heb_o_rav_zohar-la-am-vayera_2010-05-03_lesson_bb_n5

כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"

ישנה טעות בשם הקובץ. השיעור הנלמד הינו מפרשת "וארא" ולא "וירא"

זוהר לעם

פרשת וירא

(מאמרים: "תנין רובץ בין יאורים" – "קח את מטך")

(אות ק"ו – אות קכ"ז)

שיעור 5

שיעור ערב 03.05.10 אחרי עריכה

נתחיל בציטוט של רבי שמעון בר יוחאי מספר הזוהר, פרשת ויצא: "האמת היא שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים רוחניים מתבהרים בשינוי צורות ומדרגות, הם למעלה ממקום וזמן."

זאת אומרת, שאנחנו צריכים לייחס את כל מה שאנחנו קוראים בספר הזוהר לנקודה שבלב שלנו, שעל ידי הקריאה אנחנו מפתחים אותה, מנפחים אותה, היא מקבלת נפח, ואז בתוכה מתחילים להתארגן כבר עשר ספירות, עשר תכונות רוחניות. ואז מכל אלו התכונות הרוחניות שאנחנו מתחילים להרגיש אותם בפנים, בתוך נקודה שבלב, שכביכול מתרחבת לכל מיני הצדדים הרוחניים שלה. אז אנחנו מתחילים בתוכה להרגיש את העולם הרוחני שלנו, שאז נבין על מה הזוהר מדבר.

"קו) הראש של התנין אדום כורד, שגוון אדום יורה על דינים הנמשכים מבינה. קשקשותיו קשים כברזל, שבחינת מלכות מעצמותה נקראת ברזל, מידת הדין. כנפיו השטים, סנפירים, ובאים לכל אלו יאורים. כשמעלה זנבו, המלכות שלו, נקודה דמידת הדין, מכה ובועט לשאר הדגים, אין מי שיעמוד לפניו. כי נקודה זו דמידת הדין, שבזנבו, בכל מקום שנוגעת, היא מעוררת שם מידת הדין, שהיא צ"א, והאורות מסתלקים משם."

זה כרגיל כמו שאנחנו לומדים, שכשמידת הדין מתגברת, אז האור צריך להסתלק. מידת הדין הכוונה היא שהרצון לקבל גודל, גובר, ואז הצמצום פועל, הוא מביא את החושך, ומכאן כבר מתחילה להיות המדרגה החדשה. אז נקרא ש"התנין הגדול מתעורר".

"קז) פיו של התנין אש לוהט. כששוחה בכל אלו היאורים, ממשיך החכמה ממעלה למטה, כמו היאורים, מזדעזעים שאר הדגים, המדרגות, אשר שם, מפחד שלא יגלה את נקודה דמידת הדין שבהם, ובורחים משם אל הים, המלכות דקדושה."

כי כשמתגלה המלכות דמידת הדין, האור מסתלק, ואז יש בעיה שכל יתר המדרגות גם סובלות. ישנה ההגנה על המלכויות הפרטיות שנמצאות בתוך ים החכמה, שיש להם סימני כשרות - סנפירים וקשקשים.

שסנפיר זה "סנה פעור", וקשקשים, זה כמו קשקשת, שאלה הם ה"מסכים" שנמצאים על פני הרצון לקבל שבהם כן יכולה להתגלות תכונת ההשפעה. ואז יש לרצונות לקבל האלו שנקראים "דגים", אפשרות להתקיים בתוך ים החכמה, כי הם דוחים את החכמה מלמטה למעלה מעצמם, על ידי המסכים האלו, שנקראים "סנפירים" ו"קשקשים".

אבל כשבא התנין הגדול הזה שמעורר את מידת הדין, זאת אומרת, שאין בו את הכוונה לקבל בעל מנת להשפיע, מלמטה למעלה בדחייה. אלא רוצה למשוך מלמעלה למטה. זאת אומרת מעורר את מידת הדין. אז ודאי שכל יתר ההבחנות מפחדים מהפעולה הזאת, כי זה מביא חושך.

"אחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר זה, בתצ"ט וחצי יאורים שבימין, ומשלים את המחצה החסרה שבימין. ואחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר הזה, בתצ"ט וחצי יאורים שבשמאל, ומשלים את המחצה החסרה שבשמאל. כי התנין נבנה מב' מחצות האלו החסרים בהם. ונמצא, כי אלף היאורים החסרים אחד נתמלאו ממנו, כלומר שנשלמו על ידו."

תשע מאות תשעים ותשעה וחצי. אז אלף פחות אחד.

