שיעור בוקר 21.02.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לפתיחת הלב בכנס – קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו סוף סוף מגיעים לפתיחת הכנס, וזה מתעורר ומגיע בפתיחת הלב בכנס. כי כינוס של לבבות זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זו אותה פעולה שעליה כל הזמן אנחנו מדברים - תיקון לב האדם הראשון השבור שחלקים ממנו הם אנחנו. לכן צריכים להשתדל להרגיש עד כמה אנחנו רחוקים בלב, כשהלב אלו כל הרצונות, כל המחשבות, כל מה שיש לו לאדם, ואין כלום חוץ מלב או רצון לקבל.

עלינו לחבר את הרצונות לקבל האלה, כל אחד את שלו, ולהשתדל להרגיש את הזולת שזהו הסימן של החיבור. אחרי שנרגיש "ואהבת לרעך כמוך", במידה הזאת נרגיש את הכוח שהסתלק מאיתנו בזמן השבירה, בזמן החורבן, בזמן חטא אדם הראשון, ונחבר את הלבבות מעל הרצונות האגואיסטיים שלנו, וכך נרגיש שוב את הבורא. כשנתקן את המערכת הזאת, אז בלב המשותף שלנו נרגיש ששורה כוח אחד יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו - הבורא. כך אנחנו צריכים להתקדם, זו מטרת החיים שלנו, מטרת הקיום שלנו, מטרת בריאת כול העולמות וכל הטבע, וזה מה שאנחנו רוצים כבר להתחיל להשיג, לפחות התחלה לזה - כל מיני רגשות, מחשבות, ששייכים לתהליך הזה של גילוי מערכת הבורא והבורא עצמו שבתוכה. כל זה נקרא "פתיחת הלב".

סביב זה נרגיש תוצאות מפתיחת הלב, כל מיני אירועים בנו שמתחילים להיבנות, להיוולד ולגדול, כמו בכל גוף חי שמתפתח, מוח, לב, כבד, זרועות, ידיים, רגליים ועוד. נתחיל להרגיש איך אנחנו פועלים בכל חלקי הלב במידה שנרצה להיות מחוברים בהם במערכת אחת. כמו טיפת זרע שמתפתחת בתוך הרחם, כך נרגיש שמהרצון הפנימי הקטן מאוד מתפתחים רצונות לחיבור, לקשר, להדדיות, וכך נרגיש שכולנו מתפתחים כמו איזו חיה מיוחדת שמתפתחת בתוך הכוח העליון שנקרא "בורא".

במידה שנוכל להיות מחוברים בינינו, במידה שנוכל להיות מחוברים עם הבורא, במידה הזאת נרגיש שאנחנו קיימים בגוף אחד, בבורא אחד, וחלקי הגוף נקראים "חברים". ואז נתחיל להבין יותר מה קורה לנו, מה זה נקרא לגלות שאנחנו גדלים כמו שגדלים תאים בגוף החי, שאנחנו קשורים זה לזה, ושמתחברים כך כדי להיות שייכים בצורה הדדית זה אל זה. וככל שהראשון יכול להשפיע לשני והשני יכול להשפיע דרך השלישי וכן הלאה, ככל שאנחנו מתפשטים בצורה כזאת, כך אנחנו בונים את הגוף שלנו כגוף אחד. תארו לעצמכם שאלו מיליונים, מיליארדים של רצונות קטנים שכל אחד מהם לא מתפתח לבד אלא מתפתח על חשבון זה שהוא מתקשר לרצונות האחרים, כך הוא מתחיל לגדול. אז נתחיל להרגיש מהו הייעוד שלנו, מהי מטרת ההתפתחות, איך אנחנו מתפתחים ולאן צריכים להגיע.

מתוך זה נבין שבבניית עצמנו אנחנו בונים את השגת הבורא, מתחילים להכיר יותר מי הוא, מה הוא, עד כמה הוא מתלבש בנו, עד כמה אנחנו קרובים אליו, עד כמה חשוב לי כאן כל חבר וחבר כי הוא מוסיף לי רזולוציה בהכרת הבורא. כל אחד מקרב אותי לבורא בכך שמוסיף בו עוד יותר הכרה, כאילו מחלק לי את התמונה הזאת לעוד מאה, לעוד אלף, לעוד עשרת אלפים חלקים, לתמונות קטנות, והן מתחברות יותר ויותר, ואז אני רואה את התמונה, את העולם העליון, את היחס שלי לבורא, בכולם, בגדול, בצורה ברורה.

איך אני רואה את זה? מתוך זה שאני רואה את כולכם ורואה איך כולכם זזים, חושבים, מתכוונים, מרגישים. בכל השינויים שבכם אני מזהה כוח, שורש עליון אחד, שהוא מעורר אתכם ובעצם דרך זה הוא מדבר אלי. כך מאהבת הבריות נכיר את אהבת הבורא ונתחיל להכיר מציאות אחת. כול זה מגיע מכך שמחברים את הלבבות.

קריין: קטע מס' 2.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."

(הרב"ש. אגרת מ') 1204

עדיין קשה לנו להבין איך זה קורה, מה זה "על ידי שחיקת הלבבות", האם הכוונה שאני מרגיש את הזולת מאוד קרוב אלי? אני עדיין נמצא ברצון לקבל אגואיסטי, אני עדיין חושב שמה שטוב לי זה מה שאני מרגיש קרוב, ואין כאן משהו אחר, בינתיים אין לי טבע שני. אז מה נעשה? איך אני אשתדל בכוח לקרב את הלב שלי לליבו של החבר עד כדי כך שנרגיש בין הלבבות שלנו חום, התנגדות, שאנחנו רוצים להתחבר מפני שמבינים שזו חובה שיקרה? אומנם אנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים לזה, שבאמת להגיע ללב אחד זה בלתי אפשרי, אבל כשאנחנו בכל זאת משתדלים להתקרב ונדחים מזה ושוב משתדלים להתקרב ושוב נדחים מזה, אז בזה אנחנו מתחילים להרגיש את שחיקת הלבבות. וככל שהם חזקים, ככל שלא יכול האחד להיכנס ללב האחר, אז זה נקרא שהלב דווקא מוכן לחיבור האמיתי

מהניסיון שלנו אפילו בחיים הרוחניים, אנחנו רואים שכמה שהאדם משתוקק להיות יותר קרוב לשני ואין לו משהו בתוכו שמתנגד לזה, הוא בקלות נכנס לקשר עם האחרים, ומוצא בזה תענוג, איזה מילוי, איזו מטרה, ורואה שטוב להיות עם החברים כולם יחד. איך לא? אבל אנשים כאלה בדרך כלל לא הולכים רחוק.

הולכים רחוק אנשים שיש להם לב איתן, זאת אומרת חזק, מאוד עקשן, מאוד אגואיסטי, לא מרגיש, לא מבין את השני. לכן ניתן לנו המוח לתפוס את העיקרון, קצה העיקרון הרוחני, שאנחנו חייבים בכל זאת בהתחברות להשיג איזה קצה חוט של קשר בינינו. ומתוך השכל, מתוך זה שלא נותנים לשני ולעצמי לברוח מהקשר, כי בכל זאת מאין ברירה אנחנו חייבים להיות מקושרים, כדי להרגיש ולקיים את המערכת של אדם הראשון.

אז אנחנו ממשיכים עד שטיפה ועוד טיפה מצטברות לחשבון גדול ואנחנו מתחילים לחבר קצת שכל עם רגש ומתחילים לראות שהם יכולים ללכת יחד. ואנחנו חייבים להיות מחוברים גם לפי הרצון וגם לפי ההרגשה - וכך אנחנו מגיעים לשחיקת הלבבות.

"שחיקת הלבבות" זה עד כמה אני מפנה מקום בליבי לליבו של החבר ובמידה הזאת אנחנו יכולים להתחבר בינינו - וכך מתחברים. יש כאן צורה הדדית, צורה קבוצתית, עבודה של אחד עם השני והאדם עם עצמו, ובזה אנחנו נכנסים כבר להכנת הלב לכנס.

אז מה הוא כותב? "על ידי שחיקת הלבבות", זאת אומרת שכל אחד מכין את הלב שלו לחיבור, "אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו," זה שהוא משפשף את הלב של עצמו, כדי להכין אותו לחיבור עם הלבבות של החברים, "והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם", שני הלבבות האלה אז, "מתכנסים בשמיכה אחת", זאת אומרת שאין כבר שום דבר שמבדיל ביניהם, אלא מה שהיה מבדיל, הופך להיות לכיסוי אחד לשניהם. עטיפה אחת, "היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."

ואז יש להם כאילו לב אחד, ואנחנו צריכים לא לשכוח את זה, הם רק מחוברים כך בינתיים יחד תחת כיסוי אחד, כשהכיסוי מחזיק אותם יחד, והם הופכים להיות כאילו לגוף אחד.

זה כמו שאנחנו בנויים מהרבה מאוד תאים שונים, זרים, כל אחד לפי התפקיד שלו, כל אחד לפי נקודת המוצא שלו, אבל כולם מתחילים להיות מחוברים תחת גוף אחד, שהעור שלנו סוגר אותו ואז אנחנו נקראים "גוף אחד", "מבנה אחד". כך נבין איך אנחנו בנויים, איך בנויה כל המציאות, ואיך אנחנו בתוך המציאות מגיעים למבנה שנקרא "בורא", שאין חוץ ממנו, כי אין עוד מלבדו.

