן מילולי אלא בפירוש הרוחני.

"עוד יש להבין, בזה שהקב"ה אמר למשה, להפציר בישראל לשאול כלים אצל המצרים, כנ"ל, שאין "נא" אלא לשון בקשה. ומה היא ההפצרה הזאת, שמשמע, שהקב"ה היה יודע, שהם יתנגדו לזה. לכן בקש ממשה, שידבר עם ישראל. אם כן יש להבין, מהי סיבת התנגדותם של ישראל לדבר זה.

עוד יש להבין מה שכתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני המצרים". איך יכולים להבין דבר זה, שהוא מקצה אל הקצה, הגם שמצד ה' הכל יכול להיות, אבל במובן הפשוט קשה להבין את זה, במה שכתוב (שמות א' י"ב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ודרשו חז"ל, "מלמד שהיו בעיניהם כקוצים" (סוטה י"א).

נמצא, שנהפכו מ"קוצים", היינו במקום שלא היו יכולים לסבול את עם ישראל, והיו בעיניהם כקוצים, נהפך עכשיו מקצה אל הקצה, שכן מצא עם ישראל חן בעיני המצרים."

רב"ש מתאר שמלכתחילה, יש רק נקודה שמשתוקקת לרוחניות, רצון אחד קטן שנקרא "משה". כדי להכניס את האדם לרוחניות, שירגיש את העולם העליון, שירגיש כוח עליון, נצחיות, שלמות, ויחיה בהזדהות עם הנשמה ולא עם חיי הגוף הקטנים והנבזים, אלא חיים נצחיים, מעל הגלגולים, האדם צריך להגדיל את "נקודת משה", לצרף לה רצונות רבים נוספים, כוחות וכלים, שכל מהות האדם תתחבר לנקודה זו ואז יהיה "פרצוף". ב"פתיחה לחכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות" מוסבר מה זה נקרא "פרצוף רוחני". אם נקודת "משה" הופכת להיות "פרצוף", זה נקרא שיש לאדם "נשמה".

כדי להפוך "נקודה" ל"פרצוף" יש להוסיף לנקודה רצונות וכוחות. "רצונות להשפיע", "רצונות לקבל", "מסכים", תכונות מנוגדות, שדווקא במאבק ביניהם, במתיחות ביניהם, שבין חושך לאור, יהיו כל ההבחנות בין טוב לרע, בין אור לחושך, בורא לנברא. ואז ככל שההבחנות יהיו מנוגדות וגדולות יותר, זה נקרא "נשמה", האדם גדול יותר.

לכן אין עצה אחרת למשה, אלא ללכת לפרעה ולסחוב אחריו, מצד אחד את עם ישראל ומצד שני לצרף לעצמו את הכוחות המנוגדים לו, "פרעה" ו"הכלים של המצרים". זהו כל עניין "גלות מצרים". את ה"נקודה שבלב" האדם מקבל מלמעלה, שזהו "משה", והאדם יכול לצרף גם את הכוחות הטובים שהם "עם ישראל", המתנגדים להתחבר עם "משה" ועם "פרעה", וגם עם ה"מצרִים". כי "עם ישראל" נקרא "גלגלתא ועיניים", "כלים דהשפעה", ו"מצרִים" נקראים "כלים דקבלה", "אח"פ". הם מנוגדים זה לזה ולא מסוגלים לעבוד זה עם זה בצורה ישירה.

ב"עולם הזה" איננו מבינים מה זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". כיצד יתכן לקבל וליהנות, ובזאת ליהנות את מישהו, זה מאוד לא טבעי. אפשר לתת בצורה ישירה, אפשר לקבל, אך לקבל על מנת להשפיע זה קשה מאוד, כי זהו מעשה של קבלה שמהותו נתינה. לכן גם "ישראל", גם "המצרִים", גם "משה" וגם "פרעה", נמצאים במבוכה, הם לא יודעים מה לעשות ומלכתחילה אינם מוכנים להתחבר.

לכן הבורא, הקב"ה אומר למשה "בוא אל פרעה", כביכול אומר "אני הולך איתך". יש בזאת הכרעה של הבורא "בוא ואחבר ביניכם". ורק לאחר שיתחברו יחד "משה" עם "פרעה", "ישראל" עם ה"מצרִים", יוכל "משה" לצאת ממצרים ולרכוש את ה"עולם הרוחני". יהיו לו כלים דקבלה שזה נקרא "מצרַים", כלים דהשפעה שזה נקרא "ישראל", ואז יצאו יחד ויהיה להם במה לעבוד, תהיה לו "נשמה".

לאחר שיהיו כל הכלים של ה"נשמה", גם "גלגלתא ועיניים" וגם "אח"פ", יוכל משה לאט לאט להתחיל לתקן את הנשמה מה"מחסום" והלאה משך ששת אלפים שנה. זה נקרא "הליכה במדבר" ו"ביאה לארץ ישראל". מכאן יש להבין עד כמה קשה הבנת הסיפור הזה במלואו, המתאר את מצבנו הנוכחי, כיצד עלינו להתערבב עם כל הכוחות גם בעד הרוחניות וגם נגד הרוחניות, ולחבר ביניהם.

והנה בהבטחת הקב"ה לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", גם כן יש להבין את כל הענין שמובא שם (בראשית ט"ו, ו') "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

אברהם נקרא ה"יהודי הראשון", זו נקודת האור הנמצאת בתוך הרצון לקבל. "יש מאין" זה ה"רצון לקבל", הנברא היחידי. כדי להביא את הנברא לשלמות, לנצחיות, צריכים לתת לו כוח להשפיע, כוח של הבורא. מטרת הבורא לברוא את הנברא ולהביא אותו לדרגה הגדולה ביותר, שזו דרגת הבורא בעצמו. פחות ממנו זו אינה שלמות. לכן אותה נקודה "יש מאין" חייבת להגיע לגודל ולכל תכונות הבורא.

