שיעור בוקר 13.08.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לכנס הווירטואלי - "עולם חדש"

שיעור 4: מתפילת העשירייה לתפילה של העשירייה עבור העולם

קריין: קטעים מתוך שיעור מספר 4, "מתפילת העשירייה לתפילה של העשירייה עבור העולם".

השיעור הזה, השיעור האחרון שבכנס, שיעור מספר 4, כביכול סיכמנו, ובאמת אנחנו רואים שקודם כל אנחנו צריכים לגבש את עצמנו, להתחבר להיות כולנו בלב אחד, בכוונה אחת, בהבנה אחת ומרוכזים למרכז שלנו.

אבל מפני שכל פעולה ופעולה צריכה להיות בכל זאת מכוונת לכל הבריאה, כי מסוף הבריאה באה אלינו התעוררות, ואנחנו צריכים להיות מכוונים ל"סוף מעשה במחשבה תחילה", וכמו מצד הבורא גם אנחנו כך צריכים ללמוד לעשות את זה, לכן אמנם עכשיו בינתיים אנחנו דואגים איך לבנות את עצמנו, כל עשירייה, ואם כן אז בין העשיריות, ובכנס נקווה שנגיע לחיבור בינינו ובין העשיריות עוד יותר, וכך נגיע למצב שלא רק לעצמנו אנחנו דואגים אלא לכל העולם.

שתפילתנו, שהיא המעשה המועיל ביותר לתיקון, תהיה לא רק עבור הקבוצה, העשירייה ועבור כל הקבוצות שלנו, אלא גם עבור כל העולם, וזאת כדי שנדע לאן לכוון את עצמנו. ואחר כך, עוד אחרי הכנס נדבר על הטיפול שלנו בכל העולם.

לכן החיבור שלנו בתוך העשיריות, בין העשיריות, בתוך "בני ברוך", לא יכול להיות חיבור שלם אם אנחנו בכל זאת לא נדע לשם מה החיבור הזה, איך אחר כך נצטרך לעבוד עימו כלפי כל העולם. לכן בשיעור האחרון של הכנס אנחנו מדברים על מתפילה בתוך העשירייה לתפילה שכוללת בתוכה את כל העולם.

קריין: קטע מספר 1 מתוך "דגל מחנה אפרים", פרשת "שלח".

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.". 

(דגל מחנה אפרים. פרשת שלח)

עד כמה שאנחנו מבינים יותר את הדרך, איך צריכים להיות מכוונים יותר לדרך, בהתאם לזה אנחנו בעצמנו נעשים יותר מכוונים, חזקים והתפילה שלנו, הדרישה שלנו, הכיוון שלנו מדויק יותר ומועיל יותר.

לכן רצוי לנו מאוד אפילו שאנחנו מתפללים עבור עצמנו ודואגים עכשיו איך להתחבר בעצמנו במרכז העשיריות שלנו, אנחנו צריכים בכל זאת לדעת שאנחנו עושים את זה למען לקשור לאותו המרכז את כל האנושות, ומשם להתפלל יחד איתם כדי שהכוח העליון גם יתחבר איתנו ויהיה איתנו יחד באותו המקום.

סדנה

איך אנחנו מתארים לעצמנו את הקשר בינינו לבין כל באי עולם שהם לא מארגנים ולא יודעים, רק סובלים יותר ויותר מיום ליום. איך אנחנו, בעידן החדש, שכבר נכנסנו אליו בגלל ווירוס הקורונה וכל יתר הדברים, רואים את עצמנו מחוברים עם כל האנושות למרכז החדש?

תנסו לחשוב לכיוון זה, אתם תראו עד כמה פתאום נפתחים כל מיני מחשבות, רצונות ורגשות. אנחנו צריכים לארגן את המקום הזה שבו אנחנו מגלים את הבורא. הוא לא מתגלה בנו, לאלו שמשתוקקים אליו, אלא דווקא לאלו שלא משתוקקים אליו ואנחנו מחברים אותם יחד אתנו.

*

קריין: קטע מספר 2, מתוך מאמר "לא עת היאסף המקנה" של בעל הסולם.

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.". 

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

לא מדובר על הקהל החיצון, מדובר על הקבוצה שלנו שמכוונת ישר-א-ל, לכן היא נקראת "ישראל".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו,"

איך אני מתאר לעצמי מה זה הכלל שאני מבקש עבורו ועל עצמי אף פעם? שכל מה שאני מתאר בבקשה כשאני פונה לבורא אני מבקש עבור הכלל. איך אני מתאר את הקבוצה כשאני פונה לבורא?

בדרך כלל, כל השאלות והבקשות שלנו מתחילות מהאדם, אני מרגיש את השאלות האלה בי, וכאן אני צריך להתפלל עבור הכלל. איך אני מרגיש את החיסרון שלהם, איך אני כולל אותם בי?

איך אני נכלל מהכלל עד כדי כך שהבקשה, הצרה, הרצון, המטרה והחיסרון של הכלל נעשה יותר חשוב לי ויותר בולט בי, בליבי, מהחסרונות, הרצונות, הבקשות הפרטיים שלי?

*

אני מרגיש שהלב שלי אטום, אני לא מסוגל להרגיש עכשיו נטייה לעשירייה, אני לא מרגיש אותם, אני איכשהו סגור בתוך עצמי, לא שומע, לא רואה כל כך בעוצמה, לא מרגיש את החברים, אטום בתוך איזה מקום שלי. איך אני מתעורר מזה, איך אני משייך את עצמי לעשירייה, איך אני מתחיל להרגיש אותם יותר. מה אני עושה בדרך כלל, מה עשיתי ומה עזר לי, אולי אחרים יכולים להגיד לי מה לעשות, לתת כמה עצות כדי שאתעורר לקשר איתם?