שאלה: מה זה אומר שכל אחד מכין את הלב שלו לחיבור?

על זה דיברנו עכשיו. אני מכין את ליבי לחיבור, כמו שרואים איך בונים בית שלא עשוי מלבנים ומבלוקים מוכנים כמו היום, אלא כמו שהיה בעבר, שהיו לוקחים אבנים בכל מיני צורות והיו משפשפים אותן עד שהן היו מתאימות זו לזו, וכך היו מסדרים אחד כלפיי השני, ומזה היו בונים את קירות הבית.

אז על ידי שחיקת הלבבות שיהיו מתאימים למטרה אחת, לחיבור, לדרך, לכל מה שאנחנו צריכים להשיג, כך כל אחד צריך להתאים את עצמו לזולת כדי לבנות בית משותף, כלי משותף. אז סך הכל אנחנו צריכים שחיקת הלבבות וכל אחד יבדוק את עצמו, כמה הוא מסוגל להיות קשור לאחרים, מה יש בו שמיותר ומה יש בו שחסר.

ואז, על ידי העבודה הזאת הפרטית, עבודה על עצמו, הוא מגיע אפילו שתהיה שחיקת איתנים וכל אחד מוציא חמימות מחיבור ליבו, וככל שאנחנו מבינים לפי חשיבות מטרת הבריאה שזה מה שחשוב לנו, את זה אנחנו צריכים לבצע. ובהתאם לזה אנחנו עושים זאת וכל אחד אז חותך ומתאים את האבן שלו, את הלבנה שלו, לאחרים.

הוא לא מסתכל על עצמו בלבד, הוא מסתכל כבר על עצמו כלפי האחרים, כמה הוא יכול להוריד מעצמו כדי להתחבר לאחרים. ואם הוא לא צריך, אז הוא לא מוריד. ואיפה שצריך וכמה שצריך זה הכול נמדד לפי הקשר שלו עם האחרים שיכנסו למגע.

ולכן אנחנו לא צריכים לחשוב שכולם יהיו מרובעים, אלא שכולם יהיו מתאימים זה לזה. אולי כל אחד לא יהיה בצורת ריבוע, אלא כל אחד יהיה בזווית שתתאים לשני וכך מהרגע הראשון אנחנו יכולים להיות בעבודה הדדית, והעיקר בשבילי לא לבדוק את החבר כמה הוא ישר, כמה הוא מרובע, אלא עד כמה הוא מתאים לי ואני מתאים לו, ואם אנחנו יכולים להתאים אחד לשני, אז אנחנו יכולים ביחד לבנות מערכת לגילוי הבורא בנו. מה שנקרא בית המקדש, בית לקדושה, לגילוי תכונת ההשפעה בינינו.

שאלה: המצב של כל חבר הוא שונה, איזה סוג של חיבור אנחנו צריכים לבנות כדי שנוכל לבנות את לבוש האהבה הזה?

כל אחד מתאים את עצמו לאחרים, זה יהיה המצב. אני לא יודע מה צריך להיות המצב שלי, אני לא יכול לבחור בעצמי איזה הכנות, איזה הבחנות, איזה צורות יהיו בי, אלא הסביבה קובעת איזה צורה אני צריך לקבל כדי להתכלל בהם.

אתם יכולים לראות את זה בבנייה העתיקה, שהיו בונים לא מריבועים כמו שהיום אנחנו בונים (ראה שרטוט מס' 1) אחד על השני ועליו השלישי וכולם סטנדרטיים. אלא היו בונים עם אבן שאני מתאים אותה לאבן השנייה והעיקר שיהיו מתאימים לבנייה כזאת - זאת אומרת לא מרובעים וסטנדרטיים.

שרטוט מס' 1

כך אנחנו צריכים להבין את הבנייה שלנו עם הלבבות שלנו. אף לב לא מרגיש שהוא חייב להיות חתוך בצורה כזאת שחותכים ממנו מה שלא מתאים לשני - וכך כל אחד ואחד. היום בונים כשאנחנו שוברים לגמרי את הלבנים מהטבע ועושים מזה בטון, ומהפירורים שנשארים אנחנו בונים בלוקים סטנדרטיים לפי מה שאנחנו רוצים.

ברוחניות אי אפשר ככה לעשות. אולי באגו שלנו היינו רוצים כך לעשות, אבל זה לא הולך. בהתפתחות הרוחנית האמיתית אנחנו צריכים לתת לכל אחד התפתחות משלו, ממש משלו. ואז כשהוא מתפתח בצורה שמתאימה לו, הוא יישאר הוא, והשני יישאר כשני, והשלישי כשלישי, ואנחנו צריכים רק להוריד את כוחות ההתנגדות שביניהם.

ואז אנחנו מגלים אותה צורת הקשר שהבורא רצה שיהיה ביניהם, ואז תתגלה ביניהם צורת הקשר שנקראת "בורא". אחרת אנחנו לא מגלים שום דבר חוץ מהשכל שלנו, שבו אי אפשר לקיים שום בנייה. ולכן אנחנו רואים שמה שאנחנו בונים אנחנו הורסים, גם במבנה המשפחה, גם במבנה ההחברה הרוחנית, בכל דבר. ועל כן מה שעלינו לדעת, זה רק איך לחבר את הלבבות.

שאלה: לגבי מה שאמרת על הסרת כוחות ההתנגדות, אני מרגיש הרבה פעמים שברגע שאני מרגיש את ההשתוקקות והרצון להתחבר בסביבה הגדולה הזאת, באהבת החברים, יש לי דמעות בעיניים ואני ממש רוצה לאהוב את החברים, אבל יש גם את ההתנגדות הזאת, וזו התנגדות שיכולה להיות מאוד גדולה.

אנחנו יושבים עכשיו יחד עם החברים, אנחנו מתכוננים לכנס, למעשה אנחנו כבר בכנס. איך לעשות את אותו שפשוף לבבות כדי שבאמת נתחיל להרגיש את זה ונשתמש נכון במה שיש לפנינו כדי להתגבר על עצמנו, להתבטל? כי זה יכול להיות מאוד קשה, יש המון התנגדות.

תנסה להרגיש שיש לפניך קיר ויש שם מקום ללבנה אחת והלבנה הזאת היא אתה, ואתה צריך לקבל צורה כזאת בכל המידות שתהיה מתאימה לאותו חור בקיר שחסר. זה מה שאתה צריך לעשות עם עצמך, כלומר לחבר את עצמך לאותם החברים שנמצאים סביבך. כמה הם? שישה, ברוחניות זה הרבה יותר, אבל נגיד ששישה, ואתה צריך לקבל מהם את הצורה שלך. זאת אומרת אין לך צורה רוחנית, אלא רק לפי המידה שאתה מתחבר ומתאים את עצמך לחברים שלך, נכנס לתוכם, כמו ספירה אחת לתוך עשר הספירות. והם קובעים איך אתה צריך להיות, איך אתה צריך להראות, איך אתה צריך להשפיע, להתנגד אליהם, להתנהג איתם וכן הלאה. כך אתה נכנס לעבודה הרוחנית שלך, אתה מתחיל להבין שהעבודה הזאת היא דווקא עבודת הבורא, שהוא כל הזמן משנה לך את החברים, ועל ידי החברים שהוא שם לך כל הזמן כך שישפשפו אותך, אתה מגיע לצורה הרוחנית הנכונה האמיתית שלך.

אין לי כל כך הרבה מילים כאן, אבל העיקר שזה יהיה ברור לחיבור שלנו.

שאלה: לפי הציור של חומת הלבנים, יוצא שלי אישית אין צורה קבועה אלא זה נגרם על ידי אותן הצורות שהחברים יוצרים סביבי.

כל אחד תלוי בכולם, וכך כולנו יחד בונים בצורה הדדית את דמות הבורא. מכאן תחשבו פנימה קצת יותר עמוק, שהבורא לא קיים, אין לו צורה משלו, אלא אנחנו בונים אותו, "אתם עשיתם אותי". מתוך זה שכל אחד מכם התאים את עצמו לאחרים, כך בניתם אותי, לפני זה לא הייתי קיים. זאת אומרת, מי כאן עושה משהו? רק חוק ההתאמה אחד לכולם.

תלמיד: איך בצורה נכונה להרגיש את הבליטות של החברים כדי להיכנס לקשר?

אתה לא יכול להיכנס למגע עם הבורא, אלא אם כן אתה בונה מגע עם כולם. וככל שהלב שלך קשה, ככל שלפי הלב אתה מוכן לעבודה רוחנית, כך יש לך קושי גדול יותר להרגיש את האחרים, להתחיל להתייחס נכון לזה שאתה נמצא איתם וחייב בקשר איתם להגיע לבניית המקום שבו הבורא יתגלה. כי בעצם אנחנו בונים את הבורא, כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי".

שאלה: הייתה רעידת אדמה גדולה נוספת אתמול בטורקיה, בתים רבים נהרסו ותודה לאל החברים שלנו שרדו. האם המקרים האלה מראים לנו שאנחנו צריכים להזדרז לבנות את הבית הרוחני שלנו? איך אנחנו מפרשים את כל האירועים החיצוניים האלה?

