שיעור בוקר 05.12.2021 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 591

מאמר פ"ו "ויבן ערי מסכנות"

המאמר הזה מאוד מיוחד, הוא מכניס אותנו ללימוד המאמרים היותר ארוכים מאוסף מאמרי "שמעתי", והם אלה שכבר צריכים להביא אותנו לחיבור עם הטקסט, עם הכותב, זאת אומרת עם בעל הסולם ורב"ש ודרכם עם הבורא, ככל שנוכל להתחבר במשך הקריאה. אבל מאוד מאוד חשוב לנו שנשתדל להיכנס למאמרים כאלה ארוכים כלימוד, כעבודה, לדרך שלנו. כי כל מאמר כזה לא נותן לנו איזה אור קטן, מרוכז על איזה מקרה, אלא מסביר לנו בדרך כלל חלק מהדרך שלנו, או אולי בכלל את כל הדרך שלנו. לכן כדאי לנו להיות בכיוון הזה, עם הפנס הזה, ולראות בו את המצב.

"ויבן ערי מסכנות" הוא מאמר מאוד מיוחד, קיבלתי אותו לפני שידעתי על מאמרי "שמעתי" שרב"ש נתן לי במקרה כשהייתי לגמרי מתחיל, צעיר, אפילו לא שאלתי אותו כל כך, נתן לקרוא, נתן. קראתי והחזרתי לו, לא כל כך הבחנתי במאמר הזה הבחנות גורליות, גם לעם, גם לעולם וגם לאדם עצמו. ועכשיו מה שהיה היה, נשתדל היום להיכנס למאמר הזה בצורה יותר פנימית, יותר עמוקה ויותר להרגיש בו את עצמנו, בתוך המאמר הזה.

בואו נקרא קטע קטע. אני ממליץ לרשום את מה שאתם רוצים לשאול, את מה שלא ברור, מילים, אולי תרגום, כל דבר ודבר, תרשמו, אנחנו נברר. צריך להיות ברור מה אנחנו עוברים, ברמה שאנחנו עוברים, זה חייב להיות ברור לכולם ואם לא, תכינו שאלות. זה באמת מאמר שמדבר עלינו, על הדרך שלנו, על המצב שלנו, ולפי הגובה שלנו. המאמר כל הזמן שולח אותנו למקרא, זאת אומרת למקורות שבהם כתובים המשפטים וכל מיני דברים, אירועים, אנחנו צריכים להבין שאין כאן לא היסטוריה ולא גיאוגרפיה ולא שום דבר שמדבר על העבר, אלא מדובר על דרך העבודה של אדם ואיך הוא מתקדם ממצב שבו הוא נמצא, זה יכול להיות אפריקה ודרום אמריקה ואסיה, זה לא חשוב איפה, איך הוא מתקדם. ולא חשוב באיזה זמן, זה יכול להיות מלפני אלפי שנים ועכשיו, מדובר על האדם שנמצא בדרך ההתפתחות הרוחנית, מפני שחוקי הטבע הם אותם חוקים לכולם, וזה מה שאנחנו צריכים ללמוד.

פו. ויבן ערי מסכנות

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א

"הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א').

ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים. וערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות." או שאנחנו בונים משהו גדול ויפה וטוב, לפאר ממש, או שאנחנו עושים את זה מתוך מכות, מתוך צרות, מתוך רעב וממש מרגישים שאנחנו נמצאים במצב המסכנוֹת. אחד מהשניים. "וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום: "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה?" (לך לך ששי)." אברהם שאל את הבורא, היה שם מקרה כזה, הבורא אמר, אני נותן לך ארץ מיוחדת, מקום מיוחד, הכוונה היא על הרמה הרוחנית, שאדם צריך להעלות את כל הקבוצה שלו מהרמה הגשמית, על מנת לקבל, לרמה הרוחנית, על מנת להשפיע. אז אברהם שאל, "במה אני אדע שאני כן אעלה לאותה רמה, שאני ארכוש אותה?". "ומה השיב לו הקב"ה. כתוב: "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"." זאת אומרת, כשאתם תעלו לרמה הזאת החדשה, הרוחנית, תהיו שם כלא שייכים לרמה הזאת, כגרים, "גר" נקרא מי שבא לקומה שהוא לא שייך אליה. וכתוב כאן "כי גר יהיה זרעך", הילדים שלך, זאת אומרת כל מי שאתה מביא לרוחניות, יהיו, ייכנסו לרוחניות שלא שייכת להם. ויהיה להם קשה מאוד, עד כדי כך שירגישו את עצמם ארבע מאות שנה כעבדים. "ארבע מאות" אנחנו יודעים, "ארבע", זו מדרגה שלמה, מהכתר יש לנו את התפשטות האור לחכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ארבע דרגות. לכן כשאנחנו אומרים שצריכים לעבור ארבע מאות שנה, הכוונה היא שממלכות צריכים לעלות בחזרה דרך מלכות, זעיר אנפין, בינה, חכמה והכתר שהוא האחרון.

לכן הבורא אמר לו, אתה תביא אותם לרוחניות, תביא אותם אליי, הם ייכנסו למצב הזה, אבל בצורה שהם יהיו שם גרים, שזה לא שייך להם. ולאט לאט, על ידי ארבע מאות שנה שהם יהיו שם, הם יוכלו להתרגל, יוכלו לעבד את עצמם, להתאים את עצמם למצב החדש. ואז יהיו כבר תושבים, נמצאים באותה הרמה.

"לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה היתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה. ולא נראה שום בטוחות בהתשובה, שהקב"ה השיב לו, כי זרעך יהיו בגלות." אברהם שאל, במה אתה מבטיח לי שנגיע לדרגה רוחנית גדולה מאוד? דרגה רוחנית זה נקרא "ארץ ישראל". "ארץ" זה רצון ו"ישראל" ישר אל, זאת אומרת שכולנו נעלה יחד, כל התלמידים שלי, כל מי שהולך איתי, כולם יעלו למקום שבו יהיו מכוונים אליך יחד כולם. ואז הבורא אמר, מפני שהם יהיו בגלות. אני מסדר לכם כזה מצב, שאתם בעל כורחכם, רוצים או לא רוצים, בסופו של דבר תגיעו למצב שתתקרבו אליי. "ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו.

כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת. ולא היה לו שום וכוח לומר "אולי...". אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ."

זאת אומרת, אברהם הבין שהמצב שהבורא מכין להם, מצב הגלות, מצב שהם ירגישו שהם לא נמצאים במקום, שהמקום לא מתאים להם, הם לא מתאימים למקום, המצב הזה הוא מצב ביניים והוא מצב טוב. דווקא על ידו הם יוכלו להתאים את עצמם למצב חדש, למדרגה חדשה, זאת אומרת לרוחניות. בין הרגשת העולם הזה לבין הרגשת העולם הרוחני חייב להיות מעבר ובמעבר הזה מרגישים את עצמם, אלו שעוברים את המעבר, שהם נמצאים בגלות.

גם בגלות כשיצאו מהעולם הזה, מאבדים את הקשר עם העולם הזה כמו כולם, לא מתעניינים בכל מה שיש כאן, עד כדי כך, וגם אין להם עדיין אחיזה בעולם העליון. ואז ביני לביני, זה נקרא ש"נמצאים בגלות".

"ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה. היתכן, שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?"

פרעה זה הנציג של הבורא מצד הרצון לקבל, היצר הרע. ואיך יכול להיות שדווקא פרעה עוזר לאלו שנמצאים בשליטה שלו, להתקדם לרוחניות. ודאי שפרעה גם נמצא בידי הבורא, יצר הרע, הבורא ברא אותו, אבל הוא משחק דרך פרעה להשפיע על הרצון לקבל שבאדם. האדם לא יוכל לעמוד במקום. לנענע את האדם, ללחוץ עליו, לעשות כל מיני פעולות הבורא לא יכול לעשות בעצמו בצורה ישירה, אלא הוא עושה את זה דרך העוזרים שלו, פרעה.

"ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם: "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". (סוכה נ"ב ע"א)."

זאת אומרת, יש סוגי אנשים שונים שבכל זאת מגיעים למטרה אבל בשני כיוונים. יש כאלה שמגיעים בזה שהם ניסו והתגברו על הרצון לקבל שלהם והגיעו להשפעה. ויש כאלו שלא יכלו להתגבר על כוח הקבלה שלהם להגיע להשפיע. ומה קורה איתם? שניהם בוכים. זאת אומרת, איך יכול להיות, אומרים הצדיקים שהתגברו על הרצון לקבל, שאנחנו באמת הצלחנו? והרשעים שלא הצליחו אומרים, אבל לא נראה לנו שהוא גדול כל כך, למה לא הצלחנו להתגבר עליו?

זאת אומרת, ישנם אנשים שמסתכלים על האגו שלנו, על המפריע שלנו להגיע לרוחניות, להרגשת הנצחיות ושלמות שישנה בטבע, להתעלות למעלה מהעולם הזה, ישנם אנשים שמסתכלים על זה לגמרי בצורות שונות. לאחד זה נראה קל ולשני נראה קשה. מי שעובד, נראה לו שזה קשה מאוד, הם הצדיקים. מי שלא עבד ונראה לו שפשוט הוא לא כל כך זקוק לזה ונצרך איכשהו, אז נראה לו שזה קל. אבל אלו בוכים ואלו בוכים. השאלה למה בוכים?

אבל לפחות אלו שזכו, זכו לכבוש את היצר הרע ומעליו להתעלות, וממנו מהגובה הזה כבר לדבר עם הבורא. בעל הסולם ממשיך.

"והמאמר הזה כולו מוקשה:

א. אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים?

ב. צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח." כי הם הגיעו למטרה והתגברו על הרצון לקבל, אז למה הם לא שמחים אלא גם בוכים?

"ג. איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה"?

אנחנו מדברים על גמר התיקון. אז איך מגיעים אנשים שכבר נמצאים בגמר התיקון ובכל זאת נמצאים בכאלה מצבים, אלו שמחים ואלו בוכים אבל לשניהם זה גמר התיקון.

"ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').

אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה." נראה לנו שאנחנו צריכים לנתק את השכל, לנתק את הרגש, לא ללכת עם הכלים שלנו של מוחא וליבא, שכל ורגש בצורה ישירה, להילחם נגד משהו, להיכנס לתוך הרוחניות עם הכלים שלנו שאנחנו מבינים, מכירים, מפתחים אותנו, ואז אנחנו כובשים את המדרגה.

לא. אנחנו לא צריכים כך לעשות, כי עם הכלים שלנו אנחנו יכולים להיות רק יותר מוצלחים בדרגת העולם הזה. כדי לעלות לרוחניות אנחנו צריכים חושים אחרים לגמרי. כמו שמראים לנו חייזרים שמגיעים מאיזה כוכב, מאיזו גלקסיה אחרת, יש להם חושים אחרים. הם לא יכולים להתקשר אלינו, אנחנו לא מבינים אותם. לכן כאן אנחנו צריכים דרגה יותר גבוהה, אחרת ממה שאנחנו.

