שיעור בוקר 27.01.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 301, "הקדמת ספר הזוהר",

מאמר "ליל הכלה", סעיף 138

קריין: אנחנו קוראים בספר "זוהר לעם", כרך א', עמוד 301, את "הקדמת ספר הזוהר". אנחנו נמצאים במאמר "ליל הכלה", סעיף 138.

צריכים להמשיך בהקדמה הזאת. "הקדמת ספר הזוהר", כמו שאומר רב"ש, היא תמורת כל ספר הזוהר, כך היא בנויה. ובאמת אנחנו רואים, שאנחנו עוברים את הנקודות החשובות ביותר והעיקריות ביותר בבריאת העולם, בבריאת האדם, בבריאת האמצעים בין האדם לבורא, עד כמה אנחנו יכולים להשתמש בהם, בקיצור תמצית כל ספר הזוהר נמצאת ב"הקדמה לספר הזוהר".

קריין: "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 138.

.138" ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא. כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין. כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה.

ביאור הדברים. יש ב' בחינות של תשובה:

א. תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות,

ב. תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

הביאור הוא, כי מטרם גמה"ת, כל עוד שצריכים כוח הדין בעולם, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו, נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של נר דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות בב' נקודות, רחמים ודין. אלא שהדין הוא גנוז ונסתר והרחמים בגלוי. כי ע"כ יש בה יראה בעניין עצה"ד טו"ר, זכה אדם הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ונמצאת התשובה, שאנו עושים במשך 6000 שנה, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כי ע"י התשובה, אנו מחזירים המלכות למדה"ר, והדין שבה נגנז לשיעור נר דקיק וחוט דקיק. כי המלכות עדיין מוכרחה להישאר במידת היראה. וע"כ נקראת, תשובה מיראה.

וחוט דקיק זה, המוכרח להישאר, נקרא בשם שגגות. כי השוגג לפי עצמו, אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במֵזיד. כי אין אדם חוטא במזיד, מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא חוט דקיק זה, הנשאר במלכות. כי אע"פ שנשאר, אינו חטא. אמנם בסיבת הדין הנעלם הזה, אנו באים לידי זדונות. וע"כ נאמר, מתחילה כחוט השערה, כחוט דקיק, ואח"כ, אם אין משמרים הברית כראוי, נעשה כעבותות העגלה. כי מתגלה מדה"ד שבמלכות.

ולכן נאמר, שדוּמה יושב על פתח הגיהינום. שהוא כוח חוט דקיק, רק פתח, שעליו נאמר, שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נקרא תשובתנו כמו שהתכפרו עוונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוט דקיק, שיש בידו להביאנו למזיד. ועניין בחינה ב' של תשובה, שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות.

ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד. כלומר, שלא יאמר דבר, הגורם לגלות מדה"ד שבמלכות, כמו שעשה דוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח, שיוכל תכף לחזור בתשובה, שיתכפר לו העוון לשגגה, כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין.

כי דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו, זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה שומר ומשגיח שלו, ועזר לו תכף לחזור בתשובה. ונעשה לו העוון כשגגה, כמ"ש, לולי ה' עזרתה לי, כמעט שכנה דוּמה נפשי. אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך, כי שגגה היא, וייפלו בידי דוּמה לגיהינום.

כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה. כי תיקון ברית הקודש נקרא מעשה ידינו, כמ"ש, ומעשה ידינו כוננהו. והנשמה הקדושה נקראת בשר קודש, כמ"ש, ומבשרי אחזה אלוה. שע"י גילוי הדין שבמלכות, מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהינום ביד דוּמה.

ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. המילים, משום זה, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא, שהביא לפנינו. שאחר שמתבאר בו תיקון הברית בשכרו ובעונשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית, מעשה ידינו, מבאר גמה"ת לאותו יום, שהשמיים, הוא החתן, שנכנס לחופתו עם הכלה. ומשום זה כתוב בגמה"ת, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי אז יתגלה, שכל אלו התיקונים, אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו. וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה הזיווג הגדול רב פעלים מקבצאל. ומגיד, הוא גילוי המשכת השפע."

לפי הפשט אפשר להשאיר את זה כך.

שאלה: מה ההבדל בין זדונות לשגגות, ואיך לא ניפול לזדונות?

אנחנו עוד רחוקים ממשפטים כאלה של דוד המלך כמו שגגות וזדונות. עוד נגיע לזה, זה רק לנשמות גבוהות. "גבוהות" הכוונה שכבר עשו הרבה תיקונים והגיעו לדרגות גבוהות, ואז יש לפניהם גם עברות גדולות וגם תיקונים גדולים, כי אחד לא יכול להיות ללא האחר. ואילו אנחנו עוד רק מבררים מה זו עבירה ומה זה תיקון, מה זו שגגה, דברים שהם בגובה שאנחנו יכולים להבין.

תלמיד: אם אני יכול לעשות תיקון כלשהו, למשל להתפלל עבור החברים, לעשות איזשהו מאמץ, ואני לא עושה את זה, איך זה יקרא מהצד שלי, זדון או שגגה כלשהי?

אם אתה יכול להתפלל עבור החברים?

תלמיד: כן, ואני לא עושה את זה.

אם אתה לא עושה את זה, המצב הזה יכול להיות שגגה או עוון או מצווה, תלוי באיזה מצבים נמצאים. 

תלמיד: למשל בשיעור, אני יכול להשקיע מאמץ ויכול להשקיע פחות מאמץ אם יש איזו הסחת דעת.

