שיעור בוקר 03.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1150, מאמר "מהו 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה' בעבודה"

נשתדל להיות יחד כדי להרגיש את המאמר כלפי התיקון, שכל התיקון הוא בחיבור בינינו ובדבקות בבורא.

מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה

"חז"ל (תענית דף ל', ע"ב) אמרו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". הנה בפשטות קשה להבין, בטח שהיה הרבה צדיקים, שהיו מתאבלים על ירושלים, והלא ירושלים עדיין לא נבנה, ואיך הם זכו לראות ירושלים בשמחתה. בטח על דרך הפשט יש על זה תירוצים. ויש לפרש זה על דרך עבודה.

ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם.

מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". היינו כלומר, במקום שהיא היתה צריכה להשפיע טוב ועונג להנבראים, שכולם יראו את מעלתה, רואים שהכל אצלה חרב ואין לה מה לתת. כמו שנאמר (בתפלת "נחם" של תשעה באב) וזה לשונו "ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה, והחרבה, והבזויה, והשוממה". היינו, שהכל חרב ונחרב, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". לכן בזמן שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, יש התנגדות גדולה מצד הגוף.

לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.

והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג. נמצא, שהפירוש יהיה, אותו אדם המצטער ומתאבל על ירושלים, מדוע היא שכינתא בעפרא, האדם הזה הוא הזוכה לראות בשמחתה. "כי אין אור בלי כלי" והיות שיש לו הכלי, היינו החסרון, מדוע ששכינתא היא בעפרא, ומצטער על זה, לכן הוא זוכה ורואה בנחמת ירושלים.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ישעיה א') "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין, מהו ההבדל בין שור לחמור בעבודה. וכמו כן מהו ההבדל בין ישראל לעמי, בעבודה. אאמו"ר זצ"ל אמר, ההבדל בין שור לחמור הוא, ש"שור" נקרא בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזהו "ידע שור קנהו". ו"חמור" הוא בחינת ליבא, היינו הרצון לקבל, שזהו "וחמור אבוס בעליו". ולפי זה יש כאן להבחין ב' בחינות:

א. אלו שעובדים בשביל שכר, היינו שמקיימים תו"מ הוא בכדי לקבל שכר. נמצא, עיקר שאלתם היא, כמה שכר אני אקבל, ומה יהיה השכר, אם הוא כדאיות לתת עבור השכר הזה את היגיעה בתו"מ.

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם כמו שכתוב בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט". זאת אומרת, שעובד רק מטעם גדלות ה'. היינו שיש לו זכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול. נמצא, באלו שעובדים בעל מנת להשפיע, הם כבר צריכים לדעת את מי הם עובדים, היינו אם הוא באמת מלך גדול וחשוב, שכדאי לעבוד בשבילו.

אולם בזמן שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שיש להם כח לעבודה, היא מטעם חשיבות הבורא, אז מתחילה העבודה להיות בבחינת "שכינתא בעפרא". כלומר, במקום שהרוחניות, היינו לעבוד לתועלת ה', היה צריך להיות כל פעם יותר חשוב, באות לאדם מחשבות כאלו, שמראות להיפך. והאדם, במקום שהוא היה צריך ללכת כל פעם קדימה, ולעבוד ביותר שמחה, היות שהוא משמש מלך גדול וחשוב, בא לו ציורים בלתי חשובים. היינו, שהוא לא מרגיש את גדלותו יתברך. וזה גורם לו ירידות כל פעם.

זאת אומרת, אפילו שהוא מתגבר על הירידות, מכל מקום לא תמיד הוא יכול להחזיק מעמד ולהילחם עם המחשבות האלו. ומה המחשבות מראים לו, בחינת "שכינתא בעפרא". זה שהוא רוצה לעבוד בשמחה, בזה שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שזה צריך להביא לו שמחה, הוא מרגיש ממש להיפך, היינו בחינת דחיה. כלומר, כאילו דוחים אותו מעבודה.

וזה נקרא "שכינתא בעפרא". זה שהוא מרגיש עתה, כאילו דוחים אותו החוצה. כלומר, שהוא מרגיש, בעת שהוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו אז "השאלות של פרעה", ששאל "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזה נקרא שהמלכות, היינו השכינה, היא בגלות אצל פרעה מלך מצרים, שהם מראים את שפלות של המלכות שמים.

ואז אין להאדם רק לבקש שיבנה את המלכות, היינו שהמלכות לא תשאר בהצורה של שפלות. שמהשפלות הזו אין האדם יכול לקבל שמחה, בזמן שהוא רואה, שאין לה שום חשיבות. וזה נקרא, שהאדם צריך להתפלל על "חורבן בית המקדש". כלומר, מדוע כל העולם לא יכולים לראות את קבלת מלכות שמים לדבר טוב. היינו, לעבוד לתועלת ה', שתהיה בכבוד. היינו, שתהיה עבודה מכובדת.

ולכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם, כמו שנאמר בתפלת ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.

וזהו כנ"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כלומר זה שהוא מרגיש את גלות השכינה, ומתאבל, הוא זוכה ורואה בשמחתה. היות שמבחינת הכלים רק לו יש הכלים המוכשרים לגאולה. כי ענין כלים פירושו חסרון למילוי.

לכן כשהוא מתאבל, בזה שהוא מרגיש, איך שהשכינה הוא בגלות, שלא רואים את גדלותה, אלא מי שרוצה לקבל עליו מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", בא לו מחשבות וציורים, שהמחשבות האלו דוחים אותו לחוץ מקדושה, ורק על ידי התגברות וכפיה למעלה מהדעת, הוא יכול להחזיק מעמד, וכל פעם כשהוא רוצה להאמין, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, באות לו מחשבות, שמדברות לשון הרע על ה', וכואב לו, מדוע הוא מוכרח לשמוע לשון הרע, והוא מאמין שזהו רק מטעם, שהאומות העולם שולטים על הקדושה, היינו שיש הסתרה, שמי שרוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, אז הסטרא אחרא מסתירה את החשיבות של הקדושה. נמצא, שדוקא האדם המתאבל, הוא זקוק לרחמי שמים, שתהיה יכולת בידו להתגבר על הרע שבו, והוא מתאבל ובוכה שה' יעזור לו.

אבל בטח הוא צריך להתפלל עבור כל הכלל. אחרת נקרא זה, שהוא מתפלל רק לתועלת עצמו. כלומר, שרק הוא יצא מהגלות. ואם באמת האדם מבקש לתועלת ה', שיהיה כבוד שמים מגולה בעולם, איך הוא מבקש רק עבור עצמו. לכן האדם צריך לבקש, שיתגלה כבוד שמים על כל העולם. וזה כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".

