שיעור בוקר 12.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ט"ו באב: יום האהבה – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו מבינים שמשיגים כל דבר מהיפוכו. שבכל יום שאנחנו צריכים להשיג מדרגת חיבור יותר גדולה, כנגד זה אנחנו צריכים גם להרגיש, להשיג מדרגת ניתוק, ריחוק יותר גדולה, "כיתרון האור מתוך החושך". ותמיד זה כך, גם בעולם שלנו, בגילוי כל מיני תופעות, בטכניקה, בגילוי של משהו, תמיד אנחנו משיגים דבר מהיפוכו.

ולכן כשאנחנו מדברים על המדרגות שבהן אנחנו צריכים לעלות לדרגת אהבה חלוטה, מוחלטת, אינסופית כמו הבורא, אנחנו צריכים להבין שכנגד זה אנחנו צריכים להשיג כל פעם מדרגה הפוכה במינוס, ממה שהולכים להשיג. וכל פעם יהיה חושך, ומתוך החושך משיגים את האור. יהיו שנאה, דחייה, קושי, ממש כבדות, ועל פני זה אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה אל זה ולהיות יותר קרובים, יותר לעזור זה לזה, עד שמגלים את מידת החיבור החדשה שבה אנחנו מרגישים את הבורא החדש.

וכך כל יום תהיה לנו שנאה חדשה וחיבור חדש, וכנגד זה נשיג כל פעם את עוצמת הפירוד ועוצמת הקשר זה כנגד זה יותר ויותר. לא לפחד מזה ולא לזלזל בזה, אלא פשוט לדעת שזה הטבע. שהנברא לא יכול להשיג שום דבר אלא מהיפוכו של הדבר שהוא הולך להשיג, ולכן כמו שאנחנו קוראים בספר הזוהר על רבי שמעון וחבריו, ובכלל מה שמדברים מקובלים, כדי להרגיש דבר טוב, ברור לנו שאנחנו צריכים כנגד זה להשיג דחייה, ריחוק, שנאה, וכך אנחנו מגיעים להרגשת המצבים הרוחניים.

קראנו על זה וכנראה שאנחנו שוב צריכים לחדש את הדברים האלה, אבל לא כפי שלמדנו את זה לחוד ואת זה לחוד, אלא בעיקר איך הם משתווים יחד, שבסופו של דבר בא יום ומתלבש על הלילה וכך אנחנו הולכים קדימה.

לכן העיקר בשבילנו לאחר שלמדנו גם על פירוד וגם על חיבור, זה להחזיק את שניהם יחד, שיש מקום גם לזה וגם לזה, ללילה ויום, לדחייה ולנטייה יחד, ואנחנו צריכים להבין שהשלילי מגיע אלינו משבירת הכלי של אדם הראשון, ומתגלה כל פעם שבירה יותר ויותר פנימית, עמוקה, ואנחנו צריכים על פני זה להגיע לחיבור יותר חזק, משותף בינינו, גם בכמות וגם באיכות.

לכן לא להיבהל מתקופות החושך ורק ללמוד איך על פניהן אנחנו יכולים לבנות בחינת אור, בחינת יום. וכאן זו הבעיה, שלפי הטבע האגואיסטי שלנו אנחנו לא מסוגלים כל כך מהר לגשת לחיבור ולתמיכה הדדית, למה שיגרום לנו הרגשת "יום", הרגשת אור, הרגשת הבורא, ולכן כאן אנחנו צריכים להשקיע כוחות. מה שאין כן ליפול, זה כבר מוכן לנו מלכתחילה, משבירת הכלי. ואם אנחנו עוזבים אז אנחנו כבר מתדרדרים ונכנסים לחושך, לדחייה, לריחוק.

אז כל פעם לא לשכוח שרק על ידי החיבור בינינו, ככל שאיש את רעהו יעזורו, ככל שנזכיר זה לזה את הדברים האלה, ניתן דוגמה זה לזה, כך אנחנו נתקדם. ואם לא נעזור אחד לאחר, לא תהיה לאף אחד שום אפשרות להגיע לתיקון, כי כל התיקונים הם בחיבור בינינו והחיבור לא יכול להיות אלא בתמיכה הדדית.

שאלה: אמרת שכדי לגלות את האהבה, את הקשר בינינו, אנחנו צריכים לגלות את החושך, אבל מה זה בדיוק כאשר אתה מגלה את החושך?

שאנחנו לא מסוגלים להתקרב זה לזה, שאנחנו לא מחוברים זה עם זה. כשאנחנו מגלים עוד יותר ריחוק, וחוסר הבנה הדדית בינינו, זה נקרא "לילה". לילה זה חוסר חיבור בינינו. ברגע שאנחנו משיגים איזה חיבור, אז מתוכו אנו משיגים את האור, את היום, שמתגלה תכונת בורא חדשה, וכך אנחנו מתקדמים.

הבורא זה "בוא וראה". מאיפה אנחנו "בוא" ומאיפה אנחנו "ראה"? מתוך זה שהיינו בניתוק, ועשינו מאמץ להתחבר בינינו יחד באיזו צורה חדשה. ואז אנחנו יכולים למדוד, לבדוק, לראות, להרגיש את מידת הקשר החדש, וכך אנחנו מתקדמים בידיעת הבורא.

זה נקרא "לדעת את הבורא", את מידת הניתוק הבורא סידר לנו מלכתחילה. וכשאנחנו משתדלים להגיע לחיבור בינינו, בתוך החיבור, לפי צורות החיבור, עוצמות החיבור, אופי החיבור החדש, שאנו משיגים מכל הדברים האלה, ומשתדלים לסדר בינינו, כך אנחנו מגיעים לידיעת הבורא, ולהרגשת הבורא.