אלו חשבונות שלך עם הבורא, כי הוא עושה לך את כל המצבים הללו. או שאתה מתקרב אליו או שאתה מתרחק ממנו, או שאתה משתדל כל הזמן להחזיק לפחות באותו מצב כמו שהיית, אלו היחסים שלך עם הבורא. ודאי שזה משפיע על כולם, אבל בינתיים זה כך.

שאלה: איך הסתרת הדין משפיעה עלינו? 

אם אנחנו לא מרגישים את כובד העוון שנמצא מעלינו, אם אנחנו לא מרגישים את כל כבדות העוון שבו אנחנו נמצאים, או עושים, או רוצים לעשות, אז לפי זה המשפט לא מתגלה ואנחנו לא מרגישים אותו, וככל שחוטאים כך בעצם לא חוטאים, כי זה לא גלוי לפנינו. הכול לפי הדרגה שאליה אדם צריך לעלות.

שאלה: האם ניתן לומר שגיהינום הוא הסתרה כפולה של הבורא?

כן, הוא כתוצאה מזה.

תלמיד: גם כתוב שהגיהינום זאת מדרגה גדולה מאוד עבור האדם, אז איך זה משתלב?

בטח, כי מתגלה עוד שכבה של הרצון לקבל המקולקל, ואדם צריך עכשיו לעשות עליה תשובה ותפילה, ולקבל כוח מלמעלה, ואז לתקן, עד שהגיהינום הופך לגן עדן.

שאלה: אני מבולבל מאוד לגבי מצב הדין והרחמים. מה זה המצב הזה של דין ורחמים?

כשמתגלה לאדם היחס של הבורא למצב שבו האדם נמצא. עוד נקרא על זה, הכול בהדרגה, בינתיים נקרא.

שאלה: מה זה לשמור את הברית כראוי?

זה נקרא שאני לא עובר לעל מנת לקבל, כי כל הברית היא סביב העורלה, שאסור לנו למשוך בעורלה, זאת אומרת, בכל הדברים ששייכים לעל מנת לקבל.

תלמיד: אבל לאורך כל הדרך אנחנו מגלים את הטבע האמיתי שלנו.

כן, כי איך תעשה תיקונים אם לא על ידי גילוי הרע?

תלמיד: אז אם אני מגלה ואני לא מבקש לתקן, זה בעצם לא לשמור על הברית?

זה שאתה מגלה שיש לך הרבה הבחנות רעות זה טוב מאוד, סימן שאתה יכול לתקן אותן. זה שאתה מגלה כלפיהן תפילה, שהבורא יתקן אותן, זה תיקון, כך אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: האם הדין והרחמים זה משהו שמגיע אלינו מהדת?

כן, ואנחנו עוד נלמד את זה.

שאלה: הייתה לי שאלה, אבל היא נעלמה מאיזושהי סיבה. לָמה זה קורה?

סימן שלא צריך לשאול.

תלמיד: במיוחד בזמן השיעור יש כל מיני חשבונות של האגו. מה זה אומר שאנחנו מתרחקים או מתקרבים לבורא?

אם אני רוצה להישאר בקשר עם החברים ובקשר עם השיעור, ולהיות מחובר עם כולם סביב נושא השיעור, זו בעצם המטרה שלי ולזה אני משקיע את הכוחות. את כל היתר אני רואה כדברים שמתעוררים בי מהבורא, כדי שאני אלחם בהם ואשאר בקשר, בדבקות בחברים ובנושא השיעור.

תלמיד: אני יכול כאן להתקרב לבורא בצורה לא אגואיסטית, אלא נגיד אלטרואיסטית?

רק על ידי תכונות ההשפעה. רק על ידי התקרבות לחברים אני יכול להתקרב גם לבורא.

שאלה: האם הבורא הוא זה שמייצר בנו את התשובה? איך אנחנו יכולים להשיג יחד את התשובה מאהבה אם תמיד מגיע אלינו הכוח ההפוך?

כן. מגיע לנו הכוח ההפוך כדי שדווקא ממנו אנחנו נגלה את הכוח הנגדי, כך הכול נעשה. זה ההבדל בין הבורא לנברא, זה ההבדל בין טוב ורע, זה ההבדל בין לקבל ולהשפיע, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע. זה דבר והיפוכו, כך אנחנו לומדים וכך אנחנו גדלים.

שאלה: רציתי לשאול על ב' בחינות של תשובה. האם בתשובה מיראה שזדונות נעשים לו כשגגות, המשיג בעצמו קובע שהזדונות שלו נעשו לו כשגגות?

כן, מדובר רק כלפי האדם.

תלמיד: וזה לא יכול להיות איזשהו פיתוי? איך המשיג בעצמו יכול לקבוע ולהחליט שהזדונות שלו הופכים לזכויות?

זה לא חשוב אם האדם חושב הפוך או לא נכון וכן הלאה, כי מזה הוא לומד. זה שכל העוונות הופכים למצוות, וכל הרע הופך לטוב, זו כל העבודה שלנו. אנחנו צריכים לראות באיזו מידה אנחנו הופכים את כל הדברים האלה, כי אנחנו בונים את המלכות המתוקנת. ודאי שזה בעזרת הבורא והבורא מקים אותה מעפר, אבל הכול אך ורק על ידי הבקשות שלנו.

תלמיד: האם המשיג צריך לאגור כמות מסוימת של זדונות כדי שהמהפך הזה יתרחש?

את זה הבורא מסדר לו.

שאלה: האם העשירייה יכולה ליפול לחטא או להבנה לא נכונה כשהיא לא מייחסת את הכול לבורא?