"תנין הזה רובץ בתוך יאוריו. ואינו שוחה בהם. כי הרובץ אינו עושה פעולה, ואינו ממשיך החכמה ממעלה למטה. מה שאין כן השוחה, הוא עושה פעולה והמשכה ממעלה למטה, ומתגלה משום זה מידת הדין שבו. וכתוב, שפוגם אותם, אחת לע' שנה. כי שבעים שנה נמשכות מז' מידות חג"ת נהי"מ, שכל אחת מהן כלולה מעשר. ומתחילות מחסד ומסתיימות במלכות, כי המדובר בכלים, שבהם העליונים נגדלים תחילה. ואחת לשבעים שנה, השנה האחרונה, המלכות דמלכות של התנין, בחינה זו בדיוק לקח מן היאורים. וע"כ כשרובץ בהם, חוזר ומשלימם.

קח) אבל כשהוא שוחה בהם, יוצא לשון אש אחת בקליפות, שנגלה הנקודה דמידת הדין שבו. ואז היאורים כולם עומדים וזועפים בזעף, שמרוממים גליהם למעלה ויורדים למטה, המכונה זעף. מתערבים אלו היאורים זה בזה ומקבלים צבע תכלת הנוטה לשחור, גוון המלכות. וגלגלים נוסעים למעלה בארבע רוחות העולם, גלגלי מרכבה דקדושה הממשיכים ג"ר ע"י נסיעתם. והתנין זוקף זנבו ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם, ומכה למטה ביאורים. כולם בורחים ממנו."

מתגלה מידת הדין שמביאה מיתה, שמביאה את הרגשת החושך, את המדבר, ואת כל ההרגשות השליליים.

"קט) עד שלצד צפון קם שלהבת של אש אחת, שנגלו דינים דבינה ע"י עליית המלכות אליה, והכרוז קורא, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, הרובץ בתוך יאוריו. אז מתפזרים כל האגודות. ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, ומכניסים אותו לנקב התהום רבה, בינה דקליפות. עד שנשבר כוחו, אז מחזירים אותו לנהרותיו.

בעת שהתנין בא לאחת מע' שנותיו שלו, המלכות שבמלכות שלו, שולט זנבו, נקודת המלכות הבלתי ממותקת בבינה, והוא מכה בו למעלה בקדושה ולמטה. אז צריכים לשים את התנין במלכודת, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייך. כי אז חוזרת המלכות לבינה, והבינה באה לקטנות, וכל המדרגות הנמשכות ממנה חוזרים לקטנות, מחמת הדינים שבבינה.

עד שלצד צפון קם שלהבת אש אחת, שעלו הדינים דמלכות לבינה. ובעת שיש ג"ר במדרגות, נבחן שכל מדרגה יש בה אגודה של שלושה קווים. כי אחד, שהוא קו האמצעי, מוציא, ממעט, ראשו של קו שמאל, ומביאו בשני גופים, וכשחוזרות לקטנות, נבחן שנתפזרו האגודות. התיצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, חזרו לקטנות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, והמוקש שמשימים על פניו, ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, שעושים בו נקב בבחינת הפנים שלו, ששם היא בינה שלו. הראש של התנין אדום כורד, ושולטים בו גם דינים דבינה, וחוזר לקטנות. ואז מעלים אותו לנקב התהום רבה, לבינה דקליפה הנאחזת בקטנות הבינה, עד שנשבר כוחו, כוח הזנב שלו, ואינו יכול עוד לפגום בזנבו. והוא מטעם שהקליפות נמשכות לפגום מה שהוא יותר למעלה. וכיוון שהתנין הוא בנקב התהום רבה, ששם פוגם הבינה, את המלכות הממותקת שמה, כבר אובד כוחו שבזנב, שפוגם רק בחינת ז"ת בלבד, וע"כ נשבר כוח התנין, ואינו יכול עוד להזיק בזנבו.

וזה נבחן למוקש כלפי התנין. כי מחמת שהושיטו לו דינים דבינה, איבד את דינים דמלכות. ואז מורידים שוב את המלכות שעלתה לבינה, אל מקומה. וחוזרת הבינה לגדלותה. וכן כל המדרגות הנמשכות ממנה, עד האלף יאורים חסר אחד, ששם רובץ התנין, דהיינו שחוזר לרבוץ בתוך יאוריו."

כך דינים דמלכות מתחלפים עם דינים דבינה. יש לנו הגבלה מצד הרצון לקבל והגבלה מצד הרצון להשפיע, ואז הם מתחלפים. ומה מרוויחים מזה? פשוט מאוד, אם קודם רציתי לקבל את האור ולא יכולתי, עכשיו אני לא רוצה. אמנם שהוא לא נמצא. שזה כבר קצת קדימה.

