לדרוש תמיד מהבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 01.05.2026 – אחרי עריכה

רואי: איך אתה רואה חבר יותר גדול ממה שאתה רואה אותו עכשיו?

אני מתאר לעצמי שהוא מעלה אותי, ובזה אני רואה שהוא גדול. וכשאני חושב על עצמי איך שאני אעלה אותו, אז אני לא רואה שיש לי כוחות. זה הכול.

רואי: אתה תולה את כל התקוות שלך בחבר.

כן.

דודי: זו עבודה של ציור בראש, אני מצייר לעצמי מצב כזה, מתאר לעצמי שאני זקוק לו, ולכן הוא גדול בעיניי.

כן.

דודי: אם החבר גדול או לא גדול אני לא באמת יודע, אני עושה אותו גדול.

אני עושה אותו, ואין לי אפשרות אחרת.

דודי: אני מדמיין שזה ככה, זו פעולה של דמיון, לדמיין שהחבר הוא כזה.

כן.

דודי: ואם הייתי עושה כך לא כלפי חבר, אלא כלפי מישהו זר שעובר?

אין לי מישהו זר. אני לא עושה חשבון עם מישהו זר.

דודי: לפי הגישה הזאת, כל אדם שאני אעריך אותו ואגדיל אותו וכביכול אני זקוק לו, אני יכול לקבל ממנו.

כן.

דודי: זה נכון?

כן.

דודי: אז במה מיוחדים החברים שלי בעשירייה? מה יש בהם או מה אני יכול לקבל מהם שאני לא יכול לקבל מכל אדם בעולם?

שכלפיהם אתה מגדיל את עצמך.

דודי: וכשאתה רואה שאין לך כוח לתת להם כוחות, לתמוך בהם? לקבל מהם אני מבין, לתת להם, אני לא מבין מה עושים. אין לי כוח לתת להם עכשיו.

אם אין לך כוח, אז אתה צריך ללכת למרכז העשירייה ולהתלונן למה אתה לא יכול לקבל מהם כוחות.

רואי: כשהבורא מעורר את האדם ומביא אותו לרוחניות, יוצא שהאדם לא יכול להשיג שום רוחניות אם לא ירצו שהוא ישיג, אם החברים לא יגרמו לו להיכנס לרוחניות.

נכון.

רואי: אז מה בעצם התפקיד של ההתעוררות שנותנים לאדם? למה הבורא מעורר את האדם לרוחניות?

הבורא מעורר את האדם לרוחניות מפני שהוא מתחשב בתפקידו של האדם, והוא רוצה שהאדם יחזור לפעולתו ויקיימה כמו שצריך, עד שהאדם לא ירגיש שיש לו מה לעשות.

רואי: עצם ההתעוררות של האדם היא כדי שהאדם יממש את התפקיד שלו כלפי הרוחניות של האחרים.

כן.

רואי: כלומר אני מעצמי אין לי חשבון האם אני אגיע להשגה, אלא עצם זה שהבורא עורר אותי זה כדי שאני אגרום לאחרים להגיע להשגה, להגיע לרוחניות.

נכון.

ולאד: זאת אומרת, כל חבר בעשירייה חייב לדאוג לרוחניות של החברים שלו, שהם יגיעו, זה התפקיד שלו, וכך כל אחד לכולם, וכולם לכל אחד.

כן.

ולאד: ואז מתחילה קפיצה.

כן.

רואי: מה התרגיל הראשון שבו מכניסים אחד את השני לרוחניות? איך אני מכניס את החבר?

מגדילים רוחניות לפני כל אחד.

רואי: פשוט מגדילים את זה שזה חשוב, גדול.

שבזה תלוי העתיד הטוב שלנו.

רואי: אבל הכניסה לא תלויה באף אחד, זה לא תלוי בחבר אם הוא ייכנס או לא, זה תלוי בנו אם אנחנו נרצה שהוא ייכנס.

כן.

רואי: למה זה ככה?

כדי שתרגישו שאתם חבורה אחת.

מיכאל: פעם אמרת, שלא אכפת לי שאני לא יודע, לא אכפת לי שאני לא מרגיש, לא חשוב לי כלום, חשוב לי שתספקו לי את גדלות הבורא, כי אחרת אני לא יכול. האם זה נכון שכולם מרגישים, כולם בשיא ההתפעלות ואני לא, אבל זה בסדר, אני חלק מהגוף, וכנראה זה לא חשוב שאני ארגיש? אפילו כתוב כך באיזה מקום, שאפילו שהבורא לא נותן לי להרגיש אני ממשיך.

זה שהבורא לא נותן, את זה אני שם בצד.

מיכאל: כן.

אבל זה שאני לא דורש, זו כבר הבעיה שלי.

מיכאל: האם אני צריך לדרוש מהבורא להרגיש?