כן, ודאי שזה חטא. כי "אין עוד מלבדו".

שאלה: לגבי תשובה מאהבה, האם תשובה מאהבה תמיד מתווספת ל"אין עוד מלבדו" הטוב והמיטיב?

ודאי שזה צריך להיות יחד, אבל מתי זה גורם לזה, את זה אי אפשר להגיד. זה תמיד באיזה שינויים.

שאלה: אנחנו מגיעים לשיעור ועושים הכנה, רוצים להתחבר ולהחזיק את נושא השיעור בתוך העשירייה, אנחנו עושים את המאמץ הזה. בדרך יש התנגדויות מכל מיני סוגים, ואנחנו מחזיקים את המאמץ בכל זאת כלפי החיבור. האם כל ההתנגדויות האלה נקראות דינים?

כן. אבל את כל הדינים האלה אנחנו חייבים כחלק הנגדי כנגד הרחמים, ועל ידי הכוחות האלה אנחנו בונים את הבניין של השכינה שבו מתגלה הבורא. לכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לקבל את כל הדברים האלה בהבנה, באהבה.

תלמיד: כן, כך מורגש, שהדינים הם כמו תחילת הקשר. וזה אפילו יכול להיות מורגש בצורה נעימה כי מתחילה להיות איזושהי הרגשה כלפי עשירייה, שיש איזה כוח שפועל, כוח דוחה, אבל זה כבר כוח שיש בתוך העשירייה.

נכון.

תלמיד: ואם ממשיכים לעבוד בכיוון הזה, באיזשהו שלב הבורא מתחיל להאיר לתוך המאמץ הזה. האם זה נקרא תשובה מיראה?

עוד לא.

תלמיד: אז מה זו תשובה מיראה?

נלמד.

שאלה: בתחילת סעיף 138 כתוב "ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא". מהי הטעות שצריך להיזהר ממנה? ממה צריך להישמר פה שהוא כל כך מדגיש?

אנחנו עדיין לא נמצאים בזה. אנחנו עוד לא מרגישים. אתה רואה על עצמך עד כמה אנחנו עדיין לא נמצאים באותם הדברים שעליהם דן הזוהר, עוד אין בנו את אותן ההבחנות.

תלמיד: אז רק צריך לבקש שיהיו לנו אותן הבחנות, לא יותר מזה?

כן, ולא יותר.

שאלה: למה שני השלבים האלה, קודם דין ואחר כך רחמים? האם דין לא צריך להיות תמיד לצד הרחמים?

איך זה יכול להיות? אלה כלים שונים, זה כמו שאנחנו הולכים על שתי רגלים. אלא מה אתה חושב, שאנחנו נוכל ללכת לפי הקו האמצעי בלי להיות בשני הקווים זה כנגד זה?

שאלה: מה מאפיין תשובה אמיתית?

תשובה אמיתית מתאפיינת בתשובה שכוללת בתוכה את כל התנאים שהתגלו מלכתחילה. גם את החשבון, וגם את התוצאה שכוללת בתוכה את הפתרון, זאת תשובה אמיתית. סוגרת את הכול יחד ואין שום הבדל בין חוסר פתרון לבין פתרון, כי הבורא בסופו של דבר מתגלה שהוא "אני הראשון ואני אחרון".

תלמיד: האם האדם יכול להרגיש שהוא אכן עשה תשובה אמיתית, זה ניתן לו להרגשה?

כן.

שאלה: באמצע הסעיף כתוב, "נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של נר דקיק,". בעשירייה יש רצון להתחבר, להגיע לדבקות. האם אנחנו צריכים לחשוב לאפשר לסטרא אחרא להמשיך להתקיים, כאילו שאנחנו מורידים את חופש הבחירה מתפארת למלכות?

לא. דווקא כשיש הזדמנות לכל הצדדים להתגלות בדין, במשפט, אז יש לנו בחירה חופשית, אחרת אנחנו לא נגלה את האמת שבדין.

תלמיד: איפה חופש הבחירה שלנו, במבנה הרוחני שאנחנו בונים?

חופש הבחירה שלנו הוא בתפילה, בבקשה שיהיו לנו כוחות שנוכל באמת איתם להתגבר ולהגיע לקו האמצעי.

שאלה: "איך יתכפרו עוונותיו", מה זאת אומרת שהעוון הופך לאור, זדון הופך לטעות, אם "אין עוד מלבדו" - איך יכול להיות שיש מעבר כזה?

אבל הכול יוצא מ"אין עוד מלבדו" כדי ללמד אותנו. כמו שאנחנו משחקים עם ילדים קטנים. אנחנו מבלבלים אותם לפעמים כדי שהם יבינו את הבלבול שאנחנו מציגים להם ויבינו גם את הפתרון איך לצאת מהבלבול ואיך לבנות את עצמם בצורה נכונה. לכן ככה גם כאן. כל החיים שלנו הם משחק אחד גדול של הבורא עם הנבראים. אנחנו הנבראים צריכים רק להשתדל בכל רגע ורגע, תחת פעולות הבורא, להעמיד את עצמנו בצורה כמה שיותר נכונה לתיקון או למציאת הפתרון, לתפילה, לבקשה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: מה עוזר לנו לראות מה קובע משהו כעוון או כשגגה?

מה עוזר לנו? רק חיבור בינינו. מהחיבור בינינו אנחנו מוציאים כל מיני הבחנות נוספות שאין באף אחד מאיתנו, אבל בהתחברות בינינו אנחנו מוצאים אותם. אנחנו רואים שיש עוד הבחנות שאין בי ואין בו אבל ביחד בעשירייה ודאי שאנחנו יכולים למצוא. הבורא מאיר בהתאם לזה.