"קי) אחת לשבעים שנה עושים לו כן, כי כשבא לסוף שבעים שנה, שהיא מלכות דמלכות שלו, נמצא חוזר ומתעורר כוח הדין שבזנב שלו. כדי שלא יקלקל המקומות של הרקיעים ועמודיהם, שלא יקלקל בנקודת הדין שלו את המיתוק של המקומות, שהם המלכויות הממותקות בבינה, שממיתוק זה יוצאים הרקיעים, שהם המסכים דצ"ב. ועמודיהם, שהם הנה"י הנמשכים מהרקיעים האלו. ועליהם כולם מודים ומשבחים, בואו נשתחווה ונכרעה נִבְרְכָה לפני ה' עושינו."

זאת אומרת, אותן ההגבלות שמלכות עושה בבינה, "הרקיעים האלו", הם בעצם עושים כדי להיות למגנים על המלכות עצמה.

"כי חזרת המדרגה מג"ר לו"ק מכונה כריעה והִשתחוויה. וודאי שאין מדרגה שתשבח על חזרתה לו"ק. אמנם בעת שמתגברים הדינים דמידת הדין שבתנין, הפוגם למדרגות של מעלה ושל מטה, ואין מי שיעמוד לפניו. נמצא, כשמשימים לו המוקש בפניו ע"י חזרת הבינה וכל המדרגות לבחינות קטנות, שעי"ז באה תנין לנקב התהום רבה, ואובד שם הדינים דמלכות, המלכות שלו הבלתי ממותקת, שבזה נשבר כוחו של התנין. ואח"כ חוזרת הבינה וכל המדרגות לגדלותם, והתנין אינו יכול עוד להזיק."

כי קודם כאילו מפתים אותו, שאפשר להיות בהגבלות של מלכות בבינה, אבל אחר כך יורדים מזה. ואז הוא נשאר בגילוי שהדין שלו, צמצום א', לא יכול לעזור לו כאן להיות בקשר עם הקדושה, ואז הוא נופל. זאת אומרת, זה שמלכות מתקשרת עם בינה ויכולה לשחק בקשר שלה עם בינה ולאחר מכן לרדת מבינה, בזה היא בעצם מצילה אותנו מהקליפות. אז על יד זה אנחנו יכולים לגלות, וקודם כל לצרף אלינו כלים לא מתוקנים, ולאחר מכן להרגיש בהם עד כמה, ובמה הם לא מתוקנים. ואפילו שהם יורדים כבר, יש לנו בזה ההבחנה מה לעשות איתם. זאת קליפה וקלקולים שבאים לגילוי ועוזרים.

"נמצא, שעל כריעה והשתחוויה הזו, כלומר על חזרתם לו"ק בלי ראש, כדי להשים מוקש בפניו של התנין, כל המדרגות שמחים, ומודים לה' ואומרים, בואו נשתחווה ונכרעה. כי עי"ז ניצלו מן התנין. והנה נתבאר היטב התנין דקליפות, שהוא חזרת מטה החרטומים להיות תנין. אבל מטה אהרון, שנעשה לתנין, הוא תנין דקדושה, הנמשך ממעיינות עליונים ונהרות עמוקים, הנמצאים באלף יאורים, המתחלקים לארבע צדדים."

"אלף". הוא העניין של חכמה שמתגלה נקרא "אלף". זה לא מספר.

"קיא) אבל התנינים העליונים העומדים למעלה בקדושה, לוויתן ובת זוגו, הם שנתברכו. אלו שולטים על כל שאר הדגים, שהם המדרגות הנמצאות ביאורים. שכתוב, ומלאו את המים בימים. ועל זה כתוב, מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית."

זאת אומרת, המלכות שעומדת בבינה היא כן יכולה לקבל מילוי. בצורה הדרגתית אמנם, אבל כן. ולא כי התנין הגדול נמצא למטה במלכות דמלכות.

להט החרב המתהפכת

"קיב) אשכול הכופר דודי לי. אשכול, אימא עילאה, בינה. כמו שאשכול, בכמה עלים וזמורות מתקשט לישראל, שאוכלים אותו. כך השכינה העליונה, בינה, מתקשטת, שמעלית מ"ן לחכמה, בכמה עדיים, של שמונה כלים, ד' אותיות הויה וד' אותיות אדני, שהם זו"ן. מכמה קרבנות שישראל מקריבים, מכמה מיני תכשיטים שכיפרה לבניהָ, והיא עומדת בהם לפני המלך, חכמה, מיד, וראיתיה לזכור ברית עולם, שמזדווג עמה. והבינה נותנת לנו מהבקשות שלה, ששאלה מחכמה בעדינו, ע"י אלו הברכות שתיקנו רבנן בתפילה, לבקש לפני המלך.

קיג) בזמן זיווג חו"ב, כל הדינים של שכינה התחתונה, המלכות, הוה"י אדני, מתהפכים לרחמים, י"ה ו"ה." במקום אור חוזר, אור ישר. "לקיים, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כלומר, י"ה ו"ה. אם יאדימו כתולע, שהוא הוה"י, כצמר יהיו, שהוא י"ה ו"ה. כל הדינים של המלכות מתלבנים משכינה העליונה, מבינה.