*

כתוב שאסור ליחיד לצאת מהכלל, איך אני עושה, מה אני עושה, איזה פעולות אני עושה, איך אני שומר על עצמי לא לצאת מהכלל, מהעשירייה, שאני כל הזמן מכוון לעשר ולא תשע ולא אחת עשרה כמו שרב"ש כותב, זאת אומרת, לא יותר ולא פחות, אלא כולל אותם, כולם בתוך ליבי, בתוך מוחי ורק מרגיש וחושב כביכול שאני נמצא איתם יחד, שזה הגוף שלי, זה אני, העשירייה זה אני.

איך אני אז כל הזמן שומר על עצמי בצורה כזאת וכך אני מתייחס לעשירייה הזאת, לחיים שלי, לבורא, לכל האנושות. איך אני שומר על עצמי כך?

*

האם זה עוזר או מפריע לנו שאנחנו היום פחות נפגשים פיסית בינינו או בכלל לא נפגשים, האם זה עוזר או מפריע להתחבר זה שאנחנו נמצאים פחות במגע פיסי בינינו?

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך מאמר "כל המצטער עם הצבור" בעל הסולם.

"עובד ה', שאינו מצטער עם הציבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת ציבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות הכלל, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית."

(בעל הסולם. "כל המצטער עם הצבור")

יש כאן הבדל בין גשמיות לבין רוחניות, בגשמיות אנחנו בדרך כלל מודדים לפי הגודל, ליטר, שני ליטר, שלושה ליטר, טונה וכן הלאה. עד כמה שהכלי גדול יותר הוא גדול בנפח. ברוחניות הכלי גדול לא בנפח אלא במספר ההבחנות שישנן בתוך הכלי, "פיקסלים", כמה שמספר הפיקסלים גדול יותר.

לכן יש הבדל גדול בין להיות לבד חכם וגדול בגשמיות לבין להיות מחובר עם העשירייה שזו כבר תוספת רוחנית, שמספר ההבחנות שישנן בזה שאתה מחובר עם האחרים קובע את גודל הכלי הרוחני שבו.

לכן כמה שאנחנו מתקדמים יותר ברוחניות, זה נקרא שעם כמות גדולה יותר של אנשים, של נשמות, חסרונות, רצונות, ודעות אנחנו מתחברים וכוללים. ההבדל הוא גדול מאוד, מהותי בין לגדול בגשמיות לבין לגדול ברוחניות.

בגשמיות אני מרחיב את הכלי שלי כמה ש"אני אני אני" יכול יותר לקבל. ברוחניות, אם אני רוצה להגדיל את הכלי שלי אני צריך להתכלל עם יותר חסרונות שונים לגמרי ממני, ואם אני מתחבר איתם, כולל אותם אז לפי זה נקרא שהכלי שלי הוא גדול.

סדנה

איך אנחנו מגיעים לגודל הכלי הסטנדרטי הרוחני שזה נקרא עשירייה, שאני לא מבטל אף אחד, לא בולע אף אחד, לא דוחה אף אחד, אלא כולם כולם נמצאים אצלי מחוברים בצורה שווה? שווה זאת אומרת זה לא שאני מודד את השוויון ביניהם אלא האור העליון כך מסדר. איך אני מחבר את כל החברים בי, בליבי, במוחי, כך שהם כולם נמצאים בהרמוניה, בהשתוות, בחיבור הנכון ביניהם? איך האור העליון מסדר לי כך את כול העשירייה והם הופכים להיות לכלי הרוחני שלי?

*

מה זה נקרא להצטער עם הציבור? האם אני צריך להצטער במה שהם מצטערים אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, האם אני מצטער שאין להם את זה, או שאני מצטער על זה שאין להם גילוי א-לוהות, רצון לא-לוהות, רצון לחיבור, לגילוי מטרת הבריאה, מטרת החיים? על מה אני מצטער ולמה כתוב שצריך להצטער עם הציבור? אם הציבור לא נמצא בצער הזה, מה זאת אומרת שאני מצטער עימו?

*

יש כאן תוספת קטנה. נגיד שמשהו לא מוצא חן בעיניי בבני ברוך או ברב, איך שהוא נותן שיעור, איך שהוא מתייחס, האם אני יכול בעצמי להגיד מה לא טוב, או שאני צריך קודם להתקשר לעשירייה שלי ואז מכל העשירייה לפנות ולהגיד מה נראה לי שזה לא בסדר? אם משהו לא מוצא חן בעיניי בתפקוד של בני ברוך או ברב, האם אני צריך, יכול להגיד על זה בשמי, או שאני צריך קודם להתייעץ עם הקבוצה ואז מטעם הקבוצה כבר להביע את דעתנו? איך עושים זאת?

יכול להיות שבכלל לא זה ולא זה, אלא אני צריך לפעול דרך העשירייה, דרך הקבוצה הכללית כדי בעצמנו לסדר את הדברים ולא להתלונן שמישהו יסדר את זה ומישהו יתקן. איך אנחנו עובדים עם החיסרון של היחיד, עם החיסרון של העשירייה ויכול להיות שעם החיסרון של כל ארגון בני ברוך, של כל הקבוצה? מה נכון?

*

קריין: קטע מס' 4, מתוך מאמר "ברח דודי" של רב"ש.