ובבחינת עבודה יש להבין, אם האדם מבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, נראה זה, כאילו מה שהוא מבקש רחמים, אין זה מטעם, שיש לו ענין לעורר רחמים על חבירו, אלא זהו כמו רמאות. היות שחז"ל אמרו, שהוא נענה תחילה, לכן הוא מבקש רחמים על חבירו. ועוד יותר מזה יש להבין, מדוע הוא נענה תחילה. האם משמים לא יכולים לתת להם, שיקבלו את עניית התפלה שניהם ביחד, אלא מוכרח להיות כאילו זה אחר זה, ולא שניהם ביחד. ויש להבין, מה יש בזה שהוא נענה תחילה.

אלא כנ"ל, זה שהאדם מבקש רחמים על חבירו בענין עבודה, יש לפרש, כשהאדם מתחיל ללכת על דרך, שיגיע על ידי הקיום בתו"מ לדביקות ה', הנקרא "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". אז הזמן שהגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, ומביא לו מחשבות, איך שהעבודה זו אינה בשבילו. מטעם, שהיות שטבע הגוף הוא לתועלת עצמו, והוא רוצה לעבוד עתה לתועלת ה', לכן הגוף, הנקרא "רצון לקבל", מראה לו תמיד שאינו כדאי לעבוד לתועלת ה'. והיות בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום תנועה, שכך הוא הטבע של הבריאה, וזה נובע מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו סיבת הבריאה, לכן אם אין להאדם תענוג מהעבודה, הוא לא יכול לעבוד.

לכן כל מה שהאדם עושה, הוא רק בכדי להנות, היינו שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה שהוא נותן. לכן בשלא לשמה, היינו כשהאדם מאמין בשכר ועונש, יש חומרי דלק להאדם בזמן עבודה, היות שהוא מסתכל על השכר, מה שהוא יקבל אחר כך. מה שאין כן כשהאדם עובד בכדי להשפיע, היינו שלא רוצה לקבל שום תמורה עבור היגיעה, איך הוא יכול לעבוד בלי הנאה.

ועל זה אומר הזה"ק, שצריכים לעבוד מסיבת שהבורא הוא רב ושליט, שפירושו, מטעם גדלות ה'. היות שאנו רואים מה שנמצא בהטבע, שיש הנאה להקטן בזמן שהוא משמש להגדול. כי מדרך העולם הוא, שיש באדם כח לשמש אדם חשוב. ובפרט לשמש מלך גדול יש להאדם תענוג גדול. ועל זה אין האדם צריך לעבודה, אלא זה נמצא בטבע הבריאה. אלא על מה יש להאדם לעבוד, שיהיה הידיעה והרגשה שהוא אדם חשוב, אז כבר האדם מסוגל לשמש אותו.

לכן, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד מטעם גדלות ה', אז באות לו מחשבות רעות, שלא נותנים לו להרגיש את גדלות ה', אלא ממש מראים לו להיפך. ובאמת הסתרה זו שולטת על הכלל כולו. אלא, אצל אלו אנשים, שלא עובדים מטעם גדלות ה', אין להגוף צורך להסתיר ממנו את גדלות ה'. וזהו מטעם, שכל עוד שלא נותנים הסיבה להעבודה "מטעם גדלות ה'", הגוף לא עובד בחינם, היות שהוא מסתכל על השכר, ולא על הנותן השכר.

נמצא לפי זה, דוקא אצל אנשים שרוצים לעבוד רק מטעם גדלות ה', אז יש התנגדות, ומכסים, ומסתירים אומות העולם על בחינת ישראל שבאדם. וממילא אצל מי נמצא עיקר לשון הרע על גדלות ה', דוקא באלו אנשים שהם רוצים להגיע לדביקות ה'. ואלו אנשים, שמרגישים את בחינה זו, הנקראת "שכינתא בעפרא", להם יש צורך לבקש מה', שיוציא אותה מהגלות, שהיא נמצאת בין העמים. היינו, שהעמים שולטים עליה, שמסתירים את גדלותה וחשיבותה של השכינה הקדושה.

לכן אלו אנשים שמרגישים ששכינתא בעפרא, צריכים להתפלל על כבוד שמים, שיתגלה לכל העולם. אלא שלא כל העולם צריכים לזה, היינו לאקמא שכינתא מעפרא. לכן הוא "נענה תחילה", מטעם שהוא צריך לאותו דבר. אולם אח"כ מביא זה גם הגילוי לכל הדור. אולם כל זמן שאין להם הכלים המוכשרים לזה, לא יכול להיות אצלם כל כך בגלוי. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".

לכן רק האדם הזה, שהוא מרגיש את ההסתרה על הרוחניות, היינו על הרצון להשפיע מטעם גדלות ה', לכן מוטל עליו לבקש רחמים על הדור כולו, כנ"ל. והיות שהוא צריך לאותו דבר, לכן הוא נענה תחילה. לכן עליו נאמר "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". והטעם הוא כנ"ל, מפני שהוא צריך לאותו דבר, ולא הכלל. לכן המבקש רחמים על חבירו, לא יכולים לקבל שניהם בבת אחת את העניית התפלה, מטעם שרק הוא צריך לאותו דבר, היינו להישועה הזו, שהוא להרגיש את גדלותה של הקדושה, הנקראת "לאקמא שכינתא מעפרא".

מה שאין כן אלו העובדים, שבבחינה הא' הנ"ל, היינו שעובדים בשביל שכר, לכן הם מסתכלים על השכר. ויש כלל, מי שנותן הוא חשוב. נמצא, שזה שמאמינים שהם יקבלו שכר, שה' ישלם שכרם, כבר הוא חשוב אצלם. מה שאין כן אלו, שלא עובדים בשביל שכר, אז הם צריכים להרגיש עתה את גדלותו יתברך. ועל זה בא ההסתר, מה שמונח על הקדושה, שלא רואים את גדלותה. ועל זה ניתן לנו לבקש מה', שהוא יסיר את ההסתר, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממנו".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ישראל לא ידע", ומהו "עמי לא התבונן". כי הנה "ישראל" הוא אלו אנשים שעובדים על הכוונה להגיע לדביקות ה', שיזכו להגיע לדרגת ישר-אל ולא לתועלת עצמו. והם שייכים לבחינת כוונה, הנקראת "ידיעה", שהם צריכים להגיע לידי ידיעה ברורה, שצריכים להגיע להשיג את גדלות ה'. וידיעה זו באה דוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת. כי על הדעת יש שליטת אומות העולם, שמסתירים את גדלותה של הקדושה, ומשפילים את מלכות שמים עד העפר.

ודוקא על ידי התגברות באמונה למעלה מהדעת, והאדם עושה מעשיו בכפיה, בזמן שבאות לו מחשבות רעות של הס"א, שמדברים לשון הרע ואומרים, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', שסיבת רצון עבודה זו, תהיה רק מטעם גדלות ה', אז אין להאדם לעשות שום דבר, רק להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שדוקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר עבודה הוא, מה שהאדם נותן משהו להבורא, וזהו דוקא בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת.