שאלה: האם ההכרה שהאדם נמצא בשגגה קורית בזכות ההארה העליונה והלחץ מצד ימין ומצד שמאל צריך להיות זהה כדי שהאדם יעשה בחירה לטובת הרחמים?

כן.

שאלה: איך לארגן או לווסת כך שלא נבטל הסטרא אחרא, את המלאך דומה ונשמור על הנר הדקיק, החוט הדקיק בוער? איך אנחנו יוצרים את המינון הנכון, איך אנחנו עובדים עם זה כדי שתהיה לנו מצד אחד להבה קטנה ומצד שני נוכל להשתמש בו בצורה נכונה שזה לא ישתלט ויתחיל לבעור כמו אש גדולה, איך לעבוד עם זה בצורה נכונה?

זאת שאלה מאוד יפה. הפתרון הוא רק בזה שאנחנו נעשה יחד את העבודה. רק ביחד אם אנחנו עושים עבודה בעשירייה ומגיעים מזה ששונאים ורוצים להרוג זה את זה, לאלו שרוצים להתחבר ובכל הכוח של כל אחד לעזור לכל אחד מהחברים, מקצה לקצה, והקצוות האלה מתרחקות יותר ואנחנו יותר מצמידים את עצמנו זה אל זה, אז בצורה כזאת אנחנו מוצאים את הפתרונות בכל מדרגות העלייה.

שאלה: מה זאת הפעולה שדוד אומר "חזק את מעשה ידינו" - פעמיים?

כשאנחנו מחייבים את הבורא לעשות משפט בינינו וללמד אותנו איך אנחנו עומדים בו.

שאלה: איך לשמור שהשגגות לא יהפכו לזדונות כדי שהדין שהוא חוט דקיק לא יהפוך לעבותות העגלה?

אנחנו פשוט צריכים לעבוד במצב הנכון ואז כל פעם נהפוך במקצת את הזדונות לשגגות ואחר כך לזכויות, וכך נתגבר. פשוט לעבוד בצורה עקבית. והעיקר לא ליפול כשמתגלים לנו מצבים של חולשה, של חוסר הבנה, של חוסר חיבור, חוסר אונים, חוסר מטרה. אנחנו באמת נמצאים לפעמים במצבים כאלו - אתם עוד לא יודעים אותם ממש - כשמראים לנו אכזבה נוראית, חושך, אין כלום, ואחר כך מתוך החושך מתגלה האור "כיתרון אור מתוך חושך" וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיד שהדחייה בינינו זוהי תכונה חדשה שצריכה להתגלות?

כן.

תלמיד: למה הדחייה מתגלה דווקא כשאנחנו מנסים לממש את מה שאתה מייעץ לנו, איך אז לדבר על המצבים בינינו?

הבורא עוזר לגלות לנו הבחנות חדשות.

קריין: עמוד 302, טור א' למטה, פסקה, "ודע, שזה כל ההפרש".

"ודע, שזה כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

ונמצא, שאע"פ שה' לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר. כי בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה, שמקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הזיווג הגדול שעל הרקיע, יגיד, שהכול הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם."

כתוב מאוד יפה.

שאלה: במאמר כתוב "וחיבל את מעשה ידיך". מה הכוונה "מעשה ידיך"?

מעשה ידי אדם או מעשה ידי הבורא, זו כאן השאלה. בעצם כל השאלות הן סביב הנושאים, אם יש או אין בחירה חופשית, האם אנחנו עושים את הקלקולים, או הבורא הוא שמסדר לנו אותם כדי שנלמד מעליהם להיות דומים לו? ומי יעשה את התיקונים, אנחנו או הבורא וכן הלאה. כל המאמר הוא סביב הפעולות של קלקול ותיקון, וממי זה בא, מהבורא או מהנברא.

בסופו של דבר הוא מסביר לנו בסעיף 138 שגם הקלקולים וגם התיקונים מגיעים מהבורא כדי ללמד אותנו, "כיתרון אור מתוך חושך". ולא יכול להיות שאנחנו נלמד דברים טובים, כוונות, מעשים, אם לא נעבור לפני כן בכל מיני צורות הפוכות מהתיקונים ומהקדושה.

שאלה: נשמע כאילו אין דברים רעים, אין קבלה רעה, שכל הקבלות הם טובות. האם נכון להגיד את זה?

לא, זה תלוי במטרה. אם המטרה שלי היא כמה שאפשר להתקרב יותר לבורא, להידמות לו, לגרום לו נחת רוח, אז ודאי שיש כאן שיטה, ויש לי כאן סדר מעשים שאני חייב לבצע.

תלמיד: אם כך לשם מה אני צריך את העשירייה, למה אני לא יכול פשוט לכוון את עצמי לבורא ולקבל את הכול?

אם אתה יכול לעשות את זה לבד, תעשה, ולא צריך.

תלמיד: מה העשירייה מוסיפה לי בעבודה?

איזו עבודה אתה יכול לעשות בלי העשירייה?

תלמיד: אז לא משנה מה אני מקבל מהבורא, אם אני תמיד מקבל את זה כמו שאתה אומר, אני עושה את הכול למענו. בימינו אנחנו קוראים לזה אדם "דתי"?

לגמרי לא על זה מדובר בזוהר. לגמרי.

תלמיד: כתוב בזוהר שאם אני יכול לכוון כל מעשיי לבורא, אז כל הקבלות הן בסדר.