"הכין הבורא יתברך עולם מלא, וכמו שאמרו חז"ל, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א), היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבורא יתברך, אזי הגם שהוא בעצמו אינו חולה עכשיו, אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, היינו להמשיך רחמים שלא ישאר אף אחד בהדור שלא יחסר לו כל טוב.

וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים."

(הרב"ש. רשומה 217 "ברח דודי")

אנחנו צריכים מלכתחילה לראות את כל המציאות שהיא שלי. אני מחובר לזה, הכול שייך לי, ואין כאן יותר קרוב או יותר רחוק, אלא הכול תלוי במידת הרגישות שלי לזה שכל המציאות היא פשוט שייכת לגוף שלי, לנשמה שלי, ואז אני יכול להגיד "בשבילי נברא העולם". אני דואג גם לחשוב כך, גם להרגיש כך, שכל מה שאני מרגיש בינתיים מחוצה לי זה הכול שלי. רק קיבלתי איזושהי מין זריקת הרדמה, ואז החלק הזה מהגוף שלי הוא נרדם, אני לא מרגיש, ולפי הזריקה הזאת שקיבלתי, שאני לא מרגיש את החלק הזה, כך אני מתייחס אליו, כאילו שהוא לא שלי. ובינתיים אם אני מזלזל בו, אני בכל זאת עושה עוול לעצמי ואחר כך אצטרך לתקן.

איך אנחנו מעוררים את עצמנו שכל העולם הוא חלק מהגוף שלנו, ושאנחנו קשורים כולנו יחד רק יש בנו עדיין איזו הרדמה, קיבלנו איזו תרופה מרדימה, ואנחנו לא יכולים להרגיש את כל העולם כחלק בלתי נפרד מכל אחד מאיתנ?

איך אנחנו בכל זאת משתדלים להתגבר על ההרדמה הזאת ולחשוב על כל העולם, על כל המציאות, על הכול, דומם, צומח, חי, מדבר, על כל מה שנמצא ביקום ובכלל על מה שאנחנו מסוגלים לתאר שקיים, שהכול בסך הכול שייך לי, כך שאני ארגיש את זה? כשכל אחד חושב כך על הכול אז אנחנו באמת מתחברים לכלי אחד ואז מגלים בו כוח עליון אחד. איך מגיעים לזה?

*

תלמיד: יוצא שהחיבור בעשירייה והפצה הם שני תהליכים מאוד קרובים אחד לשני, אחד מכיל את השני.

נכון. את זה אנחנו נצטרך לגלות בקרוב יותר ויותר.

שאלה: השאלה שלי מה מכיל את מה? לפעמים אנחנו מדגישים הפצה, לפעמים חיבור.

זה בעצם אותו הדבר. מה אני מפיץ? ידיעת תכלית הבריאה. מה החיבור? סביב תכלית הבריאה. זאת אומרת ההפצה היא כאילו קודמת לחיבור, השלב הקודם, ואחר כך מתוך ההפצה מגיעים לחיבור.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן במאמר, שהשכינה נדרשת להצלה וזה נקרא המצב הנצחי שבו מתגלה אור החסדים. ואתה גם העברת אותנו דרך מצבים בסדנה שבהם אנחנו מתכללים בחברים, נדבקים בהם, מנסים לתאר שם את השכינה. מה זה אומר שבדבקות בין החברים מתגלה אור החסדים?

עד כמה שאנחנו יכולים להתחבר זה עם זה בעשירייה לבורא, כשהנטייה שלך לבורא ושלי ושלו, הנטיות הפרטיות האלו הן מתחברות יחד, בזה אנחנו משיגים את החיסרון של העשירייה, בזה אנחנו מגלים את הרצון שבנשמה שלנו. זאת אומרת לי אין את זה, לך ולו אין, רק בחיבור בינינו אנחנו עושים.

עד כמה שכל אחד משתדל אז "איש את רעהו יעזורו", אנחנו בזה עוזרים זה לזה. עד כמה שאנחנו משתדלים לעשות את זה בכלי העולמי זו גם עזרה עצומה שיכולים לעשות זה לזה, וכך מתקדמים מהר.

תלמיד: אם תוכל לומר מהי אותה תוספת? יש את החיסרון שלי, יש את החיסרון של החברים בעשירייה, הם כביכול בפני עצמם, רק כשמחברים את הכול יחד נוצר משהו שלישי. מהי אותה תוספת בחיבור בחסרונות שלנו?

מתי שאנחנו מתחברים אנחנו באמת מגלים חיסרון נכון, כי החיסרון לא נמצא בך ולא נמצא בי אלא בינינו, איפה שהייתה שבירת הכלי. לכן רק כשאנחנו מתחברים אנחנו מגלים את החיסרון הנכון שהוא תוצאה, המקדם מהחיבור בינינו. אין לך חיסרון נכון ואין לי חיסרון נכון אלא כשאנחנו מתחברים בינינו אז כאן יוצא חיסרון לרוחניות.

שאלה: האם זה נכון שהכאב שאנחנו מרגישים בינינו בעשירייה מחוסר החיבור, הוא למעשה כבר כאב העולם שאנחנו מרגישים אבל באופן שאנחנו חושבים שזה הכאב שלנו?

