שיעור בוקר 23.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - אמונה למעלה מהדעת, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 33.

אנחנו צריכים להמשיך באותו נושא, ובאמת כל הנושאים שאנחנו ניקח בחכמת הקבלה כולם בסופו של דבר באים ונכנסים לאותו נושא, אמונה למעלה מהדעת, וככל שאנחנו מכירים אותו, מבינים אותו, דנים בו, לומדים, אפילו אם לא מרגישים עדיין, לא מבינים עדיין על מה מדובר, זה בכל זאת פועל עלינו, וזה הפירוש ל"פתח לדופקים בתשובה", שאנחנו עוד ועוד דופקים באותה הדלת הסגורה עד שתיפתח. והיא תיפתח. יגיעה אחר יגיעה, יום יום זה נכנס ובונה בנו כלים חדשים במוח ובלב. זה גם משנה את הכלים הישנים ואנחנו כבר יותר ויותר מבינים עד כמה שיש כאן כוח נוסף, שיטה נוספת מיוחדת, שאנחנו בלהתקרב אליה, בלהיכנס בה באמת נכנסים לראייה חדשה, להבנה חדשה, מוח ולב חדשים שלא היו לנו קודם. וכך נתקדם.

אם יהיו שאלות תשאלו, אין לנו ברירה, הדרך היא בשאלות ותשובות והעיקר זה בחיבור עם החברים ובנטייה לבורא. להתחבר בינינו ולדרוש את הבורא בתפילה, בצעקה, בכל מיני אמצעים, זו בעצם העבודה שלנו.

קריין: קטע מס' 33, כותב הרב"ש:

"במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה.

ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

שאלה: יוצא שטוב ומטיב אנחנו יכולים לגלות בתוך כלים של אמונה?

ודאי. בכלים שלנו אנחנו לא יכולים לגלות בכלל שום דבר כי זה רצון לקבל, הוא נמצא מנותק, הפוך מהבורא, בניגוד לו, ואנחנו ברצון לקבל לא יכולים להרגיש את הבורא ואת היחס שלו, שום דבר, אלא רק בכלים דהשפעה, לפי השתוות הצורה.

אנחנו רואים את זה גם בטכניקה, אני לא יכול לשמוע בעין ולראות באוזן, אלא לכל דבר ודבר, לכל תופעה ותופעה בטבע צריך להיות כלי המתאים לו כדי לגלות את התופעה הזאת. כדי לגלות את הבורא, כוח ההשפעה, אני צריך שיהיה לי כלי כדי לגלות את התופעה הזאת. הכלי הזה צריך שיהיה הפוך מכוח ההשפעה, וזה הרצון לקבל שהבורא ברא, וגם שיהיה בהתאמה לכוח ההשפעה כדי לתפוס אותו. זה נקרא "צמצום", "מסך", "אור חוזר", זה מה שאני עושה על הרצון לקבל. ואז בצורה כזאת אני בונה כלי לגילוי הבורא, הכול לפי חוקי הטבע.

תלמיד: יוצא שיש מצב כמו שהוא כותב, שהשכינה בעפר ואתה לא יכול להצדיק את הבורא, ואחר כך אתה עולה בחיבור עם החברים ואז כן יכול להצדיק אותו וכן לקבוע שהוא טוב ומטיב. אבל זה עד גבול כלשהו, רק באותו קשר אתה יכול להצדיק אותו ולהודות לו.

אתה עובר כל מיני מצבים, אתה נכלל מכל מיני נבראים שהם חלקי הנשמה שלך בעצם ואתה חלק מהנשמה שלהם, וכך בהתכללות הדדית אנחנו מגיעים למצב שסך הכול בהתחברות בינינו אנחנו משיגים את הבורא כולו.

שאלה: איך הוא מגיע למצב הזה? מה המצב הזה של עולם חשוך, שרוצה להאמין בה' שמתנהג כטוב ומטיב?

מתוך חושך, מתוך חוסר, מתוך הבנה שהוא לא מסוגל להרגיש, לא להבין, לא להשיג, לא להיות בשום קשר עם הבורא, ו"העולם חשוך בעדי" כלומר שאני לא מבין איפה אני נמצא. כמו תינוק שעומד באמצע החדר וממש לא יכול לזוז, אין לו שום דחפים נכונים לאיזה כיוון, התחלת הפעולות, שום דבר. כך אדם מרגיש כשהוא נמצא בכניסה לרוחניות.

אתה לא מרגיש את זה? קצת במשהו כן.

תלמיד: הוא מתאר פה מצב מאוד קיצוני.

למה קיצוני?

תלמיד: כי כל מה שהוא רוצה זה רק להצדיק את הבורא, להרגיש אותו כטוב ומטיב והוא מרגיש חושך, ואם אין לו אמונה אז הוא לא יצליח.

כן. אני מרגיש חושך בחיי, תלוי באילו דרגות החושך, באיזה אופני החושך, זה מצד אחד, מצד נוסף אני מבין שאם אני לא אשיג את הבורא, אז כל העולם יהיה מצומצם כמו שכולם חיים, כולם רואים, ואין בזה שום אמת ושלום. והרצון לקבל שהבורא נתן לי, הנקודה שבלב, הם לא נותנים לי להירגע ואני חייב במשהו להתעלות למעלה מדרגת הבהמה לדרגת האדם, וכך אני מתקדם.

תלמיד: מה מפריע לו במצב הזה? מה זה ש"הוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב" ולא מצליח?

יש שני דברים, אני רוצה להרגיש טוב ואם אני לא משיג את מטרת הבריאה, מהות הבריאה, אני מרגיש רע, זה דבר ראשון, והדבר השני, אני לא מבין, אני לא יודע איפה אני נמצא. כך זה עם כל אחד מכם, "איפה אני נמצא, מה קורה לי, מה יהיה איתי" וכן הלאה. אלו שאלות אגואיסטיות כביכול אבל בעצם הן לכיוון השגת הבורא, כי בלי שאני משיג אותו, טוב לי מותי מחיי, החיים שלי ריקניים ואני לא יכול להמשיך בהם באותה צורה כמו שאני. בחיים שלי חסרה משמעות, חסרה מטרה, התקדמות למטרה, לראות אותה מרחוק, לראות משהו, אור בחיים.

