שיעור בוקר 15.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 111, מבוא לספר הזוהר,

אותיות ל"א – ל"ד

קריין: נקרא קטע שעוסק בגישה ללימוד חכמת הקבלה, קטע מקור של בעל הסולם מתוך "הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

הסגולה בלימוד: המאור המחזיר למוטב

"אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כוח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)

על מה מדובר כאן? הרצון לקבל שהבורא ברא, "בראתי יצר הרע", שהוא נגד הרצון להשפיע של הבורא ולכן הוא נקרא רע, את אותו רצון לקבל עלינו לתקן שיהיה בעל מנת להשפיע. אנחנו לא יכולים להפוך אותו כך שבמקום רצון לקבל הוא יהיה רצון להשפיע, אלא רק את השימוש באותו רצון לקבל שנברא אנחנו צריכים לשנות - במקום שהוא יהיה לטובתנו שיהיה לטובת הזולת. הזולת יכול להיות כל דבר שהוא מחוץ לי, לאדם, אבל בדרך כלל זה כלפי הבורא.

בתחילה, כשהבורא ברא את הרצון לקבל ונתן לו אפשרות להתפתח במשך אלפי שנים, הרצון לקבל התפתח בעצמו. הוא הגיע למצב שהוא כבר התחיל להרגיש עד כמה הוא מנוגד לטבע, עד כמה רע לו בתוך הטבע, ואז בצורה טבעית הוא התחיל לתקן את היחס שלו לטבע, לזולת, לאחרים. זה התחיל לפני אלפי שנים. לכן כשהרצון לקבל גדל בצורה ממשית בתוך בני אדם, אז הבורא נתן להם גישה מיוחדת מה לעשות עם הרצון לקבל. הם צריכים להשתדל להתחבר ביניהם ולהיות לא לטובת עצמם אלא לטובת הזולת, ככל האפשר וככל שהם מבינים שצריכים לעשות זאת.

דיברנו על זה הרבה, אבל השאלה היא יותר גדולה, מה יעזור לנו לשנות את הרצון. במקום כל הזמן לחשוב על עצמי, שבצורה טבעית כך אני בנוי וכך נולדתי והתפתחתי, איך פתאום באיזשהו גיל, אפילו שאני שומע שאני צריך להיות בחיבור עם אחרים, ביחס יפה עם אחרים, אקח כוחות לזה, מאיפה אשכנע את עצמי שכך צריך להיות.

אנחנו מכירים זאת מהחיים שלנו. כמה פעמים ההורים והמחנכים אמרו לנו שאנחנו צריכים להיות טובים עם הזולת ולא יכולנו, כל הזמן היינו בהתנגשויות - אין לידי מקום לעוד מישהו אלא רק אני. כמו ילד שמחזיק את הצעצוע שלו, ואפילו שיש לו כמה צעצועים והוא יכול לתת לאחרים, כי בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה, הוא מחזיק בידו ולא נותן. לכן איך אנחנו יכולים להתמודד עם אותו רצון לקבל שגדל בנו?

אומרים לנו שזה אפשרי, "תנסה, תיתן, תשמע מה שאומרים לך וכך תתקרב לאחרים". זה היה אפשרי לפני הרבה שנים, לפני אלפי שנים. אנחנו רואים שבצורה כזאת, ברצון לקבל פרימיטיבי, גם היום חיים אנשים בכפרים או בשבטים אי שם באמזונס ובמקומות אחרים, הם מרגישים קרובים זה לזה, אין בהם רצון לקבל כזה אכזרי ומפותח שהוא לא יכול להכיר את הקרובים שלו שהם קרובים. ראיתי הרבה מצבים כאלה אצל כל מיני עמים בפגישות שלי איתם, אדם מרגיש שמה שיש לו ומה שיש לאחר זה בעצם אותו דבר, הם כאחים, ואין להם שום מחשבות זדוניות, זרות - "איך אני מסדר אותו". ראיתי גם יחסים אחרים - אומנם אנחנו אחים וקרובים, אבל יש לי תענוג נוסף דווקא בזה שאני מתעלה מעליו, ואני רוצה להיות יותר גדול, חזק, שליט, עשיר. אומנם הוא קרוב לי, אבל לי זה נותן תוספת תענוג מכך שאני מתעלה מעליו.

וכך אנחנו רואים שקורה - ככל שהאנושות מתפתחת, כך יותר ויותר שכבות מאוכלוסיית העולם נכנסות לגילוי האגו שלהם עד כדי כך שנעשות מנוגדות זו לזו, והשכבות האלה הופכות להיות ליותר "מודרניות" מה שנקרא, עד אכזריות כזו שלא יכולים לראות שיש משהו טוב בשני, אלא כמו שילדים תופסים את הצעצועים ולא רוצים לתת לאף אחד, כך מתנהגים הגדולים.

זו הצורה האמיתית של ההתפתחות האגואיסטית שישנה במין האנושי. והבורא מנהל ועושה זאת בכוונה כדי שנגיע להכרת הרע, עד כמה אנחנו לא מסוגלים להמשיך לחיות בצורה כזאת, שסביב כל אדם יש אלפי אויבים, שונאים שמנוגדים לו, אלא אין ברירה ואנחנו חייבים לעשות כאן איזשהו סדר שלפחות יאפשר לנו לשרוד. זה מה שקורה היום, אנחנו רואים את כל המלחמות האלה באירופה ועוד יותר מזה.

מה עושים? היו תקופות שאנשים יכלו להגביל את עצמם ולחיות בצורה רגועה, כי ראו, הבינו שאחרת יהיה להם רע, לא כדאי. הם יכלו להתגבר על האגו הקטן שבהם כדי להיות במצב מאוזן, שווה, כמו בכפר, בלי כל מיני מחשבות זדוניות שיש לכל אחד על האחרים. ודאי שזה לא הכפר המודרני אבל כך היו חיים, בעל הסולם אומר לנו שהיו תקופות כאלה.