כי בכל החיבור בינינו יש לנו חלקים של הרצונות שלנו, היינו ספירות. בכל אחד מתגלים רצונות חדשים, ואנחנו רוצים לעבוד על החיבור איתם, וככל שאנחנו מחברים אותם יחד, בזה אנו מכניסים עוד ועוד ספירות פרטיות, פרטי פרטיות יותר ויותר, עד שאנחנו סוגרים את ה"כדור" הזה של הכלי הכללי דאדם הראשון.

כך אנחנו מגיעים לידיעת הבורא, על ידי חיבור של כל הפרטים יחד בתוספת זה לזה, וזה לזה, מה שנקרא איש את רעהו יעזורו. כך אנחנו מגלים שהבורא ממלא את החיבורים האלה לפי עוצמת החיבור, לפי כמה שאנחנו מתאמצים להתחבר למרות שיש בינינו כוחות פירוד. לפי איך שהבורא משתתף איתנו, באיזו עוצמה, ובאיזה אופן הוא ממלא את הקשר בינינו, זה נקרא נרנח"י אורות וכן הלאה. הכול תלוי בעד כמה אנחנו מתגברים על אותה עצלות, הרחקה, דחייה שאנחנו מגלים בינינו כתוצאה מהשבירה.

תלמיד: ואיך אנחנו סוגרים את המעגל הזה, איך סוגרים בין הספירות לרצונות?

זו שאלה טובה, ויפה אבל אין לי עליה תשובה. אנחנו נותנים רק את המאמץ שלנו, אנחנו נותנים את הרצון שלנו, אנחנו נותנים את התפילה שלנו, ואז אנחנו נסגרים יחד. כל פעם יותר מעל דרגות הפירוד שהתגלו קודם. אנחנו לא יודעים זאת מראש, וזה גם לא לפי השכל שלנו, איך מתחברים. זה לא כמו במכניקה שאני בא ומחבר בין כל החוטים או החלקים, בין אלו לאלו.

אלא אני צריך לתת את המאמץ, ותמיד על כל המאמצים שלנו כתוב, "ה' יגמור בעדי". זאת אומרת הבורא יעשה את הפעולה, ואני מגיע במאמץ להיות מחובר, לאסוף את הדברים, להשתדל. ככל שאני נמצא ברצון שבור יותר גדול, יש לי הכנה להגיע לחיבור יותר גדול. לכן נאמר ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

אנחנו חושבים שהמקובלים הגדולים פשוט קופצים לסוף התיקון, לא, העבודה שלהם היא עבודה קשה מאוד. הם הרבה זמן הרגישו בחושך, ורק לפרקים בין לבין יש קצת אורות, וכך הם בכל זאת מגיעים. העיקר זה הסבלנות. כמו שבעל הסולם כותב, שרק הגיבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם, הגיעו לשער המלך, פתחו את שער המלך, והמלך קיבל אותם.

לכן, העיקר לא לשכוח שכל פרט ופרט שאנחנו מגלים, נניח בפסוקים האלה שעכשיו נלמד, הכול מתגלה מתוך החושך. אך ורק מתוך חושך, פירוד, אכזבה, הרגשת ריחוק. עד כדי כך שהאדם עובר מצבים שאין לו שום סיכוי, וזה לא בשבילו, ובכלל מי הוא, מה פתאום שהוא יקבל את הדרך, וירגיש שהוא חייב או לא חייב. ככה זה, אור וחושך, חושך ואור.

אז נלך קדימה. הוא לא תמיד מדבר שצריך להיות זה כנגד זה, אבל אנחנו ככר צריכים להבין. עברנו כבר הרבה שלבים בחושך ובאכזבה, ואפילו היו לנו חברים שהתאכזבו ולא המשיכו. אנחנו צריכים להבין שהחוקים לא משתנים, ומי שעוזב, מה לעשות? הוא יצטרך לחזור אחר כך.

אנחנו בינתיים ממשיכים, ואפילו שומרים להם מקום, כדי שהם יוכלו לבוא כל פעם ולהצטרך אלינו. לכל אחד ואחד יש תוכנית משלו לפי שורש נשמתו, כמה מצבי חושך הוא צריך לעבור כדי לגלות בזה אחר זה בין מצבי החושך את מצבי האור. כך בסופו של דבר אנו מתקרבים לחיבור, לאהבה, ולאור.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מן המקורות בנושא - ט"ו באב: יום האהבה.

אני מדבר על ט"ו באב יום האהבה, מפני שהוא מגיע אחרי שלמדנו ועברנו את תשעה באב, שזה לא יום השנאה, יום האכזבה, יום הניתוק, אלה רק סימנים שצריכים להיות, ואנחנו אחר כך צריכים לממש את שני המצבים האלו בחיים הרוחניים שלנו. והעיקר זה על ידי החיבור שלנו שצריך להיות אך ורק בקבוצות חברים כמו שהמקובלים מייעצים לנו לעשות. כך זה היה אצל תלמידי רבי שמעון, שהם עיצבו לנו את המערכת הזאת וכתבו על זה בספר הזוהר. לכן אפשר להגיד שספר הזוהר זה ספר הקבלה הראשון, שמדבר רק על איך מתחברים לקבוצה.

קריין: קטע מס' 7.

"עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים."

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

זה לא כל כך מובן לאנשים שגדלו ונמצאים במסגרת העולם הזה, כי אצלנו אהבה זה כשאני אוהב משהו שטוב לאגו שלי. ובאמת אני צריך להגיע לאהבה לא כשהיא טובה לאגו שלי, אלא שאני אוהב, פשוט אוהב את הזולת מפני שדרך הזולת אני מגיע לאהבת הבורא, אהבה ללא גבול וכך אני מפתח את עצמי להיות איש רוחני, רוכש תכונה רוחנית, תכונת השפעה, תכונה האהבה ואין לי בזה שום עניין לעצמי - כך האדם כביכול שוכח על עצמו, הוא רואה בעצמו רק אמצעי איך הוא יכול להשפיע לזולת ודרכו לבורא.