שאלה: מה זה אומר שחסר לו?

אם יש לו נקודה שבלב, זה מה שחסר לו. אני לא מדבר על כל האנשים שעדיין כולם כבהמות נדמו, אלא אני מדבר על אנשים שמרגישים שחוסר משמעות בחיים בשבילם זה עניין של חיים או מוות. ודאי שהם לפעמים רוצים לברוח מזה ולסגור עיניים ולהיכנס כאילו תחת השמיכה ולא להרגיש ולא לחשוב על כלום, אבל זה כדי שאדם ירגיש עד כמה הוא עדיין נמצא במצב של בהמה.

תלמיד: מה זה אומר ש"הוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב"?

הוא רוצה לגלות את יחס הבורא לכל המציאות. והאמת, זה לא בגלל שהוא מרגיש רע, אלא בגלל שזה חסר בתפיסה שלו, בנקודה שלו, ביחס שלו לחיים, בזה שלא יכול אפילו להצדיק את הבורא וכך הוא דורש. בלי זה אין חיים, בלי זה אין משמעות לחיים.

לקום כמו כולם, לרוץ לעבודה, לחזור מהעבודה, לשבת מול הטלוויזיה לראות כדורגל או משהו, הוא לא מסוגל כי בשבילו זה נקרא שהוא לאט לאט נכנס למוות. והוא לא יכול, כי הרצון של הנקודה שבלב שמתעורר בו, הרצון הזה, נותן לאדם הרגשה שאת העיקר בחיים אין לך. ובכל יתר הדברים המשניים אתה יכול לשחק איך שאתה רוצה, אבל תדע שזה בינתיים.

נניח שאתה נמצא ברכבת, הרכבת נוסעת, היא תגיע לאיזו מטרה ואתה בינתיים נמצא ברכבת, אתה יכול לשחק בקלפים, לשתות ולאכול, לספר בדיחות, לעשות כל מיני דברים עם מי שנמצא לידך, אבל בעצם יש לך הרגשה שהרכבת זזה לאיזו מטרה ואתה אל המטרה הזאת לא מוכן.

תלמיד: העניין הזה שפתאום חסר לו להרגיש את הבורא שהוא טוב ומטיב, מה זה החיסרון הזה?

שמה שהבורא ברא, הוא ברא בכוונה נכונה לכל אחד ואחד ולכולם יחד. מה זאת כוונה נכונה? לא שיהיה לי נעים או לא, אלא שהמטרה הזאת תהיה הכי גבוהה, רצינית, נצחית ואני כן אוכל לראות אותה, להבין אותה, להשיג אותה, ולממש אותה. אלה הדרגות של השגת המטרה. ושם בסוף המטרה אני נמצא בדבקות נצחית עם הכוח העליון שהוא הפוך ממני, ואני בלהשתוקק אליו רכשתי כוונה על מנת להשפיע כזאת, שאני דבוק בו.

שאלה: המצב הזה שאתה סובל, שהנקודה שבלב מכאיבה לך כי אתה לא מוכן לתנועה של הרכבת, האם זה מצב שאתה רוצה להיות בו כי אז זו שליטה על הנקודה שבלב?

כן.

שאלה: במאמר הזה הרב"ש מדבר על העולם החשוך ושהוא צריך להאמין למעלה מהדעת.

כשהעולם חשוך אני לא צריך כל כך להאמין, אני כבר נמצא במשהו בעולם החשוך. אומנם בשבילי הוא בינתיים חשוך אולי מבחינה גשמית כמו לכל מי שנמצא היום בעולם ויכול להגיד שהעולם הוא במשהו חשוך, אבל אם אני נמצא עם הרצון לגילוי הבורא, אז העולם חשוך בגלל שאני לא משיג אותו, לא מרגיש אותו, אני לא מגלה את מהות החיים, את מטרת החיים, אני לא מגלה בשביל מה כל זה זז, בשביל מה חיים. את זה אני שואל ועל זה אני לא מוצא בינתיים תשובה.

תלמיד: אם אני במצב חשוך ואני רואה את העולם כחשוך, איך אני יכול להצדיק את הבורא לטוב או לרע? האם מצב חשוך זה מצב של עשירייה או אנחנו מדברים על מצב פרטי שלי?

גם וגם. אבל איך אני יכול לצאת מהמצב החשוך? כמו שמקובלים ממליצים - הכי מהר, קצר, אינטנסיבי וטוב זה על ידי התפילה. כי כל הדברים האחרים שאתה יכול להפעיל, איתם כביכול יש לך הזדמנות, יש לך אפשרות, יש לך כוחות בשכל וברגש, אבל בתפילה אתה מגלה שאין לך שכל ואין לך רגש, אין לך שום אפשרות לפתוח את העולם, לראות איפה אתה נמצא, לשנות את עצמך בהתאם לעולם. אלא רק תפילה, שהיא הפנייה לכוח העליון שסידר לנו מלכתחילה את המצב הנוכחי ומביא אותנו גם בהרגשה שתפילה בלבד יכולה לעזור לנו, זו בעצם הגישה הנכונה.

שאלה: במאמר הוא אומר שהרועה של האנשים הוא הבורא. האם הכוונה שלו לומר שבעצם כל האנשים כשהם מתחברים יחד הם הבורא?

לא, אבל דרכם אני יכול להתחיל להכיר את הבורא לפי הכלל "בתוך עמי אנוכי יושבת". האור העליון, הבורא, הכוח העליון, הוא שורה בחיבור בין בני אדם, כי החיבור הזה מהווה את התכונה שלו - תכונת ההשפעה. כשהם מגלים בצורה הדדית בעשירייה את תכונת ההשפעה בצורה מינימלית, הם כבר יכולים להרגיש את הבורא, לחקור אותו ולהיכנס עימו לחיבור הדדי.

שאלה: הרב"ש מתאר כאן שאדם מתוך הייסורים מגיע בסופו של דבר ליראה, הוא רוצה להשפיע לבורא, ואז הוא זקוק לאמונה. איך להגיע ליראה כשאדם לא מרגיש את הסבל הקשה אלא כשהכול פחות או יותר בסדר?