אז במקום השכל שלנו צריך להיות שכל אחר. ההרגשה שלנו צריכה להיות הרגשה אחרת, שאנחנו עולים ממדרגה שנקלטת ברצון לקבל למדרגה שאנחנו קולטים אותה ברצון להשפיע. וזה הבדל גדול מאוד בקליטה, בהבנה, ביחס. וההבדל בין הדרגות נקרא שאנחנו עולים מדרגת דעת לדרגת אמונה, שהיא למעלה מהדעת. אם אנחנו מעדיפים את האמונה במקום את הדעת, אז בצורה כזאת אנחנו עולים למדרגה יותר עליונה. "וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת".

כי זה לא נקלט ברגש ובשכל שלו שהוא רגיל אליהם לפי החכמה, לפי המדע, לפי כל מה שיש לנו בצורה ארצית, כאן. הרוחניות נמצאת למעלה מזה ואז אין לו לזה שום אחיזה וגם הוא לא יכול להעריך את זה.

"אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו." הרצון לקבל מתנגד מאוד לאמונה למעלה מהדעת, כי נראה לו שזה לא מציאותי, לא הגיוני, אין לזה צורה מדעית, ולא יכול להיות שזו הרוחניות. אי אפשר למדוד אותה, אי אפשר להרגיש אותה, לא ברגש ולא בשכל. אני לא יכול לשקול, או לעשות משהו עם הרוחניות. לכן אומרים לנו, אתה צריך לעלות למדידות חדשות, שזה נקרא "מדידות של אמונה", השפעה, ובכוח השפעה במקום כוח קבלה אתה תוכל לדרג ולמדוד ולהרגיש את הרוחניות. "ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.

ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה".

איך אנחנו רוכשים את מדרגת ההשפעה, מדרגת האמונה, מסתכלים בצורה אחרת, מרגישים בצורה אחרת את המציאות, לא כמו עכשיו? לכן היא נסתרת, היא מציאות עליונה, כי כולה פועלת לפי תכונות אחרות. תכונת השפעה, נתינה שאין בנו בכלל היא לפי מידת ההתקשרות בינינו. אנחנו תמיד מעריכים את המצב לפי כמה אני שולט במצב, עד כמה אני רוכש, עד כמה אני מקבל, ממלא את הכלים דקבלה שלי. וכאן זה אחרת, זה מה שנקרא "עולם הפוך ראיתי", כי הרוחניות הפוכה מאיתנו, מהעולם, ממה שאנחנו מרגישים. מה שאנחנו מרגישים נקרא "העולם הזה", ו"העולם העליון", "העולם הרוחני" זה הפוך. אז איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את המציאות הזאת, שנמצאים בצורה הפוכה ממה שאנחנו עכשיו? לכן הבורא מסדר לנו כזה מקום וכאלו מצבים, כדי שאנחנו לאט לאט נתחיל להכיר בזה.

ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות"." כל הרצונות שלך, החסרונות שלך, כל מה שזה "אתה", זה נקרא שהתלמידים של אברהם, או נגיד בצורה גשמית אפילו, כולכם תעברו מצב שנקרא "גלות". אתם יוצאים מהרגשת העולם הזה לאט לאט, ובהדרגה יותר ויותר מתרחקים מהרגשת העולם הזה, ונכנסים יותר ויותר להרגשת העולם הבא, העולם העליון, העולם הרוחני. ומה יעזור לכם לעשות את זה? "שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד, היינו עם השאלה לבד, כבר עוברים על הלאו "דלא תפנו"."

זאת אומרת, יש לנו מצבים שאנחנו צריכים לעבור אותם. כשאנחנו מרגישים את עצמנו כבר לא כל כך בגשמיות, אבל עוד לא נכנסים לרוחניות, ובמעבר הזה אנחנו נמצאים בעצם במצב הכי גרוע. יש אנשים שנמצאים בעולם הזה, חיים, נהנים, סובלים, לא חשוב, אבל הם יודעים איפה הם נמצאים. יש אנשים שנמצאים כבר בעולם העליון, בעולם הרוחני, וגם מבינים איפה הם נמצאים, באיזו מידה, כמו שבעולם הזה אנשים גם נמצאים בכל מיני מידות שונות.

אבל אנחנו לא בזה ולא בזה, צריכים לעבור כזה מצב, אני עוד לא יצאתי מהעולם הזה ועוד לא נכנסתי לעולם הרוחני, שנקרא "העולם הבא" כלפיי. ואז יוצא שהמעבר הזה במיוחד לא נעים ומסוכן.

"והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה. ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש הזה"ק, שהקריב אותם לתשובה. ושאל כנ"ל: "איך שייך לומר, שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה?"

וזה יש להבין על דרך, מה שכתוב בזהר, וזה לשונו: "אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה [אבל בָּךְ, מתרשם פשע בִּטְמִירוּ, כמו הנחש שֶׁמַּכֶּה, ומכניס ראשו לתוך גופו]". ובהסולם "כגוונא וכו', כי הפשע הזה, להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו. ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש, הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו". (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם)."

זאת אומרת, לא כל כך פשוט לנו המעבר בין הרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון בנוסף לעולם הזה, אנחנו לא עוזבים את הרגשת העולם הזה. כל ההרגשות האלה נאספות יחד בדרך, אבל כל עוד לא הגענו לעולם הבא לראות את העולם הרוחני, ממלכות לבינה, אנחנו נמצאים במעבר הזה ובכל פעם זה פועל עלינו ומשבש אותנו, מבלבל אותנו ואנחנו נמצאים "בין שמיים לארץ" מה שנקרא.

"ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [שהנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא",".