שאלה: איך האהבה באה לידי ביטוי בתוכנו, אם איננה מלכתחילה בתוכנו ופתאום היא מופיעה?

שורש לאהבת הזולת נמצא בנו, רק הוא נסתר, אנחנו לא מרגישים אותו, אנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות ולמה זה יכול להיות, מה פתאום שאני אוהב את הזולת. אני אוהב ממתקים, גלידות. תסתכל על הילדים, הם יודעים מה הם אוהבים וזה נמצא בהם. אנחנו צריכים להבין שאצלנו, אהבת הזולת יכולה לגדול בנו רק על פני דחייה, שנאה, ריחוק מהזולת, אחרת זו לא תהיה אהבה, כי הכול גדל על פני צורות הפוכות.

לכן אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו בצורה ישרה למטרה ולהבין שהמטרה מושגת אך ורק על ידי כוח החיבור על פני כוח הניתוק. ולא יכול להיות שאני אגיע לאיזה חיבור אם בפנים לא יהיה רצון להתנתק, לדחות - דבר והיפוכו צריכים להיות יחד, על כל פשעים תכסה אהבה. זאת אומרת אני לא יכול סתם לאהוב מישהו או משהו, אלא אם כן אני מגלה שנאה, דחייה, ובהתאם לזה אני מפתח כוח חיבור ואהבה.

זה מה שכל כך חסר לעולם שלנו, כי אנחנו לא מבינים איך אנחנו יכולים להיות באמת טובים זה לזה וזה יכול להיות אך ורק לפי הנוסחה של "על כל פשעים תכסה אהבה". והפשעים נכנסים ונמצאים במדרגה כעביות ועל פני זה יש צמצום, שאני לא משתמש בהם אלא על פניהם אני מפתח אהבה - והאהבה מכסה והחיבור מכסה את הפירוד. והפירוד נשאר, אחרת לא תהיה עביות, אחרת אני לא אעלה על ידי החיבור למעלה, לקראת הבורא.

לכן כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו שומרים את הדחייה, הריחוק, השנאה, חוסר ההבנה, חוסר ההתקשרות זה עם זה ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואנחנו מחזיקים את זה בפנים ולא מוחקים, זה הנכס שלנו, ולמעלה מזה אחנו בונים את צורת החיבור, התקרבות, חיבוק. וכך הם מתאזנים בנו השניים המנוגדים וביניהם הצמצום, ביניהם הסכמה להשתמש בשניהם למטרה אחת המשותפת, שזה התיקון.

אז אנחנו מגיעים עם כל הכלים שלנו שרצינו למלאות אותם במילוי האגואיסטי, ולמעלה מזה אנחנו בונים את היחסים שלנו, כשאנחנו מבינים זה את זה כמה אנחנו נמצאים בדחייה, בריחוק, בבלבול ולמרות זאת, על פני זה בונים כלים מתאימים לחיבור. ותמיד החושך והאור בנויים בצורה כזאת, שהם באים שקולים זה כנגד זה.

שאלה: אם הבנתי נכון, האהבה בתוכנו קיימת בצורה נסתרת, וניתן לגלותה בצורה מלאה רק אם נרצה לנטרל את השנאה?

כן, אתה צודק. בוא אנחנו עוד נפתח את העניין.

שאלה: הוא כותב פה שאני צריך לאהוב את החברים ולא לדאוג לזה שהחברים יאהבו אותי. אבל אם החברים לא יאהבו אותי אני אבוד.

הדאגה שלך צריכה להיות לזה שאתה צריך לפתח את אהבתך אליהם, ומה שיהיה בחזרה אין לך כוח ולב לדאוג, כי זה יהיה רצון אגואיסטי. אתה רוצה להיות באהבה חלוטה, היינו רק לכיוון אחד, ממך כלפי החברים.

תלמיד: ואני לא אמור לקנות אותם, לדאוג ל"קנה לך חבר", לדאוג שאני אוהב אותם?

זה נכון, אתה צודק וכך כתוב. אבל אתה עושה את זה כדי לפתח יכולת ממך לאהוב. לכן אל תדאג, ברגע שאתה מפתח אהבה לחברים אתה לא דואג כמה הם יאהבו אותך. בתחילת הדרך, בשלבים הראשונים אנחנו צריכים לדאוג גם לזה וגם לזה, כי כולנו נמצאים ברצונות האגואיסטיים, אבל ככל שמתקדמים יותר, אנחנו מבינים וגם המדרגות בעצמן כבר מכוונים אותנו ומלווים אותנו למצב שאנחנו רואים שבזה שאני דואג לחבר, אני מכסה את כל העבודה שלי ואני לא צריך לדאוג איך הוא יאהב אותי, צריך להיות רק גילוי האהבה אליו.

שאלה: מהם הסימנים שמציינים שאהבה שלנו גדלה?

מספיק לי להתגבר כל פעם על אותן ההפרעות שמתגלות בי, כדי להיות בטוח שאני מתקדם במידת האהבה. כי בכל פעם אם אני חושב על התקדמות לאהוב את החברים, אני מגלה כמה יש לי עוד עבודה. והמערכת כבר בנויה בצורה כזאת שהיא נקראת "מערכת אלוהים", שהיא כולה מתגלה בכל מיני אופנים ואחר כך מתגלה "ה' אלהים", זה א-ל-ה-י-מ, חמישה דרגות הרצון כמו שאנחנו לומדים, ובהן מתגלות דרגות העביות, ואם אני עובד איתן כדי להתחבר לשם המלא הזה, אז אני מתחיל לקבל כוחות של אור שמתקן אותי.

שאלה: אני מרגיש בעשירייה דריכות לעבר החיבור, אבל לעומת זאת אני מרגיש שאת המאמץ, את היגיעה רק אני עושה, ואני מרגיש את עצמי נפרד, וככל שאני מרגיש את העשירייה מאוחדת יותר, אני מגלה שאני נפרד וחסר יכולת להתאחד. למה זה קורה ומה אני יכול לעשות?