קיד) השכינה, הוה"י, להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. נקראת להט החרב המתהפכת, משום שמתהפכת פעמים לרחמים ופעמים לדין, פעמים אנשים ופעמים נשים, פעמים דין הוה"י, פעמים רחמים י"ה ו"ה. כי היא מצד עץ החיים. כלומר, אם השכינה מתחברת עם עץ החיים, ז"א שעלה לבינה, כל הדינים שבה מתהפכים לרחמים. ומצד עץ הדעת טו"ר, השכינה שאינה מחוברת עם עץ החיים, כל הרחמים שבה מתהפכים לדין, לדון בהם העוברים על דברי תורה.

שהמלכות בקטנות, דין, נבחן זיווגה עם ז"א בשם הוה"י אדנ"י. כי הוה"י, הוא הויה למפרע, המאירה ממטה למעלה. יוד בתחילה למטה, למעלה ממנה ה"ר, למעלה ממנה ו', ולמעלה בראש עומדת ה"ת." לפי סדר אור חוזר. "וזה יורה שז"א ו"ק בלי ראש, ומשפיע דינים לשם אדנ"י, המלכות, גם נקרא אור הו"ק דז"א, שמשפיע ממטה למעלה בשם אור נקבה, לפעמים נשים."

פניה למעלה ופניה למטה, זה הבדל בין זכר לנקבה. זכר פניו למטה, נקבה פניה למעלה.

"וכשמזדווגת עם ז"א דגדלות, שעלה לבינה, נבחן הזיווג בשם י"ה ו"ה אדנ"י. כי הויה ביושר יורה שמשפיע ביושר ממעלה למטה. ואז נקרא ז"א עץ חיים. שמקבל ג"ר וחיים מן הבינה. ואור זה של ז"א נקרא אור זכר, אנשים. לפיכך נקראת המלכות להט החרב המתהפכת. כי בחטא התחתונים יורדים זו"ן מן הבינה למטה, ואז הזיווג הוה"י אדנ"י. וכשעושים תשובה, עולים זו"ן שוב לבינה, וכל הדינים שבה מתהפכים לרחמים, והזיווג הוא הויה אדנ"י."

זה זיווג שלם. "אדנ"י" זה מלכות המתוקנת, "הוי"ה" זה זעיר אנפין המתאים לה, ואז "הוי"ה אדני" זה הזיווג זו"ן. זה יכול לקרות רק בתנאי שהנשמות שעולות למלכות הן מעלות מ"ן, והן מארגנות את המלכות כך שהיא תדרוש מזעיר אנפין. אז זעיר אנפין בזה יקבל צורת ההוי"ה, ומלכות בזה תקבל צורת ה"אדנ"י". רק על ידי הנשמות, שניהם, זעיר אנפין ומלכות, מגיעים לזיווג הוי"ה אדנ"י.

"קטו) עץ החיים זה עומד בעולם הבא, בינה, שכל שמות הדין מתהפכים בה לרחמים. ומשום זה העולם הבא, בינה, לא כהעולם הזה, מלכות. העולם הזה, על בשורות טובות אומר, ברוך הטוב ומיטיב, ועל בשורות רעות אומר, ברוך דיין האמת. ובעולם הבא כולו הטוב ומטיב, אין שם דין. משום זה, בינה היא להט החרב המתהפכת מדין לרחמים, לצדיקים לתת להם שכר בעולם הבא. מלכות, היא להט החרב המתהפכת מרחמים לדין, לדון בהם הרשעים בעולם הזה."

כך זה שמלכות בבינה ובינה במלכות, עובדים ביחד, ועושים הבדל בין הרצונות שאפשר להתאים אותם לבין הרצונות שאי אפשר להתאים אותם להשפעה. וכך בכל מדרגה יש לנו ארבע אפשרויות. בינה במלכות, מלכות בבינה, בינה במלכות, והאור העליון שמשפיע על החיסרון הכללי שהנשמות מעלות מלמטה, ואז יוצא לנו הבירור של הכלים. אין יותר. סך הכל שתי הבחנות במקום, בינה ומלכות, והאור העליון.

"קטז) אבל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא המטה הנהפך לנחש, שמתהפך לרע ממש, ולא מרחמים לדין, לפעמים מתהפכות הנשים לשֵדות, והאנשים לשדים. ומשום זה, וַיַּגַד יעקב לרחל, ומשום זה אין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה. משום שהלהט, בעץ הדעת טוב ורע, מתהפכת מטוב לרע ממש. ואם תאמר, שמכשפי פרעה, שכתוב, ויעשו כן החרטומים בלטיהם, היו מהפכים בלהט שלהם את המטות שלהם לנחשים, איך יכלו לעשות את זה? שמצד אלו ההתהפכויות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך.