זאת אומרת, הנחש בעצמו משחק עם האדם. הנחש, זה הרצון לקבל שלנו, שגם נמצא בידי הבורא, כי אין כאן חוץ מאין עוד מלבדו, אבל הבורא מחנך אותנו בצורה כזאת, פעם פותח, פעם סוגר, פעם פותח, פעם סוגר. אמונה למעלה מהדעת, הרגשת הבינה, הרגשת העולם הרוחני, מקרב ומסתיר, מקרב ומסתיר על מנת שנבנה בתוכנו הרגשות חדשות, שנלמד את זה.

כמו שאנחנו רואים אצל ילדים קטנים, אנחנו מלמדים אותם איך להתייחס לכל דבר, איך לקבל נכון כל דבר, ומפתחים בהם, בכל אחד ואחד, איזה מחסן של רגשות, הבנות, רגש ושכל כדי שיהיה לילד מושג מה זה, ומה זה, איך להתייחס לזה, איך להרגיש את זה וכן הלאה, וכשהוא אוסף את ההבחנות הללו, את ההתרשמויות האלו גם ברגש וגם בשכל לפי זה הוא נעשה כשיר לחיים. כך אנחנו גם ברוחניות, ממש אותו דבר.

"היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו." וזה מה שאנחנו רואים גם על עצמנו אפילו עכשיו, שלפעמים יש לנו אפשרות להתקדם לרוחניות, לחיבור, קצת להרגשה רוחנית, להתעלות למעלה מהמצב הרגיל שלנו, ואחר כך אנחנו נופלים בחזרה. זה נקרא שהנחש הזה, הרצון לקבל שלנו משך אותנו בחזרה, ומה שהיה לנו ברוחניות הוא קיבל, זה נפל לתוכו. אבל זה לא נורא, אנחנו נקבל את זה אחר כך בחזרה ממנו, כי אנחנו עדיין לא יודעים לשמור את ההבחנות הרוחניות שהתאספו בנו, אנחנו עוד לא יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע.

לכן אנחנו עוד מעט נראה מה זה נקרא "חיל בלע ויקיאנו", שהנחש, הרצון לקבל שלנו, בולע כל מיני הבחנות רוחניות ומחזיק אותן, שומר אותן, גם מסדר אותן, ואחר כך אנחנו מקבלים תוצאה ממה שעברנו פה ושם בכל מיני מצבים. לכן זה נקרא "עזר כנגדו", שהוא עוזר לבורא אבל בצורה חיצונית כביכול הפוכה ממנו.

"כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה. וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה." פרעה שזה הרצון לקבל האגואיסטי שהבורא ברא, שהוא הסמל של הרצון לקבל, דווקא הוא עוזר כאן לקדם את האדם לבורא. "וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.

וזהו פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.

ועוד יש לפרש.." אבל למה זה היה כך? מפני שפרעה נמצא במעבר מראש לגוף, לכן זה נקרא "קשה עורף", זה כמו הגרון. ואז יוצא שצריכים לדעת איך להתמודד עימו, במה הוא טוב ובמה הוא רע ואיך משתמשים בו. כי אנחנו נמצאים בשליטת הרצון לקבל, אנחנו בסך הכול רצון לקבל, כולנו נמצאים עבדים לפרעה.

"ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד."

זאת אומרת, בינתיים בזמן שאנחנו רוצים להתקרב לרוחניות אבל עדיין לא מסוגלים, אנחנו דווקא מושכים קצת אורות מלמעלה, ואת האורות האלה אנחנו מכניסים לרצון לקבל. ועל ידי זה הרצון לקבל נהנה, הוא גדל, וזה נקרא שפרעה מרוצה מהעבודה שלנו, ואנחנו עדיין לא מסוגלים לעשות עם זה שום דבר, זה בהכרח נעשה כך.

כי על ידי זה שאנחנו אוספים את האורות הקטנים האלה בשליטת פרעה, עוד קצת ועוד קצת מכניסים למחסן שלו, אנחנו אחר כך יכולים לקחת את הכול ולברוח. אבל בינתיים אנחנו לא מסוגלים לאסוף יגיעות קטנות, אורות קטנים, את זה דווקא פרעה עושה. לכן זה נקרא "עזר כנגדו".

"לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה." זה ההבדל בין עליות לירידות, שנמצאים גם כאן וגם כאן וכך אנחנו עובדים כאיזו משאבה, מעבירים אלינו את האורות העליונים במידה שיכולים, אבל אחר כך מעבירים לפרעה, ושוב לפרעה, לכן זה נקרא "עזר כנגדו". "ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים." כל פעם אנחנו משתדלים ויש לנו עוד משהו בהבנה, בהרגשה שאנחנו מתקדמים, רוכשים איזה מצבים חדשים, אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שאין תוצאות ממשיות. "אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים." אבל זה מגיע למצב שאין ברירה, והאדם צועק לבורא והצעקה שלו היא זו שמחייבת את הבורא לתת פקודה להוציא אותם ממצרים, מעל מנת לקבל.

"נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות," במצב אבוד, שאין להם שום סיכוי לצאת משם, ושליטת האגו של האדם היא שליטה מוחלטת "וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה," ברצון לקבל שלהם "שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם." זה ברור שכך אנחנו עושים. אם אנחנו נעשה בדיוק בירור של המצבים שאנחנו עוברים, אז מה שקראנו עד כה זה בעצם מה שאנחנו עוברים. יש ודאי מצבים יותר ברורים, פחות ברורים, אבל בסופו של דבר אנחנו יכולים להכיר את עצמנו בזה.

"ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א."

