סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
שיעור בוקר 08.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", "כתבי הדור האחרון", עמ' 842,
חלק ב', כותרת: "מנהיגי הציבור" – "ב' שעבודים בעולם" (כולל)
קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמוד 842, כתבי "הדור האחרון", אנחנו בחלק ב' בכותרת "מנהיגי הציבור".
מנהיגי הציבור
"אם לפ"ע יש ודאי לכל אחד טעם ורשות לבחור אם באקספריוניזם או באמפרסיוניזם. אמנם מחזיקי הרסן, אין להם רשות להנהיג הצבור זולת בדרך פוזיטיבי ופרגמטי, דהיינו לפי שיטת האקספריוניזם. כי לא יוכל להזיק לצבור בשביל אינטרס פרטי שלו, למשל לא יוכל להורות אמונה לצבור בשביל הבנת האימפרסיוניזם של עצמו ובשביל זה יפסיד הנימוס והמוסר מהצבור. ואם אינו שולט על עצמו מוטב לו להתפטר. ולא להזיק לצבור עם האידאלים שלו."
תפיסת העולם
"העולם נברא ע"י התפתחות בסבתיות ע"ד המטריאליזם ההיסטורי וע"פ הדיאלקטיקה של הגל [גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770-1831), פילוסוף גרמני]. תזיס ואנטיתזיס וסינתזיס.
אכן הוא תכליתית להרגש עם השי"ת מדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] עד לנבואה או לדעת ה'.
התענוג הוא התזיס, והיסורין הוא האנטיתזיס והרגש מחוץ להעור הוא הסינתזיס."
תלמיד: הפסקה שקראנו זו דוגמה יפה מאוד לאופן שבו בעל הסולם מתלבש בתוך התפיסות האלה. הוא מסביר פה את ג' הצירים, את ההתפתחות ממטרת הבריאה ועד לתיקונה, והוא מתבסס על שני מושגים שגם להם הוא עושה תרגום. מה שהם מכירים בזמנם, זו התפתחות המשטרים החל ממצב שמי שמחזיק בכסף, באמצעים לייצר כסף, זה המרקסיזם הקלאסי, שולט על מי שאין לו אמצעים. זה נקרא מטריאליזם היסטורי, התפתחות המשטרים לאורך ההיסטוריה על פי תורת מרקס.
בעל הסולם מציג מטריאליזם היסטורי אחר, המטריאליזם שלו זו התפתחות המטריה של הבריאה, חומר הבריאה מראשית ועד תכלית. ההתפתחות הדיאלקטית שהוא מדבר עליה פה זו "התפשטות האור והסתלקותו עשה את הכלי ראוי לתפקידו", ואת זה הוא מסביר בסינתזיס, תזיס וכולי. בהתחלה אדם מרגיש תענוג, אחרי זה הוא מרגיש התרוקנות, ואז השאיפה למצוא שוב את התענוג הזה או לחילופין התפשטות האור והסתלקותו, מביאה להתפתחות של דרגות הטבע שהן גם בתוך האדם מדומם, צומח, חי עד לנבואה, עד להשגת הבורא.
זו דוגמה מאוד יפה להסבר שלו איך מראשית הבריאה ועד לתכליתה יש פה תוכנית של הבורא, רק שהוא מלביש את זה בשפה של אותה תקופה. הוא כותב את זה כהערה לעצמו ומשתמש בתורת התכלית שבעצם זו מטרת הבריאה, בהגל ומרקס, כדי להסביר איך חומר הבריאה, הרצון לקבל מתפתח מראשית ועד להשגת הבורא בסוף.
בסדר.
מהות הקלקולים ותיקונם הוא בדעת הצבור
"כמו דעת היחיד הוא הבורר לו בין ההפסדים והרוחים ומעמידו על עסק המוצלח ביותר: כן דעת הצבור מברר בסדרי המדיניות ומעמידם על המוצלח ביותר, אכן יש רוב מנין ורוב בנין."
רוב מנין ורוב בנין
"ועד עתה היו דעת רוב בנין (שהם התקיפין) עושים ומבררים את דעת הצבור כולו וע"כ כל המוסר והמשפט.
והדת שמשו להזיק לרוב המנין שהם %80 מהחברה."