נכון מאוד, אתה צודק, אם אתה יכול לעשות את זה, תעשה ואתה לא צריך שום דבר חוץ מזה. אבל האם אתה יכול לעשות זאת?

תלמיד: אז לשם מה העבודה בעשירייה?

דווקא כדי לכוון אותי לבורא.

תלמיד: אבל אני רואה לפני חבורה של אנשים, אני לא רואה את הבורא.

את זה צריכים לתקן, ולראות בחבורת האנשים שלפניך, לא סתם חבורת אנשים, אלא עשרה רצונות שיחד איתם אתה נכנס לעשירייה, שיכולה לכוון אותך לבורא, ממש לבורא, ובלעדיהם אתה לא מסוגל לעשות את זה.

תלמיד: ואז אני רואה את הרצונות שלהם כרצונות שלי?

כן.

תלמיד: אני יכול לעשות את זה רק מתוך זה שאני מתפלל עבורם, או מתוך זה שאני מתפלל על התיקון הכללי? זאת אומרת האם אני יכול להתפלל עבורי שאני אתוקן, או שאני חייב להתפלל עבורם?

יש כאן עוד הרבה מה לעשות, לא סתם להתפלל. תצטרך לברר עוד הרבה דברים, אבל בלי זה לא תגיע לתיקון.

שאלה: ההטבה הבלתי מוגבלת שהייתה במחשבת הבריאה עבורנו, לא ניתן להשוות אותה לשום תענוג זמני שיש בעולם הזה. למה אנחנו כלומדי חכמת הקבלה, במידה כזאת או אחרת, מרגישים שאומנם שהבורא הוא בלתי מוגבל, ואין דבר יותר נעלה מלהנות את הבורא, אבל כל פעם חוזרים לכל מיני תענוגים קטנים וזמניים, אחרי שהרגשנו את הטוב שמגיע מהבורא. אם יש לנו ניצוץ מהבורא, למה אחר כך אנחנו חוזרים לתענוגים הקטנים, ולא מעדיפים את התענוג הנצחי שהבורא הכין עבורנו?

אנחנו כל הזמן חוזרים אל הבעיות האגואיסטיות שלנו, כדי שנתקן אותן בחלקים, חלק, חלק. יותר מזה אנחנו לא צריכים כלום. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את התיקון שלנו בפעם אחת, אלא מראים לנו שכאן אנחנו אגואיסטים, וגם כאן ושם, ועל כל אחד מגילויי האגו האלה אנחנו צריכים לעשות תיקון.

אנחנו כאילו כל פעם חוזרים אל האגו, אבל למעשה מתגלה בנו חלק חדש שלו, ושוב אנחנו עולים מעליו, ומשתדלים להפוך אותו לתכונת ההשפעה, לקשר, לאהבה, וככה כל פעם. בפעם אחת לא ניתן לעשות את זה.

שאלה: כתוב במאמר שדוד עשה את הישר בעיני ה' כל ימי חייו ולא חטא, חוץ מאוריה. מה זה לחטא?

לחטא זה להתנתק מהבורא, כמו מהשורש של הכול. זה נקרא "חטא". כאילו כל מה שאני מקבל, מה שאני מרגיש, מה שמגיע אלי, כביכול לא מגיע מהבורא, ויש עוד כוח אחד במציאות שפועל חוץ ממנו.

תלמידה: אז בעצם גם דומה המלאך שמדובר עליו, זה ההבורא כשל הזמן מפעיל אותו מול עצמו?

כן.

תלמידה: ואיך דוד הצליח לא לחטא כל ימי חייו?

כי זו הייתה נשמה מיוחדת, דוד המלך כנגד המלכות. אבל בכל זאת הוא היה צריך לעבור את כל אותם תיקונים, ואז להגיע לתיקון הכללי.

שאלה: האם הכוח המפריד, האם אנחנו קוראים לכוח המפריד אגו, האם הכוח המפריד זה האגו, והאם זו תוצאה של השבירה?

כן ודאי. כל הכוחות המפרידים בינינו באים מהאגו שלנו, והם באים כתוצאה מהשבירה.

שאלה: שכר ועונש זה כבר תיקון של השפעה על מנת להשפיע בהגברת האמונה, ואחר כך מעבר לקבלה על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: לפני המחסום, שכר ועונש ניתנים כדי להגיע לשכר ועונש האמיתיים?

הכול ניתן אך ורק כדי להגיע לתשובה הנכונה, לתיקון, רק בשביל זה. הבורא לא עובד בשום דרך אחרת. מה שאנחנו עושים נקרא עבודת ה', זו העבודה שהוא עושה עלינו, וכך צריך להעריך את כל מה שקורה איתנו.

שאלה: חבר שלא קם לשיעור, או שאין לו כוח להשתתף בפעולת חיבור, והוא מרגיש רגשות אשם, מה החשבון האמיתי שהוא צריך לעשות?

לחזור בתשובה.

תלמיד: מה זה נקרא שהוא הצליח לחזור בתשובה?

הוא צריך להרגיש איזה עוול הוא עושה לעצמו, לקבוצה ולבורא, ועל ידי איזה מעשים הוא יכול לתקן את זה.

תלמיד: אמרת קודם שדווקא אסור ליפול למצב, אלא לקבל מזה כוח. מה נותן כוח בחשבון הזה?

אם אני נדבק יותר ויותר לחברים, ודרכם לבורא, ומבקש כוחות של חיבור, יותר מזה לא צריך.

שאלה: נאמר כאן שהשגגה יכולה להישאר, והשגגות האלה מובילות אותנו לזדונות. אם כן, מה עלינו לעשות כדי לשמור על הברית?