מה שאין כן אחר כך, כשהרצון לקבל גדל, כבר בלתי אפשרי עבור האדם להתאפק, הוא לא יכול להסתיר את עצמו, להגביל את עצמו, להרגיע את עצמו, להיות באיזשהו קשר יפה עם האחרים, ולהגיד לעצמו שלא כדאי לקפוץ על האחר ולהתחיל לשלוט בו, אלא יותר טוב להיות באופן רגוע. כבר בלתי אפשרי לעצור את עצמנו במצבים כאלו, ואז יוצא שאנחנו לא מסוגלים איכשהו להרגיע את האגו שלנו, הוא גדל בצורה כזאת שאי אפשר לנהל אותו.

אז מגיעה שיטה שנקראת חכמת הקבלה, שמלמדת איך אנחנו יכולים לייצב נכון את עצמנו, כך שהחיבור בינינו יהיה חיבור מועיל לפחות להמשך החיים, אחרת נאכל זה את זה. כי אם מדובר בחיות, האגו אצלן מוגבל ולא נותן להן ממש לגמור אלו את אלו, אלא יש איזון כללי בין כל סוגי בעלי החיים והם תומכים זה בזה ועוזרים זה לזה. אלו אוכלים את אלו, ואלו מכינים קרקע לאלו, יש איזון. מה שאין כן בבני אדם אין דבר כזה, אם הם גדלים, אז הם גדלים עד כדי כך שאין מקום בעולם חוץ מלאדם אחד שהוא אני. בסופו של דבר ככה זה.

ולכן מגיעה אלינו חכמת הקבלה ואנחנו חייבים ללמוד. כבר לא מספיק לנו מתוך החיים עצמם להרגיע את עצמנו, להגיד לעצמנו שלא כדאי לחיות בהתנגשות, אלא מגיע אלינו הלימוד של חכמת הקבלה, ומסבירים לנו החכמים שאנחנו לא יכולים להתמודד עם האגו שלנו, אלא אנחנו חייבים להמשיך כוחות עליונים. ואז הכוח העליון הזה, "האור המחזיר למוטב" יתקן אותנו, וייתן לנו אפשרות לראות מה קורה אם אנחנו לא מצליחים בתיקונים, שאז נהיה בעולם שכל אחד רוצה להרוג את האחרים, ומה התועלת? נגמור בזה? אנחנו רואים איך זה קורה פה ושם באנושות, שכל פעם קם וקופץ מישהו ורוצה כך להכניע את האחרים.

לכן אין ברירה, אנחנו חייבים ללמוד איך אנחנו בכל זאת ממשיכים את החיים. ולכן את חכמת הקבלה יצטרכו כולם, אם לא היום אז מחר או מחרתיים, פשוט מהרצון לשרוד, להמשיך את החיים. אנשים יבינו שלא ניתן ללחוץ אחד על האחר ולצאת למלחמה ולכבוש זה את זה, אלא רק להגיע לצורת האיזון בין כולם.

זה מה שחכמת הקבלה מלמדת אותנו, איך אנחנו מגיעים למצב שכולנו נצטרך להיות בכלי אחד, לא ללחוץ אחד על האחר אלא ההיפך, לעזור זה לזה וכך נגיע לתיקונים. וכשאנחנו מתחילים להיות ביחס יפה כזה פחות או יותר, אנחנו יכולים לגלות את הכוח הכללי שקיים בטבע, שיצר אותנו ומצפה שנגיע ליחסים כאלו טובים בינינו, כך שדווקא נגלה אותו השורה בינינו.

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 111 מאמר "מבוא לספר הזוהר", אות ל"א.

אות ל"א

"ומה שהזהר מתאר את הכלים, חו"ב תו"מ באצילות, שהם גדלים או מתמעטים, ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו בזהר (בא ד"ג): "ישראל וכו' יהבין [נותנים] תוקפא וחילא לקוב"ה", שהמשמעות היא, בהאלקיות, כשהיא לעצמה - אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו, כמ"ש: "אני הויה לא שניתי וגו'".

אלא, מתוך שמחשבת הבריאה היתה, להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע. ומתוך, שאנו מוצאים בעוה"ז, שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו, בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו, אנו אומרים, שהמוחין מתגדלים באצילות, בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים. כלומר, שאין מי שיקבל מהם."

אנחנו המקבלים, הבורא הוא המקור של השפע, של האור. במידה שאנחנו בונים מעצמנו כלי קבלה שיכול לקבל, יכול להתמלאות, אנחנו נותנים אפשרות לבורא לפתוח את עצמו ולמלא אותנו, ובזה עושים לו נחת רוח. כמו ילד קטן, ככל שהוא מקבל מאימא, ככל שמוצץ ממנה, כך היא מרוצה. כתוב על זה בהרבה מקומות, לכן כדאי לנו מהר ככל האפשר בצורה חזקה להתחבר בינינו כדי שיהיה בינינו כלי משותף, אחרת זה לא יהיה כלי. אחד זה לא כלי, אלא על שניים, שלושה, לפחות עשרה אפשר להגיד שכבר יש איזשהו כלי שהנפח שלו מוכן לקבל שפעו מהבורא. וכך נגיע למצב שנהיה מקובלים, שמקבלים מילוי מהבורא.

שאלה: מה זה אומר שהתחתונים זוכים לקבל את השפעת האצילות?

אצילות זה האור. לכן זה נקרא אצילות, "אצלו", שם נמצא כל אור האין סוף כלפינו. וכדי שאנחנו נוכל לקבל את אור האין סוף הזה, אנחנו צריכים להיות במידת השתוות כלשהי עם האור העליון. כמו שהוא רוצה להשפיע, גם אנחנו צריכים אפילו בקבלה שלנו להיות משפיעים. לבורא אין לנו מה להשפיע, אין לו חסרונות, אלא החסרונות שלו הם רק בדבר אחד – שיכול לתת לנו. ואם אנחנו מתקשרים בינינו, וכל אחד, מה שהוא מקבל מלמעלה יכול להעביר לאחרים, אז לא יהיה כפקק בדרך האור, ובצורה כזאת אנחנו הופכים להיות כלי שמוכן למילוי. ואז אנחנו מקושרים לבורא והבורא ממלא אותנו וכל אחד מאיתנו הופך להיות כצינור קטן שמקבל מהבורא ומעביר לאחרים. וכשאנחנו מתקשרים בצורה כזאת הדדית בינינו, זה כבר נקרא פרצוף, עשירייה בפועל.