זה נעשה כך שהבורא מכניס ניצוץ אור לתוך הנקודה הזו ומתחיל לפתח אותה. יש שני כוחות מנוגדים בתוך הנברא, הנקודה השחורה "יש מאין" וניצוץ האור הפועל בו. ניצוץ האור נקרא "אברהם", והנקודה השחורה היא כלל האנושות. אברהם שואל את הנקודה הזו, כיצד הוא יכול להיות כמוה. הוא פונה לבורא, והבורא אומר לו שלא ידאג, כי הוא יכניס אותו ואת כל זרעו למצרים, על ידי זה שיתערבב עם כל הרצונות שכנגד, עם אומות העולם, ירכוש מהם את כל הרצונות, שיעבדו עבור אותה המשימה להתקרב אל הבורא, מתוך שזהו רצונו של אברהם, ומתוך זה יגדל לגודל הבורא. כלומר, ה"ניצוץ" יגדל להיות "פרצוף" גדול כפרצוף הבורא, ככוח הבורא. אנו לומדים זאת מתוך "זו"ן דאצילות". ואז כשהבורא אומר לאברהם שהוא יהיה בגלות, אברהם נרגע לגמרי, כי הוא יודע שכך יש לו אפשרות להגדיל את כוחו עד כוח הבורא.

שאלה: בחינת "אברהם" שבתוך האדם הופכת אחר כך לבחינת "משה"?

בחינת "אברהם" שבתוך האדם הופכת להיות בחינת "משה" לאחר ההכנות. ככתוב, שבניו יהיו במצרים.

שאלה: על חשבון מה גדל הניצוץ במצרים, מה גורם לו לגדול?

ה"ניצוץ" גדל על חשבון "מצרים". לגדול אפשר רק מתוך ה"רצון לקבל". ה"רצון להשפיע" הוא ניצוץ קטן שבא מהבורא, שיכול לתפוס במעט את הרעיון שיש דבר כזה הנקרא "להשפיע", אך ללא שום כוח, שום מעשה, שום אפשרות לעשות עם זה משהו. זה מתבטא באדם אחר כך, כשנמצא ב"עולם הזה" עם כל הרצונות לקבל, פתאום מגיע לו איזה "ניצוץ" והוא נדלק ל"רוחניות", משהו שלא נותן לו מנוחה. ניצוץ זה נקרא "רצון להשפיע", "אברהם" ו"משה".

ואז כאשר הוא קורא את סיפור מצרים, הוא גם רוצה לתאר את כל המעשה כפי שקורה איתו, כי בהליכה לקראת המחסום, דברים אלה צריכים להתרחש בו. ומטרת המאמר, להראות כיצד להתקדם בשלבים, בזמן הקרוב, עד שנכנס לרוחניות.

לאחר שהאדם נכנס לרוחניות, הוא רואה. אין לו שום בעיה, ואין צורך לכתוב כמעט שום דבר. ברוחניות כותבים כמו שכותבים ספר הנחיות למטייל, שמכוון את האדם טוב יותר, מהר יותר, להכיר היכן הוא נמצא, לאן ללכת, לאן לפנות, היכן זה נמצא באמת. בצורה כזו האדם מקבל את הספרים "פתיחה לחכמת הקבלה" או את "תלמוד עשר הספירות". הקושי הוא רק בלהגיע לזה. לכן צריכים לפענח נכון את המאמרים האלה, הם עוזרים בזמן שלא רואים.

שאלה: האם הבנים של אברהם הם המצבים הבאים שלו?

"אברהם" נקרא "קו ימין", אחר כך יש ממנו "קו שמאל" ו"קו אמצעי", אלה ההכנות, ואחר כך "משה" שגדל ב"מצרים". מתוך ה"רצון לקבל" יוצא ה"ניצוץ". "אברהם" ו"משה" זה אותו הקו, "אברהם, יצחק ויעקב", "משה ואהרון", "יוסף ודוד". אברהם זה "חסד" ו"משה" זה "נצח".

שאלה: אברהם שואל כיצד ידע שהם יצאו ממצרים, זה נשמע כאילו הוא עוד לא עבר מחסום.

אברהם לא שואל כיצד הם יצאו ממצרים, אלא כיצד יקבל את כל הירושה שלו. הבורא רוצה לתת לו את הכול, אבל היכן הוא יקבל אם אין לו כלים? יש לו רצון קטן אל הבורא, מהיכן ייקח רצון גדול אליו, שירצה להיות כמוהו? אז הבורא אומר לו שלא ידאג כי הוא יסדר לו רצון זה, ואברהם יקבל אותו בדיוק במידה של הבורא, על ידי זה שרצונות רבים המנוגדים לרוחניות מצטרפים אחר כך ל"ניצוץ", שהוא היחידי המושך את האדם לרוחניות. אז הכול הופך להיות לכוח אחד גדול לרוחניות ואיתו האדם עובר "מחסום".

כל הרצונות מלבד הניצוץ נקראים "מצרִים". אנו רואים עד כמה אנו יכולים לקחת ממצרים. משך כל זמן ההכנה לפני שעוברים מחסום, הוא כדי לעשות מאבק נכון בין המשיכה לרוחניות לעומת המשיכה לגשמיות. אם נצרף את כל הכוחות האלה יחדיו, נוכל לפרוץ את המחסום.