אני חושב שזה נובע מזה שחסרה התקשרות לסביבה. אל תחשבו על הסביבה כ"מה אני יכול לקבל מהחברים, הרי אני מכיר אותם כבר המון שנים ושום דבר חדש אני לא יכול לקבל". אלא כשאנחנו מתחברים, כשאנחנו מייצבים את החיבור בינינו אפילו בפעם ה- 101, לא חשוב כמה פעמים כבר התחברנו, אז כל פעם לחיבור שלנו יש סגנון אחר, חדש, ולכן מזה אני מקבל התעוררות חדשה. לא לזלזל בזה.

לכן כל פעם כשאנחנו מתחברים, אומנם אני מזלזל בזה איכשהו, בטוח, כי בכל אחד הרצון לקבל גם מושך וגם דוחה אותו מהחיבור, אבל אני צריך להבין שכל פעם יש בחיבור אופן חדש ואותו אני צריך כדי להתקדם.

שאלה: עד מתי השאלה הזאת "מה העבודה הזאת לכם" תגיע מצד הגוף, ועד מתי היא תגיע מתוך הסביבה?

עד הסוף, עד סוף הדרגות, אפילו בפתח הדרגה האחרונה, ושם השאלות הרבה יותר קשות.

שאלה: באיזה סוג של חיסרון אני אהיה כשאני אזהה שהעולם הוא חשוך ואתעלה עליו באמונה למעלה מהדעת? איך אני יכול לדרוש מהבורא שייתן לנו את הכוח הזה של אמונה למעלה מהדעת?

אם תגיע לחיסרון כזה אז לא תהיה לך בעיה, אתה תרגיש מה חסר לך, והחיסרון שלך ודאי שירגיש את הבורא, כי החיסרון הזה הוא קודם כל נמצא בו ואז הוא מוריד אותו אליך. נראה לך שאתה הראשון, אבל הבורא הוא הראשון ואתה התוצאה.

יהיה בסדר, העיקר שתרגיש חיסרון ותבין שהחיסרון הזה מגיע מלמעלה ואז יש לך עם מה לפנות לבורא.

שאלה: לא ברור אם כוח האמונה הוא תוצאה ממאמצים בחיבור, או שכוח האמונה הוא מה שמאפשר לנו להתחבר בכלל?

גם וגם. כוח האמונה הוא תוצאה ממאמצים בחיבור, אומנם זה לא מביא אותנו להצלחה אלא זה מביא אותנו לאכזבה ולתפילה, אבל כתוצאה מזה אנחנו מקבלים יכולת להתחבר. ביכולת להתחבר אנחנו מתחילים לגלות את המבנה שבינינו, את צורת הבורא, את צורת הכלי המתוקן במשהו, "בוא וראה", וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: האם כוח האמונה הוא תוצאה מהחיבור או הוא מה שמאפשר חיבור?

כוח האמונה מאפשר לנו חיבור. החיבור הוא כבר התוצאה הסופית.

תלמיד: אז מה הקשר בין החיבור בינינו לבין האמונה?

אנחנו השתמשנו בכוח האמונה כדי להגיע לחיבור, והחיבור שלנו שורה על האמונה.

תלמיד: אז איך משיגים את האמונה לפני שהגענו לחיבור?

על ידי התפילה.

שאלה: כשאומרים "שכינתא בעפרא", האם זה אומר שלא משתמשים נכון בכלי שיכול לגלות את הבורא?

"שכינתא בעפרא" זה מצב שצריך להיות, שאנחנו נמצאים בו, ובו אנחנו מגיעים לאמת, במה אנחנו נמצאים בינתיים, כרגע - שכל היחס שלנו זה לזה והיחס שלנו לבורא, כל היחסים שבינינו במבנה שלנו הם כולם בעפר, בעל מנת לקבל. זה נקרא שהקשר בינינו שצריך להיות כשכינה, כמקום שהבורא ישכון בו, בקשר הזה, הוא עדיין לא מתוקן.

שאלה: איך עוברים מהרגשת החושך בגשמיות לחושך ברוחניות?

אם רע לאדם, אז הוא יחפש בחיים כל דבר כדי שיהיה לו טוב. יכול להיות שהוא לא מגיע לתשובה שרע לו מפני שאין את הבורא בחייו, אבל זה לא חשוב, זה לא צריך להיות. כי נטייה לבורא, לא לדת אלא לבורא, היא צריכה להיות נטייה מרצון מיוחד שמתעורר בליבו של אדם שנקרא "נקודה שבלב", שבאמת האדם מחפש את הבורא. לכן יכול להיות שהוא שואל את עצמו סתם "בשביל מה חיים". הרבה אנשים, רוב האנשים שואלים את עצמם בשביל מה חיים, במיוחד בגיל הילדות, ההתבגרות, אבל לאחר ההתבגרות הם שוכחים מזה כי מגיעות כל מיני שאלות אחרות שהן על מין, על משפחה, על עוד כל מיני מילויים ולכן שוכחים.

לכן השאלות צריכות להיפתח ולהיות מכוונות נכון רק על ידי הסביבה, זה מה שבעל הסולם מסביר במאמר "הערבות".

תלמיד: האם אתה מדבר על אנשים רגילים בעולם הזה או עלינו? כלומר, אם החושך בעולם הגשמי מפריע להתקדם לחיסרון הזה, לחושך הרוחני, אז מה עושים?

לכל אחד ואחד לפי שורש הנשמה שלו יש גם הכבדה מהצד הגשמי. רואים לאיזה כיוונים, לאיזה מצבים אנשים נכנסים בחיים שלהם, הם פתאום מסתבכים בכל מיני עסקים או עם כל מיני קבוצות, חֶברות, חברים לא טובים, וכול זה מופיע כתוצאה מהערבוביה שלנו בכלי דאדם הראשון אחרי השבירה. אנחנו עדיין נמצאים בכל הקדירה הזאת שמתבשלת על אש חיה, כולנו נמצאים בתוך הסיר הזה.

תלמיד: כלומר זהו תהליך מחויב?