כן. עשירייה היא כבר כלי, גלאי שמרגיש את החיסרון של העולם, עדיין אולי במידה מאוד קטנה אבל זה כבר חיסרון במהות אחרת, במהות הרוחנית. כי אנחנו רוצים להרגיש את החיסרון הזה למעלה מהאגו שלנו, מזה שאנחנו דוחים זה את זה, לא רוצים להתחבר זה עם זה באיזה צורות. אם אנחנו מתעלים, מעלים את עצמנו לרמה כזאת שאנחנו כן רוצים להתכלל בחסרונות בינינו, אז מאותה רמה אנחנו כבר מרגישים מציאות רוחנית שהיא נמצאת למעלה מהאגו שלנו.

שאלה: בטקסט הבנתי שהבורא עושה הכול עבורי, האם זו לא מחשבה פשוט אגואיסטית?

איזו מחשבה?

תלמיד: שהבורא עושה הכול עבורי, שהכול נברא בשבילי?

כן. זו מחשבה אבל מחשבה אגואיסטית נכונה. מפני שאתה רוצה בזה לקיים את העולם, אתה רוצה בזה לתקן את העולם, אתה אומר ש"בי העולם כולו מחובר עכשיו ואני אחראי על זה שאני מתקן אותו וממלא אותו, שהבורא מתגלה בו". כן, באגו גדול מאוד. כי בסך הכול מה שאנחנו עושים, אנחנו מחברים את כל הרצונות, ואנחנו עוד מחברים אותם בצורה כזאת שכל אחד ואחד הוא נעשה כפול רמ"ח ושס"ה ופי 600,000 ועוד ועוד. זאת אומרת אנחנו מגיעים לרצון עצום, גדול מאוד, ואנחנו על ידי הרצון הזה רוצים לקבל את כל השפע העליון אבל בכוונה על מנת להשפיע לבורא. אז הכוונה כאן היא כבר מעבירה את זה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע ולכן זה לא נקרא אגואיסטי. אבל ודאי שאנחנו משיגים את הכול, מקבלים את הכול. אני צריך להגיד "בשבילי נברא העולם", שאני אקח את כל החסרונות שלו ואתקן אותם. כן, אתה צודק.

שאלה: סיפרת לנו על ההבדל בין גשמיות לרוחניות, על ההבחנות או על הפיקסלים בכלים, על מספר ההבחנות בהקשר לחיבור שלנו עם הזולת. מהם המרכיבים של הגשר הזה בין גשמיות לרוחניות, בניסיון שלנו להתכלל בכל הבריאה?

מהם המרכיבים שלנו? החסרונות של החברים שלי. סך הכול אני צריך להתכלל מחסרונות של כל בני העולם. בכלל אני צריך לכלול בתוכי את כל החסרונות של דומם, צומח, חי וגם המדבר. אני צריך להיות כלול מכל הכלי שהבורא ברא, מכל ארבע הבחינות שבו. לזה צריכים להגיע.

ולכן אתה תתחיל להרגיש את מה שמרגיש כל דומם, צומח וחי, זאת אומרת אתה תכיר אותם, אתה תבין אותם, אפילו את הדרגות האלו של הבריאה.

שאלה: כתוב ש"לב שרים ומלכים נמצא בידי ה'". מי שולט בלב של החברים ואיך מעוררים את הלב הזה להרגיש חיסרון של הציבור ושל הבורא?

אנחנו, העשירייה מסוגלת לכל. מעשירייה יש קשר ישיר לבורא. זה כמו שאתה מחייג על בטוח אליו, מעורר את הקשר.

תלמיד: אבל אם אנחנו נמצאים במאמצים האלה ואני מרגיש שאני לא מרגיש את צער הציבור, וזה מפריע לי כבר שנים שאני לא מרגיש אותו בעוצמה שאתה מדבר, שאתה מרגיש. מה אני לא עושה נכון?

אתה עושה הכול נכון, רק עליך עדיין להשקיע בזה יגיעה, תפילה. וגם אני וגם כולם. הכול מושג בכוח התפילה וזה שאנחנו מרגישים שעדיין לא מרגישים, זו כבר הכנה טובה. גם על זה צריכים להודות.

שאלה: הייתה לנו משימה לדבר ולהחליט איך אנחנו מזמינים את החברים שנפלו מהעבודה בקבוצה, לכנס, והגענו למסקנה שאנחנו רוצים להזמין אותם אבל מרגישים שנהיינו שונים וזרים. האם בכלל יש חברים לשעבר?

בכל זאת צריכים לראות שזה נעשה מלמעלה על ידי הכבדת הלב ואנחנו בכל זאת צריכים לפנות גם להם מקום. הם צריכים להרגיש, שזה כמו במשפחה, אפילו שהילד משתולל ועושה כל מיני דברים לא טובים, הוא בן משפחה, מה לעשות? אנחנו לא יכולים לזרוק לגמרי מישהו ומשהו, לא יכולים. בכל זאת אם מתעורר בו רצון לבורא אפילו במשהו, אנחנו צריכים לעזור לו.

אתם לא חייבים למשוך אותם לקבוצה שלכם, אבל להודיע להם שיש כנס והם יכולים להשתתף בו בצורה פסיבית, אפילו בלי להיכנס לקבוצות. אני מבין שאתם לא רוצים עכשיו להכניס אותם לעשירייה, ולא כדאי, כי אתם תטפלו בהם במקום לטפל בעצמכם. אבל בכל זאת אנחנו צריכים לתת אפשרות לאדם להתקרב, בצורה כללית. לא לעשירייה שלי אלא בכלל.

שאלה: ממתי אנחנו רדומים ואיך אנחנו יכולים לדעת שהתעוררנו?