תלמיד: אנחנו הרי משתדלים לקיים כזאת פעולה וכל החברים בעשירייה פחות או יותר משפיעים זה לזה ואנחנו עדיין לא מקבלים מהאצילות. איך להגיע לזה?

עדיין אנחנו לא מקבלים מלמעלה כדי לתת לאחרים, אנחנו לא מסוגלים לזה. אני לא חושב שאני רוצה לקבל כדי לתת לשני, אחרת לא הייתי מקבל.

תשאל את עצמך, האם אתה כבר מוכן לזה שאתה הולך לקבל מהבורא רק בתנאי שכל מה שאתה מקבל, אתה נשאר כמו שאתה עכשיו, ומה שאתה מקבל מהבורא אתה נותן לחברים. יש לך כזאת הכנה, נכונות? כן או לא. אם לא, אז לזה צריכים להגיע.

ואז ברגע שאתה מגיע ומקושר כך לחברים שכל מה שאתה מקבל מהבורא אתה כן מעוניין ורוצה, משתוקק למסור להם, אז אתה כבר לא תהיה צינור סתום אלא ההיפך, אתה הופך להיות פתוח, ואז השפע, האור מגיע אליך וזורם דרכך לאחרים. אם אתה לא פותח דרך של אור ממך לחברים, אז האור לא מתגלה בך.

תלמיד: מה צריך להיות כאן המיקוד בעבודה הזאת כלפי החברים? כלומר, אני צריך להידבק בהם או בזה שאני לא רוצה לקבל?

הנקודה היא פשוטה, אתה צריך להידמות לאור בכלי שלך. ואיך, מה זה נקרא להידמות לאור, להיות משפיע כמו האור? שכל מה שנכנס בך אתה משפיע לזולת, לחברים. זה הכול. זה נקרא "חוק השתוות הצורה".

תלמיד מה זה אומר שכל מה שנכנס בי אני מעביר, איך עושים את זה?

תבקש שיהיו לך רצון, כוונה, שאתה תתחבר עם האחרים בלבבות, בפעולות, בדיבור, בכל מה שאפשר, שתהיה לך נטייה פנימית כזאת, שתהיה איתם ברצון אחד.

תלמיד: וכשאני נמצא איתם ברצון אחד, מה אני מעביר להם?

את הרצון שלך להשפיע להם. הרצון שלך, שהם ירגישו שאתה רוצה לתת להם כל מה שיש לך, זה נקרא לפתוח את הלב.

תלמיד: אמרת שעלי גם להעביר להם איזשהו אור מהבורא?

אין לך עדיין אור אלא רק רצון, עדיין אנחנו רק מצרפים, מחברים את הצינורות הריקים. ואחר כך אם אנחנו נשתדל להתחבר, אז הבורא כבר ימלא אותנו עם השפע שלו, יתגלה לנו במילים אחרות.

שאלה: אנחנו צריכים לבקש מהבורא לעזור לחברים או שיעזור לנו לעזור לחברים? והאם לעזור לחברים זה ביטוי של האגו שלנו?

אנחנו רוצים להתחבר עם החברים, להיות מקושרים ב"תן וקח" כמו שאנחנו ממש נמצאים בלב אחד. מה שהחבר רוצה אני נותן לו, מה שאני רוצה החבר נותן לי. אי אפשר לתת בלי לקבל, ואז אנחנו בצורה כזאת בונים את עצמנו כך, כי מרגישים את עצמנו שנמצאים ממש בפעולה אחת, לא עושים הבדל בין אחד לשני, כמו תאים בגוף אחד.

קריין: אם כן אנחנו באות ל"ב.

אות ל"ב

"ותדמה זה אל נר: שבין אם תדליק ממנו, אלף אלפי רבי רבבות נרות, או לא תדליק ממנו כלום, לא תמצא מחמת זה, שום שינוי באפס מה, בנר עצמו.

או, כמו אדם הראשון: בין אם יצאו ממנו, רבי רבבות בנים כמונו היום, ובין אם לא היה מוליד כלל, לא היה פועל זה, על אדם הראשון עצמו, שום שינוי משהו.

כן עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו ח"ו שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו, שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד."

ככה זה. וודאי שאין פגם בעליון, אלא רק כלפי התחתונים זה מתגלה.

בעולם שלנו זה מתגלה בעיקר בעניין השליטה, עד כמה כל אדם או חלק מהעם או האומה, או איזו מפלגה, בדרך כלל זה בולט יותר בין העמים, עד כמה שכל אחד רוצה לשלוט על האחר.

ועכשיו מפני שאנחנו נכנסים לתקופה של הדור האחרון, אנחנו נראה עד כמה שזה יהיה ההיפך, מי שרוצה להיות מחובר עם האחרים ולהתקרב לאחרים ובמשהו לתמוך באחרים, דווקא הוא הולך יחד עם הטבע, מתקרב לאלוהות והוא מרוויח. ומי שעוסק דווקא בלחצים, בלהשפיל את העמים האחרים, בללחוץ עליהם בצורה גסה, אלו לא יצליחו, אלו יפלו.

כי התקופה הזאת שנקראת "דור האחרון" היא תקופה מאוד מאוד מיוחדת, יכולה להתגלות לטובה ויכולה חס ושלום להתגלות לרעה. אבל באמת יצליחו אלו שלא לוחצים על אף אחד, שדואגים רק איך להתפתח ככל האפשר בצורה חופשית בין כולם.

שאלה: אני חושב שהרגשת הזמן בעולם שלנו היא לא בשבילנו, היא לא עושה לנו עבודה טובה. איך אפשר כאן ועכשיו להיכנס לעולם הרוחני?