כל הזמן לאתר את השגגות והזדונות, ולתקן אותן כך שמעליהן אנחנו שמים את הקשרים בינינו, ומאיתנו לבורא. כך אנחנו מכסים את עצמנו עם הבורא יחד בתוך מין אוהל כזה, בתוך סוכה, בתוך חופה, בתוך כל מיני תנאים כאלו בהם החיבור והאהבה מחפים עלינו ,שומרים עלינו, ומחזיקים אותנו.

שאלה: יש לי התפעלות, התרשמות עצומה מהסעיף הזה. כתוב כאן שהכול עושה ה' למענו ובאמת בכל מיני נסיבות החיים שיכולות להיות לאדם, הבורא לוחץ עליו לפעמים בצורה כזאת, שלא רק להצדיק אותו קשה, אלא מתחילים אפילו לקלל אותו מתוך ייאוש כי נראה שמי שאגואיסט זה דווקא הוא, כי הוא בצורה כזאת מתוחכמת יצירתית בנה סכמות כדי שאנחנו נוכל להיטיב לו.

יש לנו תלמידות טובות, לא כן?

שאלה: שמעתי באחת השיחות שלך שאתה אומר למראיין, "אין את כל זה". "איך יכול להיות? היו מלחמות וכל ההיסטוריה, כל זה קרה". ואתה אומר "כן, אבל למעשה כל זה לא היה". וזו הייתה בשבילי רעדה גדולה לשמוע את זה, כי מצד אחד מתגלות כל הזוועות האלו, מצד אחר, בכוח העבודה הפנימית שלנו הוא שם עלינו איזה כובע שמעלים את כל זה בשבילנו.

הייתי רוצה להתחבר רגשית למושג גמר תיקון, מה זה אומר שאת כל הזוועה הזאת אנחנו מכסים ואז רואים רק אהבה? או שיש כאן שילוב של טוב ורע שאתה זוכר את הרע, אבל אתה מנשק ומודה עליו, או שכל הרע נמחק והופך לטוב?

אני לא יכול לענות לך על זה ואני אגיד לך למה, כתוב שכאשר הבורא מחזיר את האדם אליו, האדם מבין שכל הזמן הזה הוא היה בחלום. ולכן תשתדלי למצוא לזה תשובה בעצמך, האם היה לו או לא היה לו כלום? האם זה רק היה חלום ועכשיו הוא מתחיל להתעורר? וכל מה שנראה לו, כל ה-6,000 שנים האלה שנקראות כך, שהוא עבר בסוג של הקדמה להתעוררות וזה שעכשיו הוא מתעורר, כל זה היה באמת בחלום כדי לתת לו כל מיני הרגשות כמו בחלום.

לכן אנחנו צריכים לעבור את כל זה, כל זה יעבור עלינו ואנחנו נגלה את עצמנו כמקיצים מהחלום. מאוד קשה להסביר, הייתי אומר בלתי אפשרי, כי אפשר להסביר לאדם רק את מה שהוא כבר עבר ואנחנו עוד לא עברנו את זה, אנחנו רק מדברים על כך בצורה נאיבית, כמו ילדים, אבל נעבור את כל זה ונברר את הכול, לא לדאוג. בכלל אלה מצבים מופלאים שהבורא הכין בעדנו.

שאלה: אני מבין שהחזרה בתשובה הכללית, זה משהו שבא אחרי זה. אבל יש מצב בכל יום שאני נכנס ועושה פעולות, ויש חזרה בתשובה. חזרה בתשובה יכולה להיות כל יום, כל רגע?

כן.

שאלה: האדם צריך לעבור דרך מצב של תשובה כדי להגיע לגמר התיקון ולמצב שהכול מעשה ידיו, כביכול אדם צריך לעבור ייסורים גדולים מאוד לפני שהוא מגיע לתשובה. האם זה נכון והאם ניתן להגיע לתשובה ממצב של חוסר אונים, של ריק?

זאת שאלה שגם בחכמת הקבלה שואלים עליה והזוהר שואל עליה, האם האדם באמת צריך לעבור את כל הניתוקים, הריחוק מהבורא, את כל ההתרחקות וכל הפכיות הצורה מהבורא? האם אפשר בכלל לעבור את זה, להחזיק בזה, אלה דברים נוראיים?

לא, אנחנו צריכים לעבור את זה רק בהכרה במקצת, כמו שאנחנו רואים את זה בעשיריות, בקבוצה, בכל מיני מעשים שלנו. מה שאנחנו עוברים לא כל כך נורא, אבל כלפי הרוחניות הם באמת נקראים מעשים נוראיים, אמתיים, גדולים.

איך יכול להיות שאנחנו מקבלים בגמר התיקון אין סוף, אין תכלית, כל הדברים הגדולים ביותר, יותר מכל היקום שלנו ומכל הבריאה? האם אנחנו גם מרגישים פעולות שכנגד זה? נברר, עוד אין לנו מילים, אבל עוד מעט, לקראת סיום הספר הזה, הקדמת ספר הזוהר, כבר נדע את הדברים האלה יותר מקרוב.

שאלה: דיברת לפני רגע על מצבים שאפשר להסביר רק לאחר שהאדם כבר עבר אותם. אם כבר עבר אותם, למה הוא צריך הסבר?

השאלה בעצם כביכול נכונה, אבל מה זה נקרא שהוא "עבר"? עבר בזה שהוא קיבל הסבר או עבר אותם שכבר לא פועלים עליו? הוא עבר זה נקרא שהוא עוד לא הבין אותם ועוד לא הרגיש אותם במלואם ולא יכול להגיד שהוא כן עבר אותם. מה זה נקרא "עבר"?