כן, ככל שנזדרז לבנות קשר חזק יותר בינינו, וקשר יכול להיות רק על ידי הרצון ההדדי להשפיע זה לזה, ככל שנבנה את הקשר הזה, כך נוכל לעצור את גילוי כל הכוחות הרעים שמתגלים מהטבע.

שאלה: איך אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לא לשבור את הקשר שלי ושל החברות לבורא? איך לא להתנתק מהביטול כלפיו?

רק על ידי העבודה. אפשר להגיד כאן אלפי מילים, אבל מזה זה לא יהיה מובן. ההבנה מגיעה רק מתוך החיפוש, איך להיות יותר קרובים זה אל זה בלב, ברצון משותף, במטרה משותפת, בעזרה משותפת, בתפילה משותפת.

אם אני מתפלל עבור החברים, אז דווקא בזה אני מתקדם, "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה". לכן נשתדל לממש את כל עצות המקובלים ונגיע למטרה מהר. היא ממש נפתחת היום בצורה פלאית לפנינו.

בעל הסולם כותב בחלק מספר 3.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה'", כלומר זה מקום העבודה שבו אנחנו צריכים להיות, "וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך" בשבירת אדם הראשון כשהכול נפרד, כשהכול התחלק, "ולצרף אותם לגוף אחד" בחזרה, אבל כבר לפי המאמץ שלנו, "ובגוף השלם הזה", כשאנחנו נרכיב אותו, "ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק." 

(בעל הסולם. אגרת ד')

כשאנחנו נחבר את כל החלקים האלה יחד, אנחנו נאפשר להזרים בהם את האור העליון והבורא יתגלה בכולם, בכל המערכת הזאת.

שאלה: האם הלב שלנו הוא זה שנפתח או שאנחנו מתחילים להרגיש בלב הרבה יותר גדול?

זה אותו דבר. במידה שכול אחד יכול לחבר את הלבבות לעצמו, כך נעשה הלב יותר גדול.

שאלה: איך אפשר להתאים את עצמי לחברים, בלי לחתוך את עצמי?

אנחנו מתאימים אחד לשני. (ראה שרטוט).

שרטוט מס 1

רציתי להדגיש שכל אחד צריך כאילו לחתוך משלו כדי להתאים מקום לשני וככה כל אחד ואחד רואה באיזו צורה מינימום להוריד מעצמו ומקסימום להתאים את עצמו לשני. רק על ידי תכונות כאלה שאנחנו מקבלים, שאנחנו מיישמים בתוכנו, אנחנו הופכים להיות לכלי, לקיר, לבית.

תלמיד: אז עדיין צריך לחתוך את עצמי.

ודאי, אבל אחר כך אני מגלה, מה אני חותך מעצמי? זה מה שאני הייתי חייב לחתוך. (ראה שרטוט), אני הייתי צריך לחתוך מעצמי איזו חתיכה ועוד חתיכה, כי החלקים שאני חתכתי מעצמי היו לב האבן שלי. הם התנגדו להתחברות עם הזולת ולכן אני חותך אותם. על ידי זה שאני חותך אותם, אני דווקא מצטרף לזולת ומזה אני בונה כלי - בית גדול.

שאלה: דיברת בתחילת השיעור על לב האיתנים. מתי לתת ללב להתרכך ולא להישאר בלב האיתנים, או כן להישאר בלב האיתנים?

הלב תמיד נשאר לב, תמיד נשאר חזק. רק שאני מחליט שעל ידי פעולות מיוחדות בקבוצה - אני הולך אליהם לישיבות, לכנסים, משתתף איתם - נגד הרצון, נגד הרצון - יש כאן התנגדות מהגוף שלי. זה הגוף שלי, (ראה שרטוט מס 2)

שרטוט מס 2

ואני חייב להוריד ממנו, כביכול אני כך חושב. אבל כשאני מוריד ממנו - יחד עם החברים,

שכולנו נתאים אחד לשני, אז אנחנו כבר בונים קיר, אנחנו כבר בונים בניין. יוצא שאני לא מוריד מעצמי משהו שטוב לי, אלא משהו שהיה מיותר בי, למטרה יותר גבוהה. אני כבר רואה שכדאי להוריד ממני את התכונות האלה, את הרצונות הללו וכן הלאה כדי שיחד אנחנו מתאימים את עצמנו לקומה יותר גבוהה של היחד, של כלי יותר גבוה, וכך אנחנו בונים.

תלמיד: אז כאילו ללכת לכל הדברים בהתנגדות.

הכול בהתנגדות, הכול.

תלמיד: ואם בא לך ההיפך, דווקא אתה נהנה מפגישה עם החברים?

כן. עד שנתחיל להבין ונבדיל בכוחות החיצוניים. נגיד מאיפה יש לנו רעידת אדמה? רעידת אדמה, מאיפה היא? מה פתאום זה מגיע, מה פתאום שזה מגיע דווקא כאן, וכולי. או עוד איזו מגפה או שריפה או צונאמי וכן הלאה. עד שנוכל להבין את כל הסיבות לכל המקרים האלו ונוכל להתנגד להם בצורה אחרת ממה שעכשיו.

עכשיו אנחנו בונים גבורה כנגד גבורה, וזה לא טוב. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו מבפנים כך שכל כוחות הטבע יהיו בידינו מבחוץ. זאת אומרת, אנחנו בונים כאלו לבנים שלנו, לבבות שלנו, שהם יהיו ככלי לגילוי הבורא. ואז הבורא בצורה חיצונית יהיה מבחוץ כמו שבצורה הפנימית יהיה בפנים. אור פנימי ואור חיצון-מקיף יתקרבו זה אל זה. הקירות האלה, הגבולות, ממש לא יהיו נפרדים. אלא הם יהיו דווקא כדי להבדיל עד כמה אנחנו לפי הטבע שלנו שונים מהבורא ולפי הרצונות שלנו - רוצים להיות דומים לו.

,

תלמיד: אבל אם אנחנו רוצים לעבוד אותו בשמחה.

בבקשה.

תלמיד: בשמחה זה אומר שאני רוצה כאילו ליהנות בשמחה, זה ברצון לקבל.

תלוי ממה אתה נהנה. אם אני מתאים את עצמי לחברים ורואה איך אנחנו כולנו בונים את בית ה'. אנחנו בונים, בונים, בונים על ידי שכל אחד ואחד מתאים את עצמו למקום שהבורא ימלא אותו, אז אני נהנה מזה. אני כאילו מוריד ממני את כל אותם הרצונות, מחשבות, כוונות, פעולות, שהפריעו לגילוי הבורא, לחיבור בינינו. זאת אומרת, ככל שעשיתי יותר אני בניתי מקום יותר לבורא. לפני זה לא היה לו מקום בעולם.

שאלה: ככל שאני מתאימה את פעימות הלב שלי לחברים, אני חוששת שאמשוך אותם איתי למטה, לפגמים הגשמיים שלי. האם אפשר להשפיע גם לרעה אחד על חברו בחיבור בינינו? ואם כן, איך להימנע מזה?

את נמצאת בין החברות ומשתדלת להיבנות לפי הצורות שלהן, להוסיף את הלבנה שלך לתוך המקום ששם היא צריכה להיות. כל הלבנות מסביב הן החברות שלך והן קובעות את הצורה שאת צריכה לקבל בסופו של דבר.

כמו שאנחנו לומדים בעשר הספירות. נאמר שאני ספירת "הוד", אף אחד לא יודע מהי הוד, יש ספירה כזו. יש "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד", "יסוד", אבל אם אני מתאימה את עצמי לנצח וליסוד אז אני – ספירת הוד, מבינה מה אני צריכה להיות באמצע. וכך אנחנו בונים את עשר הספירות.

בנינו את עשר הספירות, זה הבלוק היסודי של כל הבריאה בה אנחנו מגלים כבר את החיים הפנימיים, הנקראים הבורא שלנו ומתאימים אותו, מגדילים אותו על ידי חיבור עם בלוקים אחרים, עד שאנחנו מתחילים לראות את המציאות השלמה מתגלה לפנינו בכל אופייה למעלה מזמן, מקום, למעלה מכל דבר. זה מה שעומד להתגלות לפנינו.

אנחנו צריכים להיות בתוך הבנייה הזאת, בתוך הגילוי הזה, אנחנו צריכים להיות כמשתתפים בהם, חכמים, אמיצים ויחד. ואתם תראו איך זה ילך דווקא בשמחה ובקלות. אם זה לא הולך בקלות, סימן שאנחנו לא עובדים בצורה נכונה.

שאלה: האם הקיר הזה כבר מוכן? אני רק צריכה להתאים את האבן שלי ולהכניס אותה לתוכו?

כן. אם תיאורטית, אני משחרר את עצמי מכל האגו שלי, אז אני אוטומטית נמצא כמו בלוק של חמאה בין כולם. יש מסביבי בלוקים ועוד בלוקים של בטון, ואני בלוק של חמאה, נכנס והכול מתאים בצורה אידיאלית, אם אני ללא רצון לקבל, רק רצון להשפיע, אז רק ברצון להתאים את עצמי ממש לכולם.