זה קורה כעזרה מלמעלה, מראים לך את המערכות הרוחניות, עד כמה אתה לא נמצא בתוכן כל פעם, וכל פעם תגלה את עצמך עוד יותר רחוק, עוד פחות מסודר בקשר עם כל חלקי המערכת. כך אנחנו מתקדמים.

אפילו בעולם הזה, אם תדבר עם סתם מישהו, איזה מורה בבית ספר, אז הוא יגיד לך שקיימים חוקים כאלו וכאלו, הכול ברור פחות או יותר. לעומת זאת, אם תדבר עם המדענים הגדולים, אז יש להם כבר בעיות גדולות, אף אחד לא בטוח שזה כך וכך. מי שלמד באוניברסיטה, אולי זוכר שבבית ספר למדנו נניח את חוקי ניוטון, ועוד כל מיני חוקים כאלה, וכשהגענו לאוניברסיטה, אותה נוסחה שלפי ניוטון היא סך הכול נוסחה פשוטה עם שלושה או ארבעה מרכיבים, פתאום באוניברסיטה אותה נוסחה שמדברת על אותו עניין של משיכה, דחייה, מהירות וכן הלאה, הופכת להיות עם דיפרנציאלים, אינטגרלים, עם כל מיני דברים. מה פתאום, זה הרי צריך להיות כל כך פשוט? לא, זה כבר לא פשוט, אלה כבר נוסחאות מסובכות כאלה, מורכבות.

אותו דבר כאן, ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו פותחים עוד ועוד מרכיבים שיש בכלי שלנו, בהרגשה שלנו, וכך בלפתוח אותם אנחנו מתקדמים. הכול נפתח על פני הרצון שלנו שמתגלה יותר ויותר, ואז קדימה.

תלמיד: אבל הריחוק הזה גורם לי להרגיש רע, למה תמיד כשאנחנו מתקדמים אנחנו צריכים להרגיש גרוע יותר?

זה מפני שאתה מלכתחילה לא מסדר את עצמך בקשר עם החברים כדי להיות מכוון להתקפה, לחיבור הבא, ולכן אתה מקבל את ההבחנות החדשות בצורה גרועה. אבל אם היית יודע שאתה הולך לגילוי אהבה יותר גדולה, אז היית שמח מזה.

הרופאים אומרים שלפני שאתה הולך לאכול, אם לפניך יש סעודה יפה, טובה, אז אתה צריך ללכת, לטייל, לעשות פעולות פיזיות, כדי שיהיה לך רצון לאכול. אני רוצה למלא את עצמי, בשביל מה אני צריך לגלות רעב, תיאבון? אלא אומרים, אתה צריך להיות ברעב ובתיאבון כדי לגלות את הצורה הנכונה כלפי האוכל. ולכן תתאמץ בכל מיני דברים, תלך לטייל, לעשות משהו, ואחרי זה תבוא לסעודה.

כך זה אצלנו. כדי להגיע לגילוי הגדול של הבורא, אנחנו צריכים להיות בכלים גדולים מאוד, הבורא הוא פסגת החיבור בין כל החלקים המנוגדים יחד. אז איך לעשות שיהיו מנוגדים ויחד? זה דבר שאי אפשר לתאר. זה כמו פיצוץ של איזו פצצה אטומית, אבל שהחלקים שלה מתחברים יחד בצורה נכונה, טובה. אני לא הצלחתי להעביר את זה, אבל אנחנו נרגיש את הדברים האלה.

אנחנו חייבים לגלות כל פעם ופעם את מידת הריחוק, כדי שעליו, על ידי המאמצים שלנו, לקבוע את מידת החיבור, זו דרכנו. ולכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", זאת אומרת אנשים שמסוגלים להגיע להישגים גדולים בחיבור, היינו לגילוי הבורא במדרגות גבוהות, צריכים להיות מוכנים לזה שהם יפלו והרבה פעמים, למקומות נמוכים, שחורים, חשוכים לפני זה.

תלמיד: העשירייה שלי חזקה, אני מרגיש אותה חזקה, רק לי נראה שאני חלש ולא נראה לי שאני יכול לעשות משהו, ואני רואה שהקושי הזה ממשיך להתגבר.

נכון, אני מבין אותך, ואני מרגיש מה שאתה הרגשת, וזה נכון, והכול כדי שתראה עד כמה הטבע שלך הוא טבע הפוך מרוחני, ועד כמה אתה יכול לעלות למעלה מהטבע שלך בחיבור, והכול בכוח הבורא. כך זה תמיד יהיה, ירידות - עליות, ירידות - עליות, יותר ויותר כל פעם.

שאלה: כשהאדם מגלה את השנאה שבו הוא מתעמק בה, מתחפר בה. אפילו אנחנו שלומדים את חכמת הקבלה שוכחים מהבורא, מטבע האדם, מנסים להשמיד אותו אובייקט שמביא לנו את השנאה. איך אפשר לשאוף לאהבה עם אנשים שלא יודעים קבלה, איך הם יכולים להגיע למצב כזה?

אני לא מדבר על האנושות, זה לא חשוב לי עכשיו. אני רק דואג כמה אנחנו נהיה יותר מחוברים ויהיה בנו, בתוכנו כוח החיבור יותר גבוה, יותר חזק. אז בכוח החיבור שלנו אנחנו נצטרך לצאת לכל האנושות וכך אנחנו ננצח את הכוח שנגדו, את היצר הרע. לכן לחשוב רק על החיבור ולא להתייאש, מי אנחנו, מאיפה אנחנו ניקח את הכוחות? אנחנו נקבל את הכוחות מלמעלה בתנאי שאנחנו כן נרצה לקבל אותם וללכת קדימה. לבורא יש את כל הכוחות האלו והוא מעורר אותם במידה הנכונה גם ברע וגם בטוב - כלפינו, כדי שאנחנו נהיה מורכבים משתי המערכות.