להבין שהמצב שאדם עובד בשביל הבהמה שלו, שזה כך. ובמשך כמה עשרות שנים הוא נמצא בעולם הזה במצב שהוא כל הזמן צריך לדאוג למשהו שבכל זאת ימות ויתפרק, ואין לו ולא נשאר לו כלום לנקודה הנצחית שבו. בזה האדם שונה מדרגת חי, זה נקרא "חלק אלוה ממעל", שיש לנו הרגשת נצחיות שאין בחיות.

אומנם אנחנו כמו חיות, כמו בהמות, אבל בכל זאת יש לנו הרגשה שיש משהו נצחי, שלם, למעלה מהזמן וכן הלאה. זה לכולם, לכל בני האדם, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בזה שיש לנו קשר עם הנצחיות, ולא לתת לחיים שלנו לקבור אותנו ברמה הגשמית בלבד, שבזה אנחנו מדמים את עצמנו לחיות, ממש לדרגת חי.

"נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות." אם אדם מגיע למצב שאין לו שום סיכוי לעלות למעלה מדרגת חי לדרגה עליונה, לדרגת המדבר, ששם זה נצחיות, שלימות, מגע עם הבורא, אלא בתנאי שהוא מגיע לתכונה חדשה, תכונת ההשפעה, אז ברור לו שזה מה שעומד לפניו, ואז הוא צריך לסגור עיניים ולהשקיע את כל הכוחות בזה. "וזה נקרא "עבודה, התלויה בדבר". מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת, אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות."

עכשיו אנחנו מתחילים לראות איך האגו שלנו מתחיל לעבוד בצורה הפוכה, בזה שהוא עוצר אותנו, לא נותן לנו להתקדם לרוחניות, הוא בזה דווקא מגרה אותנו, מחמם אותנו, מכוון אותנו לרוחניות, רק בצורה הפוכה.

"ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה".

האם יש משהו שממש לגמרי לא מובן? לא מפני שאדם רוצה להבין יותר, אלא ממש לא מובן משהו מהיסודות, שבזה תהיה לכולם תועלת.

שאלה: אילו פעולות אנחנו יכולים לעשות בקבוצה כדי לזרז את הזמנים ולפתח את אותן מדידות של אמונה למעלה מהדעת והשפעה, כדי שלא נישאר תקועים במצב הביניים?

זה מה שכותב לנו רב"ש, הוא כותב מה אנחנו צריכים לעשות. להתחבר בינינו ככל האפשר ולדמות את הקשר שלנו לקשר של השפעה הדדית. אין יותר פשוט ויותר ברור, זה ניתן לביקורת ולשיפור.

שאלה: נראה שלפי המאמר הזה חייבים לעבור ייסורים, אין דרך אחישנה?

אחישנה זה גם כן ייסורים. אדם שרוצה משהו ועדיין לא יכול לממש את זה, זה גם כן ייסורים. אני לא יודע למה אתה קורא ייסורים, כשאני משתוקק למשהו, עושה חשבון ורואה שעוד לא השגתי אז אני נמצא בייסורים. יש ייסורים של היצר הרע, שאני רוצה משהו ואין לי, ויש ייסורים של היצר הטוב, שאני רוצה להגיע להשפעה אבל בינתיים לא הגעתי.

שאלה: למה הכוונה שהאגו מחמם אותנו לרוחניות רק בצורה הפוכה?

הוא דוחף אותנו להתקדם מצד אחד, ומצד אחר הוא מראה לנו עד כמה בעזרת הטבע האגואיסטי שלנו אנחנו לא יכולים להשיג את זה. לכן זה נקרא "עזר כנגדו".

שאלה: אברהם שואל "איך אדע שארכוש את המדרגה". איך שואלים שאלה כזו שתהיה לא מהרצון לקבל, לא כדי לצפות לשכר?

כך הוא שואל כי הוא רוצה להגיע לעל מנת להשפיע ומפני שיש לו רשימו, כי בסך הכול האדם פועל לפי הנתונים שישנם בו, לכן הוא שואל.

שאלה: איך אפשר לזרז את ההכרה שפרעה הוא בעצם יצר הרע, כי לוקח זמן עד שמכירים בו כרע?

עוד יותר מזה, איך אפשר להגיע למצב שפרעה זה לא רק יצר הרע, אלא הוא גם כן עוזר. בכל המציאות, בכל העולמות והמדרגות, אין משהו שנברא סתם ללא צורך, אלא הכול מגיע מהמצב הסופי, ממצב השלמות למצב שלנו הבלתי שלם. יש לך נגיד מכונית שיש בה במאה אחוז את כל המערכות שממש מתאימות זו לזו בצורה אידיאלית, ואז אתה צריך להרכיב את המכונית, מישהו מפרק אותה ומביא לך איזו ערימה של חלקים, נותן לך תכנית, ואז אתה צריך להרכיב.

אנחנו באים משלמות, לכן מספרים לנו שהעולם נברא, על גן עדן, אדם הראשון, שנמצאים בחיבור עם הבורא וכן הלאה. אחר כך נופלים, ואנחנו מתחילים כבר לאסוף את השברים ומהם להרכיב אותם, כמו ממש לגו שקונים לילדים. ואז לפי זה אנחנו מבינים למה זה כך בנוי וקיים.

תלמיד: במה מעלים את הרגישות לזה שהמצב הנוכחי הוא שבור, מקולקל ולא רצוי?