זה קורה אם אני רוצה להיכנס למשל לקבוצה חדשה בשבילי, אז אני נכנס אליה ברוח רכה, שואל את עצמי למי לעשות טוב, ועושה טוב לכל אחד, כדי שיהיה לי שם מקום משלי. אבל עם הרצון לקבל שלנו קורה הפוך, אנחנו מתחילים לגלות כל אחד את האגו שלו, את הרצון שלו, עד שאנחנו מתרככים, עד שאנחנו מקבלים לחץ מכולם וכן הלאה.

בעצם אם אני מתאים את עצמי לעשירייה, זה סימן בטוח שמצאתי את המקום הנכון שלי. אני נמצא במקום הנכון ומתקדם נכון, רק מאהבת הבריות לאהבת הבורא.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שהגדרה של חיבור זה לראות את החברים כצדיקים וכל הזמן להשתדל להתחבר לכלים של החברים?

כן, אבל לא בצורה אבסולוטית, כלומר לא בעיניים עצומות. זה לא נכון. כי אני כל הזמן צריך להתחבר איתם ולהתאים את עצמי אליהם, והם בחזרה צריכים להתאים את עצמם כל אחד אלי ולכולם. לכן העבודה הזאת היא הדדית, לא כל כך פשוטה ואנחנו מקבלים ניסיון בעבודה הזאת.

מדוע? כי אנחנו צריכים כל הזמן לשנות את עצמנו כלפי הבורא. אחרי כל לבנה ולבנה, כל אדם ואדם, כל חבר וחבר, עומד הבורא והוא משנה את עצמו כלפינו, משחק אתנו בצורה כזאת, משפיע עלינו ודורש מאתנו שינויים. לכן, אנחנו צריכים להשתדל להיות כל הזמן בתנועה פנימית בינינו בעשירייה, ומהעשירייה שלנו להתקרב, להתחבר ולהשתנות כלפי עשיריות אחרות.

אתם צריכים לדאוג לזה, כי אני מהמקום שלי, רואה אולי משהו לא נכון. אנחנו כאן צריכים לראות שכל העשיריות שלנו יהיו כעשיריות קשורות לאו דווקא לעשיריות הקרובות אליהן. למשל כל העשיריות הרוסיות, או הטורקיות, או מבלרוס, שנמצאת כביכול באיזו פינה ולא ידוע כל כך מה קורה להם, אלא שיהיה משהו יותר מעורב. כמו שאנחנו מכינים תבשיל, אנחנו כל הזמן צריכים גם לערבב אותו, ואז יהיה משהו משותף, משהו סופי.

שאלה: איך אפשר להבין שדווקא הסביבה מגדירה את הצורה שלי, וכולם צריכים להיות אותו הדבר?

אתם צריכים פשוט לתאר זאת לעצמכם. תיכנסו לאינטרנט ותחפשו תמונות של הבנייה העתיקה שהייתה קיימת לפני חמשת אלפים או עשרת אלפים שנה. כך היו בונים, כי לשפשף את האבנים היה מאוד קשה, ולכן במקום לשפשף את האבנים היו מתאימים אותן זו לזו.

שאלה: אני חושב שהאגו ישר מתחיל לצעוק שרוצים לעשות את כולם אותו דבר ואין כפייה ברוחניות.

כל כך הרבה דיברנו על זה, כך שאין לי מה להגיד. את האגואיזם אנחנו ודאי צריכים לשנות, אנחנו צריכים להתאים אותו לאחרים, וזה נכון ש"אין כפייה ברוחניות", אבל יש כפייה בגשמיות, על הרצון הגשמי ודאי שיש כפייה. אין מה לעשות, כל עוד לא נעשה את זה לא יהיה שום דבר. אין כפייה ברוחניות זה לא אומר שאני נמצא ברוחניות.

תלמיד: בעיקרון לעשירייה יש אישור, אולי לא לעשות את כולם אותו הדבר אבל קצת ליישר את האדם.

כל אלה מושגים מורכבים מאוד, אתם צריכים לראות את זה מהחיים שלכם, מתוך המוכנות שלכם להתחבר ביניכם, זה הדבר החשוב ביותר. העיקרון העיקרי הוא שאתם צריכים להיות בסופו של דבר יחד, קיר אחד, בנייה אחת. ולא שכל אחד לא רוצה להשתנות לעומת האחר כי זו לא רוחניות, רוחניות היא דווקא שאני מתאים את עצמי לכולם ואז אני מוצא את המקום האמיתי שלי במבנה אדם הראשון.

שאלה: כשמחברים את הלבנים האלה, מה צריכה להיות התפילה ממני החוצה כדי לשרת את האבנים האלה, לחזק אותן, לעזור להן?

זאת צריכה להיות התפילה - אני מבקש להתאים את עצמי לצורה של האחרים כדי לצרף אותם תמיד לצורה של עשר הספירות.

תלמיד: ובצורה כזאת לבקש עבור הבית המשותף?

זה כבר יהיה בשביל הבית המשותף, ברור.

שאלה: אני עדיין לא מצליחה להבין איך בן אדם יכול לשנות את עצמו. אפשר מבחוץ לעשות איזו הצגה, איזו תחפושת, אבל איך באמת עושים את ההתאמה הפנימית?

אני מבין שזה קשה ובלתי אפשרי אם זה לא על ידי עזרת ה'. כמו שהבורא ברא אותך עם כל התכונות שלך, עם כל היסודות שלך, כך הוא יכול גם לשנות אותם. רק הוא. לכן לפנייך יש רק תפילה.

תלמידה: אי אפשר להיות פעילה בתהליך הזה? אפשר רק להיות בתפילה ולחכות לשינוי מבחוץ?

תפילה זו הפעולה הכי אקטיבית שיכולה להיות במציאות, אין פעולה יותר אקטיבית מתפילה. בידיים וברגליים את לא יכולה לשנות את הכול, את יכולה רק לשבש את הכול, לכן רק על ידי תפילה. אם אנחנו יודעים איך לפנות לבורא וליצור איתו קשר נכון, זה הכול, אין לנו שום דבר חוץ מזה.

תלמידה: אז איך מגיעים לתפילה הנכונה? יש לנו כל כך הרבה תפילות בראש, גם עבור החברים, גם על העבודה הרוחנית, גם סתם תפילות גשמיות.

הכול זו תפילה אחת, לפנות לבורא שיסדר את הכול.

שאלה: הביטחון מהחברים גורם לפעמים לחוסר חשיבות כלפי החבר, כמו שילד לא מתייחס יפה לאימא, אנחנו לא מביאים בחשבון את היופי של החבר. איך לא לאבד את החשיבות של החבר?

בלעדיו לא נגיע למטרה, קודם כל בצורה אגואיסטית כזאת אנחנו צריכים לסחוב אותו. בנוסף, מפני שבו בחר הבורא והביא אותנו לקבוצה. בשני הדברים האלו לפחות אנחנו צריכים לאחוז.

שאלה: ההתאמה של הלבנים השונות בגשמיות נעשית בשטח קבוע, ופה אנחנו בעצם מתאימים את הלבנים על שטח שהוא כל הזמן בתנועה, וגם הלבנה שלי היא בעצם בתנועה, אז בעצם אני צריכה כל הזמן לרוץ אחרי משהו שהוא משתנה, כשהדבק זה הבורא, וגם הדבק הזה לפעמים בורח. נראה שצריך לחבר פה בתנועה את כל הדברים ולהתאים את עצמי כל הזמן.

זה מפני שאין בך יציבות. תתחילי לעשות את זה בצורה יסודית ואת תראי שכל זה לא כל כך מבולבל ולא כל כך משתנה אלא הכול נמצא לפנייך בצורה יסודית, כך שאת יכולה לסדר את הכול והכול נמצא בידיים שלך.

שאלה: הבורא נותן למלך דוד את האבנים לבנות את המלכות והמלך שלמה בנה את בית המקדש. מה המשמעות של דרגת המלך שלמה כאשר הוא בנה את בית המקדש?

לא אכפת לי מזה עכשיו, אנחנו לא מדברים על הדרגה שלו, אנחנו מדברים על העבודה שלנו.

שאלה: כשאני מתאימה את עצמי כלפי החברה נוצרת צורה אבל אנחנו לא רואים אותה. איך אנחנו מרגישות את הצורה הזאת?

על ידי כך שאתן נמצאות יחד, מסכימות על משהו יחד, ואיכשהו ביחד מתקדמות באותה דרך, בדרך אחת.

שאלה: אני מרגישה שאני משייפת את עצמי בשביל החברות בעשירייה כדי להסתדר איתן, אבל אני לא תמיד מסוגלת להתיישר עם כמה "לבנים" ספציפיות, וככל שאני משנה את עצמי גם אותן הלבנים משתנות בכיוון ההפוך ואנחנו לא משלימות זו את זו. למה זה תמיד קורה עם אותן לבנים?

למה זה קורה אני לא יכול לענות עכשיו כי אני לא רואה את הצורה השלמה, אני יודע מה במקרה הספציפי הזה אני צריך לעשות כדי ליישר את עצמי כלפי החברים הקרובים, וכל פעם בצורה כזאת אני צריך לעבוד.