מתי שאתה מתחיל להרגיש במשהו שחסר לך רצון מהחברים שלך, שהם גם יתכללו יחד עם הרצון שלך, אז זה נקרא שאתה מתחיל להתעורר.

שאלה: כשאנחנו אומרים שכל המציאות מהווה חלק מגופי עצמי, אז יש לנו את הקונפליקט שהמציאות היא חסרת רצון. איך אנחנו יכולים להתמודד עם העצמאות הזאת שיש למציאות, שהיא כביכול עצמאית מהגוף שלי?

אין שום דבר כזה. אין מציאות עצמאית מהגוף שלי כי אני מרגיש את הכול בגופי. גם אותך אני מרגיש בגופי. אתה מחוצה לי לא קיים, אני לא יכול להגיד אם אתה קיים בכלל או לא, או משהו קיים. משהו שקיים זה מה שאני מרגיש. ולכן ההסתכלות בעצמה מלכתחילה היא לא נכונה.

תלמיד: אבל מה שאני מרגיש לא תלוי ברצון שלי, אלא מה שאני רואה זה שהמציאות מתפתחת מעבר למה שהייתי רוצה. נגיד, הייתי רוצה שלא יהיו מלחמות, אבל יש מלחמות.

זה נקרא שאתה כן רוצה מלחמות אם זה ככה מתפתח ואתה כך רואה. כל מה שאתה רואה, אתה מרגיש, זה הכול נמצא בך. אתה עושה את זה ואתה מקיים את זה והכול תלוי בך. תשנה את היחס שלך למציאות וכל הדברים האלה יסתדרו בצורה אחרת. זה כל היסוד של התיקון שלנו. אנחנו לא מתקנים את העולם, אנחנו מתקנים את הרצון שלנו עד שאנחנו רואים את העולם המסודר, האינסופי שהאור העליון ממלא את כל המציאות.

אולי זה קצת גבוה אבל זו האמת.

שאלה: האם אפשר להגיד שתפילה על החברים בעשירייה היא שוות ערך לתפילה על הבריאה כולה, או שאלו תפילות שונות?

כן, זו אותה התפילה רק בקנה מידה שונה, רזולוציה שונה. כי קודם זו עשירייה, ואחר כך אתה מתאר אותה כיותר גדולה ויותר גדולה. וזה לא שהיא גדולה, אתה פשוט משנה את הפוקוס שלך, את קנה המידה שלך אתה משנה. כמו במשקפת, אתה משנה קצת יותר את העדשה ואז אתה רואה יותר רחוק. גם קודם ראית את הדברים האלה, רק לא שמת לב כי הם היו קטנים, עכשיו אתה רואה אותם גדולים. אז אם אתה רוצה לראות את החברים שלך בצורה יותר ברורה, אתה צריך דרכם להתחיל לראות את בני ברוך הכללי, אז אתה תראה מה שיש בחברים שלך.

כך אנחנו נגיע למצב כמו שכתוב שנראה לאדם שמה שיש לפניו זה העולם הגדול, אבל בעצם הוא רואה את עצמו. אנחנו נעכל את זה לאט לאט. זה הכול נמצא בי. גם העשירייה, גם בני ברוך הכללי, גם כל האנושות, זה הכול נמצא בי. רק הכול תלוי עד כמה אני משייך את עצמי לכל המציאות, מסוגל לצאת מעצמי, לעלות, להתעלות מעל עצמי.

שאלה: יש לנו נוסחה, אני, קבוצה ובורא, ואמרת קודם שדרך העשירייה יש לך ערוץ ישיר לבורא. אם דרך העשירייה יש לי קשר ישיר עם הבורא, אז בשביל מה אני זקוק לעולם הזה? הוא הולך לאיבוד כאן מהתמונה. איפה להציב את העולם בנוסחה של אני, קבוצה, בורא, כדי כל הזמן להחזיק את זה במרחב אחד, בכוונת, ולא כאיזה אובייקט חיצוני שנמצא איפשהו מחוצה לנו, מחוצה לי, מחוץ לכל הכיוון הזה?

בואו נעשה סדר, כולם שומעים, אין יותר מעשירייה. אז מה זה נקרא כל בני ברוך? זו אותה העשירייה רק בצורה יותר מפורטת, מדויקת. מה היא כל האנושות? אותה עשירייה שהיא עוד יותר מפורטת. זה הכול. נעשים כל מיני בלגנים שם בצבעים, אנשים, מעשים, כל מיני, נכון, אבל זה בעצם מלכתחילה היה נמצא בעשירייה המקורית שלנו. רק אני לא ראיתי את זה, לא יכולתי לזהות. עכשיו אני מזהה את זה כשאני לוקח את בני ברוך הכללי, עם היבשות, עם כל מיני אנשים, עם כל מיני צורות, ואחר כך כשאני מעביר את זה לכל האנושות, אז בכלל מה קורה.

זאת אומרת, אני מגלה רצון יותר גדול באותה העשירייה שלי, שעכשיו הם קטנים ופתאום הם גדלו לבני ברוך הכללי. מה זאת אומרת? הרצון גדל בכל אחד ואחד. אחר כך במקום בני ברוך הכללי, האנושות. זו אותה עשירייה רק בצורה נפוחה יותר. לא אחרת. "עשר ולא תשע ולא אחת עשרה", זה מה שיש, רק כלי אחד.