תעשה מה שצריך בקבוצה ואז לא יהיו לך שאלות. עזוב את העולם, אני מדבר בצורה הכללית כי אנחנו בכל זאת נמצאים בדור האחרון, אבל העיקר בשבילנו זה שכל אחד יתנהג נכון בעשירייה, ואז מתוך זה הוא יראה את ההתפתחות הנכונה שלו.

שאלה: באות ל"א בעל הסולם כותב שככל שהתחתונים מקבלים, יש יותר מוחין באצילות. ובאות ל"ב הוא כותב שלא נעשה שום שינוי בעולם האצילות, אם מקבלים ממנו או לא. איך זה?

בעולם האצילות עצמו לא נעשה שום שינוי, אבל ככול שדורשים ממנו מעלים אליו מ"ן, חסרונות, ואצילות מעלה את זה למעלה לעולם אין סוף ומקבל מעולם אין סוף אור אין סוף ואחר כך מעביר, מחלק אותו בין כל עולמות בי"ע. באצילות ודאי שלא נעשה שום שינוי, אין בו חסרונות, הוא פשוט מעין מאגר של האור העליון.

שאלה: אם אני מבין נכון, הדבר הראשון שעלינו לעשות בעשירייה הוא להעצים את החיסרון כלפי הבורא, את החיסרון לקשר בינינו, להגיע למצב שאני בהשפעה כלפי החברים בעשירייה, האם אלו שני שלבים בדרך?

ככול שנרצה להשפיע זה לזה בעשירייה, נקבל מלמעלה את השפע כדי להשפיע. ועשירייה שתעשה כך תהיה מתוקנת ותוכל לקבל מאצילות, מהעולם העליון, יותר ויותר מילויים.

שאלה: האם האור עצמו לא מחייב להשפיע לאחרים או שעליי לבנות קודם כל כוונה ואז יגיע אור? ואם כן, מאין אקח את הרצון הזה?

מתוך לימוד חכמת הקבלה. אתה נמצא בקבוצה, לומד מה שהמקובלים אומרים ומבין שכך אתה חייב לעשות כדי להתקדם, אחרת, אם לא תפתח את הצינור ממך כלפי הזולת לא יהיה לך מקום לאור העליון, כי אתה בעצם תהיה בסתימה. לכן צריך קודם כל לפתוח יציאה ממך כלפי כל העולם, כלפי החברים, העשירייה, ורק במידה שתפתח, האור העליון ייכנס אליך. זה החוק, הוא דווקא מובן לנו לפי איך שהטכניקה פועלת בכל מקום. אם יש סתימה בצינור, היא מורגשת כבר בכניסה.

כשהאור העליון נמצא הוא לא מורגש בצורה סטטית, אין דבר כזה, הוא נמצא כל הזמן במנוחה מוחלטת, ובשבילו זה נקרא "תנועה", מנוחה מוחלטת בשבילו היא כל הזמן לתת, למלא, לספק, זו המנוחה לאור העליון שנמצא כל הזמן בנתינה. אם אתה לא נותן לו מקום לעבור דרכך לאחרים אז אתה סותם, אתה פקק בדרך, ולא יעזור לך עד שתפתח את הפקק. והפקק נמצא בלב שלך.

תלמיד: אבל לא ניתן להחזיק בתוכי את האור הזה, נכון?

כל עוד לא תפתח דרך ממך החוצה הוא לא ייכנס אליך.

קריין: אות ל"ג.

אות ל"ג

"אמנם לפי"ז, לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים?

אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות." כשאנחנו רואים שינויים באור המגיע אלינו, באור העובר דרכנו לאחרים ועושה כל מיני פעולות, מלבד את הפעולות האלה אנחנו מרגישים את הבורא, את מי שמפעיל את הפעולות האלו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

"בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו.

כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו".

זה דומה למשחק שלנו עם הילדים, אנחנו רוצים להראות להם שהמשחק מעניין אותנו, ושאנחנו נמצאים בו לפחות באותה מידת התעניינות שלהם ושחשוב לנו גם להצליח ולעשות כל מיני פעולות כמוהם. בשביל מה? למה? בצורה כזאת אני רוצה להיות בקשר עם הילד הקטן, לעורר בו אותם רגשות, יחסים, שאני מראה לו. כך הבורא עושה איתנו. זאת אומרת לא לחשוב שבאמת אנחנו עושים שינויים באלוהות חלילה וחס, רק כלפינו כך מתגלה, אבל זה מספיק לנו, שהוא שחק איתנו כדי לגדל אותנו ושנתפתח עד הדרגה שלו.

שאלה: למה אם האגו גדל בצורה כזאת אכזרית, בסוף הוא מגיע למצב של מחיקת כל השאר. איך נגיע למצב שהרצון לקבל שלנו יעזור לנו להתחבר ולעשות את כל העבודה שאנחנו מחויבים בקבלה?

הרצון לקבל אף פעם לא יעזור לנו בצורה ישירה להגיע להשפעה, לאהבת הזולת ולהתקרבות לבורא, הרצון לקבל שלנו תמיד יהיה עזר כנגדו ולכן אנחנו צריכים להבין מכאן והלאה לפחות, שמה שעוזר לנו בדרך הוא לעבוד נגד הרצון לקבל ואף פעם הוא לא יהיה בעדנו מלבד במידה שאנחנו נכבוש אותו.

שאלה: מה היא הפעולה של פתיחת הפקק הנמצא בלב?

שאוכל להתחיל להרגיש את החברים המשפיעים על הלב שלי, שאני לא נמצא בדרך ולא מבקר אלא ממש מרגיש שהחברים משפיעים לי על הלב, פשוט, אני רוצה או לא רוצה, הם נמצאים בליבי. בוא נגיד כמו שהילדים שלנו משפיעים עלינו, אני לא יכול להגיד שאני לא נותן להם אפשרות להשפיע עליי, מפני שהם נמצאים איתי בדרגת חי, אני הולדתי אותם ומטפל בהם, אז אם אני רוצה או לא מה שיש בהם משפיע עליי.

תלמיד: אז מהי הפעולה שעל ידיה תתחיל להכניס את החברים ללב שלך ותיתן להם להשפיע עליו?