אברהם כבר היה מקובל, בהשגה הרוחנית. הוא הרי מדבר עם הבורא, רואה כוחות עליונים, ולראות אפשר רק על ידי מסכים, אז הוא לבטח נמצא מעבר למחסום. אם כך כיצד הוא שואל איך עוברים את המחסום ומה עושים שם?

יש מה שנקרא "אבות" ויש "בנים". "אבות" זו השתלשלות מלמעלה למטה, אלה הבחנות שיורדות מלמעלה והאדם מרגיש בהם את הרוחניות בעביות קטנה מאוד, בזכות. כדי להרגיש את הבורא ולהיות עם הבורא, אברהם צריך היה להיות רק בתכונתו, בתכונת "חסד", היא תכונת ה"בינה". זו אותה התכונה, רק ב"גוף הפרצוף", ולכן אין עליה הגבלות, ומתוך הזכות שלו, התכונות שאיתן נולד, הוא הרגיש את האלוהות. לא היתה לו בזאת כל עבודה.

אבל האחרים שמתחתיו, הבנים, בנו יצחק שזה "קו שמאל", ממנו יוצא "עשו" וכל יתר הבעיות, שואל כיצד יתכן, שעם תכונות כאלה שהוא הולך ומקבל מעכשיו והלאה כדי להגיע אל הבורא, הוא יקבל דברים רעים, תכונות רעות שמושכות אותו הפוך, למטה ממנו. אז הבורא מבטיח לו כדי שלא ידאג, שהוא יכנס לגלות. הבורא ייתן מכות לתכונות הרעות שלו, ועל ידי זה יכוון אותו נכון, כך שירצה רק להפטר מהשימוש הלא נכון בתכונות האלה וימצא כיצד להשתמש בהן בצורה נכונה כדי להתעלות.

"וגם כאן יש להבין, איזו תשובה קבל אברהם על השאלה "במה אדע כי אירשנה". כי תשובת הקב"ה היתה על שאלה זו, כמו שכתוב "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אם כן השאלה היתה על בטיחות הירושה. והתשובה על הבטיחות היתה, שעם ישראל יהיו בגלות. וכי הגלות היא הבטיחות על ירושת הארץ."

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש של השאלה היה, כי ידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין חסרון. וחסרון נקרא כלי. וכשראה, מה שהקב"ה רוצה לתת לבניו, אז אמר אברהם, הלא אני לא רואה, שבני, יהיה להם צורך לאותה ירושת הארץ הרוחנית. כי אמר, אם הם יקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם סיפוק, כי מדרגה הכי קטנה ברוחניות, מביאה לאדם יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים, שישנם בעולם."

אברהם שואל על מצבנו. נניח שאדם נמצא כאן בגלל שמשהו לוחץ עליו ולא מניח לו לישון. הגוף עושה חשבון, אם אשאר לישון אתייסר על כך אחר כך, זה לא יהיה בסדר, מי יודע מה יהיה, ואז הוא קם ובא לשיעור. אם ניתן לו כעת סיפוק קטן הוא יהיה כבר שמח ושלו, יחזור לביתו, אל מיטתו ודי לו בזאת.

זאת אומרת, האדם לומד עם הרצון הקטן לרוחניות. אם יתמלא הרצון הזה מלמעלה, הוא יכבה. מהיכן לקחת רצון גדול יותר שהולך וגדל? הרצון צריך להיות כגודל הבורא, אם האדם רוצה לקבל ממנו את כל האור, הוא חייב כנגד זה שיהיה לו רצון לאותו גודל, אלא שאינו יודע מהיכן לקחת זאת.

אדם שמגיע לשיעור בכל בוקר, לעיתים אף בערבים, ובמהלך היום הוא חושב על זה לפעמים. הכל תלוי ברצון. ואז באה "נפילה" שהוא לא רוצה לחשוב בכלל, שנמאס לו מזה, הוא בורח, ואחר כך שוב נדלק פתאום. כיצד ניתן לקנות רצון לאמת? באופן תיאורטי האדם יודע שזה נכון ושזו אמת, אך אם אין לו רצון, לא יהיה לו כוח להשיג את המטרה היפה הזו. ומהיכן ייקח נחיצות? כאן נותנים לו פתרון. אין לו ברירה אחרת, אלא לקחת את הכלים האלו, את הרצונות, הדחף לזה, דווקא מ"פרעה".

" ולפי זה, מתי שיקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם מקום לחשוב, שאין מדרגות יותר גדולות, מזה שהשיגו. אם כן לא יהיה להם צורך לבקש עוד משהו.

ומשום זה היתה שאלת אברם להקב"ה, "במה אדע", שיהיה להם צורך לאותה ירושת ארץ הרוחנית. אם כן הוא ביקש מה', שיגיד לו, באיזה אופן יכולה להיות מציאות זו, שיהיה להם אור בלי כלי. ואברם הבין, שאור נותן הקב"ה, אבל כלים, היינו רצון לאורות יותר גדולים מכפי שכבר קיבלו, מי יתן להם להבין, שהם עוד צריכים להגיע להתעלות יותר גדולה, מכפי שהם מרגישים עכשיו.

היות שיש כלל ברוחניות, שכל דבר רוחני שבא לאדם, הוא מרגיש בו שלימות, שאין למעלה ממנו. כי כל דבר רוחני, הוא הרגשה שלימה, בלי שום חסרון, אחרת הוא לא נקרא רוחני. כי רק בדבר גשמי יכול להיות תענוג, ומכל מקום מרגישים, שיש תענוג יותר גדול, מה שאין כן ברוחניות.