כי מעליו אני צריך לבנות את המצב הרצוי, וכדי לעבור ממצוי לרצוי אני צריך להחליף את היחס שלי. אני אוסף נגיד את אותה מכונה, מכונית, לא חשוב מה, בכל פעם שאני מוסיף עוד חלק ועוד חלק ועוד חלק לבנייה, אני בזה מעלה את עצמי לדרגה חדשה של מחשבה ורצון, שהם כולם עובדים בעל מנת להשפיע. אני כאילו צריך להרכיב את המכונה הזאת כך שכל החלקים יעבדו בהרמוניה ביניהם, שכל חלק עובד עבור האחרים, רק בצורה כזאת החלקים יתחברו, ויש בכל חלק וחלק רצון לעבוד רק בשביל עצמו.

אז צריך להיות חיבור כשמתאספים למערכת השלמה, שכל אחד מבטל את עצמו, את הרצון לקבל שלו, וכל אחד מגיע למצב שהוא עובד רק בשביל המערכת. זאת בעצם העבודה שלנו, להשתדל להבין את זה, להכיר בזה, ולהחליף את היחס שלנו מהמצב שאנחנו עובדים כביכול בשביל עצמנו, לזה שאנחנו עובדים לטובת כולם. ואני רוצה לשייך את עצמי לזה עד אפס אחוז, שלא נשאר לי משהו לטובת עצמי. זה מה שרב"ש כותב בדוגמה על החברה, אחד ואפס שם הוא מסביר את זה.

אז להצטרף למערכת שבה אני מגלה רוחניות, בורא, זה אפשרי בתנאי שאני ניגש לחיבור בינינו בצורה שאני לא רוצה להשאיר לעצמי כלום. אז מה נשאר? מה שנשאר זה אפס, אבל למעלה מהאפס יתחיל להיפתח לך רצון להשפיע שבו אתה תשיג רוחניות. תשיג את החיבור האמיתי שאתה עובד רק עבור הזולת, עבור כולם, זה הרצון להשפיע בביטוי האמיתי שלו, וגם כן כלפי הבורא שזה יקרא "על מנת להשפיע".

שאלה: מה זה אומר שהנחש מנמיך את ראשו כדי שאנחנו נוכל להרגיש משהו?

אלו המצבים שאני לא רוצה לעבור עליהם אתם תראו את זה מהניסיון, אני לא ניכנס לזה. אני רק רוצה להראות לכם את הדרך שעליה הוא כותב, ואת כל מה שבתוך הדרך אתם צריכים לגלות לבד.

שאלה: אנחנו לומדים ש"ישראל" נמצא בין הראש לגוף כגרון, וכאן במאמר מוזכר שפרעה נמצא במקום הזה?

כן, זה מקום המעבר מראש לגוף ומגוף לראש, ושם אנחנו צריכים להיות. אל תהיה חכם תלמד מה שכתוב. אמרתי שאני לא עונה על שאלות שלא קשורות להבנה הפשוטה של המאמר. את כל היתר אתם תבינו מתוך המימוש שלו.

שאלה: נראה פה שמצרים וארץ ישראל הם אותו הדבר, רק שבמצרים אנחנו מתכוננים, משהו קורה, ואנחנו בארץ ישראל?

המצב שבו אנחנו מתחילים את העבודה שלנו הוא מצב שבו אנחנו לא יודעים איפה נמצאים ונקרא "בבל". אחר כך יוצאים משם, נמצאים באגו קטן כלשהו, זה נעשה בנו מלמעלה, מעבירים אותנו ל"ארץ ישראל" ישר-אל, לכוונות כאלה. עם הכוונות האלה אנחנו גדלים אבל אנחנו לא מבינים אותן, זה נקרא "שלבי אבות" אברהם יצחק יעקב, שזה ג' ספירות עליונות שכך הן פועלות בנו, בונות בנו את הרצון לקבל. עם הרצון לקבל הזה אנחנו כבר נכנסים להכרה שאנחנו אגואיסטים, וזה נקרא שכביכול פיזית "נכנסים למצרים", ושם אנחנו מתפתחים בזה שהאגו שלנו מתפתח יותר ויותר.

הרצון האגואיסטי שיש בכל אדם ואדם זה רצון גשמי, בהמי, רצון אגואיסטי שמתפתח בתוך אדם שנכנס למה שנקרא "מצרים", זה רצון שהוא נגד ההתפתחות הרוחנית ואנחנו צריכים להפוך אותו בעד ההתפתחות הרוחנית, וכך אנחנו מכינים את עצמנו. והתקופה הזאת היא תקופה ארוכה בלי טעם, ואנחנו נמצאים בה אפילו שנים, עד שהרצון לקבל שבנו גדל ומקבל כאלו תכונות וגדל, ובזה הוא זורק אותנו בעצמו מעצמו, כמו שפרעה בסופו של דבר מגרש את ישראל מתוכו, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: "מסכנות" זה מלשון סכנה?

כן.

שאלה: במה הסכנה? למה מעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני זה מצב מסוכן לאדם?

הוא מסוכן כי יכולים להישאר בעל מנת לקבל, באגו שלהם, ואף פעם לא לצאת ממצרים למגע עם הבורא. "ארץ ישראל" זה נקרא רצון שכולו מביא אותך לבורא. ואז אתה יכול להישאר בניתוק מזה במצרים.

ולכן מצד אחד המצב במצרים יכול להיות הכנה לעליה לדרגת גילוי הבורא, ומצד אחר, הוא יכול להיות מצב שנשאר, ואתה נשאר בו ולא יוצא ממנו.

שאלה: מה זאת אומרת שפרעה מצץ את השפע? איך פרעה היה לוקח את השפע למרות שהוא לא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא?