שֵדים ושֵדות הם הבריות שנבראו בערב שבת בין השמשות ולא נגמרו. וע"כ מגולה בהם מידת הדין הבלתי ממותקת, ואין בהם תיקון הגניזה, כמו במדרגות דקדושה. ולפיכך הם מזיקי עולם. כי בכל מקום שהם מתדבקים, מקלקלים שם תיקון הגניזה." ודאי שלא לחשוב שהדבר הזה הוא במקרה. אלא זה היה חייב להיות גם במלכות הכללית, כדי לגרום דווקא לבחירה חופשית. אלו צורות הרצון לקבל שעליהם אין עבודה כסדרם, הם הם דווקא נושאים את הכלי החדש החופשי. "ונקודת המלכות דמידת הדין הבלתי ממותקת, מתגלה שם. שמסיבתה מוכרחים האורות להסתלק, כי כוח הצמצום רובץ עליה.

וכל עוד ששולטים המוחין דקטנות באדם, הוא בבחינת התהפכות תמיד. ויש ב' מיני התהפכות, או מרחמים לדין ומדין לרחמים או מטוב לרע ומרע לטוב. כי מתחילה הם מתהפכים על האדם, מרחמים דבינה לדין דשמאל, קיפאון האורות כולם. שהוא כדי לדון את הרשעים, הנמשכים אחרי המוחין האלו. ואז הזיווג העליון הוא בסוד הוה"י אדנ"י. ואם מאריכים בחטאם, ואינם חוזרים בתשובה, מתהפכים עוד מטוב לרע, שמתגלה בהם מלכות דמידת הדין, שהייתה גנוזה בהם, שהוא רע, והאורות מסתלקים מהם, משום שלא זכה הוא רע. וזה נבחן שהאנשים ונשים הללו, שהיה בהם תיקון הגניזה, נתהפכו עתה לשדים ושדות, שאין בהם תיקון הגניזה. כי המלכות דמידת הדין שאינה ממותקת נתגלה בהם, כמו בשדים ושדות.

וכתוב, זמנים שנתהפכו הנשים לשֵדות ואנשים לשדים. וזה אמרו, ויגד יעקב לרחל. הגדה היא המשכת מוחין דגדלות, שיעקב, ז"א, המשיך מוחין דגדלות אל רחל, מלכות, כדי שלא תתחלף לשֵדה. כי כל עוד שהיא במוחין דקטנות, יש פחד שלא תתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה. שאין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה, וזה ז"א, שאינו משפיע אל המלכות בזיווג, מטרם שממשיך לה מוחין דגדלות, הנקראים סיפור, כמ"ש הַשָמַים מְספרים." זה גילוי המוחין דגדלות. "וכן נקראים דיבור. משום שכל עוד שהמלכות במוחין דקטנות, תוכל להתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה כמו בשֵדה. ולפי"ז, איך יכלו החרטומים להפוך המטות שלהם לנחשים, מכיוון שתיקון הגניזה מקולקל בהם ומידת הדין מגולה, אינם ראויים לקבל אפילו בחינת חיים של נחש?

שמצד אלו ההתהפכיות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך, ומצד התהפכות מטוב לרע ומרע לטוב, גם המכשפים יכולים להפוך לפי שעה את המטות שלהם לנחשים, להמשיך אורות דקליפת הנחש. כי לפי שעה, יכולים לגנוז את מידת הדין שלהם, ולדמות עצמם לאנשים ונשים. אבל לא לזמן הרבה. וסופה לחזור ולהתגלות. ואז פורח רוח החיים שמשכו מנחש דקליפה, והנחש שלהם חוזר למטה."

אלה הן פעולות שאנחנו עוד נלמד אותם. אנחנו יודעים זה דומה לגילוי הרע הקטן שאי אפשר לגלות, כמו בחיים שלנו. כי כדי לגלות את הרע צריכים לראות רע יותר גדול. אז יש מצווה, כאילו מצווה, אמנם שהיא איננה בצורה כזאת. כי אי אפשר להגיד לאדם "תחטא יותר". לך ותעשה איזה חטא ותגלה שזה רע, שעכשיו במצב שאתה נמצא אתה לא מסוגל לראות את החטא, אתה כאילו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת כל פעם דורך באותו המקום, עושה חטאים קטנים, לא מגלה את הרע שעל ידם. אלא דווקא החטא הגדול הוא המחזיר את האדם לבירור.

שאלה: האם לפי הכתוב האדם קודם כל צריך להגיע לגילוי הדין?