אם כן היה אברהם תמה על עצמו, איך ובמה יהיה להם צורך, לבקש מה', שיתן להם מדרגות יותר גדולות, הנקראות "ירושת הארץ". ואמר, שמה שהשיב לו הקב"ה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זוהי תשובת הקב"ה לאברם, מכאן, היינו מגלות מצרים, יהיה להם צורך לבקש מה', שיתן להם כל פעם כוחות יותר גדולים.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק, "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא."

במילים האלה יש את המפתח להבין לשם מה הבורא עושה את הסיבוב הזה עם האדם, לשם מה אנו צריכים כוחות רעים שמפריעים לנו, שמביאים כל כך הרבה צרות, ייסורים, וכאילו נותנים לנו מחשבות של כפירה, שזה לא נכון שהבורא הוא טוב ומטיב, שלא נכון שהוא קיים בכלל, וכן הלאה. מדוע האדם צריך לגלות אותו תמיד מהשלילה, מההפך? על פי ההיגיון כדי למשוך מישהו, נותנים לו סוכריה, עוגה, ועוד ועוד דברי מתיקה, וכך הוא הולך ונמשך יותר ויותר. אך מדוע צריכים לתת לו את הכוחות ההפוכים, לדחות אותו?

הבעיה היא שאם נותנים לאדם תענוגים, הוא יתקרב בגלל התענוגים, ללא כל קושי. זו התקרבות בהמית, בזה האדם לא רוכש דבר מלבד תענוגים. אך מטרת הבורא שהאדם יהיה כמוהו, שיהיה בתכונותיו, שיגיע לנצחיות, שיגיע לגדלות. זה נקרא "שלמות הקיום", מעל החיים והמוות, מעל כל המאורעות שאנו מרגישים. ולהגיע לזה ניתן רק אם האדם דומה לבורא בתכונותיו הפנימיות.

ניתן לעשות זאת, על ידי מתן תכונות אלה לאדם, רק אם האדם ירצה להיות כמו הבורא. לא רק לקבל ממנו, אלא להיות כמוהו, שזה דבר אחר לגמרי. או שהאדם הולך כדי לקבל מהבורא, או שלא מסתכל על מה שמקבל ממנו, אלא על עד כמה הוא דומה לו.

מלכתחילה אין לאדם רצון להיות דומה לבורא. יש לו רצונות משלו, תכונות משלו, ואינו מרגיש שיש לו צורך אחר, כי מה שיש באדם, אלה הם חייו, זה הוא. לכן הבורא חייב להביא את האדם למצב שירצה להתקרב אליו ולא לקבל ממנו, אלא לקבל רק כאמצעי, להיות כמוהו. הבורא צריך לסדר את האדם כך שירצה להיות דומה לו, על ידי כך שנותן לו בעיות, קושיות, אכזבות, פחדים וחרדות, וכדי לצאת מזה האדם מגיע לאט לאט למצב שמבין שזה הבורא שעושה לו זאת.

זה מה שעלינו לגלות כעת גם במסגרת האומה הכללית. שמה שאנו מרגישים שעובר עלינו כעת, זה מפני שהבורא בעצמו מסדר לנו זאת. הוא נלחם בנו דרך הערבים, האמריקאים, דרך כולם. זה הוא בעצמו שעושה לנו רע ולא אף אחד אחר, דרך הבובות האלה. האדם מתחיל לגלות זאת ורואה שאין לו ברירה, לא נשאר לו שום פתרון אלא לפנות לבורא, זה הפתרון. ואז הוא פונה לבורא שיעזור לו.

זה מביא לקשר ביניהם. ככל שהאדם רוצה להיות קרוב לבורא, הוא מקבל ממנו בהתאם כוחות, תכונות, רצונות של הבורא, ואז הוא עולה במדרגה. הוא לא נשאר למטה והחיים שלו לא מתחילים להיות טובים יותר מקודם במקצת. יש לו אישה, ילדים, פרנסה, פריחה כלכלית, שקט, שלווה, מה שבעולם הזה. אלא שהבורא מקלקל זאת בכוונה, כדי שהאדם יפנה אליו, כביכול כדי לקבל חיים בהמיים שלווים, ובאין ברירה, מכיוון שהאדם זקוק לו, הוא מתקרב אליו, ולא מתחיל לבנות את החיים שלו טובים יותר, אלא מתחיל לעלות למעלה יותר ויותר, להיות דומה לו יותר ויותר.

אז הבורא מביא את האדם לחיים רוחניים, בזה שמוחק לו את החיים הגשמיים הטובים והשקטים, הוא מחייב אותו לעלות לחיים רוחניים. אם האדם מפענח נכון ורואה נכון את התמונה שלפניו, הוא רואה אותה ממש כהשגחה מטרתית, בכל שניה, במה שקורה לו, לכל העם, לכל המדינה ולכל העולם. זה מה שמוסבר במאמר זה. שכל הנהגת הבורא בכניסה למצרים, בעבדות מצרים, ביציאה ממצרים, היא כדי להביא את האדם מהחיים הטובים, שהרי במצרים היהודים חיו טוב, בגשמיות היה להם הכל, ולהוציא אותם לרוחניות. הם היו צריכים לעבור דרך המכות כדי לרצות לברוח משם.

שאלה: זה כמו שנותנים לבעל חיים פרס על דבר טוב שהוא עושה וכאשר הוא לא מספיק חכם כדי להבין את הקשר, משתמשים במכות, מה ההבדל?

הבורא מקדם את האדם על ידי הייסורים, כי מתוך הייסורים האדם מתחיל לשאול מהו מקור הייסורים. אם הבורא היה נותן לאדם רק מכות, האדם היה כבהמה, שהרי לבהמה אין קשר פנימי עם הבורא ולאדם יש. על כל המכות שעוברות הבהמות, כל הדומם, הצומח והחי, נדבר בפעם אחרת, מדוע הם עוברים מכות ומה הקשר בין המכות שלהם והמכות שלנו.