שאלה: עברנו הרבה מצבים, קורונה, מלחמות, רעידות אדמה. איך אנחנו בונים את הבית שלנו תחת התנאים האלה?

בדיוק על זה אנחנו היום מדברים. אתם שואלים את השאלה שהיום אנחנו דנים בה, מהו המבנה שאנחנו צריכים לקבל. על ידי כך שכל אחד יתאים את עצמנו לחבר, אנחנו נגלה איך אנחנו בונים את הקבוצה, את העשירייה, את הבניין הקטן שאחר כך יהפוך להיות בניין גדול.

שאלה: אותה האבן שבקיר זו ההתבלטות שלנו כלפי החברים?

הקיר הוא התבטלות שלנו כלפי חברים, ההתבטלות להשתתפות. אני לא סתם מתבטל כלפי החבר, אני מתבטל כלפי ההשתתפות בינינו, כי יש משהו משותף בינינו. ההשתתפות היא המשותף בינינו, כלפי הצורה הזאת אני מתבטל. זה מאוד חשוב. אני לא מתבטל כלפי אף חבר, אלא יוצא שעל ידי עבודה הזאת אני מתבטל כלפי הבורא.

שאלה: נתת הרבה דוגמאות לגבי ההתאמה, למשל שאפשר לחתוך את החלקים הקשים, את חלקי לב האבן. יש חיפוש מתמיד אחרי אותם חלקים קשים בלב שלי, שאותם אני צריך לחתוך. מאידך, אמרת שכדי להתאים אתה יכול להיות כמו חמאה, ונתת דוגמאות רבות, כמו שפשוף הלבבות, חימום הלבבות והתכת הלבבות כדי להיות בהשתתפות. מהו התהליך הזה, האם התהליך הוא ריכוך הלב על ידי שפשוף הלבבות או שזה חיתוך החלקים הקשים או ששניהם?

אנחנו מתקדמים מהרצון לחיבור, ולכן כל הזמן אנחנו מבקשים חיבור בינינו בצורה שהיא מתאימה לחיבור, מחויבת לחיבור, לזה אנחנו מסכימים. אם אנחנו צריכים להגיע לשפשוף, שיהיה שפשוף עלינו. אם אנחנו צריכים להגיע לחיבור על ידי חיתוך, שיעבור החיתוך עלינו. אם על ידי כך שיחממו אותנו ונהיה כלאבה, אז נהיה כלאבה. העיקר לעבור חיבור, אנחנו לא צריכים לחשוב על דברים נוראיים.

אנחנו רק צריכים לדעת איך בצורה הכי חיצונית שלנו לעבור את השינוי החיצוני, להתאים את עצמי קצת לחברים כך שאני לא מפריע להם ואנחנו יחד מתחברים בכוחות שלנו לעשות צעד אחד קדימה. שבאותו צעד אחד קדימה אנחנו נראה את עצמנו שייכים למטרה אחת, לחיבור אחד, שבורא אחד יכול להתלבש בנו. רק מרחק של צעד אחד קדימה, ואחר עוד צעד, ואחר כך עוד צעד, ועל ידי זה אנחנו מגיעים ל"בניין בית המקדש".

תלמיד: אם כך מדובר על איך לבטל את עצמי, איך להשתתף בצורה נכונה בתוך העשירייה כמו שאנחנו משתתפים עכשיו בכנס, לחתוך את עצמי כי זה מחמם את הלב. העיקר הוא להתאים את עצמי ולהשתתף בצורה נכונה, האם זה התהליך, על זה אנחנו מדברים, איך להתאים את עצמנו למטרה הנכונה ולהשתתף בצורה נכונה, בצורה אקטיבית בכנס?

מצוין, זה הנושא.

שאלה: בשידור הראו תמונה של לבנים שמחוברות בדיוק כפי שאתה תיארת. אני גדלתי בירושלים והמראה הזה מאוד מקובל בירושלים, זו בנייה ירושלמית עתיקה, כאילו כל אבן מתאימה לשנייה. אנחנו רוצים לבנות בית, חברים עושים מאמצים חיצוניים ופנימיים להגיע, להתקבץ יחד כדי לממש את ההזדמנות המאוד מיוחדת שיש לנו, לבנות בית ביחס ישיר לכל המאורעות שכביכול בחוץ. אם אני מבין נכון יש שני תהליכים שצריכים לקרות, הראשון לנקות מעצמי רצונות שפשוט לא מוכנים להתחבר והשני לזכך ולמיין רצונות שכן רוצים להתחבר עם החברים ואיתם לגשת לעבודה. האם זו צורה נכונה?

בדיוק. אנחנו משתמשים בכל התכונות של הזולת שיכולים להתאים לנו ואלו שלא מתאימים אנחנו משפשפים אותם, מורידים אותם בצורה הדדית גם מאיתנו וגם מהם. כך נבנה השיתוף הנכון וקירות הבניין.

תלמיד: אבל אמרת שאת הרצונות שלא רוצים חיבור אנחנו מנקים, משפשפים ולא משתמשים בהם, אבל אנחנו לומדים שדווקא במקום ההתנגדות יכול להיות חיבור יתר.

אנחנו עוד לא הגענו למצבים כאלה שאנחנו יכולים להתחבר מעל ההתנגדות.

תלמיד: אז השלב הראשון הוא ממש לחפש את הנקודות המשותפות שלנו שאנחנו יכולים להתחבר סביבם. חבר סביב הרצונות האלה, הפנימיים.

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו בונים את הבורא ושאנחנו מעצמנו צריכים להפוך להיות קירות. מה זה לבנות את הבורא, מה בדיוק אנחנו עושים שאנחנו בונים אותו?

תסביר לי מה ההבדל בין הלבנים שאנחנו מתאימים אותם לחיבור ובונים ביניהם צורה לפי ההבנה שלנו, לבין הבית שהוא כבר מקום מתאים לבני אדם לחיות בו? בית זה כבר משהו אחר לגמרי. זו מחשבה, זה רצון שהפך להיות דרך החומר לאיזה רעיון גשמי ורוחני יחד. כך אנחנו בונים את הבורא, מהרעיון שחסר לנו.

בוודאי שהכול בא ממנו, גם תת ההכרה מהרעיון שלנו לדעת מי אני, מה אני, לאן אני הולך וכן הלאה. זה שייך רק לצורת המדבר, לא לדומם, צומח, חי, אומנם שגם אצלם זה קיים בצורה טבעית, כמו הצדפות או יש כאלה שחיים עם בית עליהם, יש כאלה שחופרים חור באדמה או על העצים ועוד. עד שאנחנו בונים מבנה, בית של בני אדם, שאין אותו בטבע אלא רק אצל האדם. זאת אומרת, יש כאן עניין של להתקרב לצורת הבורא, להבין מיהו הכוח העליון שכך ברא אותנו. ואנחנו דרך העבודה שלנו, דרך היצירה שלנו יכולים להגיע למצב שאנחנו יכולים להבין אותו. כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי", אתם בניתם אותי. וכך אנחנו מגיעים לאט לאט למבנה של האדם.

תלמיד: אבל מה בדיוק הצורה של הבורא, הרי אנחנו אומרים שאין לו צורה.

האדם הוא הדומה לבורא, הוא בונה בעצמו את הצורה שממנה הוא מבין מי הוא הבורא, הוא משיג את הבורא דרך עצמו.

תלמיד: מה הוא הבית שאנחנו בונים, שבתוכו שוכן הבורא.

הנשמה שלנו, הרצונות שלנו שכולם בעל מנת להשפיע. קודם הם היו כולם בעל מנת לקבל ואנחנו הפכנו אותם לעל מנת להשפיע ובזה הקמנו את הבניין שהבורא ממלא אותו. ואז מה שיש בתוך הבניין ומה שיש מחוץ לבניין הופך להיות אותו דבר, כלי ואור שווים.

תלמיד: אם כך, זה שאנחנו מצליחים לבנות מעצמנו כלי גורם לזה שיש בתוכו בורא?

כן. ברגע שהכלי מתאים - כשהכלי והאור שווים במשהו, האור ממלא את הכלי.

תלמיד: כששרטטת את הלבנים אמרת, שצריך לחתוך את כל מה שהוא לא מתאים לחיבור עם הלבנה השנייה. מהי פעולת החיתוך הזו, שאני חותך מעצמי את כל מה שלא מתאים לחיבור עם החברים?

אני מתקן את הטבע שלי, את האופי שלי. את כל מה שיש בי.

תלמיד: אבל מה אני עושה כדי להיות תואם אליהם? איך אני מכניס את עצמי לפעולה שיחתכו ממני את כל מה שלא תואם אליהם?

אתה בודק במה אתה יכול להיות שייך לחבר כדי שיהיה חבר שלך ומה שלא מתאים אתה חותך.

תלמיד: איך אני חותך?

אתה לא רוצה להשתמש בזה.

תלמיד: נניח ואני לא רוצה להשתמש בזה, ומה אז?

אם אתה רואה שכתוצאה מהקשר שלך עם החבר יש בך תכונות שלא מתאימות לשימוש עם החבר, אתה לא משתמש בהם.

תלמיד: שנינו לא רוצים להשתמש אם מה שלא מתאים לקשר אחד עם האחר?

כן, וכך כולם, כל לבנה ולבנה, כל אבן ואבן הופכת לאבן בניה.