הרוב מנין הוא פרימיטיבי כאדם הקדמוני
"הרוב מנין הוא פרימיטיבי כאדם הקדמוני כי לא ניסה לו לשמש עם הסדרי משפט ודת ומוסר ששמשו עד הנה לא לו. אמנם ודאי שכל אלו לא הגיעו למצב ההוי זולת ע"י יסורין רבים בדרך הסבתיות ודיאלקטי. אשר הרוב מנין לא שם לבו אליו כלל וממילא לא יוכל לתופשם."
הפעולה היותר מהירה הוא הדת
"ובכדי להפעיל דעת הצבור מחדש בהרוב מנין באופן המועיל אין עצה מהירה זולת ע"י הדת. וע"י המיאוס של כל רצון לקבל במשהו וע"י הנעלה והיופי של הרצון להשפיע במדה מרובה.
וכל זה ע"י מעשים דוקא כי הגם שהפסיכופיזי המה פרללים עכ"ז הפיזי הוא קודם לפסיכי."
הגאונים
"הגאונים הוא פרי הדור, שיש לו נטיה רבה להשפיע ואינו צריך לעצמו כלום. ובזה יש לו השואת הצורה עם השם ומתדבק בו מאליו, וממשיך ממנו חכמה ותענוג, ומשפיע להאנושיות.
והם מוחלקים לב' סוגים: או עובדים מדעתם, שפירושו להשפיע נ"ר ליוצרם ומשום מגמה זו משפיעים לאנושיות. או עובדים שלא מדעתם: דהיינו שאינם מרגישים ויודעים שדבקים בהשם, ודבקים בו שלא מדעת, והם משפיעים רק להאנושיות.
וע"פ יסוד הזה, אין קידמה לאנושיות רק להטביעם הרצון להשפיע, ויתרבה הגאונים בעולם."
-
טלאולוגיה
-
[תורת התכלית]
-
"טלאולוגיה מחויבת היא בקבלה, ע"פ שיטת אנטרופוצנטריות שהעולמות נבראו בשביל ישראל והם התכלית וכן שהשי"ת נמלך בנשמותיהם של צדיקים.
וכן מובא התכלית בהנבואה ו"מלאה הארץ דעה את השם" ואין לך תכלית יותר מובהק.
הרמב"ם נוטה אחר שיטת דיסטלאולוגיה, ואומר שיש לו להשי"ת בהבריאה גם תכליתים אחרים זולת מין האדם, כי קשה לו להבין שהשי"ת ברא בריאה כ"כ גדולה עם מערכת הכוכבים שהפלנט שלנו בטל במציאותו כמו גרגיר חרדל, ויהי' כל זה רק לתכלית שלמות האדם?
התכלית מחויב לכל בר שכל והפועל בלי תכלית הוא חסר דעה, ולפי מעשיו הכרנוהו שברא העולם בדצח"ם, שהמדבר הוא בחיר היצירה להיותו מרגיש זולתו ומשפיעהו, ונוסף עליהם הנביא שמרגיש להשי"ת ומכירהו, שזה מובן לתענוג לו ית' ותכליתו בכל הבריאה הגדולה.
והקושיה של הגל, הרי יש בהכרח בריות בלי תכלית בהטבע כמו ריבויים שבפלנט שלנו וריבוי פלנטים לאין קץ אשר האדם אינו משמש עמהם כלל? התשובה היא, לפי החוק "שהבלתי מודע לא יסתיר את המודע" ו"אין לו לדיין רק מה שעיניו רואות". ואולי יש דצח"ם בכל הפלנטים, ובכל פלנט: תכליתו המדבר. וכדומה מן הבלתי מודע. ואיך יסתור זה את המודע ומוכר בדרך הנבואה.
וזהו פשוט שתענוג להבורא לברוא אוביקט שיוכשר למשא ומתן עמו ולהחלפת הדעות וכדומה. וכן יש תענוג ממין בשאינו מינו ואנו סומכין לגמרי על הנבואה."