נכון. אבל אדם שמשתוקק לבורא, וכאילו מתחבר עם הקבוצה, וכאילו מתחבר עם הבורא, רוצה להתחבר עימו בתוך הקבוצה, אדם כזה הוא פתאום נמצא ברצונות על מנת להשפיע ומוכן לחיבור וזה נקרא שהוא יותר קרוב לרוחניות. ואחר כך נכנס בחזרה לעל מנת לקבל, לגשמיות. בגיחות האלו בין רוחניות לגשמיות, אפילו שהן עדיין לא בצורה ממשית, בכל זאת כשנמצא גם בזה וגם בזה, כמו במשאבה, כמו בבוכנה שהולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, איפה נמצא האדם עצמו?

הוא נכנס למגע כלשהו, לאיזה רצון רוחני ואחר כך חוזר לגשמיות. עוד נכנס לרצון רוחני ועוד לגשמיות. ואנחנו צריכים להרגיש שאת הרצונות האלה שבהם אנחנו נכנסים לרוחניות הבורא עושה לנו. הוא מושך אותנו. הוא נותן לנו התעוררות.

ואחר כך אנחנו מחזירים, תופסים מהרוחניות אילו דברים וחוזרים איתם לגשמיות. זאת אומרת שעל ידי זה אנחנו נותנים לפרעה לגדול ולהיות יותר חזק. זה נקרא ש"הקליפות עושקות את הרוחניות".

אבל גם בזה ישנה תועלת. כי אחרי שמתאספים כאלה ניצוצין קטנים של אור בתוך הקליפה, יש בזה מה שנקרא "חיל בלע ויקיאנה". שהרצון לקבל, שנקרא "פרעה" בולע את כל הדברים האלה ואחר כך לא יכול להחזיק אותם ומקיא בחזרה. אנחנו עוד נלמד איך זה קורה, אבל בכל זאת יש בזה תוצאה טובה ונכונה.

שאלה: כיצד נוכל לשמור את השפע ולא לתת אותו לפרעה?

להשתדל להיות יחד. אין לנו יותר מזה, אין עדיין כלי. רק החיבור הגשמי בינינו, ככל שיכולים להתחבר בינינו, זה בעצם המקום לשמירה.

שאלה: כתוב שהראש נקרא "ידיעה" והגוף נקרא "קבלה", למה ההכוונה?

כך נקרא המבנה או הפרצוף האגואיסטי. ראש זה ידיעה וגוף זה קבלה, והפרצוף הרוחני נקרא "ראש" של אמונה ו"גוף" של השפעה.

קריין: עמ' 593, טור א', שורה "ידוע"..

"ידוע, שיש בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל, המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו. וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמ"ש: "הוי מושכי העון בחבלי השוא"." זאת אומרת, זה לא נורא. כי כולנו נמצאים ברצון לקבל, כולנו אגואיסטים, וכל אחד רוצה לעצמו, הכול טבעי, בא מהבורא, ולא שייך לאדם. "אם כן, אי אפשר לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש, שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה", חטאה. ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ומשם נמשך היצר הרע. היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל." זה ברור. ההתחלה היא מאוד קטנה, ברצון לקבל קטן מאוד, אבל אחר כך, על ידי זה שהרצון לקבל הזה מקבל הזנה מהכוח העליון, הוא מגדיל את עצמו, בונה את עצמו, ונעשה גדול, חזק ושולט.

"וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו. ואז מבינים, שאין עצה אחרת, אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים, שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים." זו בעצם נקודה מאוד קריטית, שנגדיר את הרצון לקבל שלנו כשונא, שאנחנו לא מסוגלים להסכים עימו, ואנחנו נכנסים למאבק נגדו עד שאנחנו או הורגים אותו, או שורטים אותו, זורקים אותו, בורחים ממנו, לא חשוב, אבל כביכול מאבדים כל קשר עימו.

אחר כך מתוך הגישה הזאת אנחנו נראה שאפשר לעשות עוד כמה פעולות שדווקא על ידן ניתן להרוויח. אבל קודם כל, לשנוא אותו ככל האפשר. זה נקרא שאנחנו מגיעים ל"צמצום", לא להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל, זאת אומרת, לטובתו.

"נמצא, שתועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא". זאת אומרת, מה ההבדל בין זה שנכנסים להרגשת האגו, ואיך שיוצאים מהאגו? רק כשאנחנו מתחילים להכיר שהאגו הזה שולט בנו, ולא נותן לנו להגיע למגע עם הבורא.

ולא שאנחנו רוצים את הבורא כדי להיות נצחיים, שלמים, אלא אנחנו צריכים להתחיל לשנות את היחס שלנו לרוחניות. ואנחנו רוצים את זה לא כדי להיכנס לנצחיות, לשלימות, לכל טוב, אלא כדי להעריך את תכונת ההשפעה בעצמה, עד כמה התכונה הזאת בפני עצמה מיוחדת, ואנחנו רוצים להיות בה רק כדי להיות בה. זה נקרא "ללא שום פניה לעצמו."

"וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד, שיהיה "בלע המות לנצח", דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש, שזהו חטא.

מה שאין כן עכשיו, שאין יצה"ר לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל, שחוט השערה לא מרגישים. אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שנוי צורה ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים, שהרשעים, שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. ועכשיו לא רואים אותו כי הוא עד כדי כך קטן. "מה שאין כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה.

לכן, אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה, אין מקום לדביקות, כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע.

אם כן, מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים, שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע," אין סיבה מחוייבת, שמחייבת אותם לעבוד, "שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ," מרוחניות, מהשפעה. "שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה.