פירוש, שהדעת אומר לו, שלא כדאי לך לעשות מעשים בעל מנת להשפיע, והאדם מתגבר, ועושה למעלה מהדעת. זה נבחן שהאדם נותן משהו להבורא. מה שאין כן בזמן שהבורא נותן לו התעוררות מלמעלה, אז אין להאדם לעשות שום מעשה, שתהא אפשר לומר, שהוא נותן משהו להבורא. משום שהאדם מתבטל אז כלפי הבורא "כנר בפני אבוקה", בלי שום בחירה. אם כן במצב הזה, אין האדם נותן שום דבר, מטעם שאין לו בחירה. אלא דוקא בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת, היות שהדעת אומר אחרת, אז שייך לומר, שנותן משהו להבורא. ואמר, שצריכים להאמין, שעבודה זו חשובה לפני הקב"ה יותר משאר עבודות.

ואמר הנביא "ידע שור קנהו", שזה שייך לבחינת ישראל, שהם בחינת ראשי העם. כי ישראל מראה לי-ראש. להם שייך ידיעה, כנ"ל. לכן אמר "ישראל לא ידע". הם לא עסקו לתת עבודה בכדי להגיע לידיעת ה', כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא אלקים".

ואמר הנביא, שהם לא עסקו בזה. וגם הנביא דיבר להכלל, היינו עמך, שעבודתם הוא רק בכדי לקבל שכר, שבגלל זה הם עוסקים בתו"מ, שהם לא התבוננו בענין "חמור אבוס בעליו". שענין "חמור", דיברנו לעיל, שהיא בחינת רצון לקבל, הנקרא "רק אהבה עצמית". אז הנביא אמר להם, החמור, היינו זה שמסתכל על "אבוס בעליו", היינו על השכר, לא התבונן שהבורא נותן להם את השכר, היינו שעל ידי התבוננות הם יקבלו אהבת ה', כדרך שיש אהבה למי שהוא נותן מתנות לאנשים. והם לא שמו לב להנותן, רק חשבו שיהיה להם שכר.

נמצא, שהמעשים, מה שהם עשו בגלל שכר, היו בלי אהבה ויראה. כלומר, שלא חשבו כלל על "אבוס בעליו", היינו לחשוב על בעל הבית, שהבורא הוא הנותן. והם חתכו הן המצות מן הנותן את התורה ומצות, שלא חשבו בעת העבודה על נותן עבודה. וגם מתי שחשבו על השכר, גם כן לא חשבו, מי הוא הנותן את השכר.

זאת אומרת, שהנביא עומד ומזהיר, הן לבחינת ישראל, שעובדין על הכוונה, לא עושים תשומת לב כמו שצריכים, להגיע לדבקות בהבורא. והן לאלו שעובדים רק בבחינת המעשה, והכוונה שלהם היא רק בכדי לקבל שכר, לא שמים לב לחשוב מי הוא הנותן את השכר. לכן "עמי לא התבונן". וממילא חסר להם אהבת ה'.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לתת חשבון לעצמו טרם שהוא הולך להתפלל, על מה להתפלל. לכן אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאדם להתפלל דבר אחד, וזה כולל הרבה דברים. והיא, שהוא מבקש מה', שיתן לו רצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בכדי שיהיה לו רצון להשפיע, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה בה', ושיאמין בגדלות ה'. אולם תפלתו, מה שהוא רוצה שה' יתן לו את הרצון להשפיע, שפירושו הוא, שהאדם אומר להבורא, אני רוצה, בזמן שאני עוסק בתו"מ, שתהיה הכוונה, שיאמין, שיש הנאה להבורא מהמעשים שלי.

כלומר, אף על פי שהאדם לא מרגיש שום טעם והרגשה בעת היגיעה שלו, שיהיה כח בידו לומר להגוף שלו, בזמן שהגוף טוען, הלא אתה רואה, שאין לך שום טעם בלימוד התורה, וכמו כן בתפלה, אז האדם רוצה, שיהיה לו הכח לומר להגוף, היות שאני עובד רק שה' יהנה, מה חשוב אם אני מרגיש טעם בזה או לא. אם אני הייתי עובד לתועלת עצמי, אתה צודק במה שאתה אומר לי, שאין אתה מרגיש שום טעם, מדוע אתה עובד, כדוגמת מאכל שאין האדם נהנה ממנו, אינו אוכל. אבל אני עובד לתועלת ה'. אם כן מה חשוב איזה טעם אני טועם. את זה הוא מבקש מה'. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי"."

שאלה: מה זה לבקש רחמים על חבר? מה זה רחמים? והאם נתן לקבוע זאת מבחינה מעשית?

האדם עבור עצמו לא יכול לבקש, אלא הבקשה הנכונה היא שהוא פונה לבורא ונשאר בהשתוות, בהתחברות יתר, היא שהוא מבקש על הזולת. הזולת, בכוונה על ידי השבירה, נראה לנו כזולת, כדי שאנחנו נבנה את תכונת ההשפעה. לפי הציור אפשר כך לתאר שאני יכול לאחוז בבורא אך ורק בעשרים ידיים. עשרה חברים, זה עשרים ידיים, אם אני מעורר אותם, אנחנו יכולים לאחוז בבורא. זה כמו שתינוק תופס את אימא ונדבק אליה, מחזיק אותה, כך אנחנו יכולים לעשות. במידה שאנחנו מתחברים בינינו, במידה הזאת, אנחנו יכולים להיות מחוברים לבורא.

מכאן יוצאת לנו צורת העבודה שלנו. וודאי שהאדם יכול להתפלל ולבקש ולדבר עם הבורא איך שנדמה לו, אבל אם אנחנו מדברים על העבודה האמתית, זה לא כך, לפי מה שהוא מתאר באגו שלו, זה יכול להיות אך ורק דרך הכלי הזה של עשרים ידיים, ואז אנחנו יכולים להיות דבוקים בבורא, ולאחוז בו.

שאלה: רב"ש אומר בתחילת המאמר "מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". מה זה שכל ההשפעות שבאות מלמעלה לנבראים הן בחינת מלכות?

הן בחינת מלכות, מלכות דאצילות, מלכות שמיים, שליטת השמיים. יש שם "מלכות", "ציון", "ירושלים", "ארץ ישר-אל", כל מיני הבחנות בתוך מלכות, ועל ידי ההבחנות השונות האלה, היא משפיעה עלינו בהתאם למצב שלנו שבו אנחנו נמצאים.

תלמיד: חשבתי שאם אנחנו אומרים "מלכות דאצילות", זאת אומרת, ההשתוקקות שאנחנו מעלים מהמלכות, מהחיסון, לאצילות.

בזה שאתה מעלה השתוקקות, אתה מעלה מ"ן למלכות דאצילות.

תלמיד: אני לא מבין את המילים, "כל ההשפעות באות מלמעלה לנבראים"?

