שיעור בוקר 15.01.2020 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 770,

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות ה' – י"א

אות ה'

"וע"פ המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"?

וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בשלמא בעולם הבא, אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעוה"ז, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים, "מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה?"

מי שמגיע לבני ברוך חייב לקבוע כאן חיים כאלה, נקבל פת ומלח, ליטר או שניים של מים, ואיזה מקום כאן, כמה בלטות וזהו, ככה זה. זו דרכה של תורה. הוא כותב, "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער בכוונה "תחיה," ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך" למה אשריך? למה בכל זאת ישנו התנאי הזה בתורה? תיכף הוא יסביר את זה. אם התנאים האלה לא היו בחכמת הקבלה הם לא היו עוברים לאף שיטה אחרת, לאף שיטה. מחכמת הקבלה זה עבר כבר למנזרים למיניהם, לכל מיני שיטות של עינויים, אבל מלכתחילה זה קיים בחכמת הקבלה. למה? מפני שאנחנו צריכים לתקן את הרצון לקבל. ולתקן אותו אפשר רק על ידי כך שאנחנו לוחצים אותו, מגבילים אותו ועובדים עליו חזק. מדכאים אותו. אז בעצם הדרישה היא דרישה נכונה, לפי הטבע שלנו. אם זה מפריע לי להשיג את התורה אז דרכה של תורה ללחוץ על הרצון לקבל כמה שיותר.

שאלה: אני מבין שנוותר על העופות ועל האורז, אבל השאלה היא, למה הוא כותב בצער?

לא, [השאלה] לוותר במקום מה?

תלמיד: אני שואל למה צער, למה הוא מדבר על צער?

זה העניין, לא סתם לוותר על מה שיש לך, אלא לוותר כך שאתה תגיע לצער.

תלמיד: היום יש לי הכול, אבל יש לי צער על המצב שבו אני נמצא.

אז תתחיל לצייר את עצמך במה שיש לך, שלא יהיה את זה וגם לא את זה ואחר כך פתאום כשתחזור לאיזו פרוסת לחם נוספת, תרגיש, איזה אושר, איזה טעם. תנסה.

תלמיד: מה השורש של הצער?

השורש הוא הרצון לקבל שלנו, זה לא מובן? הטבע שלי הוא רצון לקבל, כדי להגיע לבורא אני צריך לדכא אותו. אני צריך לדכא אותו או לא?

תלמיד: כן, אבל האם אני יוצא מהצער הזה או שכל החיים אני צריך להיות בצער?

לא. אתה תעשה, כנראה חז"ל שכתבו הבינו שבצורה כזאת אתה מתחיל והבורא עוזר לך ומבטל לך את הרצון לקבל, מעלה אותך לרצון להשפיע.

שאלה: אפשר להגיע לשלב כזה שאין צער, זאת אומרת לחיות בלי הצער הזה?

ודאי. חיים מאושרים.

תלמיד: מתי?

מתי? כשתגיע למצב שאותו צער שאתה עושה על עצמך, יהיה לך כתענוג.

תלמיד: זה נשמע לי טוב מאוד מה שאתה אומר.

יופי. אבל אתה מבין שזה יכול להיות. זה הכול.

אות ו'

"אמנם, לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות, כהלכתן, בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לצורך הנאתו עצמו - אי אפשר לבא לזה, אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף." זאת אומרת אתה תתחיל להתייחס לדיכוי הרצון לקבל שלך ואתה תיהנה מזה, כי תרגיש שהרצון לקבל שלך שונא אותך ואתה הולך לשנוא אותו עד כדי [שתרצה לעקור אותו]. אתה לא תוכל לעקור אותו, אי אפשר, אבל אפשר לשנוא אותו. שלמה המלך קרא לו שונא. אז כשתתחיל כך להתייחס לשונא שלך, לרצון לקבל, אז היחס שלך אליו יהיה הנאה מהדיכוי שלו, מעין מזוכיזם כזה, ואז תגיע לחיים, דווקא לחיים.

"והתחבולה הראשונה היא: להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו. שהם: אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי, מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער, יחיה פשוטו כמשמעו.

ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו, שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו, מעתה, לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו." איך זה? לפי החשיבות, אין כאן [שאלה של] הנאה כן או הנאה לא. אתה יודע נניח שיש איזו עוגה ואתה מתכוון ליהנות ממנה, אתה כל כך רוצה, עוד חצי דקה יתנו לך אותה ותאכל, ופתאום אתה שומע כמה מילים מאשתך, ואז כל העוגה שהיא שמה לפניך מאבדת את הטעם. זה משהו מהחיים. יפה. זאת אומרת, העניין הוא לא עוגה אלא הכול יחס. לכן בשימוש ברצון לקבל אנחנו צריכים לראות את השונא שלנו, שום תועלת אני לא יכול לקבל ממנו ואני לא רוצה להשתמש בו. אבל אני לא מסוגל, לכן תיכף הוא ממשיך ונותן לנו אמצעי אחר לעלות למעלה מהרצון לקבל.