אם אתה שואל על אנשים מבחוץ ולא על האנשים שלנו, אז הם צריכים לעבור את הדברים האלה. אבל אנחנו חיים כבר בתקופה כזאת שבה יכולים לספר להם על מהות החיים וחלק מהם כבר יוכל להצטרף אלינו. אז הם יוכלו להינצל מהחיים הכול כך קשים שלהם ויהיה להם אור לחיים, מטרה לחיים, מצד אחד. לעומת זאת כשהם מתחברים יחד ועוד אלינו, אז הכמות גם משחקת כאן תפקיד גדול, כי העבודה אומנם היא גדולה אבל היא מתחלקת להרבה כוחות פרטיים, ואם הם מחוברים הם יכולים להגיע מהר מאוד למטרה.

שאלה: מה מעכב אותנו להשיג את הקשר הראשוני עם הבורא?

חוסר הרצון להשיג קשר אמיתי בינינו הוא המפריע לנו להשיג קשר ראשוני עם הבורא, שהקשר בינינו יהיה ככלי והקשר עם הבורא יהיה כאור.

שאלה: כשאני מתמודד עם קשיים שאני לא יכול להתגבר עליהם, האם אני צריך להיכנע ולבקש מהבורא לקבל כוח או שאני צריך להיכנס למצב של השפעה, זאת אומרת צריך לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות כדי לתת לו נחת רוח?

דרך החברה צריך להיות ברור לך איך אתה עושה נחת רוח לבורא, כי את הבורא אנחנו בעצמנו עושים מתוך היחסים הנכונים בינינו בחברה. הבורא לא קיים, אלא "בוא וראה", בכל פעם יהיה לך בורא חדש שאתה תוכל לתאר אותו כהתקשרות הנכונה האמיתית בין החברים, ולא יכול להיות יותר מזה. ככל שאתה מתייחס לחברים ורוצה לחבר ביניהם בכל ליבך, כך אתה בונה את הבורא.

שאלה: שמתי לב שאם אנחנו נמצאים במצב שיש בינינו פער גדול, זה חיסרון נכון.

נכון.

תלמיד: זו כמיהה?

כן.

תלמיד: אם כן, מה ניתן להוסיף?

רק חיבור ביניכם. הוא עוזר לך לקשור בין שני המצבים הללו, בין המצוי לרצוי.

שאלה: אם אנחנו לא יכולים להתחבר למצב שקראנו עכשיו, מה אנחנו יכולים לעשות?

להתבטל כלפי החברים. זה הכי בטוח, נכון ותמיד מועיל.

שאלה: כשהוא כותב, "במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, בא הגוף ושואל "מה עבודה הזאת לכם". איך לתאר את החשבון שאני עושה עכשיו משהו לשם שמים?

למען הקבוצה. פשוט מאוד. נתנו לך לעבוד בתוך הכלי, אז תדאג שהכלי הזה יהיה כלי יותר שלם.

תלמיד: אנחנו אומרים שעלינו לדאוג לחברים, אבל על מה אני צריך לחשוב שזה נקרא שאני חושב מתוך דאגה לחברים?

שהלב שלהם ייפתח ואני אוכל להיכנס לליבם, והם יכנסו לתוך ליבי, ויהיה לנו לב משותף.

שאלה: איך אדם שמרגיש כמו תינוק באמצע החדר והעולם חשך בעדו, יכול להעדיף התקדמות בתפילה במקום לרצות רק לשבת לבכות?

זו כבר באמת דרגה. אדם לא יכול להגיע לתפילה מן הסתם. אחרי שניסה הרבה דברים והתאכזב מהם, הוא מבין שלא נשאר לו כלום אלא רק להתפלל. בתפילה שהוא פונה לבורא יש לו כבר קשר עם הבורא, זאת אומרת, יש לו כבר הרגשת הבורא. לא הרגשה ברורה ומוחשית, אלא זו הרגשת נוכחות מסוימת. כמו באור מקיף שהוא מרגיש שהבורא נמצא, מבין, מרגיש, מקבל ממנו, נמצא עימו בצורה הדדית, באיזו קומוניקציה כזאת.

ואז האדם יכול לעשות את זה. זה לא בא מיד, להגיע לתפילה לא בא מיד, ברור שלא. לכן מקובלים כותבים כמה זה חשוב, אבל להגיע לזה זה לא פשוט, וכשמגיעים לתפילה כל הדרך שלנו הופכת להיות ממש דרך של תפילה.

תלמיד: ומה בינתיים?

להגיע לתפילה בצורה מחוייבת כולנו יחד. לחייב את האחרים ולהביא את עצמנו לתפילה מלאכותית. אין ברירה. ממש לפי הזמן, שכל אחד מזכיר לאחר שחייבים לבצע את זה.

שאלה: הרצון להכיר את משמעות החיים ואת השורש הנשמתי הולך ונעלם עם השנים או שזה תמיד נשאר?

תלוי באדם. מהשמים רוצים לשחק עם זה, מעלים ומורידים, ובהתאם לזה אדם צריך לראות כמה זה נמצא לפניו כפסגה.

שאלה: האם הגשמיות מעכבת חבר להגיע למטרה, או שכל אחד מהמצב שלו הבורא נותן הזדמנות דרך העשירייה להתקדם הכי מהר?

גם גשמיות וגם רוחניות באים ממקור אחד, והבורא משחק בהם כלפי כל אחד ואחד מאתנו ועם כל הקבוצה, ומתחשב עם כל הקבוצה, ועם כל הכלי הכללי ועם גמר תיקון. הכול הלוך וחזור יחד במערכת אחת. לכן לא לחשוב שזה לחוד וזה לחוד.

תלמיד: אמרת שכל אחד מקבל הכבדה לפי שורש הנשמה שלו. בערבות בינינו אנחנו יכולים להתעלות למעלה מזה ולהתקדם ביחד?

אם תגיעו לחיבור כזה, ודאי שכן.

שאלה: בתחילת הקטע כתוב, "במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב". למה הדגש על השגחה פרטית?

כלפיו ככה הבורא עושה. כלפי כל העולם הוא לא יודע. הוא בכל זאת לא נמצא בהשגחה כללית. אבל בהשגחה פרטית הוא חייב להאמין שהבורא כלפיו מתנהג ב"טוב ומיטיב".

שאלה: מדוע למרות שאדם נמצא בחכמת הקבלה, עדיין הוא מרגיש תחושה של ריקנות?