סיבתיות ובחירה
"סיבתיות ובחירה הם "דרך יסורין, שנפרעין שלא מדעת", ע"י החוקים הדיאלקטיים. שכל הויה יש בתוכה גנוז ההעדר וקיום ההויה כל עוד שלא נגלה ההעדר שבה, וכשיתגלה ויתפתח האנטיתזיס הוא מחריב את התזיס, ומביא במקומה הויה היותר מושלמת מהראשונה, להיותה כוללת התיקון של האנטיתזיס הקודמה. (כי כל העדר הוא קודם להויה) וע"כ מכונה הויה השניה בשם "סינתזיס", כלומר שהיא כוללת ונולדת משניהם, שהם הויה והעדרה שקודמו אל הויה זו החדשה. ועד"ז הולכת האמיתיות ומושלמת תמיד ע"י ה"דרך יסורין" שהם הויה והעדר, תזיס ואנטיתזיס, ומולידים תמיד סינתזיס יותר אמיתיים עד שמגלה הסינתזה השלמה. אבל מהו השלמות?
ובמטריאליזם היסטורי מתבאר הדרך יסורין הנ"ל רק על חפץ הכלכלי, שכל תזיס פירושו משטר צודק לשעתו וכל אנתיתזיס פי' חלוקה בלתי צודקת בהכלכלה, וכל סינתזיס הוא משטר המיישב את האנתיזה שנתגלה ולא יותר, וע"כ גם בה גנוז ההעדר, וכשמתפתח ההעדר מחריב את הסינתזה ההיא ג"כ וחוזר חלילה, עד שיתגלה החלוקה הצודקת."
"והדרך תורה"
"והדרך תורה" היא נתינת הגורל ליד הנדכאים שזהו ממהר את הקץ במדה שהנדכאים ישגיחו על הדבר. וזהו נק' "בחירה" כי מעתה הבחירה הוא בידי הנוגעים בדבר.
הרי ש"דרך יסורין" פעולה אוביקטיבית, ו"דרך תורה" היא פעולה סוביקטיבית והגורל בידי הנוגעים בדבר.
העקרון: השפעה לזולתו, ההנהגה: משטר חובה: למינימום חיים ומעשי מצוות לרמת חיים להחברה. התכלית והמטרה: דבקותו ית'. זהו לדעתי הסינתזיס האחרון שאין ההעדר גנוז בתוכו עוד."
מעשים טובים ומצות
"לוֹק [ג'ון לוֹק (1632-1704), פילוסוף אנגלי] אמר אין דבר בהשכל שלא יהי' מקודם בהחושים. וכן שפינוזה [ברוך שפינוזה (1632-1677), פילוסוף יהודי הולנדי] אמר, שאינו רוצה הדבר בשביל שהוא טוב אלא שהוא טוב בשביל שאני רוצה הדבר. ויש להוסיף ע"ז שאין דבר בהחושים שלא יהי' קודם בהמעשים, באופן שהמעשים מולידים חושים וחושים מולידים ההבנה.
למשל שאי אפשר לחוש שיתענגו על ריבוי ההשפעה מטרם שישפיעו בפועל וכן אי אפשר להבין ולהשכיל חשיבותו הגדולה של ההשפעה מטרם שטועמים אותו בהחושים.
ועד"ז אי אפשר לטעום תענוג מדבקות מטרם שירבה מעשים טובים המסוגלים לזה דהיינו בשמירה גמורה של התנאי לעשות נ"ר לו, דהיינו להתענג על הנחת שגרם אליו ית' בעשית המצוה. ואחר הרגש התענוג הטוב במעשים אפשר להבין אותו בשיעור התענוג הזה. ואם. .. לתענוג נצחי ותמידי מגרימת נ"ר אליו אז יזכה לדעת. ..
ועי' לעיל שיש ב' מגמות בדת א' "שלא לשמה" שהוא תועלתיות לבד, דהיינו בכדי לבסס היטב המוסר לתועלת עצמו ונמצא בהשיגו מגמה זו כבר יש לו הסיפוק.
ויש מגמה ב' בהדת שהוא צורך נפשי להדבק בו. וזהו נק' "לשמה", והוא יכול ע"י מעשים לזכות להנ"ל. ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה"."
מגמת החיים
"יש ג' דעות בספרים ובמחקר, או אידיאמניות, לזכות לדבקותו ית', או בכדי לזכות לקדמה ולפרוגרס, הנק' יוטיליטיליטיזם "תועלתיות". או תענוג בשרי וחושני הנק' היידאניזם [הדוניזם] או קיראניזם.