הן באות ממלכות לבי"ע. כל מה שיש למטה מפרסא דאצילות, שמבדילה בין אצילות לעולמות בי"ע, גם זה שייך למלכות, כך כתוב, אנחנו לומדים את זה. אבל זה שייך למלכות במובן שהמלכות משפיעה לחלקים האלה, לעולמות בי"ע, לכל מי שנמצא למטה. וכשאנחנו מיתקנים אז מה שאנחנו עושים, אנחנו מעלים את כל הרצונות האלו שנמצאים למטה מפרסא, בעולמות בי"ע, אנחנו מעלים אותם למעלה, למלכות, למעלה מפרסא, ואז הם נכללים בעולם האצילות, מביאים לעולם האצילות תוספת עביות, ואז בכך אנחנו מפעילים את האור באצילות. כך זה עובד. אז כולנו נמצאים תחת המלכות. אם אנחנו מבינים שאנחנו נשלטים על ידי המלכות, וכל העבודה שלנו היא כלפי המלכות, זה נקרא "שאנחנו נמצאים במלכות שמיים", שהיא למעלה מאתנו.

תלמיד: אולי בגלל זה בהמשך הוא גם אומר "שדווקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא, כי עיקר עבודה הוא, מה שהאדם נותן משהו להבורא, וזהו דווקא בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת." זאת אומרת, שהוא מרגיש את המלכות, את החשיכה, שם יש את ההזדמנות לעבוד.

נניח.

תלמיד: אני מבין נכון?

אני לא יודע איך לתאר מה זה נקרא "למעלה מהדעת", ולא ראיתי שכתוב משהו ברור באיזה מקום על זה. זו עניין של הרגשה שהאדם מתנתק, אפילו במקצת, מהרצון לקבל שלו על ידי המאור המחזיר למוטב. אז, במידה שמתנתק, הוא מתחיל להרגיש מה זה "לשמה", ללא פנייה לעצמו, ולא אחרת.

שאלה: מה זה אומר "לבנות את ירושלים"?

לבנות את ירושלים זה נקרא "לבנות יראה" שאם לא העזרה מלמעלה, אני לא אוכל להגיע להשפעה דרך הנבראים לבורא. זה נקרא "ירושלים". יראה שלמה.

שאלה: הוא כתב במאמר בשני מקומות שצריך ללכת למעלה מהדעת בכפייה. איך זה יכול להיות?

בכפייה זאת אומרת בינתיים, זה לא למעלה מהדעת, אלא בכפייה, כאילו שזה למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאני כופה על עצמי לדאוג לחברה, לדאוג לחברים, לדחוף אותם לדבקות, לעזור להם בכול מה שרק אפשר, לעשות פעולות כאלו שהן כביכול תרגילים בפסיכולוגיה, אבל תרגילים כאלו שאם הייתי ב"לשמה", הייתי כך עושה. אז נתאר לעצמנו, מה היינו עושים אם היינו ב"לשמה", באיזו צורה היינו מתייחסים זה אל זה, ולהזדמנות שהבורא נותן לנו, ובמשך היום איך אנחנו דואגים דרך החיבור בינינו לפנות לבורא, וכן הלאה. זה כל העניין של היגיעה. מהי יגיעה? אני עושה פעולות שאני כאילו נמצא במצב המתוקן. זה נקרא "יגיעה". אם הייתי במצב המתוקן, הייתי עושה את זה ברצון, מדחף פנימי, ללא שום יגיעה. זה כמו שכתוב "קודם מאונס ואחר כך מרצון". אז אני מחייב את עצמי לעשות כל מיני פעולות. למה אני עושה את זה? כי על ידי הפעולות האלה שנקראות "יגיעה", שנקראות "אונס", שנקראות "מאמצים", ואצלנו זה נקרא "משחק", על ידי הפעולות האלה אני מעורר את המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, אותו האור, אם הייתי עושה ברצון המתוקן, אבל הרצון עדיין לא מתוקן, אני עושה מאמץ כאילו הוא מתוקן, כנגדו אני מקבל הארה עליי מאותו המצב המתוקן שנקרא "לשמה", ואז זה מתקן אותי. זה נקרא "סגולה של תורה".

תלמיד: הוא גם כתב פה במאמר שאדם גדול אפשר לשרת כדרך הטבע.

מטעם הגדלות שאתה מרגיש [כלפיו].

תלמיד: ואז הוא כותב שצריך לעבוד רק על הגדלות. אז לא ברור איפה יש פה למעלה מהדעת, איפה יש פה משהו שמחייב אותך להתעלות. אם אתה עובד על הגדלות, יש לך את הגדלות שלו, אז זה כבר בתוך הדעת.

כן ולא, אתה תקבל הכבדת הלב. את זה אני יודע על עצמי טוב. כי באדם הגדול יש לך בעיה של זלזול, אפילו במקצת. אבל בחברים אנחנו רואים, תשרת את החברים כאנשים גדולים ממש, שכל אחד הוא כזה, שאין יותר גדול ממנו, בבקשה. תעשה כתרגיל.

תלמיד: אבל זה לא מחזיק מעמד, היכולת להתמיד בזה קטנה.

תעשה שוב ושוב, אבל על ידי זה אתה כן מעורר מאור חזק.

תלמיד: אז לעשות את כל הפעולות האלה, כמו שאמרנו, במשחק, בכפייה וכן הלאה, אלה פעולות שיש בהן משהו שמגביל את האדם לעשות את זה, או רק הוא בעצמו עוצר את עצמו?

למה מגביל? לא, אין שום הגבלה. על זה אין שום הגבלה. על "ואהבת לרעך כמוך", אפילו ב"כאילו", אפילו כמשחק, אפילו בשקר, אין שום הגבלות.

תלמיד: האם אתה צריך לקבל לזה כוח מהחברה, או שלזה אם אתה רוצה או לא, אתה יכול לעשות את הפעולות?

אם אתה מקבל כוח מהחברה ואפילו מהבורא, זה כבר לא נקרא "עבודה", כי אתה עושה את זה מטעם הכוח שיש לך. עבודה זה תמיד משהו שלמעלה מהרצון, בניגוד לרצון, איפה שיש התנגדות.

תלמיד: אז לא ברור על בסיס מה מתלבשת כאן תפילה, כי הרי תפילה מבוססת על רצון, על חיסרון שיש לך למשהו.

לא, תפילה לא מבוססת על רצון. אתה שואל על חיסרון או רצון?

תלמיד: חיסרון.

אם יש לך חיסרון אז יש תפילה. אחר כך יש תפילה לפני התפילה, כדי לייצב את החיסרון.

תלמיד: אבל החיסרון הוא לא זה שגורם לרצון?

כן.

תלמיד: אז מה השוני?

אנחנו לא מבינים זה את זה.

תלמיד: אם יש לי רצון לפעול, האם זה נקרא שאני פועל כבר מכוחות עצמי?

כן, כי יש לך כבר רצון.