המכות שהאדם עובר מביאות אותו לאט לאט, להתפתחות עד שמתחיל לגלות את המקור שלהן. וכשמגלה שזה הבורא, זה מתחיל להיות בשבילו אור. הוא מתחיל לראות שיש סיבה, ויכול להיות שהסיבה מוצדקת, או לא, אך זו כבר סיבתיות. זאת אומרת, שלמכות האלה יש דרך, הן באות עם מטרה.

לאדם יש "נקודה שבלב", ודרך המכות הוא מגלה אותה ואת הקשר שלה עם בורא, שיש חיים רוחניים מעל החיים הגשמיים, מעל המכות. אם לא היתה הנקודה הזו בתוך האדם לא היתה למכות כל הצדקה.

שאלה: אז למה לא לברוא את התענוג כך שיחד עם התענוג עצמו האדם יקבל גירוי נוסף?

אם האדם היה מתקרב לבורא על ידי התענוגים, נניח שהיה נותן לאדם גם סוכריה וגם מתגלה בפניו, מראה לו שהוא נותן הסוכריה, אחר כך נותן עוגה, ושוב מגלה את עצמו שהוא נותן את העוגה, אז האדם היה נצמד אליו מתוך זה שטוב לו. ולכן זה הפוך, האדם אף פעם לא יכול לצאת מהרצון לקבל שלו, הוא זקוק ליותר ויותר מתנות כל הזמן, לקבל מהבורא יותר ויותר, ואז הקשר שלו אליו הוא קשר בהמי, רק לקבל. על ידי זה האדם אף פעם לא יוכל לצאת ולהיות כמו הבורא, להשפיע, אלא הוא יוכל רק להגדיל בכך את הכלים לקבל שלו.

הוא אינו משיג בזאת את המטרה ולכן הדרך הפוכה. קשה לנו לתפוס זאת, אין לנו עדיין את ההיגיון הרוחני, אנו נמצאים עדיין למטה מהמחסום, בטבע חד צדדי, בטבע הגשמי, רק לקבל, ורק לפי זה אנו יכולים לעשות חשבונות. כשנעבור מעל המחסום, ויהיו לנו הטבע הרוחני יחד עם הטבע הגשמי, אז נתחיל להבין את כל המערכת, מדוע הבורא עושה איתנו את כל הסיבוב הזה. בשלב זה ניתן רק להבין, שאם היה מושך אותנו על ידי התענוגים בלבד, רק הרצון לקבל שלנו היה גדל, ולא היינו יכולים לתאר לעצמנו אף פעם, שיש דבר כמו "נתינה".

שאלה: אפשר לקבל דוגמה של איך לרתום את פרעה למשה?

כתוב שבני ישראל יוצאים ממצרַים עם כלים של המצרִים, כלומר, עם המירב שניתן להוציא מה"רצון לקבל" ולצרף אותו ל"רצון להשפיע" שנקרא "ישראל", לוקחים, מצרפים ויוצאים ממצרים. זאת אומרת, מקבלים כוחות להשתמש עם "גלגלתא ועיניים" וגם כן עם "אח"פ דעליה", עם המצרִים שהצטרפו אליהם. אך באיזו צורה מצרפים רצונות לקבל לרצון להשפיע, כיצד מצטרפים מצרִים לישראל?

הצטרפות המצרִים לישראל נעשית ביציאת מצרים ממש. בעל הסולם מתאר זאת במכתב, שבו הוא מתאר את הקשר בין האדם לבורא ב"עולם", "שנה", "נפש". הוא אומר שאדם שמגיע למחסום, נמצא ברצון לקבל הגדול ביותר כלפי הבורא, זה נקרא "חולת אהבה אני". כמו שמשתוקק לתענוג בהמי הגדול ביותר, עד שאינו מסוגל לישון, כך מרגיש בהשתוקקות שלו לבורא, לתענוג שהוא מרגיש שבא ממנו.

וכשהוא עובר מחסום, התענוג הגדול ביותר שהוא רוצה לקבל ממנו, הופך להיות על ידי השפעת האור לאפשרות לקבל על מנת להשפיע. האדם מקבל "מסך" על אותו רצון גדול, זה נקרא ש"מצרִים מצטרפים לישראל". ל"עבור מחסום", או "לצרף כלים דקבלה לכלים דהשפעה", זה אותו הדבר.

שאלה: האם יש מצב כזה שהאדם מרגיש פתאום רצון לרוחניות?

ככל שהאדם גדל במשך זמן הכנה עד שהוא עובר מחסום, כך הוא מגדיל את הרצון לקבל שלו לרוחניות יותר ויותר. לכן אם בכללות הוא מרגיש שהוא נמשך יותר לרוחניות, למרות הקושיות, למרות האכזבות ולמרות כל הבעיות שיש לו בעולם הזה, שמוסיפים לו בכוונה מלמעלה, והוא נמצא יותר בתוך זה ופחות בחייו האחרים, על כל העליות והירידות שבזה, בסך הכל זהו סימן שהוא מתקדם. עד שמגיע למצב שהוא רוצה אך ורק את זה, ויותר מזה הוא לא רוצה כלום.

שאלה: האם חוץ מהאור אין שום דרך להתקדם?