תלמיד: אני קורא עבר שהשיג אותם כבר.

זה לפי ההגדרה שלך.

תלמיד: מה ההגדרה הנכונה שלנו?

אני עוד לא יודע, אבל כנראה שיש מצבים הרבה יותר עמוקים שאנחנו צריכים לברר אותם ו"יתרון אור מתוך חושך", זאת אומרת שאנחנו כנגד גמר התיקון צריכים להבין ולהשיג מה זה גמר הקלקול, סוף הקלקול. אז נחשוב, יש עוד כמה דפים שאנחנו צריכים ללמוד.

תלמידה: כל כך קשה לי לחיות כל הזמן בהרגשה של חטא, האגו כל הזמן מחפש דרכים להתמודד.

איפה? איפה יש לך חטא?

תלמידה: שאני עושה דברים, שאני בתוך הרצון לקבל, שאני לא מצליחה להגיע לרצון להשפיע.

זאת שאלה, אם זה נקרא חטא?

תלמידה: אבל ההרגשה שלי שזה קשה לי לחיות בתוך זה.

אז את טועה, אין לך חטאים וההרגשה שלך היא מוטעית.

תלמידה: יש השתוקקות של כל הכלי, של כולנו כל הזמן להגיע למצב כמו שכתוב בספרים, של התענוג האינסופי הזה, ואנחנו חיים בסבל אינסופי. והאגו כל הזמן מחפש דרכים להקל על הסבל בתוך העולם הזה. קשה להמשיך לחיות במתח הזה לאורך זמן בגשמיות. אז מה לעשות כדי לא לפנות להקלות, כדי להגיע לצעקה הגדולה, כי ההקלות האלו מרחיקות אותי שוב ושוב מהצעקה הגדולה.

קודם כל, צריכים להבין מה זה חטא. חטא זה ריחוק, שבירה וריחוק מכל יתר החלקים של אדם הראשון שנעתקו ועפו לכל הכיוונים עם שבירת הכלי שלו, ואז זה מעשה של הבורא. והמעשה שלנו, שאנחנו מקבלים ממנו הזדמנות להחזיר את כל הכלים האלה למקומם, לחיבור. ואז השאלה, אנחנו מתקנים אותם או לא. רק על זה לחשוב.

תלמידה: אני עושה את כל מה שאני יכולה, במאמצים עם הקבוצה, עם העשירייה, עם השיעורים כמה שאני מסוגלת.

בסדר, אבל כנראה שעוד לא מספיק. עוד צריכים להגיע זמנים ומצבים חדשים, שגם אותם נצטרך לעשות.

תלמידה: אבל מה לעשות עם ההרגשה הבלתי נסבלת הזאת להיות בתוך הרצון לקבל, בתוך הגוף הזה?

זאת הרגשה אגואיסטית נטו.

תלמידה: אבל זה מה שאני.

לא, זאת לא את, זה מה שנותנים לך להרגיש. אז צריכים אנחנו להבין שהתיקון הוא לא על ידי זה שאנחנו לא סובלים את המצב שלנו, אלא שאנחנו לא סובלים את האגו שלנו. זה הבדל גדול מאוד.

תלמידה: אבל בכל מקרה שניהם זה סבל.

זה תלוי איך שסובלים. אני זוכר שסבלתי מאוד עד שרציתי למות מתוך הפצעים וזה היה הסבל הראשון, והסבל השני שלא יכולתי לעשות עם זה כלום והייתי צריך לעשות פעולות אחרות, להביא את עצמי לתיקון.

אין מה לעשות, אנחנו צריכים לייצב את עצמנו על ידי החברים, להרגיש את עצמנו מיוצבים בעשירייה בצורה נכונה ושאנחנו מבקשים מהבורא לחבר אותנו יחד כדי שאנחנו נייצב את המערכת העגולה שלנו בעשירייה, כל אחד בעשירייה שלו, בצורה כזאת שאם אנחנו מחזיקים נכון זה בזה, אז העשירייה קיימת ואנחנו יכולים עוד ועוד להתקרב למרכז העשירייה כולנו, שם אנחנו ניפגש כל החברים יחד, ויחד עם זה גם ניפגש עם הבורא.

תלמידה: השאלה שלי איך למנוע מהאגו שלי לברוח מזה?

לא לחשוב עליו, לחשוב על אהבה, על החיבור, ולא על הדברים השליליים.

שאלה: בפסקה החמישית מהסוף, אדם שמתאמץ לא להיפרד מהבורא למרות שהוא מרגיש הרגשה רעה מקבל שכר, מה הוא השכר שהוא מקבל?

השכר הוא זה שהוא לא מתנתק מהבורא.

תלמיד: וזה אחרי שאני השקעתי מאמצים, למרות שאני מרגיש לא טוב אז אני משקיע מאמץ והשכר הזה של הדבקות בבורא מגיע אחרי המאמץ שלי או זה יכול להיות בו זמנית?

לאחר מכן.

תלמיד: כתוב כי "בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה." הרהורים של כפירה, הכוונה היא הרהורים על זה שאין עוד מלבדו?

שניהם, גם וגם.

תלמיד: לפעמים נראה לי שיש הרבה כוחות שפועלים עלי ושהם כוחות רעים ומגיעות הרגשות רעות, ביחס לעבודה שלנו ובכלל לגבי החיים. אני בודק את זה עם השכל ואני מבין שאין לי ספק בכלל שאין עוד מלבדו, אבל בכל זאת אני מבין שהוא יכול גם לחייב אותי לסבול או להרוג אותי.