תלמיד: וזה לא נקרא עבודה?

זה לא נקרא עבודה.

תלמיד: אז אני תמיד צריך לפעול מתוך מקום שאין לי רצון?

אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג לרצון חדש, המתחדש, בעל מנת להשפיע, ולמעלה מהדעת. "למעלה מהדעת" זאת אומרת, למעלה ממה שאני רוצה עכשיו. אני צריך כל הזמן להיות בעליה, כל הזמן במשהו יותר מזה.

תלמיד: מה זה "למעלה ממה שאני רוצה"?

למעלה ממה שהתיקון הנוכחי שלי מרשה לי.

תלמיד: אבל למה זה לא נקרא רצון כשאני רוצה משהו יותר, הרי אני רוצה את זה?

זה לא רצון. אם זה היה רצון, לא היתה לך סיבה לבקש. זה חיסרון.

תלמיד: אז איך אתה מכניס את עצמך למצב שתמיד תעבוד, תהיה בתוך עבודה?

בעיקר זה קנאה, יגיעות בכל מיני חיבורים. על ידי זה מעוררים מאור המחזיר למוטב, הוא מאיר לנו מרחוק, ועל ידי ההארה הזאת מרחוק אנחנו מתחילים לקבל חוסר שקט פנימי, למה אין לי את זה, למה אני כזה וכן הלאה. ואז מתוך זה מתחילה העבודה. הכול בא על ידי ההארה, האורות המקיפים.

שאלה: אמרת קודם שאוחזים בבורא רק עם עשרים ידיים?

כן, כמו ילד קטן או כמו קוף, כך הוא מתלבש על האמא ומחזיק בה. אז לאחוז בבורא אנחנו יכולים רק בעשרים ידיים.

תלמיד: מה זה נקרא "לאחוז בבורא"?

"לאחוז בבורא" זאת אומרת שאני לא חושב על עצמי, אלא שאני נמצא בשליטה שלו השלמה, ומתוך שליטתו בי אני מפעיל את עצמי.

תלמיד: ואיך זה קשור למה שהחבר שאל קודם עם החיסרון. עכשיו כשאנחנו מחזיקים כל הזמן, מחפשים חיסרון מעל הרצון, האם יחד עם זה החיסרון הוא להחזיק בבורא, לאחוז בו?

נניח שכן. אני רוצה לאחוז בבורא דרך הקבוצה, אחרת זה יהיה סתם אגואיסטי ולא מסודר לקראת התיקון. אני רוצה לאחוז בו דרך הקבוצה, בצורה כזאת שכל יתר העולם לא אכפת לי. כמו ילד קטן שאוחז באמא, לא חשוב לו מה שקורה ואיפה קורה ומה, הוא נדבק אליה וזהו, זה כל העולם שלו.

אם אנחנו בצורה כזאת דרך קבוצה מבקשים דבקות, רוצים להיות דבוקים, רק אז אנחנו מתחילים להבין איפה אנחנו נמצאים ומה היא בכלל המציאות. מהנקודה הזאת. והנקודה הזאת לא נעלמת כמו בעולם שלנו כשאנחנו גדלים, אלא אנחנו מעליה, על פניה, כל הזמן מוסיפים ומוסיפים היכרות בעולם, ומגלים שהבורא שאנחנו אוחזים בו, כמו תינוק באמא, הוא שולט בכל המציאות.

אז אני נשאר כמו קופיקו דבוק אליו דרך הקבוצה, כולנו יחד, ואני יותר ויותר מגלה עד כמה שמחוץ למה שחשבתי, שמה שנמצא מחוצה לי, זה הכול שליטת הבורא. והוא מעורר את כל הכוחות האלה שיפחידו אותי, כדי שעל ידי זה אני ארצה להידבק בו יותר. וכך אני מתחיל לקבל את כל הכוחות, את כל האירועים, שזה הכול כדי שאני אדבק בו יותר ויותר.

ואפילו שאני גדל כגדול ועומד בכל הקומה שלי, ואופן הדבקות שלי בבורא כבר השתנה, אבל אני בכל זאת דבוק בו. רק שאני כבר דבוק בו לא מתוך הפחדים, לא מתוך ההכרחיות, אלא מטעמים גבוהים יותר, ששם אני כבר נעשה עצמאי בהשגת הדבקות.

תלמיד: והסיבה לדבקות הזאת, האם זה אותו חיסרון שאנחנו בונים ביחד מעל הרצון?

הסיבה לדבקות כל הזמן אחרת. זה קובע את האופי של המדרגה, למה אני רוצה להיות דבוק. זה כל הזמן משתנה, אלה כל השינויים.

תלמיד: אז אפשר לומר שזה ההדדיות שלנו איתו, שאנחנו כל הזמן מחפשים איך הוא גורם לנו להידבק אליו יותר, זה סוג של הדדיות?

גם זה, זה לא הכול, אבל גם.

שאלה: מה זה "עניית התפילה"?

"עניית התפילה" זה כשאתה מקבל מאור והוא עוזר לך לבצע את מה שביקשת. "העלאת מ"ן" זה בקשה, זאת תפילה, ו"עניית התפילה" זה מ"ד.

תלמיד: למה אם אדם מצליח להתפלל זה כבר לא נקרא "עניית התפילה"?

הוא מעלה חיסרון?

תלמיד: כן.

אז למה זה ענייה? "עניית התפילה" נקרא שהוא מקבל מלמעלה, אנחנו המקבלים, אנחנו מקבלים מלמעלה. זה שאנחנו מעלים את החיסרון שלנו לבורא, ודאי שזו עבודה יפה וטובה והבורא נהנה מזה, אבל כלפיי זה לא נקרא "ענייה", האם בזה הוא שולח לי משהו בחזרה? הוא נתן לי הזדמנות, הוא נתן לי יוצרות, אני השתמשתי בכולן וסידרתי את המ"ן שלי.

תלמיד: אם אני רוצה להיות רק במצב של עבודה ולא לעשות חשבון על שכר, מי מקבל שכר, אפילו לא הזולת, אני רוצה להיות רק במצב עבודה.

אתה רוצה, אתה מבקש כוח, אז למה זה נקרא "ענייה"? זאת בקשה.

תלמיד: זה מה שאני אומר, אם אצליח להיות במצב שמבקש, שמתפלל, אז למה זה לא נקרא עניית התפילה?

אני מבין אותך, אתה רוצה להגיד שבשבילי זה כבר תענוג גדול, זה כבר מילוי בזה שאני מעלה את הבקשה שלי לבורא. אבל זה לא מספיק, אתה חייב לקבל ענייה. בלי זה שהבורא עונה לך, אתה אפילו לא מרגיש, לא יודע אם גרמת לחיסרון הנכון.

תלמיד: ולמה אני צריך להרגיש ולדעת את זה?

כדי לדעת אם אתה עובד או לא, אין לך קשר. בלי מ"ד, בלי משהו שיורד מלמטה אז אין לך קשר.