אבל כשאנחנו לומדים את זה ב"תלמוד עשר הספירות", הוא נותן לנו שם כמה גישות. הוא אומר, שצריכים לראות את הדברים האלה כעשירייה אחת, ואחר כך כל אחד ואחד שמתפרט לעשר ועוד עשר, ובסופו של דבר חוק אחד בכל מקום קיים, זאת אומרת אותה עשירייה.

לאט לאט. זה טוב שהתחלנו לדבר על זה היום, כי זה סוגר לנו את המעגל.

בתוך העשירייה אני לא יכול לראות את הבורא ממש, לזהות אותו בכל הנרנח"י, אני חייב עוד ועוד להגביר את הרצון. להגביר את הרצון זה לצאת לגבול עשירייה יותר רחב.

שאלה: בסדנה היה קצת ויכוח מה היא ההתכללות בינינו. כי שאלת בהמשך האם זה מפריע לא להיפגש פיזית או כן להיפגש פיזית להתכללות בינינו. מה זו בכלל ההתכללות בינינו? איך עושים את זה?

אני לא יכול להגיד לך. הלב מרגיש אם זה חסר לו או לא חסר לו. אם אתה רוצה לגלות את הבורא, אתה חייב לדאוג לכלי, ולא לגילוי הבורא, אלא לכלי שבו הוא מתגלה, וזו בעיה.

אני רוצה לשמוע רדיו, אז אני צריך לכוון את עצמי לאותו גל ולדאוג. אז תדאג שהמנגנון הזה שאתה תופס את הגל הזה יהיה בידיך ושאתה יודע איך לכייל אותו, ולא שאתה מחכה עד שזה יתגלה.

תלמיד: ואז שאלת אם מפריע לנו שאנחנו לא נפגשים פיזית. זו שאלה שבאמת עוד לא הגענו להסכמה בנושא הזה. לפי דעת הרב, מה יותר קל?

אני חושב שעכשיו זה לטובתנו שאנחנו לא נפגשים פיזית. יש פחות הפרעות, למרות שאחר כך אנחנו נצטרך להשלים את זה.

שאלה: איך אנחנו מתחברים בעשירייה עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים את הרצונות של החברים אלא אנחנו עד כדי כך מחוברים שמרגישים רק את החסרונות של העולם?

זה בא לאט לאט, אני אפילו לא יכול לענות על זה, זה עניין רגשי. זה יבוא ויתגלה יותר ויותר מתוך החיסרון, אתה תרגיש שבא לך, שאתה רוצה כך להרגיש, שזה מה שחסר לך לתפיסת המציאות. זה כמו שילד גדל ופתאום הוא מגלה את זה ואת זה שקודם הוא לא ראה, אבל אתה מסתכל עליו ופתאום הוא מתעסק במשהו שקודם הוא לא זיהה שזה נמצא. כך אנחנו. זה יהיה.

שאלה: האם יש הבדל ומהו בין לקבל לטובת הבורא, למען הבורא, לבין קבלה על מנת להפיץ?

אין שום הבדל בין זה לזה. בכלל, בסופו של דבר אנחנו רואים שהפעולה שלי למען הקבוצה, למען האנושות, למען הבורא, זה הכול אותו דבר, רק כוונה אחת, לכן זה נקרא על מנת להשפיע וזהו. דרך כל האמצעים האלה אני מגיע לבורא, לכוח העליון.

שאלה: אני מרגיש שדרך ההפצה אני מרגיש את הכאב, את הייאוש של הציבור, ודרך הלימוד אני מרגיש שיש כוח אחד, אבל אני לא יכול לחבר את שני הדברים יחד.

זה נכון שאתה לא יכול לחבר, וזה בסדר, תמשיך ותראה איך שזה מסתדר. הם לאו דווקא צריכים להתחבר יחד, לא, אלא על ידי ההפצה שלך ישתנה אותו הקהל ואתה תרגיש שהוא מתקרב אליך.

קודם כל אתה תגלה שאותו הקהל לא נמצא מחוצה לך בכל העולם, אלא הוא נמצא בך, כי אין משהו מחוצה לך, אתה תתחיל לגלות שכל האנושות הזאת נמצאת בי. אם אני אחבר את הרצונות האלה אליי כרצונות שהם שייכים לי, וכך אני אתייחס למציאות, פתאום אני אראה אותם כקרובים. אני לא אראה אותם לפניי, לבן, שחור, צהוב, אדום, אני לא אראה בני אדם מכל המקומות שבעולם, אני אראה שהכול באמת נמצא בתוך הרצון שלי והם מרכיבים של סך כל הרצון שלי.

אני צריך לחבר אותם, כמו ארבע הדרגות 1, 2, 3, 4 שיש ברצון שלי, כך אני צריך לחבר את כל האנושות הזאת, בכל הצבעים האלה, בכל הלאומים האלו, לחבר אותם יחד לכלי אחד, לעשר ספירות. ואתם תראו, אתם לא תסתכלו על המון אנשים שנמצאים שם ברוסיה, באמריקה, באיזה מקום, אתם תרגישו שהם נמצאים בפנים, כי כל העולם זה כלי שלי. זה יבוא.

שאלה: האם אפשר לומר שהחיסרון הנכון שלי להתפלל עליו הוא צער השכינה, שאני כואב שאין חיבור בעולם שהוא שלי, בי?

כן. אבל שוב, כדי שאתה תוכל לתקן את זה, כמו שבעל הסולם אומר לנו ב"מבוא לספר הזוהר", מה שנראה עולם כל כך רחב לפנינו זה כדי להראות לנו מה יש בתוכנו שעוד לא גילינו, ויש דומם, צומח, חי, מדבר שבי, ארבע דרגות של הרצון לקבל שאני רואה אותן כך לפניי, ובמידה שאני יכול להזדהות איתן, אני מתחיל לזהות אותן בפנים ואני מתחיל לעבוד איתן.