להתקדם לרוחניות אפשר רק על ידי כוח מלמעלה, האורות. הבורא נותן אורות לסירוגין, נותן ולא נותן. האדם אינו בעל הבית, הוא אינו יודע זאת, אלא רק על ידי הגדלת החשיבות מלמטה. הוא לא יכול פתאום, למצוא אצלו חשיבות, או איזה ספק שייתן לו יותר חשיבות לרוחניות. חשיבות לרוחניות יכולה להיות לו רק אם ירגיש שזה כדאי לו באמת. אדם שנמצא בקבוצה, בחברה, יכול להשתמש בקבוצה ובחברה שיספקו לו חשיבות לרוחניות. לכן יש צורך בקבוצה ובספרים.

שאלה: כשאני מבין שכל הסבל שאני מקבל זה לטובה, זה מאבד משמעות, זה מפסיק להפריע לי.

כעת כשאתה שומע שכל הסבל זה לטובתך, אתה חושב שאתה מוכן שיביא לך יותר סבל, תסבול יותר וגמרנו, וזה לא מפריע לך. אך ברגע שהאדם מקבל מכה הוא שוכח שהסבל לטובתו. אם כי יש ניצוץ כלשהו הנקרא ה"מפגש בין מוחא וליבא". במוחו האדם מבין שזה לטובתו ובליבו הוא מרגיש שרע לו מזה, ואז יש את כל המשחק לו הוא זקוק. מתוך ההתנגשות הזו הוא מטכס הבחנות, אוסף כמה שיותר הבחנות בתוכו, עד שמתמלא בהם ואז פורץ מחסום. אז הוא מוכן להיכנס לעולם הרוחני.

שאלה: האם נכון לומר שלמרות ההתפתחות בתקופת ההכנה האדם מרגיש שהמכות שלו גדלות?

לא נכון לומר שככל שהאדם מתקדם הוא מרגיש שהמכות גדלות. המכות, הייסורים שלו, רק הופכים להיות מייסורים בהמיים לייסורים רוחניים יותר. איכפת לו יותר מכך שאין לו קשר לאלוהות, מכך שהוא לא כל כך רוצה את הבורא, מכך שהוא מאוכזב ממנו. אלה ייסורים נפשיים הבאים במקום הייסורים ממחסור בכסף, כבוד, איזו משרה טובה יותר או פחות, וכן הלאה. עלינו לחיות בתהליך הרוחני, התהליך הגשמי לא ניזוק מזה.

שאלה: אנחנו מדברים על כך שהחברה היא הגורם המרכזי שיכול לעזור לנו להגיע לרצון הרוחני, האם החברים צריכים גם לעזור ולתמוך בדברים הגשמיים?

לא. יש מאמרים בנושא החברה. חברה זה נקרא שהאנשים שנמצאים בה מחוברים במטרה והקשר ביניהם הוא רק דרך הבורא. האדם צריך לתאר לעצמו בצורה ברורה ביותר שאלמלא האלוהות שהוא רוצה להשיג, לא היה לו שום קשר עם החברה, כך זה נכון וזה טוב, ורק כך זה יהיה אמת. זה קשה, כי ככל שנמצאים יותר בחברה, נמצאים גם בקשרים חברתיים, עוזרים זה לזה. האדם צריך להגיע למצב שהוא עוזר לשני רק בגלל שיש לו קשר לרוחניות, רק דרך ה"אין סוף" הוא מגיע אליו.

צריכים לעזור לא מכל סיבה שהיא, אלא בגלל שקשורים יחד למשימה אחת. בגלל זה אני עוזר לו, בגלל זה אני אוהב אותו, מפני שהוא עוזר לי ואני עוזר לו להתקדם בדרך. עלינו להיות קשורים רק מסיבה זו. אם בונים מערכת יחסים אנושית, יפה, חוץ מזה, זה לא נכון, זה לא טוב.

זה בלתי אפשרי לבנות מערכת יחסים אידאלית כזאת, רק דרך הבורא. אך חייבים לבנות רק בצורה כזאת ומלמעלה עוזרים, נותנים קושיות, ריבים בין האנשים, וכך יש לנו שנאה, כבוד, קנאה שיש לה כוח גדול מאוד, וכל הדברים האלה עוזרים לבנות מערכת. יש לאדם הרגשה ברורה מאוד שהוא זקוק להם, שחייו הרוחניים תלויים בהם, וחוץ מזה אין לי שום קשר איתם באמת. אבל מה שיש, זה מעל כל ערך אחר שיכול להיות.

האדם לא צריך להסתיר זאת, אלא דווקא להראות לכולם, שהוא אוהב מישהו בגלל שהוא צריך אותו לרוחניות ולא לשום דבר אחר. זה מחזק את הקבוצה, זה מחזק את המטרתיות שלה.

שאלה: מה ההבדל בינינו לבין אדם שאינו לומד את חכמת הקבלה ואינו יודע מה זה להדמות לבורא. הוא רק יודע שיש דרך שבאמצעותה הוא יכול לצאת מהמצב הזה?

כל ההבחנות שלך באות מהרצון לקבל. כמו כל אחד שהולך לכל עסק אחר כדי להתפתח, ללמוד, להגיע להישגים, כך גם מי שעוסק בלימוד חכמת הקבלה, בא כדי להתפתח, ללמוד ולהגיע להישגים כלשהם. האחד משתמש בתכונותיו, וכך גם השני, אלא שההבדל הוא, ששם מה שמניע אותו זה רווח שרואה ב"עולם הזה", בעוד שבחכמת הקבלה, אמנם בינתיים הוא גם חושב להרוויח ב"עולם הזה", אבל לאט לאט יתבהר לו בתוך המטרה השקרית הזו, שיש מטרה גבוהה יותר ויותר, שנמצאת במישור אחר מאשר יתר ההישגים.