תלמיד: אז איך התפילה נשארת נקייה?

אם אני מבקש מהבורא זה לא נקי? אני מבקש ממנו כוח השפעה כדי לתקן עוד ועוד רצונות שבורים כדי להשפיע נחת רוח לו, זה לא נקי? אז מה כן נקי?

תלמיד: אבל אני מקבל כל מיני אינדיקציות, פרמטרים שאני עושה לו נחת רוח, שאני ככה, שאני ככה.

כדי לדעת שאתה באמת עושה. מה אני מתבייש בזה שאני רוצה לעשות לו נחת רוח?

תלמיד: איך זה לא מבטל את החיסרון, אם אני מצטער, מתאבל על חורבן הקשר, חורבן ירושלים, אז אני מקבל אני רואה את שמחתה, זוכה ורואה בשמחתה?

אז איך עניית התפילה לא מבטלת את התפילה?

אהה, איך האור לא מבטל את הכלי? כי הכלי עובד בעל מנת להשפיע. הכוונה על מנת להשפיע היא מבדילה בין החיסרון למילוי, שיש ביניהם צמצום ומסך ואור חוזר ולכן לא מתבטל. איך יכול להיות שאני עכשיו קבלתי עשרים קילו כיבוד, אכלתי אותו, נהניתי ממנו וגמרנו, אין דבר כזה, כי לא אותם כלים נהנים, זה העניין. ואם אתה עושה את זה בעל מנת להשפיע, אתה לא מתמלא בכלים הרגילים, אתה מתמלא בכלים דהשפעה ובהם אין גבול בלהשפיע.

שאלה: מה ההבדל בין לאחוז בבורא לבין לאחוז בבורא דרך הקבוצה?

ההבדל הוא פשוט, שלאחוז בבורא ללא קבוצה זו לא אחיזה.

תלמיד: קודם אמרת, שאני צריך להרגיש שאני נמצא בשליטה של הבורא ומתוך השליטה שלו אני פועל ואז להוסיף לזה עוד.

טוב זה בעבודה שלנו, אבל באמת אם אתה שואל, אז אי אפשר לאחוז בבורא ללא דרך הקבוצה, נקודה. זה שאני עכשיו מדמה לעצמי שאני פונה אליו ואני אוחז בו ואני מבקש וכולי, אני לא פונה אליו, לא פונה אליו, זה בינתיים, לכן העבודה שלנו היא נקראת "בלתי שלמה".

שאלה: מה ההבדל המהותי בין רצון לחיסרון, הרי כל החיים שלנו אנחנו חיים רק על חסרונות, אנחנו תמיד רוצים את זה ,ורוצים את זה. מה המילה הזאת "רצון"? כי אפילו תינוק שהוא נולד, אומרים שאין לו חסרונות, אבל הוא בוכה, עד שהוא מקבל את הטיפול הנכון הוא מפסיק לבכות.

רצון בחכמת הקבלה זה נקרא "רצון לקבל" טבעי כמו שיש לכל ברייה. דומם, צומח, חי מדבר, כל ההבדל ביניהם וכל המהות שבהם זה רצון למלאות את עצמם. הרצון הזה קיים בכל ברייה. ישנו חיסרון שכל ברייה כאילו יכולה לפתח מעצמה משהו נוסף, על פני הרצון שיש לה מנקודת הבריאה, ממחשבת הבריאה, יכולה לפתח עוד חיסרון.

אנחנו בדרך כלל אומרים שאפשר לפתח חיסרון על ידי קנאה, תאווה, כבוד, על ידי השפעת הסביבה על האדם. כשאני מגיע לקבוצה, יותר נכון כשמביאים אותי לקבוצה והבורא אומר "קח לך" אז אני יכול לקבל מהקבוצה חסרונות מיוחדים, כבר חסרונות. רצון כללי יש לי, אבל מה בדיוק, אין לי, ואז התוספת היא נקראת "חיסרון".

"חיסרון" נקרא בעצם משהו שאיתו אני מגיע לבורא, שאני בנוסף שהוא יגדיר לי, ברא בי רצון ליהנות אני בנוסף לזה מייצב בי חיסרון מיוחד. ודאי שהוא מתיישב על הרצון לקבל שלי, אבל זה חיסרון מיוחד, יש לו צורה מיוחדת, כוונה מיוחדת, שאני ייצבתי על ידי הסביבה.

סביבה זה ספרים, קבוצה, גם כל האנושות, כל מה שמתוסף, כמו שהוא מסביר לנו על הגרעין שנמצא בתוך אדמה, ואיך שפועלים עליו הלחות, המלחים וכולי. אז הגרעין זה גרעין, אבל אנחנו על ידי היגיעה שלנו בברור בסביבה, אז אנחנו מייצבים בנו חיסרון מסוים, ועד שהוא מגיע באמת לחיסרון שאנחנו מעלים אותו לבורא. וגם אותו אני צריך להעביר דרך הקבוצה.

תלמיד: זאת אומרת החיסרון זה דבר ניטרלי שאנחנו צריכים לתת לו כיוון.

הוא לא ניטרלי, הוא לא נמצא סתם, אלא מה שאני מייצב מתוך היגיעה שלי. הוא לא נברא, נברא רצון. חיסרון זה מה שאני מייצב.

שאלה: אני לא מבין את הביטוי "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו"¹, את הביטוי הזה אני לא מרגיש שלם, אני לא מבין אותו.

אנחנו נלמד אותו. זה מושג מאוד מאוד מורכב. באמת אנחנו צריכים למצוא הסברים לזה מכל מיני מקומות. כל העבודה שלנו שם נמצאת. נעשה.

תלמיד: ברשות החברים, ברשותך וברשות שמיים, אני רוצה לעשות קשר בין שער הדמעות לשער הרחמים, ולמאמר הנפלא הזה שהוא שפך פה ים של אור. הייתי שנה שלמה בשער הדמעות, ושם אחרי שנה קיבלתי את המפתח לשער הרחמים. מה זה אומר? שנה שלמה בכיתי על זה שאני אלמן. אחרי שנה הבנתי שאני צריך לבכות על הכאב של כל העולם, לא רק שלי. שלי יהיה אחרון. וקיבלתי מפתח לשער הרחמים. משער הרחמים הגעתי ל"בני ברוך", שזה אומר, רחמים זה בורא, רחמים זה אהבה, רחמים זה השפעה, רחמים זה הכול. ובזכותכם אנחנו נוכיח את זאת.

והיום זה "בין המצרים", ויש פה קשר בין הדברים.

שאלה: איך אתה מגדיר את הרצון של המלכות להידמות לכתר? איך היית קורא לזה, להשתוקקות של המלכות להידמות לכתר? זה חיסרון, זה רצון, מה זה?