שאלה: העניין של השנאה, מה זאת אומרת על פני השנאה, לא יכול להיות בלי שנאה?

ודאי שלא. איך יכול להיות שהעולם יתקיים מכוח אחד? אז לא יהיו נבראים, לא יהיה מי שמרגיש. כי להרגיש זה תמיד מי שמרגיש בין שני דברים הפוכים, בין חושך ואור, רע וטוב. העולם חייב להיות כך. לכן מה עשה הבורא קודם כל? "בראתי יצר הרע", זו כל הבריאה. ואז כשאנחנו באים מתוך הבריאה, מהיצר הרע, זאת אומרת מצורה הפוכה מהבורא, אנחנו צריכים לקבל את כוח הטוב, יצר הטוב, כוח השפעה ואהבה, ואנחנו צריכים להיות מורכבים משניהם ואז יש לנו זכות קיום, יכולת להתקיים. אנחנו בעצם מחומר הפוך מהבורא, מרצון לקבל, אבל את הכוונה אנחנו מקבלים מהבורא - איך לעבוד עם הרצון לקבל על מנת להשפיע.

יוצא שאנחנו יצורים מאוד מיוחדים, אין כמונו. לכן אנחנו נקראים אדם - הדומה לבורא - אבל דומה, לא שווים לו, אלא דומים לו בלבד. אנחנו בפנים נמצאים ברצון לקבל שלנו האגואיסטי, ומבחוץ אנחנו מכסים אותו בכוונה על מנת להשפיע, בצורה אלטרואיסטית, כך אנחנו מגיעים להשתוות, הזדהות עם הבורא למרות שלפי הטבע שלנו הפוכים ממנו.

שאלה: כתוב "עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת". מה זה "בסיס של אהבת הזולת"?

סך הכול אנחנו צריכים להגיע לאהבת הזולת. אבל אנחנו יכולים להגיע לאהבת הזולת, להתקרב אליה, לממש אותה, רק מתוך זה שאנחנו מתחילים באהבת חברים, בקבוצה קטנה, ושם לומדים את כל היסודות. איך זה נקרא בכלל לאהוב את הזולת, איך אני מגיע לזה, איך אני מתגבר על דחייה, על שנאה. תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה. כל פעם שהגיעו לאסיפה שלהם ממש רצו להרוג, שנאו זה את זה. ואחר כך לאט לאט היו מרככים את ליבם ומתקרבים זה אל זה ומתחברים, ואז מתוך ההבדל בין החושך לבין האור שהשיגו, מגלים את כל המערכת שנמצאת בין החושך לבין האור, בתוך בני האדם, בתוך החברים ועל זה הם כתבו את ספר הזוהר.

מאיפה הם השיגו את המערכת הזאת? היא מתפתחת רק בנו. מחוצה לנו יש רק אור עליון שלא מושג לאף אחד אלא לפי כמה שאנחנו מדמים את עצמנו מהצורה ההפוכה לאור, אל הצורה הדומה לאור, אז אנחנו הופכים להיות מערכת קליטה לתופעה הזאת, לאור, לבורא. לכן הבורא אומר "אתם עשיתם אותי".

אני לא הייתי יכול להתגלות כלפי מי ומה, אלא במידה שאתם כך מרכיבים את עצמכם אז אני יכול בצורה כזאת להתגלות כחושך ואור, דחייה וחיבור, ולכן אני יכול להתגלות כלפי הנבראים. כי הנברא הוא בכל זאת מי שנמצא בהפכיות ממני, בעל מנת לקבל, ובונה על עצמו את הצורה בעל מנת להשפיע.

שאלה: לא ברור כשהולכים לחיבור ואז מתגלה הדחייה ואחר כך הולכים לחיבור ודווקא פה מגלים בורא, תמיד אנחנו בין חיבור לדחייה אז איפה יש פה את אלמנט הגילוי?

אם אתה מגלה את החיבור על פני הדחייה, אז לאט לאט החיבור הזה מתחיל לגלות לך מה שטמון בו. כשאתה מתחבר עם החבר אתה מתחיל להכיר אותו, להיות איתו, להתקשר עימו, יש ביניכם איזו מערכת יחסים, אתם מתחילים לגלות משהו שמשותף ביניכם, זה נקרא שאתה בונה כלי לגילוי הבורא.

תלמיד: איך מתוך זה מתגלה עוד דחייה?

זה לפי הרשימות. ברגע שאתה משיג איזו הבחנה נכונה בדרך, כדי להביא אותך הלאה, אז מתגלה ההבחנה הבאה. תמיד היא מגיעה בשלבים, בצורה פורציונית כזאת, וכך אתה מתקדם.

תלמיד: נגיד הלכנו לחיבור, התגלתה דחייה ועל פני זה אנחנו הולכים בכל זאת מעל הפשעים מכסים באהבה.

כן.

תלמיד: מתי בתוך התהליך הזה שאנחנו עכשיו מכסים באהבה.

לא, אתם קודם צריכים לכסות, אתם צריכים להגיע לאהבה. אתם צריכים ממש לגלות את האהבה, ולגלות אותה על פני הפירוד שהיה, שיהיה ברור בין זה לזה. בין חושך לאור אתם צריכים לגלות מה שיש ביניהם, זה בדיוק הבורא שנמצא בין החושך והאור, שהוא המקור גם לאור וגם לחושך, אתם צריכים לגלות אותו. אם עוד לא מגלים אתם צריכים להגיע קדימה בכל זאת כי יש כאן כמה שלבים שאנחנו צריכים לעבור.

תלמיד: זה בדיוק העניין שאחרי שכיסינו באהבה מה קורה פה שוב.