הוא לא נמצא בחכמת הקבלה. עדיין לא מקבל מהבורא ולא נותן לבורא. לכן עדיין זה לא חכמת הקבלה, אלא הכנה.

שאלה: איך מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא אם לא מרגישים שהבורא "טוב ומיטיב"?

אז לא מגיעים להשתוות הצורה. אין השתוות הצורה. אם הבורא הוא לא "טוב ומיטיב" אז איך אתה יכול להיות אתו מקושר?

שאלה: בדיוק מהנקודה הזאת שאתה מרגיש את הפירוד איך אתה מגיע להשתוות הצורה?

אתה חייב להתייחס אליו כמו ל"טוב ומיטיב", למעלה מהכוח שלך, למעלה מהמחשבות והרצונות שלך. ואז אתה תתחיל לגלות שבאמת יש כאן ענין של "טוב ומיטיב", אבל אתה מקבל את ההשפעה שלו בכלים הפוכים, עושים לך היפוך, הכול בהיפוך אתה מקבל ממנו.

שאלה: בתחילת הדרך היה לי חיסרון מאוד חד וברור לגילוי הבורא. ככל שהשנים חלפו החיסרון הזה היטשטש. היום אפילו כשאני מקבלת מכות בחיים, החיסרון לגילוי הבורא כאילו מת.

חשוב לי לומר שאני מאוד פעילה בעשירייה, בשיעורים ובהפצה, אבל אין לי דרישה אמיתית לגילוי הבורא. מה עצתך?

אפשר להבין. ככה זה קורה. כי באמצע הדרך כשאנחנו מגלים בעיות בדרך, אז הבעיות האלה נראות לנו יותר חשובות מהמטרה עצמה הרחוקה, הגדולה, אוניברסלית, אידיאלית.
אבל יש לפני כמה דברים עכשיו, "יום יומיים" מה שנקרא, רוחניים. ולכן אני יותר דואגת להם. זה נכון, זה בסדר.

שאלה: דברת על כלי שאנו צריכים לגילוי הבורא. מצד אחד צריך להיות הפוך מהבורא, ולעומת זאת מותאם לבורא. האם הכלי שלנו הוא השתוקקות למשהו שאין לנו או שיש עוד משהו?

אין לנו כלי למה שאין לנו. בטוח שלמה שאנחנו משתוקקים זה נמצא בנו, אבל לא מגולה. ולכן זה שהוא לא מגולה אבל נמצא בי, זה מושך אותי לפתוח אותי להגיע למה שיש בתוכי. כי כל העולם, כל גמר התיקון, הכול נמצא כבר בי, רק אני לא יכול לפתוח את הלב שלי, את המוח שלי ולגלות את המצב הזה. אבל הכול נמצא. לכן נקרא "העולם הנסתר".

שאלה: העשירייה שלנו עוד אף פעם לא שאלה שאלה ואנחנו מפחדים שאתה לא תהיה מרוצה מהשאלה שלנו.

אז אני מראש אומר לכם שאני לא מרוצה. אז מה? תשאלו בכל זאת.

שאלה: כיצד אנו משתנים בעשירייה כדי להרגיש את כוח האמונה?

אתן צריכות להתקרב זו אל זו, לאהוב זו את זו. כי אתן צריכות לגלות שאתן נמצאות כחלקים שמרכיבים את הנשמה. מרכיבים את הנשמה. כל אחד צריך להיות כלול מכולם, ומה שיש בו משלו זה רק שהוא מבטל את עצמו ונכלל מכולם. וכך כל אחד ואחד בעשירייה.

מי אני בעשירייה? אני מבטל את עצמי ונכלל מכל החברים שלי וזה נקרא "אני". כי אני מבטל את האגו שלי, וברצון לקבל שלי המבוטל אני סופג השפעה מכל החברים וזה נקרא "אני". וכך כל אחד ואחד.

אז מצד אחד כאילו ביטלתי את עצמי, ומאידך לא ביטלתי את עצמי לגמרי, אלא אני ביטלתי את האגו שלי אבל אני נכלל, אני קולט את כל החברים על הרצון לקבל האמיתי שלי, הרצון לקבל העתידי שהבורא ברא.

זאת אומרת כאילו כמו בתמונה פוטוגרפית אני מצלם אתכם על הרצון לקבל שלי. ואז יוצא מה שאני מצלם על הרצון לקבל שלי, אני מצלם את הבורא, בורא.

אני ביטלתי את האני שלי ואני מקבל השפעה מכם ובעצם זה לא אתם. זה מה שהבורא ברא לפני. ואז אני קולט את יחס הבורא אלי וזה נקרא "התכללות". תחשבו על זה. וכך אנחנו מתקדמים.

אני מאוד מרוצה מהנשים. הן חכמות. הן שואלות לעניין. שאלות עמוקות ולא הולכות לכל מיני כיוונים כמו הגברים, הילדים שלנו.

קריין: קטע 34.

"האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע." (הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

איך אנחנו מארגנים תפילה? נגיד שאנחנו כבר הגענו למצב שלא יעזור לנו כלום, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. אנחנו עוד מעט שוב עוזבים את השיעור ושוב בורחים לכל מיני כיוונים ועסקים והכול מבלבל אותנו, וכך נעשה בכוונה. אנחנו צריכים רק לקבל בחשבון את העובדה שכל החיים שלנו הגשמיים במשפחה, בעבודה, בכל מיני טיפולים שאנחנו צריכים לעבור באחרים ובנו, בחיים שלנו עם ההורים שלנו, עם הילדים שלנו, עם עצמנו, בבית בעבודה בכל דבר ודבר, כל זה ודאי מגיע לנו גם מלמעלה. ומתוך זה אנחנו צריכים לחשוב על החיבור הפנימי שלנו. והבורא מסדר לנו את החיבור בהתאם לתפילה שלנו, לחיסרון, לבקשה. אז איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כל הזמן נמצאים בתפילה? כל הזמן תלויים בבורא, כל הזמן מבקשים ממנו שיעשה, שיטפל, כל הזמן, כל הזמן.