תלמיד: ואיך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו הופכים לקירות, מה מחבר שתי לבנות יחד?

לא צריך שום חיבור, כל אחד מחזקי בשני.

שאלה: האם בדרגת ההתכללות הבאה אנחנו יוצאים מאותה צורה שהשגנו או שאנחנו מתחילים את הכול מחדש?

אנחנו כל הזמן משתנים, כל רגע ורגע.

שאלה: אמרת שאת האבנים צריך להתאים, איך אנחנו יכולות לעזור לבורא להתאים את האבנים ה בצורה נכונה כדי שנתחבר בדרך הנכונה?

להתקרב לחברות, לחברים בכל הצורות האפשרויות.

שאלה: מה מחזיק את האבנים ביחד?

כלום לא צריך להחזיק אותן, כל אחד מחזיק את השני, לא צריך להיות חומר ביניהם. חומר צריך שאין התאמה מספקת ביניהם, הם מתאימים לזה לזה, אבל צריך חומר שידביק אותם כי הם לא נמצאים במגע מספק ביניהם. אבל למעשה הם צריכים להיות מחוברים כך שלא צריך להיות שום חומר ביניהם.

תלמיד: אם אנחנו מסתכלים על צורת הבנייה הזאת, אז באמת מה שמחזיק את המבנה יחד הוא הכוח שדוחף אחד את השני מכל כיוון.

נכון.

תלמיד: אבל הכוח קיים רק שהמבנה שלם.

אם כל הזמן חושבים על מבנה שלם ובונים בצורה כזאת שכל פעם זה יביא מבנה שלם, אז אפילו שהוא חלקי הוא מחזיק.

תלמיד: איפה אנחנו מכניסים את הבורא?

הבורא הוא בזה שאנחנו לא יכולים להיצמד זה לזה בלי הבורא, בלי כוח הבורא אי אפשר להדבק זה לזה.

שאלה: הבורא הוא הכוח המשפשף בין האבנים?

אני לא רוצה להיכנס לכל זה.

שאלה: מהו הכוח שהאדם צריך לתת ומהו המרכיב שהבורא צריך להוסיף כדי ליצור את החיבור, ההיתוך הזה בינינו כדי שנשאר מאוחדים?

להיות בשותפות, לא לחלק את העבודות, אלא להיות בשיתוף העבודה כל הזמן.

שאלה: אמרת, אני לא מתבטל לחבר אלא להגיע להשתתפות בינינו. למה לא להתבטל כלפי החבר, ומה ההבדל בין ביטול להשתתפות?

אני לא ממשיך את שלו, אלא אני ממשיך את מה שמשותף בינינו.

תלמיד: איך לזהות את זה? את התכונות של החבר אני מכיר, אני יכול להתבטל כלפיהן אבל מה היא השתתפות שאתה מדבר עליה?

אתה לא צריך להתבטל. אתה צריך להתאים את עצמך אליו ושהוא יתאים את עצמו אליך, ומשניכם תמשך הבנייה.

תלמיד: אולי זה יתגלה בהמשך, כי העבודה לא ברורה לגמרי.

אני מצטער להגיד לך, אבל כך בונים, אחרת אתה לא בונה.

קריין: נעבור לציטוט הרביעי. אומר הרב"ש.

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(הרב"ש. אגרת כ"ד)

"עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה", זו העבודה שלנו. אני צריך לתת דוגמאות, התעוררות לכל חבר וחבר, עד שאני רואה שהוא נדלק ומבצע את העבודה מצידו. "ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו", כי בהתאם לזה אני מעורר את הבורא עליי, על כולנו, על כל העשירייה.

שאלה: הוא כותב שצריך לעמוד על המשמר לעורר גם יום וגם לילה, ואחר כך הוא מקשר את זה לעורר את החברים. מהי העבודה לעורר חברים ביום ובלילה?

גם בזמן שמאיר וגם בזמן שלא מאיר, בכל זאת עלינו לראות לפנינו את מטרת החיבור כמטרה יחידה ושאנחנו צריכים לייצב אותה בכל יום ויום, בכל רגע ורגע, בכל הזמן. רק חיבור, לא חסר לנו כלום חוץ ממנו. לבנייה שלנו, להחזיר את עצמנו למבנה של האדם הראשון, אנחנו צריכים כל הזמן לעסוק בבנייה, להיות כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: ככל שאנחנו לומדים יותר כך אנחנו מרגישים יותר של"ב האבן הוא קשה. שהאבן מרובעת, ושאני צריך להתאים את עצמי לחברים, ויותר ממה שהחברים עושים אני צריך לעשות כלפיהם, אבל אני רוצה שהם ישתנו בשביל עצמי. מה לעשות כאשר אנחנו שמים לב לזה, איך לא לברוח מזה? איך להמשיך?

אני מבין. אני חושב שזה בא מפחד שהוא כבר טוב, שיכול להיות שאני אכנס לתוך האגו שלי, ואתחיל להכתיב להם את צורת העבודה בחיבור בינינו שהיא מתאימה לאגו שלי ולא למה שצריך להיות בחיבור בין כולנו.

לכן אנחנו צריכים לעבוד יחד. כך שלא כל אחד מרגיש שהוא מתחבר לאחר, אלא כאן מדובר על כך שכולנו יחד נמצאים תחת מנהיג אחד ותחת שליטה אחת, ועכשיו אנחנו כבר מדברים על זה שמתקרבים למושג הבורא.

אנחנו מוסרים אחד לאחר את ההתפעלויות שלנו. עד כמה אנחנו לא מוכנים ללכת אחורנית אפילו צעד אחד, אלא כולנו הולכים רק קדימה, וכולנו מחזיקים אחד את האחר שלא ליפול ולא להאט לרגע אחד את ההתקדמות של כל אחד קדימה. על זה הוא מדבר כאן.

קריין: קטע חמישי, אומר הרב"ש.

"סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה - למען כבוד שמו יתברך." 

(הרב"ש. אגרת ח') 

תלמיד: רב"ש אומר "סוף כל סוף".

כן, כי זה לא פשוט. כמו שלא פעם מזכירים לנו חכמים, עד כמה קשה לבורא לחבר את החברים, את האנשים בקבוצות, בכל מיני צורות זה לזה אחרי השבירה ושזו ממש עבודה גדולה שלו לקרב אותם אלו לאלו.

אלו לא סתם כוחות הטבע שאין בהם כלום, והם באים ומסתדרים ביניהם, כמו כוחות מגנטיים וכוח הכבידה וכן הלאה. אלא זה ממש לפי הצורות הפנימיות המתאימות לפני השבירה, ובסוף השבירה, בסוף התיקון, ובאמצע בכל מיני מקומות, ואיך אחד עוזר לאחר, ואיך בכל מיני השתתפויות, שמי יודע מתי הם צריכים להיפגש ולהשפיע, כל אחד לוקח מהאחר כדי למסור נניח למספר שלושים ומשלושים לחמישים, ומי יודע מתי זה יימסר בחזרה אולי. זו מורכבות כל כך לא ברורה שעד היום אנחנו לא מבינים אותה אפילו במקצת.

אלא מה שקורה לנו, ש"ממעשיך הכרנוך". איכשהו מזה שאנחנו רואים אנחנו יכולים איכשהו להכיר שאת זה צריכים, ואת זה צריכים. אבל מראש להגיד שאנחנו נשבור ונחלק, ונעשה בצורה כזאת שזה יעזור באיזו מידה ובאיזה מצב אחד לאחר, אנחנו לא מסוגלים, זה כבר לא עניין הנברא. אבל במקצת להשיג את האלוהות, איך להתקרב אליה, להיות משענת, אנחנו צריכים.

שאלה: אני מסתכל פה באולם לימוד ויש שולחן של חברים מספרד, חברים מאיטליה, חברים מרוסיה, חברים מקזחסטן, חברים מסיביר, חברים מארה"ב, חברים מאנגליה, חברים מהולנד, וסוף כל סוף אחרי שנים כולם כך מתקבצים, וכל רגע נכנס עוד חבר מעוד מדינה ומעוד מדינה.

איך מכל ה"סלט" הזה שסוף כל סוף התקבץ אחרי שנים של ריחוק שהבורא נתן לנו, אנחנו עושים משענת אחת, חמאה אחת שבה הבורא יוכל להתגלות?

גם את זה לא אנחנו עושים. עלינו לעשות דברים שקרובים לנו, פשוטים עבורנו, ברורים לנו, להשתדל לבצע אותם יום יום ולהמשיך. ואז נראה אחרי כמה פעולות איזה סיכום, אחרי עוד כמה פעולות שוב סיכום, במידה שנוכל לראות. אבל אנחנו בהתקדמות יפה.

שאלה: אנחנו אומרים ש"אין עוד מלבדו", אבל אם "אין עוד מלבדו", למה אנחנו מנסים לקדם את החברים, לדחוף את החברים? זה כאילו שאנחנו לא מקבלים את זה ש"אין עוד מלבדו".

זה עניין של ההסתרה שמשפיעה עלינו. שלא הבורא משפיע עלינו אלא מי שקרוב אלינו לפי התכונות הגשמיות. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתעלות מעל התכונות הגשמיות ואז להיכנס תחת השפעת הבורא. זה מה שיקרה, זה כבר קורה, רק אנחנו לא יכולים לזהות את זה.