לכן הצדיקים, כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם, שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם, שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא, שראו אז, היה לטובתם. היינו, שבאמת העבודה זו הוא עיקר. ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות, עושים עבודה זו." זאת אומרת אין לעבוד בגלל הפחד אם זה על מנת להשפיע, וכדי להרוויח משהו. כי אנחנו אפילו לא מבינים את המושג, מה זה על מנת להשפיע. מה זה רוחניות? זה כשאתה לא מחויב, לא מצד הרע ולא מצד הטוב, אתה פשוט בוחר בזה, בוחר את הפעולה הזאת, את הדרך הזאת בגלל שיש לה ערך עליון, וזה לא שייך למוח וללב שלך במדרגה הנוכחית, אלא במדרגה יותר עליונה. "וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים, שלא תיקנו את החוט השערה. ועכשיו אין להם סיבה. ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'." אבל ודאי שהכול קורה בגוף אחד, גם רשעים, וגם צדיקים, גם אלו שמצליחים, וגם אלו שלא מצליחים, הכול קורה באדם אחד. "נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים. שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן "אגלאי מילתא למפרע [מתברר העניין מלכתחילה]", שדוקא עבודה זו הוא חשובה. ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה." ואת כל זה אנחנו לומדים דווקא על ידי הרשעים, זאת אומרת על ידי הקליפות, על ידי המצבים הרעים שאנחנו עוברים, הם מלמדים אותנו. "וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג.

וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות".

והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.

אבל התיקון שלהם הוא בזה, שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.

ובזה נבין, למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.

ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.

ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.

זה המאמר, מאמר מאוד מיוחד, ספרתי שכשרב"ש נתן לי אותו, בכלל לא הבנתי בו כלום, אבל הוא אמר, "אתה תקרא" וזה היה ממש בתחילת דרכי, אולי כמה חודשים אחרי שהגעתי למקום שלו.

צריך לחזור על המאמר הזה לא פעם אחת, כי הוא מספר לנו על כל התהליך שאנחנו עוברים לפני מצרים, בתוך מצרים, ואחרי מצרים. זאת אומרת, איך אנחנו עוברים את התקופה שבה אנחנו מעלים את עצמנו מהרגשת העולם הזה, משליטת היצר הרע עלינו, להרגשה הרוחנית, לזה שהבורא, היצר הטוב שולט עלינו, ואנחנו נכנעים כלפיו ולא רוצים אחרת.

עוד נחזור אליו, אבל אני מרוצה שסיימנו אותו, לפחות בצורה פשוטה, כמו שהוא כתוב. עכשיו אתם יכולים לעבור עליו עוד ועוד עד שתכירו את המאמר הזה. אפשר לקשקש עליו, אפשר לציין בו דברים חשובים או לא מובנים, לעשות מה שאתם רוצים, וכך לעבוד עם הטקסט.

שאלה: יוצא שאם אנחנו לא מתקנים את עצמנו בזמן, אז בעצם אי אפשר לתקן?

זה לא שאנחנו לא יכולים לתקן אחר כך, אבל אז התיקון נעשה על ידי פעולות נוספות.

שאלה: האם אדם יכול להימנע מחלק מהמצבים?

אנחנו לא יכולים לעבור, לדלג על כל המצבים שעכשיו קראנו עליהם, אבל אנחנו יכולים לעבור אותם מהר, ושהם יהיו כשלבים שמביאים אותנו לדבקות.

שאלה: למה יש בתוכנו התנגדות להיכנס לרוחניות?

הרצון שלנו הפוך מרוחניות, אנחנו עובדים לפי הרצון לקבל, והרוחניות היא לפי הרצון להשפיע, אלה שני דברים הפוכים. מלכות ובינה, שני הדברים האלו הפוכים, ואנחנו צריכים להשתדל להעביר את כל העביות שלנו ממלכות לבינה.

שאלה: כתוב "ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה." אז איך אפשר לעבוד בלי יצר הרע?

כשנגיע לזה, אתה תראה.

שאלה: יוצא שבסופו של דבר אני אבנה את הערים האלה, ובכל מקרה פרעה ייקח ממני את הכוחות.

אתם מתחילים לשאול בצורה חכמה, אתם עדיין לא מבינים על מה מדובר, וכבר שואלים על זה. אני לא רוצה לשמוע יותר שאלות, ואני ממליץ לעבוד על המאמר הזה עד שתכירו אותו טוב טוב. לא תבינו, אלא תכירו את מה שכתוב בצורה שטחית.

שאלה: בזכות מה הרצון לקבל מחליט שהקבלה היא חטא, מוות עבורו אם זה הטבע שלו?

מפני שהוא רואה שהוא לא יכול להתקרב לבורא. אין ברצון לקבל שום בעיה ושיפלות אלא רק כלפי הבורא, שאנחנו לא יכולים להתקרב אליו לפי חוק השתוות הצורה.

שאלה: אם קבלנו החלטה לשנוא את האגו, לצאת מכוחו, איך אפשר להישאר בהחלטה הזאת?

רק על ידי החברה, אם כל אחד קופץ למעלה, למטה, למעלה למטה, אז סך כל החיבור שלנו יכול להיות באוויר.

שאלה: אם מגיעים למצב שלא מחויבים לא לטוב ולא לרע, מכוח מה פועלים?

אני לא יודע אם על זה אתם שואלים, אבל אז אנחנו פועלים מתוך שליש אמצעי דתפארת, הקו האמצעי שממש מביא אותנו לדרגה יותר גבוהה וחשובה מהמצב שלנו.

שאלה: אם בכל אדם יש רשעים וצדיקים, מהו המצב שגם צדיקים וגם רשעים בוכים?

צריך להבין את זה מהמאמר, אני לא הולך לפרש אותו, תקראו אותו עשר פעמים ואולי תבינו.

(סוף השיעור)