כמה שיותר ויותר לשכנע את עצמי שהם כמו הילדים שלי, הם תלויים בי אני תלוי בהם ככול שאנחנו נמצאים בלב אחד.

תלמיד: וזה מאפשר את ההכנה עליה דיברת קודם, שכל מה שיש בך אתה מקבל עבורם?

כן.

תלמיד: וכול עוד לא מצליחים להכניס את החברים ללב, האור לא זורם דרכנו?

ודאי לא, כי אתה פקק, האור נכנס לכלי שאיתו הוא נמצא בהשתוות הצורה, אם אתה לא משפיע דרך הכלי שלך לאחרים אז האור שהוא שפע, המגיע מהמשפיע, גם לא יכול להיכנס לתוך הכלי.

תלמיד: אז מה קורה לאור, מה הוא עושה?

נסתר, תקוע למעלה ממך, ואז דינים מתגלים, כל מיני בעיות, עד מלחמות, לחצים, יש גבורות טובות גבורות רעות, בקיצור זה לא טוב.

תלמיד: אז הפתרון הוא שאור יזרום דרכי?

כן, אני צריך להיות תמיד בהכנה איך אם האור יבוא אליי, אעביר אותו לאחרים, אפתח את ליבי אליהם. וברגע שכך אחליט ובאמת אהיה מסוגל אז אראה שהאור נמצא ובשפע מתחיל לעבור דרכי לאחרים, זה נקרא שאני "מקבל אור" על מנת להשפיע.

תלמיד: ובך הוא כאילו לא נמצא, בזה שהוא עובר דרכך זה נקרא ש"קיבלת"?

כן ודאי, לא יכול להיות בצורה אחרת, הוא לא יכול לעצור ולעמוד הוא כל הזמן נמצא בתנועה בלתי פוסקת.

שאלה: אמרת שאנחנו לא משנים את האור, אז איך אני משנה את עצמי?

על ידי החברים, על ידי המאור המחזיר למוטב, זו כל החכמת הקבלה. מה, הגעת היום פעם ראשונה?

תלמיד: לא ודאי שלא, אבל יש לי בכלל יכולת לשנות את עצמי?

יש לך יכולת לבקש שינוי.

שאלה: לאט לאט אני מתחיל לשמוע שאתה אומר שלא תהיה לנו שליטה על הרצון לקבל, ותמיד נצטרך להתמודד מולו. מאיפה הכוחות להרגיש הרגשות של התנזרות?

לא. תן לבורא לעשות את הדברים האלה "ויהי לה' העבודה", בזה אתה נותן שמחה לבורא שאתה נותן לו לטפל ברצון לקבל שלך. בשביל מה הוא ברא אותו? כדי שאתה תקבע, תבקש, תתפלל שהבורא יסדר את הרצון לקבל שלך וייתן לו תוקף להשפיע, לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: ומה ברגע שהרצון לקבל ממש לא מעוניין. קיבלנו דוגמה מרב"ש שאמר "שיסבול" איך להגיע לזה?

כשתחליט שאתה רוצה שהרצון לקבל יעבוד על מנת להשפיע, תביא אותו לקבוצה, ללימוד, לכוונות שלך שהוא ישתנה. ותרצה שעל ידי כל מיני פעולות כלימוד וחיבור בקבוצה, ויכול להיות גם הפצה, הרצון לקבל שלך ישתנה, שתשתנה הכוונה עליו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה כתוב בכל מקום.

שאלה: ולהיות בתוך תהליך כזה בסבלנות עד שזה יקרה?

אלא בשביל מה אתה חי?

תלמיד: בינתיים כל החיים הם רק כדי להתמלאות, העיקר לא לסבול את הצער הזה, זה להיות ברמה הכי נמוכה בחיים.

אז תשנה את עצמך כך שלא תחיה רק כדי לברוח כל הזמן מהייסורים הקטנים וכדי להגיע לאיזה תענוגים קטנטנים, אלא שתרצה להגיע לאיזו פעולה אפקטיבית, מועילה, רוחנית, נצחית. זה בהישג ידך, יש לך הכול כדי לעשות זאת.

שאלה: בקשר לפקק שסותם מלהעביר החוצה לאחרים, האם יכול להיות שהעשירייה כולה תהיה כפקק שסוגר אותה מלהעביר החוצה?

כן, ודאי.

תלמיד: ומה עושים בשביל לצאת מהמצב הזה?

החברים מדברים ביניהם ומחליטים, שאנחנו חייבים לחשוב טוב כל אחד על האחרים כדי שבסך הכול המחשבות הטובות שלנו ישוטטו ביחסים בינינו, ושאנחנו נפנה לבורא שיעזור לנו בזה, שיהיה בתוך המחשבות שלנו, וישפיע כך שיתקן את הקשר בינינו עד כדי כך שיהפוך אותו לצינור, והאור העליון יכנס לתוך הצינור ודרך העשירייה שלנו יזרום לא רק בינינו אלא גם לכל המציאות, לכל הכלי הגדול.

שאלה: שמעתי כבר אלפי פעמים שהפתרון הוא להתחבר זה עם זה. היום שמעתי שאנחנו צריכים להרגיש כלפי החברים את אותו חום שאנחנו מרגישים כלפי הילדים שלנו. אני יודע שזאת שאלה פשוטה, אבל האם החיבור זה להתאים את עצמנו, לשנות את עצמנו, כך שנרגיש את אותו חום כלפי החברים כמו שאנחנו מרגישים כלפי הילדים שלנו? זו ההתחלה של הקשר הנכון?

אתה תרגיש כלפי החברים אותו היחס שיש לך כלפי הילדים שלך, וכלפי החברים עוד יותר כי הם חלקי הנשמה שלך והילדים הם בסך הכול חלקי הבשר שלך, הגוף שלך, לא הגוף הרוחני אלא הגוף הגשמי, ולכן אתה תרגיש את החברים הרבה יותר מהילדים.