אנחנו נמצאים איתכם כמו עובר בתוך הרחם של אימו. הטבע מזמין ממנו כלפי האימא כל הזמן רצונות. הוא רוצה רוצה רוצה. רוצה להוציא ממנה את כל האוכל ולהוציא לתוכה את כל הפסולת. הוא רוצה לקבל ממנה כל מה שצריך והוא חי רק בצורה כזאת שיש לו קשר הדוק עם אימא בכל מיני צורות, למוח של אימא, לכל מיני איברים של אימא, לכל דבר של אימא, על חשבונה הוא חי. כך אנחנו גם חיים על חשבון הבורא.

אז איך אנחנו מוציאים מעצמנו, מכל האיברים שלנו, מכל צורות החיבורים בינינו, איך אנחנו צריכים להגיע להרגשה שאנחנו קשורים לבורא, שאנחנו ממש רוצים לקבל ממנו לכל דבר ודבר שיש בנו כעובר, לקבל ממנו כל מיני מילויים, הבחנות, שיסדר אותנו כך שמרגע לרגע, מיום ליום, אנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו יותר ויותר מיוצבים נכון וכך אנחנו בונים את עצמנו, הבורא בונה אותנו אבל לפי הדרישה שלנו הכללית כי אנחנו עוד לא יכולים לפרט את הדרישה הזאת.

אבל לאט לאט, מיום ליום, אנחנו גם צריכים לזהות עד כמה הבקשות שלנו הן מפורטות עוד ועוד, וכך נתחיל להתקרב, לגלות את הקשר שלנו עם העליון. אנחנו צריכים לחשוב על זה, איך במשך היום אנחנו מארגנים תפילה, אף שאנחנו נפרדים, כך צריך להיות, את זה הבורא סידר לנו, ועם זה אנחנו במחשבה שלנו, בכוונה שלנו, נמצאים בקשר בינינו לבורא. שהמצב הזה לא בורח מאיתנו, לא נעלם, כל הזמן הקבוצה נמצאת יחד, פונה לבורא ודורשת ממנו עוד ועוד התקדמות בהתחברות בינינו, להצמיד, לאחד את החלקים שלנו לגוף אחד.

ואז נתחיל להרגיש איך אנחנו מתאחדים יחד לגוף אחד, שהרצונות, מחשבות, תשוקות וכל מה שיהיה, לאט לאט כל השברים שלנו מתחילים להשלים זה את זה, לכן אנחנו נמצאים בצורה אגואיסטית. ובמידה שהם משלימים זה את זה, אז על ידי זה שהם מתחברים אנחנו עוברים מצורות הקבלה לצורות ההשפעה, זה נעשה כתוצאה מהחיבור בינינו.

וכבר במחשבות וברצונות שלנו אנחנו מתחילים להיות בהשפעה הדדית זה לזה, ורוצים שהפעולות שלנו, המחשבות שלנו הן יהיו כלולות יחד כולן מהחיבור שלנו לחיבור אינטגרלי בינינו, ואז אנחנו מתחילים לגלות שהבורא שורה בנו, והוא מסדר לנו את כל הדברים האלה. אז אנחנו מתחילים להתקרב להרגשת החיים של אותו העובר שיש לו כבר התחלת חיים רוחניים, זה נקרא תחילת החיים, תחילת העיבור האמיתית. יש ג' ימי קליטת זרע ואחר כך כבר כל התיקונים האלה, הכול לפנינו.

שאלה: אם אנחנו נמצאים במלחמה, למה אנחנו לא יכולים להודות בכך?

כל אחד מאתנו נמצא בהתקפה ואנחנו מודעים לזה או לא מודעים לזה, אבל באמת ההתקפה האמיתית מתחילה מזה שאנחנו מזהים את השונא שלנו, את האויב שלנו, את המפריע "שלנו" שכבר מכוון לכולנו, לא לכל אחד בצורה אישית אינדיבידואלית.

לכן אנחנו צריכים לדבר על זה קצת יותר. אנחנו נגיע לזה, אתם רואים שהיום יש כבר איזה שינוי בשיעור, אני רוצה לכוון אותו יותר פנימה לצורת העיבור, ועוד יותר לכמה אופנים וכך אנחנו מתקדמים. יהיה בסדר, נזהה את כל ההפרעות בדרך.

שאלה: מה זה אומר שהתפילה כבר נחשבת לעזרה מלמעלה כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת?

אנחנו אחר כך נגלה שלפני שאדם מתעורר להתפלל ולשאול את הבורא, הבורא מגיע לאדם ומכניס לו למוח וללב את התפילה, זה מה שאנחנו נגלה. החיסרון, הפניה לבורא דרך החברים בחיבור בינינו, את כל הדברים האלה הבורא עושה מראש. הוא כאילו מכין במטבח שלו, בכלי, מבשל שם משהו ומכין לנו את זה. ואנחנו מקבלים את הדברים האלה, מגלים אותם שזה כאילו שלנו, שיש לנו פנייה לבורא, אנחנו רוצים לשאול, מתוכנו זה מגיע. מתוכנו לא מגיע שום דבר.

על זה כתוב "אני הראשון ואני אחרון", שרק הבורא עושה את הכול ומאתנו נדרש רק דבר אחד, סבלנות, עקביות לחזור יום יום לפי אותו מצב, לא מצב רוחני, המצב הרוחני שישתנה כל הזמן, אלא לפי אותו סדר, לפי אותו לוח זמנים, זה חייב להיות. על זה כתוב "חוץ מצא", שאתה מגיע לשיעור אם אתה מסוגל, ככול שאתה מסוגל להשתתף בשיעור, שאתה עושה בין השיעורים משהו עם החברה, אמנם אתה לא רוצה לעשות את זה אבל בכל זאת עושה, אולי לא תמיד, אבל בקיצור העיקר בשבילנו זה חוץ מצא.

ואז תראו עד כמה בסופו של דבר זה מגיע אליכם, כי אתם נמצאים בכלי הכללי, ואם אתם נשארים במצב הכן, בסטנד ביי, אז זה מגיע אליכם. לכן העיקר בשבילנו זה להשתדל להמשיך יום יום. תנסו לראות, לשמוע את השיעורים גם לפני שאתם הולכים לישון, בחצי השני של היום ועוד מתישהו, תראו איך שזה פועל עליכם. אני לא חושב שבשמיעה אחת בזמן השיעור אפשר לקלוט את אותו כוח פנימי שיש בשיעור.