"וכשזוכה בזה, אז זוכה לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא," זאת אומרת, מעבר למצב שאני כבר לא נהנה בצורה ישירה מהרצון לקבל, אומנם שיש בו תענוגים גדולים, אבל אני לא נהנה, אני מתייחס אליו כמבדיל ביני לבין הבורא, אז אני שונא אותו, וכשאני מתייחס אליו בהתאם לזה, אז מעבר לזה אני כבר נכנס לתענוג. תענוג אחר, תענוג מהקשר שלי עם הבורא, פי תר"כ פעמים. "המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו'. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכו'", עש"ה.

ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו, כי טוב ה'", כמבואר לעיל, שהטועם טעם, העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה, בעצמו, את כונת הבריאה, שהיא, רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח, במספר שנות החיים, שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו."

שאלה: מה זה נקרא להיות עמל בתורה לעומת הסיגופים?

את זה אנחנו עוד נלמד. כי בכל זאת למרות שאני צריך להתעסק בסיגופים מה כתוב? "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל". זאת אומרת כל הסיגופים האלה לא מכסים לך, אתה יכול לעסוק בסיגופים כמה שאתה רוצה, זה לא יעזור, אתה חייב גם לעמול בתורה. עוד מעט נבדוק מה זה נקרא עמל בתורה.

שאלה: במשל העוגה, אמרת שברגע אחד מאבדים טעם. אז מה, אנחנו מחליפים את ההנאות כל הזמן?

לא, אלה לא רק הנאות, לא מחליפים את ההנאה, מחליפים את מקור ההנאה, או מהעוגה או מהבורא. ואז מחליפים את העולם, באיזה עולם אני נמצא. זו לא סתם הנאה ומקור ההנאה, אלא דרגת ההנאה. על מנת להשפיע זו כבר הנאה רוחנית, אני כבר מתחיל להרגיש מציאות אחרת.

שאלה: אז איפה מקום התפילה והבקשה מהעליון, מהאור המחזיר למוטב, שהוא יעבוד?

בינתיים הוא לא כותב על זה. אני לא יודע, אני לומד יחד איתכם. אם אתה מלמד באיזה מקום תגיד איפה, אני אבוא לשמוע.

תלמיד: בירושלים.

בירושלים? אני אעלה לירושלים. אתם לא לומדים ממני איך ללמוד. אם הוא לא כותב ואני לא אומר, למה אתה שואל? תשאל על מה שכתוב. "איפה זה וזה וזה"? אין. כי לא מדובר בכלל עדיין בשיטה הזאת, על כול הדברים שאתה רוצה.

שאלה: אם אני אהיה מספיק עייף ורעב אז גם עשר דקות על הרצפה או פרוסה של לחם, יגרמו לי תענוג. והוא כותב שצריך לסלק את התענוג גם מהדברים ההכרחיים, איך עושים את זה?

כי חוץ מזה אתה עמל בתורה. ואתה מתקשר לבורא בכל זאת, אתה רוצה להשיג אותו. בשביל מה אתה נמצא בכל העסק הזה? להתקשר לבורא, לרצות לגלות אותו, להידבק בו, לכן אתה מסכים לכל הסיגופים האלו. רק זה עדיין לא מספיק, תיכף, עוד רגע זה יהיה.

שאלה: אז כשהוא כותב שהתחבולה הראשונה היא להרגיל את עצמו שלא לקבל כלום להנאתו זו עצה קונקרטית לנו או שזה משהו ששייך לעבר.

זה לא שייך לנו, חכו קצת, תנו עוד כמה אותיות לעבור, למה דווקא את זה אתם רוצים כל כך מיד עכשיו לקיים.

אות ז'

"עתה תבין, את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות:

כי צד הא' - הוא דרכה של תורה. כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו, בטרם שיזכה, לעצם קיום התורה והמצות. ואז בהכרח, שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה, אלא בתערובות של להנאתו עצמו, שהרי, עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות, מהבלי העולם הזה. ובעת הזאת, מוטל עליו, לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה. אכן, אחר שגמר והשלים, את דרכה של תורה, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הרי הוא בא

לצד השני של המטבע - שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו". דהיינו, החיים המאושרים ביותר, שבעוה"ז ועוה"ב."

זאת אומרת תמשיך בצורה כזאת אתה כנראה שתגיע למטרה.

אות ח'

"והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול, בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם: כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל, את החיים שבעוה"ז. כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים, שהולך וסובל במשך ימי חייו. ע"כ אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם. כמו כל קניני העולם הזה, הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם.

משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל, כל אותו הטוב, שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי."

זאת אומרת אין ספק שצריכים לעבור איזה שלבי תיקון עד שהרצון לקבל נכנע ומוכן לעבוד בעל מנת להשפיע ועל ידי הסיגופים אפשר לשבור אותו, וכנראה שכך זה עובד. אמנם אנחנו לא הולכים בדרך הזאת.