אנו לומדים, שהאדם מתפתח מרצון לבהמיות, לכסף, לכבוד, למושכלות ואחר כך לאלוהות. הרצון לאלוהות הוא רצון למשהו שהוא יותר מ"העולם הזה", יותר מכפי שיכול לקבל בו. גם אם יציעו לאדם כסף רב, תענוגים בהמיים, כבוד וכסף, מה שמעניין את כלל בני האדם, הוא אינו מעוניין בהם. כל מה שטוב בעיניהם, וכמה שיהיה גדול מהם, זה לא יספק אותו. הוא רוצה יותר מזה, להתנתק מהם, להיות יותר מהם, לא בזה שהוא יותר מהם ביחס אליהם, אלא מנותק ונמצא בדרגה למעלה מהם. זה גם אגואיזם וזו גם המטרה. גם הכוחות האנושיים שלו רוצים להגיע לזה.

אלא שלאט לאט הוא יתחיל לבנות ערכים לרוחניות, מה זה נקרא להיות למעלה מהם, למעלה מהעולם הזה, למעלה מהאנושות. ואז הוא יראה שלשם כך הוא צריך להשתפר, לא להיות כמוהם. עליו לצאת מהתכונות שלו, ואז יקבל תכונות שהן למעלה מהאנושות, זה נקרא "תכונות הבורא", הוא יהיה כמוהו. זה נקרא להיות "למעלה מהמחסום".

שאלה: עדיין לא אין הבדל בין שיטת הסוכריה או העוגה.

בינתיים מושכים אותנו בעזרת סוכריה, כפי שמושכים לכל תענוג שבעולם הזה. אבל לאט לאט, במשך הזמן שהאדם מתקדם אל המחסום, זה יכול לקחת מספר שנים, שלוש, חמש, ואף שבע שנים, הוא לא מתקדם על ידי הדחפים הבהמיים שלו, אלא על ידי "האור מקיף" שמאיר עליו ונותן לו "חן דקדושה". האדם מתחיל לגדל "נקודה שבלב", שמתחילה להראות פעולותיה, והוא מתחיל לרצות לקבל תכונות שונות מהאנושות.

איננו יודעים ואיננו מבינים כיצד זה נעשה בנו, אבל זה מה שהאדם מרגיש ומקבל לאט לאט. ואז בהתאם לזאת הוא מרגיש ב"הכרת הרע". עד כמה התכונות שלו העכשוויות, האנושיות, מה שיש לכולם, הן רעות, הפוכות, מהתכונות הנמצאות למעלה מהמחסום. הוא אינו יודע עדיין מה יש למעלה מהמחסום, הרי הוא נמצא למטה מהמחסום, אך הוא יודע זאת כתוצאה מהאור המקיף שבא אליו ומאיר לו בתכונות שלמעלה, ואז הוא מתחיל לרצות בזה. לא את התענוג מהאור, אלא להיות דומה לו, כמוהו.

אז מתחילות להיות בתוך האדם שתי דרישות: דרישה אחת ליהנות מרוחניות, ליהנות מתענוגים שמעל העולם הזה, זה נקרא "לא לשמה", ודרישה שניה, להיות דומה ל"אור המקיף" הזה, להיות דומה לבורא, זה נקרא "לשמה". יש לו גם את זה וגם את זה, ועם שני הדברים האלה הוא נכנס לרוחניות. כלומר, יש לו כביכול "גלגלתא עיניים", רצונות להיות דומה לאור המקיף, לבורא, ו"אח"פ, רצונות ליהנות מהרוחניות כמו שהוא חושב. אז ה"אח"פ" הזה הופך להיות "קו שמאל", "קליפה", "טומאה", ה"פרעה" האמיתי, "ג' הקליפות הטמאות", ו"קו ימין" שהוא רוכש, הופך להיות תכונות הבורא.

שאלה: אני מתקדם על ידי ייסורים, יש מצב שאני עושה כל מה שאני יכול לעשות ואני נמצא במצב שאיני יודע מה עלי לעשות עוד. אני עדיין נמצא במצב שאני לא רוצה ייסורים, אני רוצה להמתיק אותם במשהו, אני מוכן שיהיו ייסורים, כי אני רוצה להתקדם, אבל קצת פחות, שיהיו קצת יותר מתוקים. מה עלי לעשות, אם הבורא סידר לי את הכל?

הבורא סידר את הכל סביב האדם חוץ מאשר את ההערכה שלו למצב. את ההערכה למצב האדם צריך לסדר, את היחס למצב שהבורא מסדר לו, והיחס הזה יכול להפוך לו את תמונת המצב משלילית ביותר לחיובית ביותר. קורים דברים, ומתוך הסתכלות שלו נראה שזו אכזריות. אך לאחר שמסבירים לו, הוא נרגע, מבין ומסכים.

הכל תלוי בהכרה, בהכרת המעשים של הבורא, מה הפעולות שלו עליו. אם האדם מגלה מטרה בכל דבר שהבורא עושה איתו, אין לו שום בעיה להסכים עם כל דבר שיעשה. מה שחסר לאדם כדי להמתיק את המצב, להרגיש טוב יותר, זה לראות את הבורא ולראות מה שהוא עושה בך ומדוע הוא עושה זאת. זה הפתרון.

מעכשיו ועד גמר התיקון, כל אחד מאיתנו נמצא בקצה אחד וחייב להגיע לקצה השני של הדרך. אנו נמצאים כעת בקצה האחד, למטה, וצריכים להגיע עד למעלה לבורא, על ידי התפתחות הרשימות. יש בנו נשמה שירדה מלמעלה למטה וצריכה לעלות מלמטה למעלה בחזרה, באותה דרך, על ידי המעשים שלנו, על ידי היגיעה שלנו.