תלמיד: כדי להנות לבורא חשוב שנהיה תמיד בתפילה?

רצוי, אבל אתה יודע אנחנו בני אדם, אנחנו מבינים מה ההבדל בין רצוי ומצוי, זה קורה.

שאלה: קטע 34 לקוח ממאמר רב"ש שנקרא "כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה". מה זה כוס של ברכה במאמר?

כוס של ברכה זה שאני מרים את הכוס, ואת מה שקבלתי בכוס קבלתי מהבורא, ואני מברך אותו על זה שהוא נותן לי. זה מה שאדם צריך להגיד על כל דבר בחיים, שמה שהוא מקבל אין עוד מלבדו, הוא מקבל מהבורא, והוא מברך על כל מה שמקבל, כי בטוח שמקבל לטובתו של האדם, זה נקרא "כוס של ברכה".

שאלה: הרבה פעמים בדרך אנחנו אומרים "הבא לטהר מסיעין אותו", "בראתי יצר רע", "בראתי תורה תבלין", כדי לתמוך בחבר, אבל לפי המאמר נראה שזאת רק תמיכה זמנית לאגו וזה מפריע להגיע לייאוש ולתפילה אמיתית. אז איך נכון לתמוך בחבר עם הביטויים האלה?

אנחנו צריכים להראות לחבר שאנחנו נמצאים בהתפעלות ולא יותר. כל דברי החכמה שאתה רוצה להסביר לו, להעביר לו, זה לא עובד. רק על ידי קנאה אתה יכול לעורר בו רצון לכיוון הנכון, זה מה שאנחנו צריכים.

חוץ מזה, צריכים להפעיל יותר רגש ככול האפשר, השכל לא עובד, השכל הוא תוצאה מהשגה. הרגש הוא הדבר האמיתי, בעולם שלנו נראה לנו ש"מה יש לי ברגש"? אבל רגש הוא עיקר הטבע. כל הטבע הוא רצון ולא שכל, השכל הוא תוצאה מהרצון. יש על זה מאמרים שלמים ב"שמעתי", בעל הסולם, רב"ש, צריכים לקרוא את זה.

שאלה: אנחנו תמיד מנסים ליצור סביבה חמה בעשירייה שלנו, אבל ההזדמנויות להתעלות למעלה מהדעת הן דווקא כשיש לנו דעות שונות, אנחנו מתנגשים זה בזה, או מתווכחים זה עם זה. אז איך מצד אחד לשמור על הכול חם ותומך, ומצד אחר בכל זאת להביע את הדעות השונות שלנו, בכל זאת להתנגד זה לזה?

אתם כבר רוצים להרוג זה את זה או עוד לא?

תלמיד: לא, אנחנו תמיד רוצים ליצור סביבה חמה.

זה לא טוב, זה לא טוב שאתם עוד לא רוצים להרוג זה את זה.

תלמיד: גם את זה יש לנו, אבל אנחנו בכל זאת מנסים לפצות וליצור סביבה חמה שתתמוך.

סביבה חמה וטובה צריכה להיות כך שבפנים אש בוערת ואף אחד לא מסכים עם האחר, ולמעלה מזה אתם מתחברים, זה נקרא שבונים דרגת אמונה למעלה מהדעת. בפנים יש התנגדות, התנגשות, חוסר הסכמה וכן הלאה, ולמעלה מזה חיבור, מפני שרק בצורה כזאת אנחנו מגיעים למגע עם הבורא.

תלמיד: לרוע מזלנו להיות נחמדים זה לזה, או אדיבים זה לזה, יכול לטשטש את הלהבה, את הבערה שלנו, האם כך זה צריך להיות?

לא, אחד לא מפריע לאחר דווקא ההפך. זה שאנחנו בפנים אחד נגד האחר, ואפילו שונאים זה את זה, שונאים כלומר שיש חוסר הסכמה, זה צריך לתת לנו עוד יותר דחף להתחבר זה עם זה למרות השנאה. ולהשתדל להבין מה זה נקרא להיות בשני קווים, קו ימין וקו שמאל, קו שנאה וקו אהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה"¹. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה אחרת אנחנו לא נוכל להרגיש את הבורא. תחשבו על זה, תנסו להתקרב לזה, תדברו על זה ותראו עד כמה זה כן עובד.

שאלה: איך כל אחד מהעשירייה יכול להתכלל במחשבות וברצונות במהלך היום? איך אנחנו יכולים להשלים אחד את השני?

נראה לי שאתם צריכים בכל זאת להשתדל להיות בקשר ביניכם דרך המחשבים, דרך הטלפונים. זו לא בעיה היום, תראו איזה שכל נתן לנו הבורא שבעזרתו פיתחנו כלי תקשורת כאלו, תנסו להיות בזה.

איך יכול להיות שאתם ככה עוזבים זה את זה? זה לא טוב להיות ללא קשר עם החברים. כל פעם כשאתם נמצאים ללא קשר ביניכם, אתם נמצאים בסכנה שאתם מתנתקים מהרוחניות, כי אז אין לכם שום כוח מהצד שעוזר לכם, ששומר עליכם ואתם נופלים לגשמיות.

לכן כמה שתהיו יותר ביחד בקשר הדדי ביניכם זה יותר טוב. והיום יש הרבה אנשים ואפילו מדינות שלמות שנמצאות בהסגר ואנשים לא עובדים, או יש להם עבודה מהבית במקום לבוא למקומות העבודה. אז תנסו בכל זאת להיות יותר מקושרים ביניכם, כמה שאפשר. אפילו בנסיעה, בכל הזדמנות לחפש איך להיות בקשר ואיך לשמוע זה מזה דברי חכמה.

תלמיד: מה זה אומר להשלים אחד את השני?