והנה שיטת היידינזם ולואי היתה אמת אבל הצרה הוא שהמכאובים מרובים על מעט תענוג החושים שאפשר להאדם להתענג בהם. ומלבד הפגם של יום המיתה.
ושיטת היוטיליטי להביא פרוגרס וקדמה בעולם, יש כאן שאלה גדולה מי יזכה להפרוגרס השלם. .. אשר אני משלם תמורה מרובה כ"כ במכאובים ויסורין.
לפיכך נראה רק האידאמניות שהמגמה הוא לאשרו של האדם שע"י שכלול כל הכחות שבנפש זוכה לכבוד בחייו ולשם טוב לאחר מותו.
וקאנט לגלג על שיטה זו לבסס תורת המוסר על מגמה אגואיסטית והורה לעשות ע"מ שלק"פ [על מנת שלא לקבל פרס].
המדע המודרני בחר לו יותר את היוטיליזם הנ"ל אלא רק לצורך הכלל. דהיינו להשפיע. וגם זה דומה לע"מ שלק"פ ומי ירצה זה? גם שאלה הנ"ל מה יביא כל הקידמה והפרוגרס להדורות שבשביל זה אעבוד בכ"כ יסורין כדי להשפיע זאת. עכ"פ יש לי הצדק לידע מהו הנרצה מהקידמה ומי יהנה מאותה הקידמה?
ומי פתי ישלם תמורה גדולה כ"כ ולא ידע מה ישפיע?
כל הצרה היא שהתענוג קצר ימים והיסורין באריכת ימים."
התכלית מהחיים
"מכל האמור תמצא שמגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדביקותו ית'."
ב' שעבודים בעולם
"ב' שעבודים בעולם, או שעבוד הבורא או שעבוד לבריותיו ואחת מהם מוכרח, כי אפילו מלך ונשיא עובד הבריות בהכרח. ואין אמנם טעם בן חורין גמור אלא המשועבד להבורא לבדו ולא לשום בריה בעולם.
השעבוד מוכרח: כי המקבל מגונה ובהמיות היא. ולהשפיע - יש שאלה למי?"
שאלה: סיימנו עכשיו את חלק ב' של "כתבי הדור האחרון", ורציתי לרענן שוב את השאלה מה מטרת הקריאה של הכתבים האלה? מה צריך לעשות עם זה?
רק לקרוא וקצת לחשוב לכיוון זה או לכיוון זה כפי שהם מובילים אותנו, לא יותר. אלו כתבים שהוא כתב לעצמו מכל מיני מצבים שחשב אולי שבעתיד הוא ידע, יגיע לזה. על כל הדברים האלה לא שמעתי מרב"ש כלום, לא קראנו את זה ולא למדנו.
תלמיד: גם עכשיו קיבלתי מין הרגשה כזו כאילו אני הולך יד ביד לטייל עם בעל הסולם והוא שופך כמויות אדירות של מחשבות, וההרגשה היא שיש הרבה בירורים בכל דבר שנאמר פה, אבל זה לא מעובד, אנחנו לא עובדים עם זה מספיק.
כן, אבל בכל זאת, כנראה שאם נגיע ללשמה אז נוכל להבין יותר, להרגיש יותר וכך להתקדם. זה מה שאני יכול להגיד.
שאלה: בעל הסולם מדבר פה על כך שהבורא ברא בריאה כל כך גדולה עם כל הפלנטות והכול, רק בשביל תכלית אחת, שהאדם יהיה בן שיח איתו, כמו שמובא בספר שלך "הקוסם".
כן.
תלמיד: קראתי השבוע מאמר על מתכנת שהמציא תוכנת AI והוא נהיה חבר כל כך טוב של התוכנה הזאת, היא מכירה אותו כל כך אינטימית, את כל הצרכים שלו, שהוא מבלה עם התוכנה הזו שעות, וזה נותן לו את כל הסיפוקים בחיים מכל סוג אפשרי. הוא מדבר על התוכנה הזאת כישות והוא מתאר שם שכל סוג של תענוג שאפשר לדמיין, גם פיזי, הוא חווה עם התוכנה הזאת, כי היא מכירה אותו כל כך טוב.