כתר דרך כל הספירות משפיע למלכות, שהוא בזה מייצב לה את הרצון. שמלכות בתוכה כשהיא נאצלת על ידי השפעה מהכתר, כבר יש לה את הכול, חוץ מהתגובה. תגובה. כשהיא מתחילה לעבוד על התגובה שלה כלפי הכתר, להשפיע כלפי הכתר, ההשפעה כלפי הכתר נקראת אצלה ה"נקודה שבלב" שעדיין לא מובנת, אבל כשהיא מתחילה בזה לעבוד אז היא מתחילה לפתוח בה את כל ההכנות שהכתר עשה בה. וזו בעצם העבודה שלנו. עד שאנחנו מתחילים על ידי יגיעה שלנו לגלות שכל ספירה כוללת מכל הספירות, וכל ספירה עוד מכל הספירות, וכל ספירה עוד מכל הספירות. עד שאנחנו מגלים שבתגובת המלכות לכתר, ממה שיש לה, כל ההבחנות בתוכה הן מוכנות מראש, אז מגיעים כולם להתכללות כזאת של הדרך ספירות המשניות, שהכול נעשה כאחד. התכללות מביאה כאילו לכדור.

שאלה: קודם כל, בהתפעלות גדולה לקרוא עוד פעם את המאמרים של רב"ש מלאים, למרות שזה היה קשה, זה היה ארוך מאוד. כמה פעמים יצא לי בעבר לקרוא את המאמר. אחרי שקראתי אותו מהתחלה לסוף, לקרוא אותו פסקה פסקה הפוך, וזה גם כאילו מאוד מיוחד. מה אתה אומר על זה?

אני לא אומר כלום.

תלמיד: כי הוא כותב תמיד על סיבה ומסובב, ולקרוא את זה הפוך זה גם כאילו מיוחד.

טוב, אם יש לך זמן, אם אתה רוצה להתעמק, אתה יכול לקרוא בכל הצורות שאתה רוצה. זה לא חשוב. ודאי שאם מבינים את המאמר אז כל צורה שמגיעים אליו זה נכון.

שאלתי לפני המאמר, מה אתם ממליצים להוסיף בעבודה בעשיריות אקראיות? על זה יש לכם תגובה?

תלמיד: את העשירייה מחלקים לזוגות, אני ועוד חבר, אני צריך להשגיח עליו שכל היום הוא יהיה מכוון באופן כללי וגם לעשירייה, אני דואג שיהיה מחובר כל הזמן, בכל מה שהוא צריך אני עוזר לו. העשירייה מחולקת כך לשתי חמישיות.

הבנתי. טוב, שומעים.

תלמיד: הייתי מוסיף את סיכום היום בעשירייה הזאת לפני שעוברים לעשירייה הבאה, שיהיה עם מה לבוא לעשירייה הבאה.

כן, זה כדאי, לעשות כזה סיכום מהיר. תעשו, זה מתקבל בטוח.

תלמיד: אולי עשירייה ליומיים, שתהיה אחיזה במשהו. כשכל הזמן משתנים זה קשה.

נראה.

תלמיד:. אמרת קודם, בוא נשחק שכביכול אנחנו בלשמה אחד כלפי השני.

צריכים לברר מה זה "לשמה", אבל לשחק בזה ודאי שאנחנו צריכים.

תלמיד: תפילה עבור חבר.

זה כללי.

תלמיד: עבור חבר מסוים, תפילה פנימית עבורו.

טוב. אבל את זה צריכים לסכם.

תלמיד: אולי אפשר לעשות כמו שעשינו באחד הכנסים, שכשהאנשים באים בבוקר הם ממלאים את האולם כמו מים, ממלאים את השולחנות הראשונים, ולאט לאט את השולחנות האחוריים מי שמגיע מאוחר. פשוט מי שנכנס נכנס ממלא שולחן. ויש עוד חוק, אסור לשבת באותו שולחן פעמיים, האדם לא יכול לשבת כל הזמן באותה פינה, הוא צריך כל יום לשנות שולחן.

בסדר, אתה מדבר לעניין, על השינויים.

תלמיד: להתקשר לחבר או לכתוב עשרים משפטי הודיה לבורא, או אולי להמשיך להתקשר לכמה חברים. וזה מאוד עובד אם אתה שואל אחר כך איזו תגובה היתה.

בסדר.

תלמיד: אני גם חושב שהתרגילים בתוך העשירייה, אבל בין חברים בודדים מחייבים אותנו לעבודה הרבה יותר קשה בתוך העשיריות האקראיות.

בסדר.

תלמיד: למשל אתמול לא יכולתי להתקשר לאף אחד להגיד שאני אוהב אותו, וגם שמחתי שלא התקשרו אליי להגיד לי שאוהבים אותי. לא רציתי להיות שייך לזה, ובאתי לשיעור היום די מוטרד ומזועזע מזה.

אז מה אתה ממליץ להיום?

תלמיד: אני חושב שתרגילים בתוך העשירייה אבל בין חברים בודדים נותנים לנו אפשרות לא ללכת לאיבוד בתוך העשיריות האקראיות, כי גם אליהן מתרגלים, כבר פותחים "זום" תוך יום, ווטסאפ לעשירייה פותחים תוך יום, מתרגלים לזה תוך יומיים. אני לא חושב על הבורא ולא חושב על מצוקה. אבל התרגיל של אתמול אם נעשה כמוהו עוד, מנענע אותנו טוב. יש כאלה שזה היה להם מאוד קל, ואני מרגיש שאני כרגע לא החלטי.

זה ברור, יש כאלו וכאלו. אז מה אתה ממליץ, שיהיה לפחות מישהו שאתה יכול להתקשר אליו, שאתה חייב להתקשר אליו?

תלמיד: אני מתכוון לתרגילים בין חבר לחבר בתוך העשירייה, ולא רק אדם כלפי העשירייה, שזה אמורפי ואפשר איכשהו להחליק את זה במשך היום.

משהו יותר מחייב. אבל מי יקבע את זה, אתם תקבעו בעצמכם או לא? אבל לקבוע אתה גם צריך, אתה צריך בכל זאת להתקשר למישהו. או שתהיה לך הקלה, אתה תגיד כך, המנהל שלי אמר לי להתקשר אליך ולהגיד לך שאני אוהב אותך. בצורה כזאת אין בעיה להתקשר.

תלמיד: חשבתי אולי שכל חבר בסוף היום יקבל את השמות של העשירייה האקראית שהייתה איתו, ויסמן ליד השם של כל אחד האם הוא חושב שמגיע לו להיכנס לרוחניות, כן או לא.

עבור האחרים?

תלמיד: כן.

זה אסור. חשבתי אחרת, עד כמה העליתי אותם בהערכתי ממה שהיו קודם, ולתת לזה ציונים מ- 0 עד 100%. אני מודה בזה שקודם חשבתי עליו הרבה יותר גרוע ממה שגיליתי, על חבר אחר לא השתנתה דעתי. אבל גם, כל הביקורות האלו הן רק אם אנחנו באמת מבינים שהן ביקורות עלינו. זה מסוכן.