אות ט'

"גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז". כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה".

ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה: "אשריך בעוה"ז", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה. וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העוה"ז. ומכל שכן, לעולם הבא.

שאלה: מה זה נקרא בעולם הזה? למה אדם חייב להיות.

זה במה שהוא נמצא.

תלמיד: ומה זה טוב א-לוהי?

מה זה טוב?

תלמיד: כתוב שיש מושג כזה, טוב א-לוהי, אני לא יודע מה זה, זה בסוף האות ח'.

אני יודע, "משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל, כל אותו הטוב," "שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי."

שמקבל בכלים המתוקנים שלו, זה נקרא הטוב הא-לוהי.

תלמיד: למה הסדר טעמו, ואחרי זה ראו? קראנו "טעמו וראו, כי טוב ה'", למה הסדר הזה? טעמו, ואחרי זה ראו?

"טעמו וראו, כי טוב ה'", כי קודם צריכים לטעום, לקבל את האור, ומתוך זה כבר תראו שזה הטוב. זה הסדר של ההתפשטות האורות.

אות י'

"וז"ש בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. בזוהר ע"פ הסולם, בראשית א', אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב: "ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור", - יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא".

פירוש, כי מעשה בראשית, בצביונם נבראו, ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל. דהיינו, בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור, שנברא ביום א', יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות "יהי אור".

אלא, כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים, לעתיד לבא, כדברי חז"ל. ע"כ אמרו בלשונם הצח: "יהי אור לעולם הזה". אמנם, לא נשאר כן, אלא: "ויהי אור לעולם הבא". כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו, רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא, אחר גמר הזדככות גופם, בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא, גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל: "עולמך תראה בחייך"."

זאת אומרת שזוכים בהכול. אנחנו לא כל כך מבינים מה הם העולמות האלה ומה הזכייה הזאת הגדולה, אבל זוכים בהכול.

אות י"א

"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד," כאן זה העניין, זאת אומרת עד כה זה דבר פשוט, אתה צריך להרוג את עצמך, להשקיע את עצמך, לעשות כול מה שנדרש, ואז אתה מגיע לתכלית. בצורה ישירה. להתקיף את האגו שלך. "אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

זאת אומרת יש כאן דבר חדש לגמרי, ההבדל בין חכמי המשנה לחכמי התלמוד. ההבדל הוא פרק זמן, חשוב מאוד, זה לא כמה מאות שנה שזה לא נורא, אלא זה עניין של בשלות העם שכך הוא עובד עם הרצון לקבל, ואז הכין את עצמו, וגם ירידת הדורות, הכול נעשה כך, שאפשר להשתמש במאור המחזיר למוטב במשהו שנמצא בטבע, שאנחנו מסוגלים למשוך אותו ולהשתמש בו לתיקון הכוונות שלנו על מנת להשפיע, שלא היה קודם.

בזמני המשנה אי אפשר היה להשתמש במאור הזה, ובזמן התלמוד אפשר להשתמש במאור המחזיר למוטב. ולכן הם אומרים בואו נשתמש במאור המחזיר למוטב, לא צריכים סיגופים, לא צריכים שום דבר, רק ללמוד את התורה ולקיים את המצוות. זאת אומרת תתחיל להשתמש ברצונות שלך בעל מנת להשפיע. זאת אומרת יש כאן דבר מאוד מאוד מיוחד, מהפכני, שזה המאור המחזיר למוטב. אם לא זה, היינו היום גם נמצאים באותו הכלל הפשוט, תתקיף את האגו שלך, תשנא אותו ותהרוס אותו, ואנחנו לא מבינים איך לעשות זאת, אנחנו מאוד חלשים כנגד זה. תהרוס אותו, תעשה ממנו מה שאתה רוצה, תסובב אותו. אם אתה מתפטר ממנו, באותה מידה שאתה מתפטר ממנו, אתה יכול לחיות. תיכנס לחיי צער, עד הסוף.

באים חכמי הגמרא, חכמי התלמוד, ואומרים לא, לא צריך שום דבר, תתחיל לחיות על הפוך, לאכול צ'ולנט ועוף, וויסקי טוב, כל הדברים, ליהנות ממש. תיהנה, כמה שאתה רוצה, רק מה, תשתמש במאור המחזיר למוטב. האם המאור המחזיר למוטב לא דורש מאיתנו הגבלות במשהו? בשום דבר, בכלום. אבל המאור המחזיר למוטב זה העניין. אם נדע איך להשתמש בו, לא נהיה כמו כל האחרים, שנמצאים איפה שנמצאים. זה העיקר. זאת אומרת מעכשיו והלאה, מהאות י"ב אנחנו כבר לומדים מהו המאור המחזיר למוטב, איך אנחנו מושכים אותו, כי בו תלוי האם אנחנו נגיע לכלים דהשפעה, ואז האור העליון לפי השתוות הצורה ימלא אותנו.

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2020-01-15_lesson_bs-akdama-tes_n1_p2_hd