ודאי. כל החיים שלנו, כל ההתקדמות שלנו היא דרך הדין. וגם כשמתחילים ללמוד, מתחילים דרך גילוי הדין. כאן כל גילוי הדינים בלבד. כמו שעכשיו אמרתי, שאת החטא הקטן לא רואים, אלא צריכים חטאים גדולים, "רשעים גדולים". כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו רואים אותם גדולים יותר. ניתן לשאול, האם הם באמת גדולים או שאני רואה אותם? זה לא חשוב, כך אני מרגיש. יכול להיות שזה אותם הדינים, אבל שאני רואה אותם עכשיו מלפני עשרים מדרגות, אז הדינים הקטנים מתגלים לי יותר גדולים ממה שקודם הגדולים.

לכן הכל יחסי, בפרט כאן שהכל מדבר על מדרגות החכמה, כי במדרגות דאלף הוא מתגלה. אבל העיקרון הוא צריך להיות מובן לנו, מקובל עלינו, ומוסכם עלינו שכדי לגלות את הדין אנחנו צריכים לראות אותו ממש כדין גדול. ולכן האדם צריך לעבור אולי מספר פעמים כל מיני פעולות שלא כשורה, לא נכונות, לא טובות, לא קדושות, כדי לגלות שהוא באמת נמצא ברע. אבל זה בתנאי שהוא משתוקק לטוב.

זאת אומרת, יש לפעמים סידרה כזאת שעוברת על האדם, איזה תקופה כביכול, כמו שמספרים באיוב, או משהו כזה שהכל הולך ונשבר ונשבר ונשבר. לָמה כל כך הרבה, ולמרות שהוא לא עשה באמצע שום דבר רע? אלא זה כדי לגלות את הרע. הוא לא יכול בצורה קטנה לגלות אותו. לכן על האדם להכניע את עצמו ולהשתדל לראות עד שזה עובר. יש להכנה הזאת באמת מקום, מקום גדול.

קח את מטך

"קיז) ואמרת אל אהרון קח את מטך. למה מטה אהרון, הרי מטה משה קדוש יותר? כי נחקק בו שם הקדוש בגן עדן העליון, ולא רצה הקב"ה לטמא אותו באלו המטות של החרטומים, שהיה צריך לבלוע אותם, כמ"ש, ויבלע מטה אהרון את מטותם. ולא עוד, אלא כדי להכניע לכל אלו הבאים מצד שמאל, צריכים למטה אהרון, משום שאהרון בא מימין, שהוא כהן, והשמאל נכנע אל הימין."

זה ההבדל. יש בזה לפעמים בלבול שנראה לנו. יש לנו אברהם, יצחק, יעקב, לאחר מכן משה, אהרון, יוסף ודוד. אז משה זה נצח, אהרון זה הוד. כאילו מצד אחד משה זה הימין ואהרון זה השמאל. מצד שני, אהרון זה חסד, זה כהן. הזוהר מסביר את זה כמה פעמים, שזה לא בלבול. אבל למי ששואל, זה טוב להישאר כך בינתיים בחוסר בירור, לָמה כאן הוא מחשיב את משה כאילו לימין.

הוא אומר כך, משום ש"צריכים למטה אהרון, משום שאהרון בא מימין, שהוא כהן, והשמאל נכנע אל הימין". אז משה כאילו לא יכול כאן לעזור. לָמה? כי הוא לא נתן תשובה. על המטה של משה יש שם הקדוש, אז זה לא גדול יותר מקו הימין?

"קיח) הרי היה גלוי לפני הקב"ה, שאֵלו החרטומים יעשו נחשים. ואם כן, איזה חשיבות הוא לעשות לפני פרעה נחשים. הוא משום, שמשם התחלה אל העונשים, כלומר נחש הקדמוני שהכשיל את אדם וחוה. ומן התחלת הנחש מתחיל שליטתו של פרעה, מצד שמאל. אז, כשראו התהפכות מטה אהרון לנחש, שמחו כל החרטומים, כי תחילת החכמה של הנחש שלהם היה כן. כי המוחין דקטנות דקדושה, הנמשכים משמאל, מכונה נחש. ושכנגדו הוא הנחש דטומאה, הנמשך משמאל, שמשם מושכים החרטומים את החכמה שלהם. וע"כ שמחו על מטה אהרון, שנהפך לנחש. מיד חזר מטה אהרון לעץ יבש, ובלע אותם.

קיט) ועל זה תמהו וידעו, שממשלה עליונה יש בארץ, שהם חשבו, שלמטה בארץ אין שליטה חוץ מהם. אז, ויבלע מטה אהרון את מטותם, שחזר הנחש לעץ ובלע אותם.

קכ) ועל זה עשה אהרון שני אותות, אחד למעלה ואחד למטה. אחד למעלה, שנחש העליון דקדושה שלט על נחשים שלהם. אחד למטה, ששלט העץ על הנחשים שלהם, כי בלע אותם. ופרעה היה יותר חכם מכל חרטומיו, והסתכל שממשלה העליונה שולט על הארץ למעלה, ושולט למטה.