זה אומר שמה שאני לא יכול, השני מסוגל. מה שאני לא מרגיש, החבר מרגיש. ואנחנו משתמשים כל פעם בהתלהבות, בחיבור ובחכמה של כל חבר כמה שאפשר, ובסך הכול זה מעלה את הרמה המשותפת שלנו, וכך בצורה משותפת אנחנו מתקרבים לבורא. אנחנו צריכים גם להשתדל למלא את כל הרגעים שלנו, ואם אני לא חייב לבעל הבית שלי בעבודה, אז בכל יתר הרגעים אני חייב להיות מחובר לעשירייה, לשמוע מהם ולראות כל מה שאנחנו קובעים במשך היום. זה מאוד מאוד חשוב.

שאלה: הוא כותב, "נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה". מהי התפילה הזאת?

שהבורא ייתן לי כוח להאמין שהוא שומע תפילה. שייתן לי כוח, ידיעה, הרגשה, שאם אני פונה לבורא, אז יש לי למי לפנות והוא שומע.

שאלה: מה זה רחמים ברוחניות ובמה זה מתבטא בעשירייה?

רחמים ברוחניות זה, כשהבורא בכל רגע ורגע, נותן לנו מצב הכי טוב להשגת המטרה.

תלמיד: מה זה אומר שהתפילה שלנו צריכה להיות יותר מפורטת?

שנבין בדיוק על מה אנחנו מתפללים.

תלמיד: צריכה להיות תפילה לזמן שאני ישן? לזמן שאני במשפחה? בעבודה?

זה לא חשוב. אתה יכול להיות עם תפילה בלב בכל מקום.

שאלה: לגבי קטע 34, לא ברור עבור מי ולמה האדם צריך להתפלל, אם זו תפילה אישית, אז איפה התפילה המשותפת?

זה צריך להיות יחד, גם תפילה משותפת וגם תפילה אישית. זה נקרא "תפילה בציבור", כשכולנו מתפללים יחד. זו התפילה האמיתית שלה הבורא מצפה ולזה הוא מחכה, ואותה הוא שומע.

שאלה: קטע 34 מתאר את המצב שלי. איך מתוך המצב הזה לבקש עבור העשירייה?

אני צריך בכל מצב שיש לי, כמה שיותר דחוף, להגיע לבקשה עבור העשירייה. שכל ההתעוררות שאני מקבל, אני מקבל מלמעלה, מהבורא, וזה כדי שאתחבר לעשירייה ומתוך העשירייה נבקש אותו, נפנה אליו.

שאלה: למה האדם לא משתמש בידיעה שרק הבורא עושה, שרק הבורא מציל, שרק התפילה היא המשימה שלנו? ולמה הוא לא זוכר את זה?

כדי שהוא ישתדל להיות קשור תמיד לבורא ובכל פעם יחפש קשר חדש עם הבורא.

שאלה: האדם צריך לרחמים גדולים. מה יזכה את כולנו ברחמים גדולים, ואיך מעוררים אותם?

כשנרגיש שכולנו תלויים בבורא, כמו תינוק שמרגיש שהוא תלוי באימא. ורק בו נאחז, אבל כולנו יחד. קודם כל בינינו ואחר כך בבורא ובצורה כזאת אנחנו נתקיים, כי רק זה נותן לנו קיום.

שאלה: מה המכשול הגדול שמפריע לנו להגיע לתפילה?

גאווה.

שאלה: האם קודם צריך להיות למעלה מהדעת ואז לבקש, או שאפשר לבקש מראש?

אי אפשר לבקש מראש. אנחנו צריכים להרגיש חיסרון ואנחנו צריכים לבקר את החיסרון, לבדוק אותו. האם זה חיסרון ששייך לעשירייה, לקבוצה, ורק אז להפנות את החיסרון הזה לבורא. אם אני פונה לבורא ללא בירור החיסרון, זה רק מזיק לי.

שאלה: מצד אחד נאמר לנו, שעלינו לפנות לבורא בתפילה רק אחרי שניסינו בכל כוחותינו וראינו שלא הצלחנו. מצד שני, נאמר לנו להתפלל בצורה מלאכותית. מתי מתפללים כך ומתי כך?

הכי טוב אם אני מתאר לעצמי את העשירייה שלי ואת הרצונות שלהם. ועשירייה זה יכול להיות שניים, חמישה או שמונה, לא חשוב כמה. אבל אני מתאר את החסרונות שלנו ורוצה לחבר אותם יחד וכך להעלות אותם לבורא, שיסדר אותם בצורה נכונה ואז ימלא אותם בכוח שלו.

והחיבור בינינו יהיה על מנת להשפיע זה לזה, ומתוך החיבור שנשיג בינינו, מתוך הרצון המשותף להשפיע זה לזה, יהיה לנו רצון להשפיע לבורא ואת זה אנחנו רוצים לקבל ממנו. זה מה שצריכים לבקש וזה מה שאנחנו יכולים לדרוש ולקבל ואז לממש.

שאלה: מה התכלית של תהליך ההבשלה באדם שהבורא שותל בו תפילה, והוא מרגיש שלא נענה ומתייאש. מה הטעם בכל זה?

כדי שיהיה יקר לאדם, שהוא סוף סוף מקבל את התפילה, שהוא סוף סוף מגלה אותה, מרגיש אותה, וזה ביטוי לרצון הפנימי שלו.

שאלה: בשיעור הבוקר יש כוח עצום להעלות תפילה, לכתוב לבורא. איך לשמור את הכוח הזה במהלך היום?

תתחברו במשך היום ותדברו ביניכם. אני רואה אנשים שכל הזמן מדברים בטלפון אז תדברו גם אתם כמה שאפשר ותנסו לבנות קשר קבוע, רק לא על שטויות, אלא על הדברים שלכם, על הרצון לחבר חסרונות, רצונות לבורא, לקבל ממנו להעלות אליו וכן הלאה.

שיהיה קשר הדדי, הדוק, וכמו שאתם מדברים ביניכם, לפנות לבורא. הבורא צריך להיות חי לא משהו אמורפי, לא ידוע. כתוב, "שיהיה לך אל חי".

אתם פונים אליו ואחר כך מדברים מה אתם חושבים על זה, האם אתם מקבלים ממנו תשובה או לא. ושוב מחברים פנייה אליו ושוב מדברים אליו ושוב מקבלים ממנו אולי תשובה, כן או לא.

(סוף השיעור)

---

1. "ועל כל פשעים, תכסה אהבה." (משלי י', י"ב(.↩