תלמיד: השאלה היא יותר מצד העבודה ולא מצד התוצאה. אני תמיד שובר את הראש בניסיון להבין מה זה להתחבר יותר ויותר, וכשהסברת את זה עכשיו, שזה כמו אהבה לילדים, זה משהו שאני יכול להתייחס אליו, אני יכול להבין אותו. אז אני שואל מצד העבודה שאני צריך לעשות האם בזה שאבנה את האהבה לחברים שלי כמו לילדים שלי, זו התחלה של קשר ביני לבין החברים?

כן.

שאלה: התהליך הרוחני מתחיל מצמצום ואחר כך מסך ואור חוזר. מה זה נקרא "זיווג דהכאה" בליבי או בלב העשירייה?

זיווג דהכאה הוא שכבר מקבלים את התענוג ומלבישים עליו כוונה על מנת להשפיע שהיא הפוכה מהכוונה על מנת לקבל הטבעית שיש בנו. ולכן בזה שאני רוצה לקבל תענוג מלמעלה אבל על מנת להשפיע, זה עושה בי הכאה בין הרצון לקבל שלי ובין מה שאני עושה עכשיו, שאני דוחה את עצמי ברצון לקבל שלי מהתענוג שמגיע. ואז אני מלביש את התענוג שמגיע בהשפעה ממני, בדחיה ממני, ברצון להשפיע, וכך אני מוסר לשני.

נגיד אני מקבל סוכרייה, אני רוצה מאוד את הסוכרייה הזאת אבל אני יכול לעצור את עצמי ולמסור את הסוכרייה הזאת לחבר. אז יש כאן רצון ממני, יש תענוג מלמעלה שמגיע אלי, יש צמצום שאני מצמצם את הרצון לקבל שלי מליהנות, ויש את הפעולה שלי כאור חוזר שאני מעביר את היכולת ליהנות לזולת.

שאלה: שמענו ממך שהמחשבה היצירתית היא לשמח את הנברא, ובאותו זמן אנחנו יודעים שהשמחה שלנו גדלה בצורה בלתי מוגבלת.

אז איך אנחנו שוברים את מעגל התופת הזה? כי נראה שאנחנו לכודים בתוך מין מלכודת שאין ממנה מוצא. אנחנו כל הזמן רוצים לשמח את עצמנו ומצד שני, כך התשוקות שלנו, הרצונות שלנו גדלים וגדלים. איך אנחנו יוצאים מתוך המצב הזה?

תלוי ממה אתה רוצה להיות שמח. אם אתה מצליח לעצור את עצמך מליהנות את עצמך בלבד ולהעביר את התענוג הזה לאחרים, לקבוצה, ושכולם ייהנו, אז יוצא שאתה מתחיל להרגיש תענוג פי עשרה נניח יותר גדול, ומקבל אותו בכלי חדש.

שאלה: החברים צריכים לרצות לקבל ממני את מה שאני רוצה לתת להם או שמספיק לי לרצות לתת להם הכול?

בינתיים מספיק לי לרצות לתת להם את הכול. אחר כך נגיע לצורה הדדית, ובצורה הדדית יש לנו נרנח"י אורות, כלים וכל ההתפתחות הרוחנית. אבל בינתיים שתהיה נטייה כזאת ממני כלפי החברים, החברות.

שאלה: מה האור שעובר דרכי לאחרים עושה להם?

האור שעובר דרכי כלפי החברות מתקן את הצינורות שלנו, את הכלים שלנו שעל ידם אנחנו מתקשרים. אנחנו נותנים לבורא יכולת לעבוד בזה, לעבור דרך זה, להתקשר, לקשור בינינו.

שאלה: איך נוכל לבדוק את עצמנו כדי לדעת אם הלבבות שלנו נפתחו והאור נכנס?

אנחנו נרגיש את זה. זה עניין של הרגשה. אנחנו נרגיש את התגובה הזאת, כל אחת כלפי האחרות.

שאלה: אם כן, מהי הבדיקה שהזולת מקבל את המילוי או שהוא לא מקבל את המילוי אם אין לו אפשרות?

את זה אני מרגיש בלב. אנחנו צריכים לבצע את זה. שאלות לפני שאנחנו פועלים הן לא שאלות. אנחנו צריכים להתחיל את העבודה ואז מתוך הניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון", אנחנו נתחיל לברר את הדברים האלה בפועל. אלו דברים שמתבהרים רק אם אנחנו עושים ולא מתעסקים בתיאוריות.

שאלה: איך בעצם נצליח להעלות את החסרונות שלנו לאצילות?

אם אנחנו מעלים את החסרונות שלנו לבורא זה נקרא שמעלים אותם לאצילות.

שאלה: איך אוספים את החיסרון של כל חברה לחיסרון הכללי של העשירייה?

כשכולנו עובדים על החיסרון לרוחניות, לבורא, אז אנחנו אוספים את החסרונות מכולם כמו זר פרחים, כדי להגיש אותם לבורא.

שאלה: האם אדם שלא זכה להוליד ילדים יכול לפתח בתוכו כאלו עוצמות של אהבה כלפי החברים, למרות שאין לו מושג איך להרגיש את זה בגשמיות?

יכול. הבורא יפתח לך כל מה שהוא רוצה, כל מה שאת צריכה, זה לא שייך לגשמיות. אז תביני למה הוא סיבב אותך בצורה כזאת שאין לך ילדים, ואולי אין לך משפחה וכולי, ובכל זאת תראי עד כמה את מגיעה למילוי המלא.

שאלה: גם במקרה של אישה היא אמורה להרגיש את העשירייה יותר קרובה מאשר את המשפחה?

כן. בסופו של דבר כולנו נכללים בינינו ועם הבורא. המשפחה נשארת בדרגת חי, ואנחנו נמצאים בדרגה הרוחנית, בדרגת המדבר, שהיא גבוהה יותר.

שאלה: כשאנחנו נותנים הכול לחברים שלנו ואנחנו משמחים את הבורא, מה אנחנו מקבלים בעשירייה שלנו?

אנחנו מקבלים דרך העשירייה מגע עם הבורא.