קכא) כל מה שעושים המכשפים עושים באחיזת עיניים. ומשמיענו הכתוב, ויהיו לתנינים, שעשו התנינים בפועל."

רצונות לקבל מתגלים על מנת לקבל.

"קכב) הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. כי מתנין הגדול התחלת השליטה שלהם למטה, אבל החכמה שלהם נמשכת מתחת כל המדרגות של התנין ויאוריו.

התנין ואלף יאוריו קרובים לקדושה. ובשעה שהתנין רובץ בהם, הם בשלמות. ובעת ששוחה ביאורים מתגלה הטומאה בזנבו אחת לע' שנה. אבל מדרגות הטומאה שמתחת התנין הגדול ויאוריו, כבר הטומאה קדמה להם, ואינם ראוים להמשיך אור מתנין ויאוריו. וכתוב שהתחלת השליטה היא מתנין הגדול, וע"כ רק המלך שלהם מקבל ממנו, אבל חכמת מצרים עצמם היא ממדרגות התחתונות."

אני חושב שזה ברור. מלכות, בינה שנכללת במלכות, שבינתיים מחייה אותה. האורות שדרך האות ק' נגיד, יכולים לרדת למטה, מפרסא לעולמות בי"ע ושם להחיות את הקליפות.

"קכג) החכמה שלהם היא במדרגות התחתונות, להכניע ולשעבד מדרגות האלו אל המדרגות העליונות, שהם תנין הגדול ויאוריו, שיִכָלְלו בהן." שהקדושה העליונה, זאת אומרת, מה שהעליון ישרת לתחתון. "ואז יכולים להמשיך אור גם למדרגות התחתונות. ראשי שלטונות שלהם ושורשם הוא למטה מתנין הזה, ונאחזים בתנין, כי משם המדרגה העליונה שלהם, שהוא המלך, מקבל כוח. וע"כ דומה המלך שלהם לתנין הגדול הרובץ ביאוריו.

קכד) הקב"ה ע"י הכל עושה שליחותו, וכמה שליחים יש אל הקב"ה, שעושה שליחותו ע"י דברים שיש בהם רוח חיים וע"י דברים שאין בהם רוח חיים.

קכה) כמה יש לו לאדם להיזהר מחטאיו שלא יחטא לפני הקב"ה. ואבני ביתו וקורות ביתו מעידים עליו. ולפעמים הקב"ה עושה בהם שליחותו. מטה אהרון, שהוא עץ יבש, עשה בו הקב"ה ראשית הניסים. שתי שליחויות נעשו בו:

א. עץ יבש ובָלע לתנינים שלהם.

ב. לשעתו קיבל רוח חיים ונעשה בְרִיָה."

צריכים גם להחיות את הקליפות.

"קכו) תיפח רוחם של אותם האומרים, שהקב"ה אינו עתיד להחיות המתים, שאיך אפשר, שיעשה מהם בְרִיָה חדשה. יבואו ויראו אלו הרשעים השוטים, הרחוקים מתורה ורחוקים ממנו, מן הקב"ה." כאילו בשביל מה להחיות את הקליפות אם בסוף יש את תחיית המתים? אז יש הצדקה לקדושה להחיות את הקליפות. אם בסוף אין, אז אין שום הצדקה. "שבידיו של אהרון היה מטה, עץ יבש, והקב"ה החזירו לפי שעה לבריה, שנשתנתה ברוח וגוף." שפרח מטה אהרון. "אלו הגופים שכבר היו בהם רוחות ונשמות קדושות, ושמרו מצוות התורה, ועסקו בתורה ימים ולילות, והקב"ה הטמין אותם בעפר, הנה אחר כך, בעת שישמח העולם, אחר גמר התיקון, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה יעשה אותם בריה חדשה."

אז כדאי להחיות אותן.

"קכז) אותו גוף שהיה, יקום. שכתוב, יחיו מתיך, ולא כתוב, יברא. משמע, שהם כבר נבראו, אבל צריכים רק שיחיו. כי עצם אחד ישאר מן הגוף מתחת הארץ, ועצם ההוא אינו נרקב ואינו נעדר בעפר לעולם. ובעת ההוא הקב"ה ירכך אותו, ויעשה אותו כשאור בבצק, ויעלה ויתפשט לארבע זוויות, וממנו ישתכלל הגוף וכל איבריו. ואחר כך נותן בו הקב"ה את הרוח."

אותו המלכות שאי אפשר לתקן. האמת שאנחנו לא יודעים איך. כנראה שמתוך זה שמתקנים את כל ההתכללויות, בכל זאת כמו שהוא אומר, בצורה שטיפות נופלות לים הגדול, זאת אומרת, וודאי שלפי חוק הטבע, אבל איזה חוק שהוא עוד יותר עליון. ואנחנו לא יודעים שבכל זאת יש שם פריצה לתוך עצם הלוז הזאת. שאי אפשר לתקנה, שהיא לא קולטת לתוכה את האור העליון. בכל זאת זה קורה.