זו אהבה מאוד קטנה וניתוק קטן, ולכן אתם עדיין לא יכולים להגיע לעוצמת כזאת שאתם מרגישים כאן איזו תופעה שנקראת בורא. בורא זה "בוא וראה" שהוא מורכב מחושך ואור יחד.

תלמיד: אז איך להגדיל את העוצמה של הגילויים שאנחנו עוברים?

להמשיך לחיבור, ואתם תראו שבמקום חיבור אתם שוב נופלים לחושך, לפירוד, לשנאה, ושוב ממשיכים לחיבור. וכך כמה פעמים עד שמתחילים לגלות בתוך השלבים האלו שיש כאן שלבים כמו דומם, צומח, חי, מדבר, ואם אתם עוברים את השלבים האלו אתם מתחילים להשיג את השורש לפירוד ושורש לחיבור וזה כבר נקרא הבורא. זה מה שכרגע נמצא לפנינו.

שאלה: בסופו של דבר יוצא כך שאנחנו צריכים להגיע לכך שבמצב הכי פשוט, אני סתם יושב על ספסל ואני צריך להרגיש גם אהבה וגם שנאה, פשוט כרגע לא מרגישים.

ודאי שכן. נכון.

תלמיד: ובמצב קשה כן מרגישים את זה. משהו לוחץ עלינו ואז אנחנו מגלים את האהבה אם יש איזו דרמה?

נגיד שזה כך. אנחנו עוד נגיע ונראה. אני לא אוהב כל כך לדבר על מצבים שעוד לא הגענו כאילו שאנחנו נמצאים בהם ומבינים. קודם נגיע.

שאלה: ברגעי שנאה מה עלינו לעשות? מה מנע מהמקובלים זה שרצו להרוג, ולא הרגו?

יש מצב ויש ליד המצב הוראה, מה שנקרא "תורה", לא חשוב איך לקרוא לזה, ספר או מסמך שלפי זה אתה חייב להתקדם כדי להגיע לתיקונים שבסופם זה גילוי הבורא. אנחנו חייבים כך להתקדם. כשרצו להרוג זה את זה, אז הלכו והרגו? כל אחד הביא עימו, מאיזה מקום מהבית או מאיזה מקום סכין ואז התחיל להתנפל על החבר? אלא מגלים כאלו רצונות, מבינים מאיפה זה בא אליהם, מתגברים על הרצונות האלו עד כדי כך שמצמצמים אותם ומתוכם מפתחים רגשות חיבור ואהבה. ואז מגלים גם חיסרון לחושך שהיה ביניהם, ועכשיו חיסרון לאור מה שמתגלה ביניהם, ומהמצבים האלה של חושך ואור הם מתחילים להרגיש את השורש שלהם המשותף גם לחושך וגם לאור, וזה נקרא גילוי הבורא.

שאלה: המצבים האלה, אני מרגיש אותם מהעשירייה, אני מרגיש אותם כשאני עובד בקבוצה האיטלקית, ואני מרגיש אותם גם באנושות. איפה אנחנו צריכים לרכז את הכיסוי של השנאה עם האהבה, האם רק בעשירייה, ואז כל שאר הכיסוי של השנאה ואהבה יתפשט מהעשירייה החוצה?

אתה קודם כל צריך להיות מכוון נכון למטרה, ולהיות מכוון במשהו נכון, זאת אומרת, מה שעכשיו מראים לך בחברה, אם אתה משתדל לכוון את עצמך נכון, אז מזה אתה אחר כך תוכל גם להמשיך. אבל אם אתה תתחיל בכל העולם לחפש איפה אתה קושר שנאה ואהבה, עליות וירידות, אתה לא תמצא שום מקור לזה ושום פתרון, אלא אך ורק מתוך החברה, עשירייה, ואחר כך אנחנו עוד נמשיך את זה לעולם.

קודם כל אנחנו צריכים להרגיש שהעשיריות שלנו הן מבינות מה שצריכות לעשות, שהן יודעות איך להגיע לגילוי הבורא על פני ההסתרה, איזה מדרגות של הסתרה יש כאן ועל פניהם מדרגות הגילוי, שאנחנו נתמצא בזה, שאנחנו נרגיש את עצמנו שיכולים לנוע בין המדרגות, ועם הרצונות, עם המצבים שלנו, בהתאם לחיבור בינינו יותר. איך הבורא עושה בינינו פירוד ואנחנו דורשים חיבור, חושך ואור. וכך אנחנו כל הזמן עובדים בזה, וכך אנחנו נתקדם.

אחרי זה כבר נלמד איך אנחנו יכולים לעשות כאלו מצבים בין העשיריות, ומתוך כך כבר לא צריכים יותר, מתוך זה כבר בטוח נדע איך אנחנו מגיעים לכל העולם, מפני שהעשירייה היא הופכת להיות לאחד ויכולה לפעול כאחד. יש לה כוח פנימי, רוחני, מתוך זה שהם קיבצו את עצמם, סידרו את עצמם, לכוח אחד, ואז הם, מתוך החיבור הזה, יכולים לפעול כלפי חיצונים. "חיצונים", זאת אומרת, עשירייה אחרת. וכך אפשר ללמוד בין העשיריות איך אנחנו נמצאים בתיקון הדדי בינינו, ואחר כך מגיעים להבנה של כל המערכת. זה יבוא בקרוב.

תלמיד: קורה ברגע שאני מבין שאני לא מסוגל להתחבר, שאני לא מסוגל ללכת מעל עם האהבה, האם זה הרגע שבו עדיף לשבת ולא לעשות כלום, ולחכות?

לא, אין דבר כזה שאדם יכול לשבת ולא לעשות כלום, מקסימום אם הוא לא מסוגל לעשות שום דבר הוא מבטל את עצמו ונמצא כמבוטל כלפי החברים, אבל זו גם עבודה גדולה. זה לא שהוא נמצא בחוסר כוחות ולא עושה כלום, אלא זה מאמץ גדול, שחייב להתאמץ ולעשות עם כל הרצונות שלו והמחשבות שלו, שהוא מתבטל כלפי הקבוצה, מה שלא יהיה.