שאלה: מה ההבדל בין האור שזורם רק אם אני רוצה להעביר אותו לאחרים, לבין המאור המחזיר למוטב?

המאור המחזיר למוטב מגיע אלי מהבורא. האור שזורם לאחרים הוא זורם דרכי לאחרים ככל שאני מקושר לבורא ולאחרים, כשאני הופך את עצמי לצינור.

תלמיד: אם כך, האם המאור המחזיר למוטב לא תלוי אם אני חושב על האחרים?

נכון, אבל עדיין הוא בא לצורך התיקון שלך. מה שאין כן, כשאתה מחובר כבר עם אחרים והאור זורם, זה כבר אור אחר לגמרי, זה אור שממלא את הכלים.

שאלה: יש עכשיו בשיעור הרגשה טובה, יש הרגשה של מילוי ורצון להעביר לחברים. האם זה נקרא "לרצות להעביר לחברים"?

לא רק זה, יש יותר, יש פחות, יש גשמי, יש רוחני. עוד נראה. לכל מצב ומצב יש הבחנות משלו, פרטים משלו, מרכיבים משלו.

תלמיד: מה צריך לעשות בשיעור כדי להעביר לחברים את הרצון שלי?

להרגיש את כולם ככלי אחד. כי אם הכלי לא שלם ובמקום אחד מהחברים יש חור בדופן הכלי, כלומר הכלי הזה כבר פגום, אז האור מלכתחילה מרגיש שהכלי מנוקב, פגום והוא לא נכנס. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם בסוף הדרך יש פגם, אז כבר בהתחלה מרגישים אותו, כי הכול עובר באור חוזר מהסוף להתחלה. ואם אין אור חוזר שמגיע מדופן הכלי, אז כבר אין גישה, אין לאור דרך להיכנס לתוך הכלי. זה דבר מאוד פשוט ותכליתי.

תלמיד: מה העבודה שלי?

לעזור לחברים להיות כמוך ויותר ממך בכך שכולכם דואגים להיות מקושרים זה אל זה, להיות בערבות ולהחזיק זה את זה, ואז אתם פונים לבורא עם הרצון השלם שיתקן את הקשר ביניכם, וכשתהיו בהדדיות ביניכם, הוא ימלא את הקשר הזה בנוכחות שלו וישמח.

תלמיד: כלומר אני יכול להחליף את החבר בלמלא את הכלי, שהכלי יהיה שלם.

גם זה נכון, כל אחד מוכן להיות ערב לחבר.

שאלה: לגבי העבודה שלנו במשך היום, האם יש לנו עבודה עם העולם בצורה דומה?

כל אחד נמצא בהפצה משלו. אנחנו צריכים להשתדל את מה שיש לנו לפתוח לכל העולם, שגם העולם יבין מה תפקידו, מה מטרתו, לאן הוא מתגלגל, למה הוא סובל. תראה מה שקורה היום בעולם, מכל מיני מקומות, מכל מיני כיוונים מגיעים כל מיני שמועות שאנחנו נמצאים לפני מלחמת עולם אטומית, או לפני משבר גדול מאוד.

לעולם חסר רק דבר אחד, חסרה לו ערבות הדדית - שכולנו נבין שאנחנו נמצאים בצלחת אחת, כל האנושות, שאנחנו אחראים זה על זה ואין לאן לברוח, וכל המכות שעוברות עלינו הן כדי לפתוח לנו את העיניים עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. אתה לא יכול לחיות באיזשהו שבט קטן באמזונס או במקום נידח על פני כדור הארץ ולחיות בשקט. מתקרבים למצב שיותר ויותר אנשים נכנסים לערבות הדדית, ולא יהיה מנוס אלא להרגיש עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. יהיה מצב נורא כדי לחייב את האנושות להגיע לחשוב על כולם.

תלמיד: חבר שעכשיו יוצא מהשיעור, יוצא ליום, מה העבודה שלו כלפי האנושות, כלפי העולם?

קודם כל להפיץ את הדעה הזאת ככל האפשר, לדאוג לחיזוק העשירייה שלו, דרך העשירייה לדאוג לחיזוק הכלי שלנו, לפרסם את שיטת תיקון העולם בצורה שתהיה מקובלת על האנושות, תלוי איפה אתה מפרסם ובאיזה גובה. זה כול מה שאנחנו צריכים, לממש את מה שהדור האחרון צריך להיות.

תלמיד: האם יש עבודה גם בצורה של מחשבה?

ודאי שאם עושים את זה אז גם במחשבה, אבל לעולם צריכים לעשות משהו בפועל. ודאי שהמחשבה שלנו היא הפועלת והיא העיקר, אבל להשתדל לפרסם בכל הרשתות, כל אחד איפה שהוא נמצא, ולשים לב לא להיכנס סתם לוויכוחים, לדיבורים.

שאלה: נראה לי שהשאלות של החברים היום בשיעור מגיעות מהמקום שקרוב ללב, לא מידע, אלא מרצון לחזק את הקשר, להרגיש את החברים. זה גורם לי להרגיש שזה פתאום אפשרי, למרות שלכל אחד כל כך קשה לממש את הרצון הזה, ולהביא אותו לבורא, להתפלל עבורם כבר עכשיו. אני אשאיר את זה עם עצמי.

מה אני עושה עם ההתרשמות הזאת מהתפילה של החברים מבלי לחסום את האור? אני לא בטוח איך להמשיך נכון בשיעור עם התופעה הזאת, עם ההרגשה הזאת. אם אני בסדנה או אני מדבר עם החברים ואני יכול להעלות את חשיבות וגדלות המטרה, אני יכול לתת להם משהו. אולי עכשיו בזה שאני שואל את השאלה זה מעורר, זה עוזר, אולי זה משפיע על החברים? אבל איך ממשיכים מכאן, מההתרשמות הזאת

העיקר בשבילנו זה לעורר את כל האנושות לתיקונים, כי האנושות מסכנה, היא עומדת לפני מכות, לפני ייסורים גדולים מאוד של רעב, מכות טבע, וחוסר אספקה. אנחנו צריכים לתת להם לפחות מענה במה זה תלוי, למה זה קורה לנו, למה הכוח העליון, הטבע, הבורא משחק איתנו בצורה כל כך אכזרית.