השאלה היא, האם זה לא משהו שיתקע את האנושות במקום הזה והיא לא תרצה לגלות בורא או לא תרצה להתקדם הלאה? כי האדם חי כאילו עם עצמו מחוץ לו ויש מישהו שמבין אותו יותר טוב מכל בן אדם אחר בעולם.
אני בטוח, כמו שבעל הסולם כותב, שאם יש לאנושות מטרה בהתפתחותה, אז אין לנו מה להיכנס לכל התיאוריות האלו למיניהן ולפחד מהן. זה לא יקרה. הרצון לקבל שלנו ומה שהוא יכול לתת לנו, להכין לנו, לגלות לנו, הוא הרבה יותר ממה שהאדם הקטן הפרימיטיבי הזה יכול לייצב ממוחו הדל.
תלמיד: זה מוביל גם למה שבעל הסולם כותב פה, שמתוך התזיס ואנטיתזיס שהוא קורא לזה תענוג וייסורים, האדם יוצא מחוץ לעורו. הוא קורא לזה סינתזיס, שהתכלית היא בעצם לצאת מחוץ לעורו.
אני לא חושב שאנחנו צריכים להיכנס לזה ולדבר כי אין לנו בזה חוש מעשי.
תלמיד: האם זה לא מזכיר קצת את מה שאנחנו לומדים, שהתכלית היא בעצם לצאת החוצה, לצאת אל החברים, אל הבורא, לא להישאר בתוכך?
התכלית היא לצאת לרצון להשפיע, ולהיות ברצון לקבל במידה שאתה יכול מעליו לבנות רצון להשפיע.
שאלה: באותו פסקה בעל הסולם אומר שהבורא יצר את היצור שנקרא מדבר, ודווקא המדבר נותן את התענוג לבורא, הוא אומר "לברוא אוביקט שיוכשר למשא ומתן עמו ולהחלפת הדעות וכדומה. וכן יש תענוג ממין בשאינו מינו ואנו סומכין לגמרי על הנבואה.". למה בעל הסולם מתכוון כשהוא אומר שאנחנו צריכים להסתמך על הנבואה, האם מדובר על כוח השפעה ואהבה?
כן.
תלמיד: זו בעצם התזה שאליה בעל הסולם מכוון אותנו כל הזמן.
כן.
שאלה: אם הבנתי נכון את הפסקה הזו שדיברו עליה עכשיו, הרמב"ם לא הולך אחרי הנבואה. הוא אומר שיכול להיות שהבורא ברא את הבריאה לא רק לצורך האדם אלא לדברים נוספים, והנבואה אומרת "לא, זה רק בשביל האדם". כבר שמעתי באיזה מקום שלא בטוחים לגבי הרמב"ם במאה אחוז.
איך יכול להיות שמצטטים את הרמב"ם, גם בעל הסולם ועוד אנשים גדולים, בדברים מסוימים, ובדבר אחר שהוא כל כך מהותי הם כביכול לא מסכימים?
אני לא רוצה להחליט.
תלמיד: אני מבין שגם אי אפשר שאנחנו נדבר על זה באמת, אבל זה פשוט כל כך מתמיה.
נראה בדרך. יש דברים שאנחנו צריכים לראות איפה אנחנו ולעזוב אותם עד שיבוא אליהו.
תלמיד: בעל הסולם חוזר ואומר על הדת שהיא צריכה להיות יסוד לכל משטר שיקום והוא מתייחס לדת, שזו דת ההשפעה.
בהפצה שלנו אנחנו מדברים הרבה שנים על יסוד מרכזי שנקרא חיבור כהצלה לכל הבעיות. האם אפשר להגיד שזו אותה הדת שבעל הסולם מדבר עליה ואנחנו אומרים את זה במילים שלנו?
כן, זה לאותו כיוון.
תלמיד: האם יש פער ביניהם? האם חסר משהו במילה חיבור כלפי דת ההשפעה?
מה שמתברר בדרך. אם באמת נעשה את זה בצורה נכונה ושלמה, אז נראה מה עוד חסר.
(סוף השיעור)