תלמיד: אני חושב פשוט ממקום שהאדם יקבל איזה משוב, האם הוא היה כוח חיובי ומועיל. שיהיה לו איזה משהו מחייב, שידע שבסוף היום החברים צריכים להרגיש אותו כמישהו שתרם לחברה.

כן, אבל לעשות ביקורת על אחרים זה אסור. לעשות ביקורת על עצמי, איך אני מעריך אותם.

תלמיד: אבל מה מחייב בזה?

זה מחייב אותי להשתנות, איך קודם חשבתי עליו כך והיום כך.

תלמיד: אבל זה יום אחד.

יום אחד.

תלמיד: איך השתנה היחס שלי לכל חבר בעשירייה?

כן, איך הרגשתי במשך היממה שינוי כלפיהם. אחרת זה מסוכן.

תלמיד: בכל עשירייה יש לפחות שניים עד שישה חברים שלא מגיעים לשיעור.

חצי מהעשירייה לא מגיעה לשיעור.

תלמיד: יכול להיות. יש עשיריות שאחד לא מגיע, ויש עשיריות שששה או שבעה לא מגיעים.

כן.

תלמיד: צריך שהתרגיל שעושים במהלך היום יחייב אותנו לכלול את כולם בתרגיל.

אתם צריכים להתקשר אליהם ולספר להם מה היה בשיעור, מה הוחלט, ושהם כן צריכים לפחות במשך היום להיות קצת קשורים אליכם. צריך לסחוף אותם קצת, עד שאנחנו מגלים שישנם כאלה שבכלל לא רוצים להיות בעניינים, וגם אז אני לא יודע אם לעזוב אותם.

אנחנו צריכים להבין שבקבוצה הכול מחושב מהשמיים בצורה כזאת שאלו שלא מגיעים זה חלקים שלך שלא רוצים להיתקן. ככה זה, כל העולם זה הכלי שלך, וכך אתה צריך לראות אותו, שיש שם כל מיני רשעים למיניהם, גזלנים למיניהם וכן הלאה. הכול זה הרצונות שלך שמגיעים לכזה ביטוי.

לכן בקבוצה אנחנו פי כמה וכמה צריכים לדאוג שהאנשים האלו לא יישארו מחוצה לקבוצה. אני צריך לדאוג להם כמו לחלקים שלי. אחר כך אני אגלה שהם יותר חשובים לי מהרצונות הפנימיים שכאילו מוכנים לחיבור, כך אני אגלה, שדווקא החיצוניים הם הכבדים ביותר, החשובים ביותר לתיקון.

תלמיד: הרבה פעמים זה רק שֵם בשבילי, ואני לא יודע מי זה האדם.

נכון.

תלמיד: אז איזו עבודה יש לי במהלך היום אם זה רק שם שלא הגיע לשיעור?

לא, אתה מספר לו על מה שקרה ושאתה רוצה במשך היום לקבל ממנו איזה תגובה.

תלמיד: ממש להתקשר אליו ולדבר איתו אפילו שאני לא יודע מי זה, לא מכיר אותו?

כן, ודאי. מה זה מכיר או לא מכיר, מה זה חשוב. דווקא ההיפך, זה שאתה לא מכיר זה נותן לך עוד יותר נקודות אחיזה, מהחוסר.

תלמיד: קודם כל רציתי להגיד שאני לא זוכר את האולם מפוצץ כמו היום. והייתי אומר, שיחה פשוטה עם חבר, לשתף על מה שקורה לנו בתקופה האחרונה, לשתף בשמחה בשיחה פשוטה.

כן. ללא ספק במשך שבוע וחצי אנחנו מעוררים הרבה מאוד השפעות עלינו לעומת מה שהיה קודם, הרבה מאוד. זה מורגש, מורגש עד כמה "המאור המחזיר למוטב" [פועל], שאנחנו מצליחים לעורר תיקונים.

שאלה: יש לנו את האמצעי של הסדנה שבימים האחרונים אנחנו לא משתמשים בו. אני חושב שזה הכי חשוב לחיבור.

זה נכון. אני לא יודע איך להספיק את הכול, כי כאן זה עניין של "בין המצרים" ויש רצון לקרוא מאמר של רב"ש בצורה כזאת שלמה. כבר שעה ועשרים אנחנו נמצאים בעצם דבוקים עדיין למאמר.

תלמיד: אם אנחנו נמצאים ביחד בשיעור עם אנשים שלא היינו איתם אף פעם בעשירייה, ולא עשינו עכשיו שום מאמץ להתחבר ולדבר ולהקשיב אחד לשני ולהתכלל, אז השיעור מאבד הרבה מהעוצמה שלו.

נכון, אני מבין את זה. אבל תגידו לי מה לעשות? מצד אחד אני שומע ביקורת שלא קוראים מאמרים שלמים, מצד שני איפה התע"ס, מצד שלישי סדנה, ויש לנו בקושי שעתיים ושלושת רבעי.

תלמיד: יש לי רק בקשה אחת. אתה לא צריך להקשיב לשום ביקורת ולשום הערות מאף אחד. לאן שאתה לוקח אותנו זה פשוט מדויק.

לא. "חנך לנער על פי דרכו", צריך להתחשב.

תלמיד: אני לא יודע מה זה להתחשב. אני יודע שבינתיים, כל הנושא הזה, עם כל ההתנגדויות שהיו, וכל הבלגן שהיה, זה עורר ועשה דברים שלא חשבתי שיכולים לקרות בכלל. לי מאוד ברור שכשיש עליון ותחתון ויש מערכת, כמו שאנחנו לומדים כל הזמן, יש עליון שמתווה דרך, ותפקידנו לבוא ולהתאים את עצמנו למה שהעליון מראה, ולא לנסות למשוך את העליון למשהו שיתאים לנו יותר. זאת המחשבה שלי.

כן, אבל אני חייב לשמוע בכל זאת. אני חייב לשמוע מה שרוצים "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", יש כאן עניין.

תלמיד: אם מדובר על זה שחסרה סדנה, ובאמת מורגש שחסר, אולי לעשות את זה בחלק האחרון? אתה תשאל אותנו שאלות על המאמר שאנחנו גם כך לומדים, וביחד נברר את זה, וכך גם נתחבר וגם נלמד.

מה זה החלק אחרון? לא הבנתי.

תלמיד: בחלק האחרון של השיעור לעשות סדנה על המאמר שלמדנו.

מה ההבדל אם זה בחלק האחרון?

תלמיד: אתה אומר שגם לא מספיקים מאמר של רב"ש וגם תע"ס, אז כך גם נספיק מאמר של רב"ש, עכשיו נלמד תע"ס, ובחלק האחרון של השיעור נעשה סדנה.

טוב. בואו נקרא על "בין המצרים" ונעשה סדנה.

(סוף השיעור)

---

1. ישעיהו פרק א', ג'↩