אז אנחנו צריכים להסביר את זה לאנושות, שאין לנו ברירה אלא אנחנו צריכים להיות מקושרים יפה וטוב, ולדעת איך מושכים את השפע, את כוח האור העליון אלינו. להסביר להם את המערכת הזאת, או בצורה רגשית או בצורה שכלית, עם קבלה, בלי קבלה. בדרך כלל הם לא צריכים את חכמת הקבלה, רק הסבר פשוט.

תלמיד: יותר מוקדם בשיעור דיברנו על איך לא לחסום את האור, איך לא להיות פקק, שכשהאור מגיע אנחנו צריכים להיות מוכנים להעביר אותו. איך אנחנו עושים את זה עכשיו בצורה מעשית בשיעור? כי אנחנו רוצים למשוך את האור ולא רוצים לחסום אותו, רוצים להעביר אותו לחברים.

כשאתה פותח את הלב שלך לחברים, וככה כל אחד כלפי האחרים, ואת מה שיש בתוך הלב, מה בשכל אחד מתכוון, אתם לא צריכים לדבר על זה, אלא כל אחד מתכוון שמה שיש לו בלב יהיה מורגש בצורה טובה בחברים, וכך אתם משתדלים להסביר את זה גם לכל האנושות, שזה מה שאנחנו צריכים. אם נגיע אפילו במשהו, במשהו לקשר כזה, לכוונה כזאת, אנחנו נראה את העולם מתהפך מהרע של היום, לטוב של מחר.

תלמיד: סליחה שאני מנדנד, אבל איך אני עושה את זה עכשיו, איך עכשיו אני עובד עם האור כדי להועיל לחברים, כדי להשפיע לחברים ולא להיות שוב מחסום? אני מקווה שהחברים מרגישים אותי כשאני מדבר עכשיו, אבל במהלך 99% מהזמן בשיעור אני שותק, אני רק מקשיב, ולא עושה כלום, רק מתפלל. אני לא יכול להביע את ההתפעלות או את החשיבות שלי לחברים. מה אני עושה אז?

ההתפעלות, התפילה, ההרגשה שאתה מרגיש, זה מה שפועל. זה הכוח הרוחני שפועל. בינתיים הכוח שלנו מאוד קטן אבל בכל זאת זה מה שעובד, וכלפי האנושות זה הכוח הכי גדול, והכי גבוה שיש. אז נמשיך, צריכים רק להמשיך את זה.

שאלה: מה זה תיקון, איך מבצעים אותו?

תיקון זה נקרא כוונה על מנת להשפיע על כל המעשים שלנו.

תלמיד: איך מבצעים תיקון בעולמו של בעל הבית, שהוא בעל הבית?

מבקשים מבעל הבית כוח לחשוב על הזולת.

שאלה: כדי שהעשירייה תממש את התפקיד ובאמת תהפוך לצינור האם מספיקה רק עבודת חיבור בתוך העשירייה, או שצריך שהחיבור הזה ישרת גם משהו חיצון?

אני לא מבין אותך, אנחנו מדברים רק אל תוך העשירייה או גם על לצאת לעולם? למה אחרי שאנחנו מדברים על הדברים האלה, אתה כאילו לא שומע ושואל האם מספיק להיות בתוך עשירייה, לא שמעת כמה אנחנו צריכים לצאת גם החוצה?

תלמיד: כן, אבל האם זה מספיק שכל אחד יוצא החוצה באופן פרטי ומפרסם את המסר?

גם באופן פרטי, וגם כולנו יחד.

קריין: אנחנו באות ל"ד במאמר "מבוא לספר הזהר".

אות ל"ד

"ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא, גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית [צילום photographic], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכחי להרחיבם יותר."

שאלה: מה זה אומר שכל מה שאנחנו תופסים מחוצה לעצמנו זו רק תמונה של מה שקיים בתוכנו, זאת אומרת מה ההבדל שעוזר לי לראות משהו דרך התכונות שלי ושזו לא האמת?

אנחנו רואים הכול דרך הצמצום, ולכן נראה לנו שיש עולם גדול, מפוזר, לא קשור זה אל זה וכן הלאה. אבל אם באמת היינו רואים את זה בצורה אמיתית, היינו רואים הכול כמערכת אחת, ושיש קשר הדוק בין כל חלקים שבה. אז לא היו לנו שום בעיות להתקשר ולסובב זה את זה וכן הלאה. אבל, מפני שהקשר נשבר, הרצון לקבל נכנס וממלא את המקומות שבינינו, אז אנחנו צריכים לעבוד נגד הנתק הזה, נגד הקושי, נגד זה שהרצון לקבל מרחיק בינינו, זו העבודה שלנו.

למה זה קורה? כי דווקא על ידי זה שאנחנו מדלגים על הרצון לקבל, שאנחנו רוצים להיות למעלה ממנו, אנחנו מתחילים להכיר את הבורא. את הטבע שלו, מהדבר ההפוך, מהחושך לאור, מניתוקים לחיבור, לכן הוא עשה את זה, לא הייתה לו ברירה.

אם הוא רצה לברוא נבראים ושהם ישיגו אותו, הוא היה חייב לתת להם תנאים שהפוכים ממנו כדי שהם יוכלו להשיגו.

שאלה: המשפט האחרון בכלל לא ברור, מה זה אומר שכל הצורות הם רואים בנותן ועדיין אין להם ספק שהכול מתרחש רק בתוכם עצמם. מה זה נקרא לראות אותו?

מחוצה להם. אפילו שנראה לאדם שיש עולם גדול שנמצא מחוצה לו, הוא פשוט לא מודע לכך שהוא רואה את זה בתוך עצמו.

תלמיד: בגשמיות זה מה שנאמר לפני זה, וכאן כנראה שהוא לא מדבר על גשמיות?

זה לא חשוב, זה הכול או באור חוזר שהוא רואה את זה, או שאין לו אור חוזר.

(סוף השיעור)