שאלה: כשאני מברר את הנושא יותר לעומק אני מגלה מה שאנחנו יכולים לאהוב זה רק את האהבה שיש באחר כלפינו. אז אם הדבר היחיד שאני יכול לאהוב באחר זה את האהבה שלהם כלפַי, איך אני יכול לעורר אהבה באחר, בחבר?

לפי הדוגמה שלך, שאתה מציג לו. לכן כמה שאנחנו יכולים להראות לחברים שלנו שאנחנו נמצאים לקראתם בחיבור, באהבה, בנכונות לחיבור זה לא צריך להיות מוגזם, אבל אני צריך לעשות מאמצים כדי להראות את זה. ואז יוצא שבזה אנחנו מעוררים את החברים, ובכזאת התעוררות ההדדית אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אבל אני גם מרגיש שמה שאנחנו יכולים לאהוב בבורא, ואני יודע שאני יכול רק לאהוב את האהבה של הבורא כלפַי, ורק שאני מרגיש את האהבה שלו כלפַי אני יכול לפתח אהבה כלפיו, אבל בהסתרה, כשהוא מגביל את אהבתו כלפַי, אין לי במה להיאחז כדי לגדל את האהבה הזאת כלפיו. האם האדם צריך לפנות לרשימות של המדרגה הקודמת כדי ליצר שוב אהבה, או מה הדרך הנכונה?

לא, כמו שאתה מספר לנו, האדם צריך לתאר בתנאי איפה הוא מרגיש חושך זו אהבה של הבורא עוד יותר גדולה ממה שהרגיש קודם, והוא צריך להתאמץ כדי לגלות גם אהבה מצידו כלפי הבורא. להתאמץ באהבה, כי אם אני מרגיש חושך זה סימן שהבורא אוהב אותי יותר ממה שאני יכול לגלות בהזדהות עימו.

קריין: קטע מספר 8.

"יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו."

(הרב"ש. אגרת מ')

סדנה

מה אתם חושבים, האם אנחנו מרגישים את החברים כמו שהם או רק כמו שאנחנו יכולים לתאר אותם, שכל החברים כבר נמצאים בגמר תיקון ואנחנו רק רואים אותם לפי מידות הקלקול שיש בכל אחד ואחד, ולכן כל אחד ואחד הוא בעצם עובד עם התיקון הפרטי שלו? איך אתם חושבים?

זאת אומרת, האם אנחנו נמצאים כנגד מערכת מתוקנת ואנחנו מגלים אותה במידת הקלקול שלנו ואין בה מה לתקן, אלא רק האדם שיתקן את עצמו. וכל היתר מה שהאדם רואה מחוצה לו, הוא רואה את ההעתקה שלו על כולם כביכול, את כל מיני הצורות שלו כלפי הזולת, כי על פני כל הזולת מתגלות לו עוד ועוד אופני התכונות האגואיסטיות שלו.

*

קריין: קטע מספר 9.

"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת;" אנחנו צריכים על ידי החברה להגיע לאהבת הזולת, שמי שנכנס לחברה מבין שהוא נכנס למערכת שצריכה להוביל אותו עד אהבת הזולת "היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת." 

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

קריין: שוב, קטע 9.

"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו." שני דברים אנחנו צריכים לקבל, אהבה לזולת ושנאה לעצמו, זאת אומרת, לאגו שלו "ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו." אבל בתנאי שהוא רואה שחברו משתדל בביטול עצמותו ובאהבת הזולת - אנחנו צריכים להראות את זה כל אחד לחברו, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חברו.

"נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת." 

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

שאלה:, אני מרגיש שאני נכשל בדרך לאהבת חברים ומגלה רגשות של חרטה וצער, האם אלו רגשות נכונים ואם כן, מה לעשות?

לא חשוב מה אתה מרגיש, אתה מרגיש את מה שאתה צריך להרגיש. העיקר שאתה מגלה את מה שיש בחברה כלפי שנאת הזולת וכלפי אהבת הזולת, כי את שניהם אתה צריך לקלוט ועל ידם להתקדם.

שאלה: מה זאת אומרת להתכלל מכוונת חברו?

להתכלל מכוונת חברו, היינו שאתה מגלה נטייה כלפי החבר, חיבור, משיכה עד כדי כך שאתה מתחיל להרגיש את התכונות שלו, עד כמה הוא משתוקק להתקרב לחברים, עד כמה הוא משתדל להתנזר בפנימיותו מעצמו. את זה אתה מרגיש בחבר ועם זה אתה רוצה להתקשר ולקחת ממנו את התכונות האלו וליישם אותן בתוך עצמך.

תלמיד: אפשר לעשות זאת כשמדברים אחד עם השני, אבל איך אפשר להרגיש את זה?

זו צריכה להיות הרגשה פנימית. אפילו אנשים שהם מאוד מאוד סגורים וקשה להם להרגיש את הזולת, צריכים בכל זאת להגיע לכאלו הבחנות.

שאלה: בקטע האחרון מדובר על שנאה עצמית ואהבה לחברים. מה הקשר בין שני הרגשות האלה? והאם ככל שאני רוצה לאהוב את החברים באותה מידה אני שונא את עצמי?

כן. עד כמה שאני רוצה לאהוב יותר את החברים, במידה הזאת אני גם שונא את האגו שלי, שלא נותן לי לעשות זאת.

שאלה: באיזו מידה אנחנו צריכים להסתיר את השנאה העצמית ולגלות את אהבת הזולת? ומה היחסים בין שני הדברים האלה שאנחנו צריכים לבטא בקבוצה?

תתחילו לעשות זאת ותראו. בשני הכיוונים האלה, אהבת הזולת ושנאה עצמית, כתוב: "נשמת אדם תלמדנו", אתם תקבלו את ההבחנות האלה ותראו איך להתקדם. זו הרגשה פנימית שלכם, היא צריכה לכוון אתכם קדימה.