לעכשיו, לפני הכנס, זה אולי לא כל כך חשוב, אנחנו עוד נעבוד על זה. אל תדאגו, שום דבר לא יברח מאיתנו, הבורא מסדר לנו את הדברים האלה בצורה נכונה, במקום.

שאלה: יש לי שאלה לגבי הפצה. נגיד אדם שמתעניין הרבה זמן בחכמת הקבלה ויכול להיות שהוא מסכים איתך אפילו ורוצה להשתתף בעשירייה בעבודה קבוצתית, אבל מציבים בפניו תנאי, בגלל שאנחנו עברנו קורסים, אם אתה רוצה ללמוד איתנו גם אתה צריך לעבור קורסים. האדם הזה מסכים לעבור את אותם קורסים, אבל העלות של הקורסים היא 320 דולר ולאדם ממוצע במרחב דוברי הרוסית זה המון כסף. הוא חי ממשכורת למשכורת, אין לו כסף לשלם על זה. זה לא רק מכשול, זה בכלל מעורר אצלו ספקות לגבי הכנות ולגבי הגישה. גם יחד עם זה ההפצה מכוונת לאלה שבכלל אין להם כבר הכנסה כמו שאתה אומר שעוד מעט לא יהיה מים ולא אוכל, וכל מה שיציל את כולם ואותנו זאת הפצה. זאת אומרת, שאדם יכול ללכת בדרך אבל אומרים לו "תשלם או להתראות"?

אני לגמרי מסכים איתך. תכתבו על זה להנהלה שלנו.

בכלל כל העבודה שלי היא בזה שאני מעביר שיעור בוקר, ערב, מדבר במשך היום עם כל מיני אנשים, אבל אני מדבר, ולאדמיניסטרציה אני לא שייך בכלל. אני לא יודע איזה קורסים יש, כמה הם עולים ובכלל מה שקורה.

כמו עם הכנס, אני לא יודע שום דבר, אני רק יודע שיש לי את השיעורים האלה, אני צריך לבוא לכנס, זאת אומרת לשבת כאן ולהעביר שיעורים, שאלות, תשובות, סדנאות, רק את התהליך הלימודי בלבד. ומה ששייך לתפקוד של כל הדברים האלה אני לא יודע. אני לא יודע איך משלמים על החשמל, על המצלמות, מי מסדר את הדברים האלה, אני ממש לא שייך לזה, לא שייך.

לכן אני מבין אתכם, אבל תסתדרו לבד, תיפנו להנהלה ותסדרו. אני מקבל יום יום כל מיני שאלות, מכתבים עם כל מיני בעיות, אבל אני לא שייך לזה, לא שייך. אני בדרך כלל אפילו לא עונה עליהם כי אנשים לא מבינים שאני כל הזמן אומר שאני שייך רק לשיעור. לגבי אותם השיעורים שאתם שומעים אתם יכולים לשאול אותי, לא יותר מזה. אתם מבינים? ככה זה. מי מכם שלמד נגיד באוניברסיטה הוא לא שואל את הפרופסור באוניברסיטה על המטבח ועל כל מיני דברים שישנם באוניברסיטה, הוא יודע שהפרופסור הזה שייך רק למקצוע שלו ורק על זה אפשר לשאול.

אני לא מנהל "בני ברוך", ולכן אל תגידו לי על זה. אני מבין ואני מרגיש כמה שזה ממש לא בסדר, מצד אחד, מצד שני כנראה שכדי להחזיק את המערכת חייבים בכל זאת לקבל כסף. אין לנו כאלה מיליונרים שיכולים לכסות את זה, שאז אפשר לפטור את האחרים מהתשלום, אין כאלו.

אנחנו נמצאים בסוג כזה של חכמה, חכמת הקבלה שהיא לא מושכת אנשים חזקים, בעלי עמדה, עשירים, לא, הם אטומים לזה. ולכן, מה הם צריכים? לבוא לכאן להשתתף ולהתייגע ולתת כוחות ומאמצים ולהתחבר עם האחרים, ולהיות איתם ממש כאחים, כקרובים. מי מהם רוצה? לכן צריכים בינתיים להמשיך כמה שאפשר. אבל תכתבו להנהלה, אני גם חושב שההנהלה שומעת, מה אנחנו עושים עם אנשים שרוצים ללמוד אבל ממש לא מסוגלים, אולי לפתוח בשבילם איזו קופת עזרה שהאחרים יכולים להשלים אותם.

תלמיד: יש קורסים חינמיים.

אני לא יודע, אל תכניס אותי פנימה לכל הדברים האלה, למה שיש שם בפנים, בכול אתם צריכים להסתדר. אני מוכן לשמוע רק את השאלות שאתם שואלים כאן בזמן השיעור וזהו, לכל היתר אני לא שייך. השאלות הן בקשר לחומר הלימוד. אם אתם לא מרוצים ממשהו, תכתבו להנהלה, ואם אתם לא מרוצים ממני, גם תכתבו להנהלה.

שאלה: אם הכול בתוכי, איך אני צריך להתייחס למה שאני רואה בעשירייה ולעביות של העולם, איך לבנות את התפילה?