ודאי.

דודי: בשביל מה ההרגשה? למה אני צריך לדרוש הרגשה? אני לא מרגיש, הוא לא רוצה לתת לי הרגשה.

עם הבורא אין לנו חשבון, זה משהו אחד. אבל אם הבורא נותן הרגשה, אז אני יכול לדרוש ממנו.

דודי: במצבים שאין לי הרגשה, ברור שאני אמשיך לפעול כלפי החבורה, אבל אם הוא לא נותן הרגשה, אני צריך לדרוש הרגשה?

כן.

דודי: האם ההתקדמות היא לפי הרגשה? למה נחוצה הרגשה לאדם?

כדי שאתה תעבוד נכון כלפי החברים.

דודי: כלומר הרגשה היא חומר דלק.

יכול להיות שהיא חומר דלק, כן.

דודי: ואם אדם לא מרגיש?

אם הוא לא מרגיש, אז יש לו רק לקוות שהוא יבקש וירגיש.

מיכאל: שני חברים באים לשיעור, הראשון מסתכל בשיא ההתפעלות, בעיניים כאלו, השני מגיע כי הוא חייב להגיע, כי הוא באותה חבורה, הוא בעשירייה, הוא התחייב, אבל הוא לא מרגיש כלום. אז צריך להגיד שהבורא לאחד נתן ככה, לשני נתן ככה וזהו.

כן.

מיכאל: להמשיך פשוט.

דודי: והעבודה של מי שלא מרגיש, לדרוש הרגשה.

אילן: האם חבר יכול להמשיך בדרך, להתקדם בחיים, בלי שום הרגשה, בלי שום חומר דלק לעבודה?

כן.

אילן: איך, מה מניע אותו?

זה התנאי שהבורא נותן לו. אפילו אם אתה לא מרגיש את החברים, ואתה לא יכול לקבל מהם את הרצון שלהם, איזו הרגשה, איזו התעלות, אתה חייב לעשות בתנאים שלך.

אילן: אבל גם את המילים האלה הוא צריך לשמוע באיזשהו מקום, וזה משמש אותו כחומר דלק. אחרת מה יקים אותו מהמיטה?

מהמיטה באמת אין כאן מה שיקים אותו, אבל הוא חייב.

אילן: אז זו הנקודה, הוא חייב.

בכל זאת לא לעזוב.

אילן: ברור, זה שאני מרגיש שאני חייב, שבן אדם מרגיש שהוא חייב, אלו התנאים הבסיסיים של הערבות בינינו, כי אחרת מה אני עושה. אם לבן אדם מתרוקן הכול לגמרי, אין לו כלום והוא לא לוקח משהו להתחיל איתו, משהו ראשוני להניע עוד פעם את הדבר הזה, אז הוא הולך, אנחנו רואים שחברים הולכים.

כן.

שמעון: האם בכל מצב צריך לבקש מהבורא, בכל מצב שאנחנו עוברים?

לדרוש מהבורא כל הזמן.

שמעון: לדרוש, רק זה.

לדרוש מהבורא כל הזמן.

אילן: האם חבר בעשירייה צריך לבוא ולהגיד, "חברים אני לא מרגיש, אתם חייבים להציל אותי", הוא חייב לבקש עזרה?

הלוואי.

אילן: צריך.

כן.

דודי: וזה לא מוריד את העשירייה?

לא, ההפך, אחד מהחברים דורש שיעזרו לו להתעלות.

דודי: זה נשמע שהוא מבקש שיהיה לו מילוי, אין לו הרגשה.

אילן: זה לא שאין לי מילוי, אני הולך למות, אני מרגיש שעוד שנייה אני לא שווה כלום.

דודי: עם זה אני מסכים.

זה משהו אחר. אם אין לך שום הרגשה ואתה הולך למות, אז זה הדבר הכי חזק שהבורא יכול לתת לך.

דודי: למה? מה זה הרגע הזה?

כי הוא לא מרגיש את החיוּת דקדושה, ואז לא נשאר לו כלום אלא לפנות לבורא.

מיכאל: איפה פה הצדק?

אני חושב שאתה צריך להמשיך לעורר את האחד ולעורר את השני, וכך לעורר כל אחד ואחד שבקבוצה.

דודי: מה הוא צריך לעשות?

אתם קראתם מאמר על זה, שאם אחד לא נותן לחברו, אז בעצם הוא מוריד ממנו את כל הכוחות.

דודי: ובזמן שאין לאדם כוחות, איזה כוחות יש לו לתת לחברה?

אם אין לאדם כוחות, אז אין לו מה לתת.

דודי: אז מה, שיעשה הצגה?

שיעשה משהו. אבל קודם כל זה שאין לו כוחות, זה מפני שהוא לא מקבל מהחברים.

(סוף השיחה)