שאלה: שאלה בנוגע לדוגמה הנפלאה של הלבנים. אני מרגישה אחריות רבה כלפי זה שהחברות יצליחו להתאים את עצמן ואני מאוד רוצה שזה יצא בצורה נכונה. איך אנחנו יכולות לעזור זו לזו? איך אנחנו מממשות את צורת הערבות הזאת כך שהפעולה הזאת של להתאים את עצמנו אחת לאחרת תצליח לכל החברות?

זו עבודה מעשית. אתן חייבות לעזור זו לזו ומכאן להבין מה צריך לעשות. כשילדים מגיעים לגן הילדים מעמידים אותם במעגל ואומרים להם להחזיק ידיים ולהסתובב במעגל, לשיר איזה שיר ומתוך זה מתחיל הקשר שלהם לכלל. כך גם בקבוצה, הקשר מתחיל מרחוק.

בגן נעשות פעולות כדי שהילדים ישירו יחד, כדי שימחאו כפיים יחד, שיהיה להם שמח יותר, וכאן להפך. כאן הפעולות הן כדי לקדם זה את זה קרוב יותר אחר לאחר, ואנחנו לא מרגישים טוב יותר כתוצאה מזה, אלא דווקא להפך. נראה שאנחנו עובדים כנגד האגואיזם שלנו. צריך להתחכם כאן, צריך לעשות כאלה פעולות בקבוצה כך שיהיו לנו בכל זאת מושכות, כל עוד לא נכיר בגדלות הבורא ונבין שדווקא למענו, כלומר לשמה, ראוי וכדאי לעבוד. זה לא פשוט, אבל אני חושב שלקראת סוף הכנס הזה אנחנו כבר נהיה בהכרה כלשהי של חשיבות ה"לשמה".

שאלה: כתוב שעלינו להיות על המשמר יום ולילה. איך אפשר להיות בזה כל הזמן, איך אפשר להרגיש את זה כל הזמן?

זה כמו בכל דבר גדול גשמי, אם הוא גדול בעיני אז אני לא שוכח ממנו. הוא כל הזמן נמצא מול העיניים שלי כאילו שאני נמצא לידו. כך גם כאן, אז עוד יום ועוד יום ואחר כך אני מרגיל את עצמי לחיות כל הזמן בזה.

בצורה כזאת חלקה, לאט לאט אנחנו מגיעים גם ללשמה, להרגשת העולם העליון. העיקר זו ההתמדה, ולכן כל כך חשובה לנו החברה, כי אם החברה לא תיתן לנו אווירה מספיק חזקה אנחנו לבד לא נוכל לעשות את זה. חייבים קבוצה.

קריין: קטע שישי.

"דרך תשובה העיקרית, הוא לייחד לבבינו באהבת חברים, להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד את ה', ולהטות שכם אחד, ולהתקשר זה לזה, ושנהיה נסגרים זה לתוך זה בלב כל אחד, שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב."

("מאור ושמש". רמזי ראש השנה)

שאלה: בקטע מספר 4 מדובר על כך שאדם צריך לעורר את לב החברים. על ידי איזו תכונה אני מעוררת את לב חברות?

דוגמה. דוגמה שאני נותנת בפני כל החברות עד כמה אני רוצה להתחבר איתן. בזה אני מעוררת את הלבבות שלהן.

שאלה: אנחנו מדברים כל השיעור על פתיחת הלבבות, חיכוך הלבבות, חיבור הלבבות. האם בניית לב משותף זו המטרה שלנו כרגע?

כן.

תלמיד: מה זה האיבר הזה "לב משותף"?

הלב המשותף זה נקרא רצון שכולל את כל הרצונות.

תלמיד: הלב זה איבר מתוך כל הגוף האחד שאנחנו בונים?

אני לא יודע למה אתה מתכוון. לב זה נקרא רצון.

תלמיד: אבל אנחנו בונים גוף אחד. שמעתי בתחילת השיעור שאנחנו בונים גוף אחד משותף.

גוף כלול מרצון ומחשבה והחלק של הביצוע.

תלמיד: הלב הוא האיבר הראשון שבונים מתוך הגוף או שהעיקר זה לבנות לב?

לב זה האיבר הראשון נגיד.

שאלה: כתוב פה בציטוט "להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד את ה'". מה זו הפעולה הזאת של לעבוד את ה' בלב אחד?

להשפיע לבורא או להשתדל להתקרב בינינו כדי להשפיע לבורא, זאת אומרת הפעולה עצמה או הסיבה לפעולה, ושאנחנו נעשה את זה כאחד.

תלמיד: מה זה להשפיע לתכונת האהבה או להשפיע לבורא?

להשפיע לבורא זה להתחבר ולבקש ממנו השפעה.

שאלה: בקטעים שקראנו מדובר על "אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה", למה הכוונה כאן?

זה נקרא "אמיצי לב".

תלמיד: למה אנחנו צריכים להיות אמיצים? יש פה חברים כל כך גדולים שעוזרים לי, למה אני צריך להיות אמיץ?

אמיצים הם אלו שיכולים לשנות את ליבם, שהלב שלהם מסתכל לכיוון אחד והם מסובבים אותו לכיוון האחר. המטרה שלי, הציפיות שלי, מה שיקר לי, מה שקודם היה ומה שאני רוצה שיהיה היום או מחר, אני רוצה שכול זה יהיה בידיים שלי. אני רוצה להיות למעלה מזה, למעלה ממה שאני ארצה ברגע הבא ומחר ובעוד שנה, כלומר אני רוצה לקבוע את העתיד שלי, אני לא רוצה להיות סתם חלק מהבריאה, כמו רוח.

תלמיד: על איזה פחד אנחנו מתגברים כאן? איזה סוג של אומץ אנחנו צריכים?

אנחנו מתגברים בסופו של דבר על הרצון לקבל שלנו שכל הזמן רוצה רק את מה שנוח לו. בכל רגע ורגע לפי מה שנוח לרצון האגואיסט הוא מיד פונה לזה, בוחר בזה.

מה שאין כן, אני רוצה שמה שיקבע לי את כיוון ההתפתחות שלי מרגע לרגע זו ההליכה כלפי הבורא. וגם אם זה לא נעים לי, ובדרך כלל זה לא נעים, כי זה כמו עלייה על הר, דבר שאני צריך להתגבר עליו, אין לי ברירה ואני מוכן לזה.

תלמיד: האם חלק מהבנייה הזאת היא לעזור לחברים לבנות את האומץ הזה להתחבר? האם חלק מהעניין הוא שאני צריך לבנות את זה עבורם, על זה מדובר כשכתוב "למעלה מגבול האנושי", שאנחנו בונים יחד את האבנים האלה?

"למעלה מגבול האנושי" זה אומר שכולנו רוצים להתגבר ולעלות למעלה מהאגו שלנו. אנחנו לא רוצים להיות קשורים זה אל זה בצורה אגואיסטית, כי אז זה יהיה כמו איזה הר של אבנים, אלא אנחנו רוצים להיות קשורים זה אל זה כדי לבנות בנין, ובנין זה משהו אחר. אז אנחנו צריכים להיות שבורים מהמצב הקודם ולבנות ממנו בנין, את "בית המקדש" מה שנקרא.

תלמיד: האם המשימה שלי היא להשיג "למעלה מהגבול האנושי" את האומץ הזה, או שהמשימה שלי היא לתת את זה לחברים, לגרום להם להרגיש שיש להם את האומץ הזה ואת היכולת ללכת למעלה מהגבול האנושי?

אלו שתי משימות בבת אחת, אם אני עוזר לחברים, אז בזה אני בונה את עצמי.

שאלה: אנחנו למדנו שיש לנו לב או רצון, חלק מהרצון שאיתו אנחנו יכולים להתחבר הוא מתרכך, וחלק אנחנו לא יכולים לחבר. יש איזו הנחה שהבנאים בעבר ידעו לרכך את האבן, כך גם אנחנו צריכים לרכך את הרצון שלנו ולהתחבר, והדרך היחידה היא לחכך את הלבבות.

מה ניסה להסביר לנו המקובל כשהוא אמר "אפילו לבבות של איתנים"? הרי אנחנו עוסקים רק בזה, יש לנו סדנאות, התאספויות, שם אנחנו צריכים לעשות חיכוך של הלבבות, ודווקא שם אנחנו מממשים זאת באופן פרקטי. מה זה אומר להתחכך בלבבות עבור אנשים שיש להם לב של איתנים, או אפילו לאנשים פשוטים?

להשתפשף בלבבות הכוונה לתקן את הרצונות, הלב הוא רצונות האדם, ולתקן את הרצונות כך שהם יהיו תואמים לרצונות של החברים.

תלמיד: להתחכך בלבבות זו מטפורה וגם לתקן את הרצון זו מטפורה.

אני לא מתווכח איתך, אני אומר מה שכתוב. ומה שנדמה לך שכך אתה צריך לעשות או לא, והאם הבונים של היום צודקים והבונים מהעבר לא צדקו, על זה תחשוב עם עצמך.

תלמיד: איך בסדנה או בהתאספות לחכך את הלבבות?