לפי ההרגשה. תפילה יכולה להיות רק לפי הרגשה. כשאתה מתחיל להרגיש, ותלוי באיזו רמה אתה נמצא, שאתה מצטער עם הציבור ואתה רוצה לעזור להם. יכול להיות שאתה כבר מצטער עם הציבור בצורה כזאת שאתה מרגיש שהם שייכים לך, שהם נמצאים בך ורק נדמה לך שהם נמצאים מבחוץ, אז אתה מתפלל כבר בצורה אחרת, ואז יכול להיות שהתפילה שלך עכשיו נעשית אגואיסטית. קודם כשחשבתי שהציבור זה ציבור ואני זה אני, וניסיתי להתפלל עבור הציבור, אז זו הייתה כפעולת ההשפעה. עכשיו אני מרגיש שהציבור הוא ממש חלק ממני ואני מתפלל עבורו, אז אני כאילו מתפלל עבורי, עבור עצמי, מה לעשות? תחשבו על זה, זה טוב שתהיו קצת במעברים כאלה.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו מגלים את אור החסדים רק דרך התכללות עם האחרים?

כי אור החסדים הוא אור שמקשר, כוח שמקשר את האנשים, שמקרב אותם.

שאלה: אמרת שכאשר אתה כולל בעצמך את כל האנושות והם בך כביכול, אז התפילה שלך היא אגואיסטית, האם תוכל להסביר את המצב הזה?

אני אמרתי כך, אין יותר מעשירייה, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". תמיד זה רק עשר, הבורא ברא כלי אחד שהוא עשר. כך אנחנו רואים את זה בעולם אין סוף, ד' בחינות דאור ישר, אחרי ד' בחינות, ד' הבחינות האלה הופכות להיות לעשר ספירות וזהו, אין יותר.

כדי לברר את מה שיש באותן עשר ספירות שבאינסוף, יש משם ירידה והתפרטות לעולמות, לפרצופים, לספירות, עד לעולם הזה, כדי שאנחנו נברר את הדברים האלה ונעלה נעלה אותם עוד ועוד בתפיסה שלנו, בהשגה שלנו, בהכרה, בחזרה לרמת אין סוף. זה רק כלפינו. זה כמו שאני מסתכל בתוך המיקרוסקופ נניח ואני רואה את מה שיש בפנים. כך אנחנו משיגים את המציאות.

אין יותר מעשר. לכן אנחנו צריכים להבין שעשירייה, שבה אני עכשיו בונה את עצמי להיות בתוכה, ורק בצורה גסה כזאת אני רואה את המציאות, אחר כך, לעשירייה הזאת אצטרך לשייך את כול בני ברוך, ואחר כך את כול האנושות, ואחר כך את כול העולם, דומם, צומח, חי ומדבר, את כל העולמות, הכול ייכנס לתוך עשירייה אחת ואין יותר מזה. אני, הבורא והעשירייה הזאת, "ישראל אורייתא קוב"ה"¹, הכול יתחבר יחד למושג אחד.

בעל הסולם מסביר לנו בהסתכלות פנימית בחלק א', ב"תלמוד עשר הספירות", הרמב"ם מסביר מה זה מושג "אחד, יחיד ומיוחד", שפשוט זו גישה שונה לתפיסתנו ולא יותר. אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא פשוט.

שאלה: אם נצטער עם האנושות על הבעיות שלה, זה יאפשר לנו להיתקן ביחד וליישם את "ואהבת לרעך כמוך"?

כן, ודאי.

שאלה: מה התפקיד של הבירורים בתהליך גדילת הכלי, ואיך תהליך הבירורים משפיע על כל הבריאה?

אתה בטח למדת בבית ספר, אז זה הבירורים. לימדו אותך ממה מורכבת החברה, האנושות, העולם, איך לגשת, לראות כל מיני דברים, לחבר ביניהם, לפרק אותם וכן הלאה. זה הלימוד, גם אנחנו כך. בסך הכול אנחנו לומדים את מבנה המציאות. את כל המציאות שאנחנו רואים ואת זו שאנחנו לא רואים, אנחנו לומדים בחכמת הקבלה. והעיקר מה שאנחנו לומדים, איך אנחנו מרחיבים את כלי הקליטה שלנו, להרגיש יותר את המציאות, להכיר אותה, כי אנחנו צריכים לראות אותה בצורה יותר כללית ואינטגרלית. זה אפשרי רק אם אנחנו עוברים מראייה אינדיווידואלית לראיה קולקטיבית נניח. אם אני רואה את כול העולם מעצמי, זו תמונה אחת, או שאני יכול לראות את כל העולם דרך עשירייה כאחד, זה דבר אחר.

זאת אומרת, אם יש לפניי איזו משקפת ואני מסתכל דרכה והמשקפת הזאת כוללת בתוכה עשירייה, אז אני מסתכל דרך העשירייה על העולם, זה משהו אחר. אני רואה אז שכל מיני דברים בעולם נעשים מחוברים באיזו מידה. נניח שיש בעולם עשרה צבעים, צלילים, כל מיני דברים כאלו, ופתאום אני רואה שהם כולם מחוברים יחד ונותנים לי תמונה יותר ברורה, מאיפה, למה, בשביל מה. אחר כך אני מוסיף לעשירייה שלי עוד עשיריות, עוד עיגולים ועל ידי זה אני רואה יותר ויותר מה קורה. כך אנחנו לומדים. זאת אומרת חכמת הקבלה היא חכמה על תפיסת המציאות, עד שאנחנו מגלים את כול המציאות ואת הכוח העליון שמנהל אותה שהוא נקרא "בורא".

(סוף השיעור)

---

1. אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