שאלה: יש לי הרגשה שבזמן שאני לומד את הזוהר, זה כמו לשוט על הגלים, שזה כל הזמן משתנה, הבחנות כל כך רבות. איך אפשר להישאר על המסלול?

להשתדל, אין כאן יותר מזה. כמה שיודעים, כמה שלא יודעים, זה לא חשוב. כמה שמרגישים או לא מרגישים, גם לא כל כך חשוב. יש כאלה שמרבים להתפעל, אבל זה לא אומר שיש בזה תועלת גדולה יותר. העיקר זה מאמץ.

אני בא עייף, מבולבל, יש לי כל מיני מחשבות בראש, בלגן שלם עם כל מיני אירועים שישנם, שהיו ועוד יהיו. ואני "ביני לביני" בא ונכלל בתוך קריאת הזוהר. עד שאני מתאושש, השיעור כבר נגמר.

אני אולי נרדם כמה פעמים כך תוך השיעור. או פתאום מרגיש את עצמי שאני נזרק לאיזה מחשבות. זה לא חשוב. חשוב כמה שבכל זאת השתדלתי כמה פעמים בתוך השיעור לחזור לעניין, ומודה על זה שהחזירו אותי. לא שאני. יכולתי לא לקבל את האזהרה הזאת, ההזכרה הזאת. אלא העירו אותי מלמעלה, נתנו לי שוב הזדמנות, שוב חיסרון, שוב רצון, שוב מחשבה. להודות על זה ולהמשיך כמה שאפשר. ושוב לא ושוב כן, וכך זה עובד.

אנחנו צריכים להבין שאין תיקון אלא על ידי האור הזה העליון. אין תיקון אלא על ידי קריאה כזאת. ודאי שאנחנו רוצים שיבוא משהו רציונאלי והגיוני, ושיבוא ואני אשלוט בזה ואעשה איזה הגברה בדרך ועוד איזה הצטיינות. לא. כך זה. עד שמתחילים מכל המאמצים האלו להרגיש ש"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".

מה זה "יראה"? "יראת שמיים" זה נקרא שאני אומר שהכל בידי שמיים". וזה לא פגם, לא קטנות, ולא שפלות. אלא זאת ההכרה, ההשגה, שבהחלט כך אני קשור לעליון ונמצא בשליטתו. ואז הוא חייב. מזה שאני באמת מנתק את עצמי מכל התוצאה שיכולה להיות כאן, אני בזה פותח לו את היכולת להשפיע עליי ולהפוך את ה"נחש" ל"מטה".

שאלה: בדרך כלל רוב הפרקים שאנחנו קוראים אני ממש לא מבין. אבל אני רגוע, כי אני יודע שאני לא אמור להבין. לפעמים פתאום אני מבין, ואז אני מתחיל להיכנס ללחץ. מה עושים עכשיו? איך מעלימים את ה"אני מבין" הזה? כי זה מבלבל.

זה לא חשוב מה שהאדם חושב, איך שהוא מתפעל, איך שהוא מרגיש, העיקר להמשיך. "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". האדם לא יכול להגיד מה יותר לטובה, מה יותר לרעה. עיתים לכאן, ועיתים לכאן. באמת לא.

זה שפתאום בא איזה קשר עם נושא שאתה מכיר אותו קצת, מרגיש אותו קצת יותר מקודם, מתחיל לראות בו איזה סדר לוגי, זה נחשים, זה מטה, זה תנין, זה קשקשים, זה ויאורים, זה פרעה וזה החרטומים. והאדם מסדר אותם באיזה צורה בתוך הנשמה שלו. איך זה יכול להיות שאלו הם ימין ואלה שמאל, ואלה צריכים להיות, אז זה נותן לימין, אהרון משה, לָמה אהרון כן ומשה לא, וכן הלאה.

יכול להיות שבא לאדם פתאום להרכיב תמונה, ומה? יכול להיות שהוא התעסק בכל התמונה הזאת, צייר אותה כך לפניו, ואני רואה על האדם איך הוא מרוצה, איך הוא יוצר כך בהרגשה טובה. אבל אולי דווקא את העיקר האדם לא ניסה – איפה המאור? איפה אני? איפה העולם? אין לאדם שום דבר. איפה קצת אחיזה בחומר. אלא האדם יוצא בסיפוק גדול.

שאלה: לא, אני לא רוצה. אני כבר מתחיל להיות בלחץ שאני כבר מבין.

אז הרווחת בשניים. ונסיים בזה כרגיל במה שיכול לעזור לנו, רק בחיבור שלנו.

(סוף השיעור)