לקרב את הרצונות זה לזה, "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: האם לגשת ברכות, בטוב לאנשים?

זו לא חובה, תלוי בנסיבות. להתחכך או להשתפשף בלבבות זה לאו דווקא אומר לבוא אליהם בטוב.

תלמיד: תמיד אמרת לב אבן, וכשמחככים אבן באבן יוצא ניצוץ.

לב אבן זה לב שלא מסכים עם אף אחד.

תלמיד: ודווקא משם ייצא הניצוץ.

נכון, הניצוצות יוצאים משם.

תלמיד: וזה מה שמרכך את הלב.

הניצוצות לא מרככים.

תלמיד: אז מה מרכך את הלבבות שלנו?

הכרת הנחיצות בשינוי, שחייבים להשתנות.

קריין: קטע מספר 7.

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך."

(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")

שאלה: בעולם הזה, בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו, אנחנו רואים שדווקא המחשבה היא זאת שבונה רגש. אבל בעולם האמיתי שאנחנו מנסים להגיע אליו, המקובל כותב "שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו." איך שומרים תמיד על הלב ישר לבורא?

דרך המחשבה.

תלמיד: אבל הוא כותב בהתחלה שאת המחשבה אני לא צריך לתקן, שהמחשבה שלי זורקת אותי כל הזמן לכל מיני מקומות, אז איך אני מכוון שדווקא הרגש שלי, הלב שלי ישתוקק למקום הזה?

אתה צריך להגיע לתיקון המחשבה, אז מאיפה אתה לוקח את התיקון למחשבה? אם אתה מתקרב לחברים והם מכוונים לעשות נחת רוח לבורא ואתה נכלל איתם, אז אתה בזה מתקן גם את המחשבה שלך

תלמיד: ובעצם ההתכללות איתם היא זאת ששומרת על המחשבה ובונה איזה רגש מסוים?

כן.

תלמיד: איך את הרגש הזה, להעביר אחר כך שוב לבורא?

על ידי פנייה, על ידי תפילה, זה מה שהוא כותב "וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון.". זה לא פשוט, כל רגע יוצא מהלב, נכנס ללב, כל פעם יש בלבול גדול, התכללות עם כל מיני מחשבות שיש כאן באוויר שלנו. כל זה, עבודה אינטנסיבית, רצינית, קבוצתית שאנחנו עכשיו עוברים.

שאלה: אתה אמרת שאני לא שם לב על מה שהיה, על מה שאני רוצה, על העתיד, אלא להתעלות מעל זה, זאת אומרת לכוון את הלב שלי מעל כל המצבים האלה. איך לבנות את העתיד בצורה נכונה ולכוון את הלב, לאן? איך לעשות את זה?

לאן לכוון את הלב?

תלמיד: אתה אמרת שאני רוצה לבנות את העתיד בהתאם לדרך של הבורא.

דרך הקבוצה אל עבר הבורא, לתאר לעצמכם את הבורא כנמצא במרכז הקבוצה ואתה מכוון את עצמך אליו דרך הקבוצה.

תלמיד: וזה היסוד של כל ההחלטות?

לגמרי לכל ההחלטות, לכל ההחלטות באשר הן.

שאלה: מה ההבדל בין לתקן מחשבה לבין לבחור מחשבה?

לבחור מחשבה זה הפעולה הראשונה, ולתקן זאת כבר פעולה אחריה.

תלמיד: הבנו שהתמדה זה הדבר העיקרי, מה זה הכלי הזה שנקרא התמדה, מה המרכיבים של ההתמדה הזאת?

מרצון שמתחזק כל פעם יותר ויותר, לדאוג כל הזמן שהרצון לא ייעלם.

תלמיד: אנחנו רוצים להציע הצעה, אנחנו נותנים חשיבות מאוד גדולה לעבודה הפנימית בעשירייה, ואנחנו רוצים לבקש ממך שבסופו של כל שיעור בוקר, תיתן לנו תרגיל למחשבה או מחשבה לעבודה פנימית במהלך היום ושאנחנו נעבוד איתה במהלך היום ושזו תהיה מסורת בשיעור בוקר.

אני שמח מאד על השאלות שלכם ומהפנייה הזאת. נעשה כך. תזכירו לי כל פעם כי אני יכול להיות מבולבל במחשבות אחרי השיעור ואני אתן לכם שאלה לכל היום.

שאלה: האם השתוות הצורה שלנו נעשית כלפי הבקשה שלנו שאנחנו מעלים, התפילה שלנו להידמות לבורא והיא נבנית בהתאם לסביבה שאנחנו נמצאים בה?

כן.

שאלה: כשאני לומד את החבר כמו תלמיד חכם, הוא ממש ממלא לי את כל האופק שיוויתי את החבר לנגדי תמיד, כל היום. איך אני הופך לדבר יעיל עבור החבר, איך אני מוסר לו אומץ, כוח, איך אני עושה לו מצב רוח טוב בדרך?

על זה דיברנו כל הזמן איך לפתוח את הלב לחבר, איך למשוך אותו אליי, איך אני אתקרב אליו, איך אנחנו יחד ניכנס למנגנון של כולם ונהיה יחד. אנחנו צריכים להשתדל לחשוב רק על זה, "הכול במחשבה יתבררו". כך אנחנו נבנה את הקשר בינינו והקשר הזה יעבוד בעצמו, ואנחנו כל הזמן נשתתף בו ונחמם עוד ועוד את המדורה שממנה יהיה לנו לכולנו תמיד חום, התעוררות, ובזה אנחנו נעלה כל רגע יותר כאש המדורה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: כתוב "וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק." נניח שעכשיו יש כנס, מה זאת אומרת לכוון את הלב בלי לתקן את המחשבות, ואיך אני מתקן את הלב ואת הרצון בתוך הכנס, איך עושים את זה פרקטית?

פרקטית זה מאוד פשוט, תפתח לבך לכולם, בלי לבדוק, בלי לייחס, בלי לעשות שום זיהוי, תפתח לב לכולם.

תלמיד: אתה מצפה שאני אספר לכולם מה אני מרגיש?

לא שאתה, אלא תן להם לעבוד על הלב שלך.

תלמיד: מה זה אומר כשיש עשיריות אקראיות, האנשים זרים לי כרגע, זאת לא העשירייה שלי, איך אני מתנהג איתם? אתה אומר שאני אפתח את הלב או שהם יפתחו את הלב, איך עושים את זה?

אתה צריך להשתדל לפתוח להם את הלב, לקבל אותם, שהלב שלך יהיה כמו הבית שלך, כשאתה מקבל אורחים לתוך הבית.

תלמיד: אתה יכול לתת דוגמה מה זאת אומרת? כשבאים אליי אורחים הביתה אני מכין להם קפה נותן להם עוגיות, מה עוד אני יכול לעשות בתוך העשיריות בכנס כזה כדי שתהיה פתיחות כזאת מלב ללב איך עושים את זה? על מה צריך לדבר?

אני לא יכול להסביר לך. כשאני מגיע לבית שלך אני מצפה שיהיו שם מוזיקה והרבה חברים ושמחה והרבה מזון, כיבוד ולא שאתה תכין לי עוגה עם כוס קפה, בשביל עוגה וכוס קפה אני לא הייתי בא אליך.

תלמיד: אולי וודקה, וויסקי?

גם זה לא.

תלמיד: אתה אומר לי "תפתח את הלב" בעשיריות האקראיות ואני מדגיש, אקראיות, זה לא אותן העשיריות שלנו, הם אנשים כביכול זרים בשבילנו.

אבל זה לא חשוב, הן עשיריות אקראיות מפני שהחברים הגיעו מכל קצוות תבל, אבל הם הגיעו למטרה אחת, לכן זה לא נקרא אקראיות, לא במקרה, אלא מפני שיש להם משהו שמושך אותם ממקומותיהם ומביא אותם למטרה אחת, לבורא, למצוא אותו, להרגיש אותו, לחפש אותו, לתפוס אותו, להתקרב אליו, להידבק בו.

תלמיד: זה כמו שבני ברוך מפתח תקווה צריכים לארח את כל הקבוצות מכל העולם, על זה מדובר?

כן אז תבואו אלינו.

תלמיד: לתת הרגשה טובה.

יופי, אז נקווה שאתם תבואו וכבר עכשיו אתם יכולים לבוא.

ובינתיים על מה אנחנו צריכים להיות במחשבה עד שיעור צהריים?

כתוב בקטע 11 "העיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות הנקרא יגיעה", זאת אומרת אם אני נותן עבודה רגילה כמו שאני עושה את זה בין ארוחת בוקר לארוחת צהרים, ואחר כך אני עובד מארוחת צהרים עד הערב, זה לא נקרא עבודה. העבודה זה מה שאני עושה מעל כל הרגילות, אז לפי אילו מאמצים אנחנו יכולים לעשות בחיבור בינינו מעל כל הרגילות. בצורה כזאת אנחנו נצליח.

בינתיים נחשוב על זה ונתראה בשיעור הצהריים מוזמנים כולם. אני מחבק אתכם ומאחל לכולם בריאות ומשיכה למטרה, שהבורא כל הזמן לא ישכח עלינו ויחזק אותנו, להתראות.

(סוף השיעור)