שאלה: אנחנו רואים שבעולם הגענו למצב שאנשים סובלים כי הם לא אוהבים את עצמם והם גם מרגישים דחייה מאנשים. האם אהבת לרעך כמוך את החבר אמור לגלות איך אנחנו באמת מתייחסים אל עצמנו?

אנחנו צריכים להראות לחבר עד כמה אנחנו משתדלים ללכת בכוח השפעה כלפי הקבוצה ולקיים בתוך העשירייה את חוקי העשירייה, מה שאנחנו שומעים מהמורים שלנו - רב"ש ובעל הסולם, וכך להתקדם. אין לנו ברירה, כך המקובלים תמיד עשו. מרגע שהתגלה ספר הזוהר, הם ראו בספר הזוהר את הכוונות הנכונות לתיקונים, לרוחניות, קיימו את זה והתקדמו.

שאלה: האם החבר שלי אמור לגלות איך אני מתייחס לעצמי?

לא. החבר צריך לגלות עד כמה אני מתייחס לעצמי וגם לחברה, לשניהם. ושיראה עד כמה אני מוכן להעמיד את עצמי לשירות החברה, לשירות הקבוצה הגדולה העולמית שלנו. בזה הוא יקבל דוגמה ממני, אני צריך להראות לו את זה.

שאלה: אם כל העשירייה מתקדמת ואחד החברים נפל ואני מנסה להרים אותו, זאת אומרת, אני נמצא איתו והעשירייה ממשיכה ומתקדמת. איך ליישר את שני הדברים האלה כדי ללכת איתם קדימה וגם להיות עם החבר שנפל?

זו דוגמה לגמרי לא נכונה. אם משהו נפל מהעשירייה, העשירייה לא יכולה להמשיך להתקדם כל עוד היא לא מרימה אותו ולוקחת אותו יחד איתה. צר לי לשמוע דוגמה כזאת.

שאלה: מה תפקידה של העצלות שכובלת אותנו ואנחנו כביכול מתגברים עליה?

העצלות עוזרת לנו לסדר נכון את הכוחות שלנו ולכוון אותם בצורה נכונה למטרה. כמו שכתוב: "שב ואל תעשה עדיף", כי פזיזות מגיעה לנו בצורה שאנחנו לא מתגברים על הרצון לקבל, אלא הולכים מיד עם הרצון לקבל שלנו, ובזה טועים. לכן הפזיזות, שאנחנו מהר רוצים לעשות משהו, לא טובה.

אנחנו צריכים קודם להתחבר בינינו, לבדוק את עצמנו ואחר כך להבין שההתקדמות היא לא באותו קו כמו שהיה נראה לנו קודם, אלא למרכז החיבור בינינו, כי שם נמצאת המטרה. לגמרי לא כמו שקודם חשב כל אחד ואחד שהוא צריך לגשת לאיזה כיוון, זה כיוון אגואיסטי. שמתחברים רואים שכל המטרה היא להגיע למרכז החיבור, איפה שכולנו מתחברים.

שאלה: האם החושך שהפך לאור כולל את כל החושך והקשיים שאנו מתמודדים איתם בחיינו, כמו בעיות חמורות בבריאות, במשפחה וכדומה, או שזה רק מצבים קשים כלפי חברים בעשירייה?

החושך שמתגלה כולל את כל החושך שיכול להיות בכלל בכלי הכללי של האדם הראשון, רק אנחנו מגלים אותו לפי אותה דרגה, אותה מידה שאנחנו כן מסוגלים להתגבר עליו במקצת ולהתקדם בחיבור.

שאלה: איך נוכל לפתח אהבה לחברות אם זו אהבה שאיננו מכירים?

זו בעיה, אבל אם אנחנו רוצים לגלות את השלב הבא של האהבה, אז השלב הבא של האהבה מתגלה על פני הוויתור שאנחנו עושים, כל אחד כלפי האחרים, ואז אנחנו מגלים מה זה נקרא להיות באהבה כלפי השני.

שאלה: האם יש צורך לברר מה חוצץ ומפריד בינינו או שהעיקר הוא רק חיבור מעל כל המחלוקות?

אין צורך לברר את המחיצות והמרחק שבינינו, אלא יש צורך רק לקצר את המרחק עד שלא יהיה.

שאלה: האם חשוב לחשוף בפני העשירייה את הכעסים שלי או שהכול הוא להתגבר על המצבים הללו בתוך עצמי?

תלוי במצבים, אננו צריכים גם את זה וגם את זה. אנחנו צריכים לעבור את כל המצבים וללמוד מהם כי, "אין חכם בעל ניסיון". מה לעשות, אני לא יכול להגיד מראש.

שאלה: איך אפשר לחזק את החיבור בין חברות אם יש הבדל גדול בינינו בחשיבות המטרה? איך אני יכולה לתת להם דוגמה אם הן לא צריכות אותה?

את לא פועלת כדי לתת דוגמה או לא לתת דוגמה, את פשוט רוצה לגלות לחברות עד כמה את מוכנה להתחבר אליהן, לתמוך בהן ולעזור לכולנו יחד להגיע למטרה. כמה שפחות להיות בחשבונות אגואיסטים.

שאלה: איך לחבר את העשירייה כך שלא יפעלו ויעבדו על אהבת הזולת ושנאת עצמו כל אחד מתוך כוחותיו, אלא מתוך הכוח של העשירייה כולה?

היום השאלות כאלה מורכבות שקשה לי לענות עליהן בצורה פשוטה, נעזוב אותן. אני מרגיש את עצמי היום באיזו מן חולשה, חלש כלפי השאלות של הנשים, "ניצחוני בנות"¹.

(סוף השיעור)

---

1. "נצחוני בני, נצחוני בני" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא)↩