אז הדרך ברורה, היא כבר קבועה מראש, בכל מצב ומצב שהאדם צריך לעבור, צריך לרכוש "קו שמאל", "קו ימין", "קו אמצעי", שוב ושוב, זו דרך של מדרגות, מצבים, שהוא צריך לעבור. אין בזאת נגיעה שלו, הוא לא יכול להחליט כאן שום דבר, כל מצב ומצב מוגדר לפי שרשרת הרשימות הנמצאת אצלו. זה כמו גֶן שכל הזמן חייב להתפתח לפי חוקים משלו, והאדם יכול לגרום רק לקצב ההתפתחות, כי ההתפתחות שלו תלויה בעד כמה שהוא מכיר בה, עד כמה שהוא מבין אותה, עד כמה שהוא מסכים איתה, עד כמה שהוא מזדהה איתה.

נותנים לאדם מכה. אם הוא עובד על זה כדי להבין את המכה, אז ברגע שמבין אותה, הוא רואה בורא שפועל בה ועושה אותה, מצליב יחד בורא, מכה ואני, עד כדי כך שנמצא עם כל המעשה הזה כאחד, ואז מבין שכך זה צריך להיות והוא נמצא בזה בכל האני שלו. מזה המצב צריך להשתנות ולהתחלף למצב הבא וכן הלאה. זאת אומרת, זמן השהייה בכל מצב תלוי בעד כמה שהאדם מכיר אותו עד הסוף, נמצא איתו, מזדהה איתו, מצדיק אותו, מחבר אותו עם הבורא.

האדם מסוגל רק לגרום לקצב גדול יותר. כשמקבל מכה, מיד עם המכה עליו להרגיש שזו לא מכה, שזה כוח המחייב אותו להתפתח, לטובתו, הוא מרגיש בו אלוהות, מרגיש מטרתיות, ואז המצב נגמר ומתחלף ושוב מתחלף, עוד ועוד. בכל מצב חדש האדם צריך להכיר אותו מיד וזהו. עושים זאת על ידי הצלבת ג' דברים: אני, שנקרא "ישראל", בורא, "קודשא בריך הוא", ומה שהוא עושה לי, בין אם זו מכה או כל דבר אחר שעושה לי, שנקרא "אורחין דאורייתא", דרכים או מדרגות של התורה. אם אני מצליח לעשות זאת בכל מצב ומצב, באותו רגע שהצלחתי, המצב נגמר. וכך אני מממש רשימו אחד אחרי השני, פוסע והולך עד גמר התיקון.

הקצב זה דבר היחידי שהאדם מסוגל להגביר. בקצב הטבעי, הוא יכול להיות שנים בכל מצב, למות ולהיוולד ולהיות שוב באותו המצב, אך הוא יכול לקצר אותו משנים לכמה שניות, לשבריר של שניה. יש סיפורים חסידיים על חסידים שהיו מקובלים, בזמן הבעל שם טוב, שהיה מקובל גדול מאוד. כאשר תלמיד היה מתלונן למורה, שבמשך עשר הדקות האחרונות היו לו שתיים או שלוש ירידות ועליות ושינויי מצבים, היה הרב אומר לתלמיד שהיו לו ארבע מאות בתוך עשר דקות האלו. ברוחניות אפשר לספור את המדרגות שהאדם עובר.

שאלה: אני לפני מחסום ולכן אני לא יכול להרגיש את המדרגות.

זה לא חשוב אם אתה לפני מחסום או אחרי מחסום. בסך הכל אנו לומדים את עצמנו. קבלה זה לימוד עצמי של האדם על עצמו. ככל שאתה מכיר יותר, מוקיר את המצב שלך, את עצמך, מי נתן לך אותו, מדוע נתנו לך. ככל שאתה מכיר יותר את עצמך במצב שבו אתה נמצא, אתה עובר מהר יותר למצבים הבאים. זה הכל. האדם הוא עולם קטן, אין לך מה ללמוד מחוצה לך. רק דרכך אתה מגיע למציאות אחרת.

שאלה: כיצד אני יכול להכניס לתוך ההצלבה שדברת עליה את התכונות השליליות אותם אני רוצה לשנות?

זו המלצה של בעל הסולם ולא שלי. אתה לא צריך לדאוג לתכונות שלך, איזה מהן מפריעות לך ואיזה לא. אין אף תכונה בך, או דבר שנברא סתם, שאין בו צורך ואין לו נחיצות להגיע למטרה. אינך יודע ועדיין אינך חכם מספיק לדעת באיזה יחס צריכות להיות התכונות זו עם זו ובאילו קשרים. אתה לא יכול לתאר לעצמך כעת את ה"פרצוף רוחני", ה"נשמה", כשהיא בנויה, כשהיא שלימה, כשהיא מפותחת.

ולכן אנחנו לא צריכים לדאוג לטיפול נקודתי שבנו, אלא רק לדאוג שהאור יבוא מלמעלה, כמה שיותר, יטפל בנו ויתקן אותנו. האור כבר יודע כנגד הנשמה של כל אחד, מה לעשות בה בדיוק. כלומר, בכל פעם האור מגיע ממדרגה גבוהה יותר ויותר, ובהתאם לזאת הוא פותח באדם שכבה תחתונה יותר ויותר של האגואיזם שלו, וכך מתקן לאט לאט, מהקל לכבד.

האדם לא יכול לדעת מה יקרה לו בעוד רגע, אילו תכונות יקפצו בו פתאום, רצונות ומחשבות. קורה שאנו מקבלים פתאום מחשבות ורצונות שונות, זה האור הפועל. אל לו לנסות לטפל במידות, בתכונות, זה חסר כל תועלת, כל עוד אינו יודע ואינו שולט במערכת.

(סוף שיעור)