למה?

תלמיד: לא יודע, אבל כך אנחנו רואים.

מה שאנחנו רואים זה כבר משהו אחר. אנחנו מאשימים את הבורא מה שנקרא, שהכול מגיע ממנו. אז אנחנו מראש צריכים לקבל, עד כמה שניתן, שזה הכול כטוב ומיטיב ואנחנו צריכים לשאוף לגלות את זה.

תלמיד: זה מובן, אבל תראה מה קורה מסביב. איך אפשר?

אתה מתחיל להסביר לי מה קורה מסביב?

תלמיד: אני מנסה להבין, ויחד עם כל זה המחשבות לא עוזבות אותי. כל היום יש כאלה תנאים של סכנה מוגברת, השאלה היא על המחשבות האלה שבאות.

רק כדי שנזדקק לבורא, רק לזה. שנזדקק לבורא.

שאלה: הרגשות רעות ביחס לעבודה שלנו ובכלל לגבי החיים, יכולות להופיע בזמן דבקות עם הבורא או שזה תוצאה מהפירוד?

זאת התוצאה מהניתוק, אבל זה לא אומר שאני נמצא באיזה תהליך של התרחקות. זה יכול להיות תהליך של התקרבות, שבתהליך הזה מראים לי כמה שאני מנותק. אנחנו לא יכולים להגיד בצורה אמיתית, לפי הרגשה כלשהי על איזו מגמה הוא מצביע, באיזו תנועה אנחנו נמצאים, בהתקרבות או בהתרחקות. הרגשה יכולה להיות שלילית אבל היא יכולה להעיד על זה שאני עכשיו מגלה את המצב האמיתי שלי שהוא צריך להביא אותי למשהו חיובי.

אני מבין את המצב שלך ואפילו מתאר לעצמי, כי גם אני הייתי תחת טילים לפני כשלושים שנה בזמנו של סדאם חוסיין, וגם אצלי בבית נשברו הזכוכיות וכן הלאה. אבל העניין הוא שדווקא ולמרות כל מה שקורה, אנחנו צריכים לשמור על עצמנו על ידי הקבוצה והבורא. זה צריך להיות כמו מקלט שמגן עליך מלמעלה, מטריה שבנויה מהקבוצה והבורא.

תלמיד: אבל באמת המצב מורגש, שזה הדבר היחיד, או אולי הדבר האחרון שנותר לנו, הקשר בינינו.

צריך להשתדל לראות בזה את הדאגה, את הרחמים של הבורא, את הרצון שלו לתקן בני אדם. וככה זה באמת, ככה זה יהיה, ככה זה יתגלה.

תלמיד: לי נראה שאנחנו מבינים ומרגישים את זה אבל השלבים, המצבים משתנים עליות, ירידות.

למרות שהמצבים משתנים בכל זאת אנחנו צריכים להחזיק תמיד באותו כיוון, שכל זה קורה רק כדי לחזק את הקשר שלנו בקבוצה ועם הבורא. ואז לאט לאט בהדרגה אנחנו נגלה את השליטה שלו עלינו ואיך הוא מוביל אותנו לתיקון. תחזיק מעמד.

שאלה: קשה מאוד לקבל את הבורא כאיזושהי חיה שעושה דברים בנפרד ממני. ואני חושב שזה שורש כל הבעיה הפסיכולוגית שקיימת, שיש איזושהי חיה שרוצה לעצמה, ואני איפשהו בצד. אבל אם נחשוב שהבורא זה מצב של שלמות, ואני כחלק של מערכת שלמה, אז אני לוקח את ההשלכה עלי, שכל השלמות שלי זה האגו שלי וזה הפוך מהבורא. אבל אם אני ביחד עם שאר הבריות מהווים מערכת אחת שאני בתוכה מרגיש שזה הכול מערכת שלמה, אז אני לא רואה הבדל, לא רואה את הקיום שלי ללא המערכת הזאת, ואז הכול חוזר למקום ואין סתירה. זאת אומרת, כל הבעיה שיש הפרדה, שיש אני ויש מערכת שלמה. האם זה נכון?

כן. נכון.

שאלה: כשהבורא נותן מצבים שאתה לא מצליח לא בלב ולא בשכל להצדיק אותו ואתה מרגיש שזה מחמיר. האם ההצדקה של הבורא זה תמיד הרגשה של המדרגה הבאה, או שזה מגיע במציאות, בפועל?

לא כל כך הבנתי מה אתה רוצה להגיד, מה זאת אומרת שמגיע להתממש בצורה מציאותית. אנחנו מתכוונים למצב שזה יהיה בשבילנו המציאות שלנו - הקיום של הבורא, קיום אותו שדה כוחות שבתוכו הוא פועל, מה שנקרא "העולם העליון", והמצב הנוכחי שלנו הוא קיים רק כמו בחלום.

תלמיד: זאת אומרת שאף פעם אני לא מצליח להצדיק את הבורא, תמיד זה מלפניי ועד איזשהו שלב לא צריך לצפות שזה יהיה מוחשי, שאתה מרגיש את זה בדעת, שאתה יודע שאתה יכול להצדיק אותו?

לאט לאט ניכנס לידע, לשכל וגם להרגשה.

שאלה: צדיק שמרגיש את הבורא, זה דומה לאדם שהוא בדעת יכול להצדיק את הבורא?

כן, נניח. אפשר לתאר לעצמנו ככה בינתיים.

שאלה: הכתוב לא מזכיר את הסבל של עצמו, ואנחנו יודעים שהסבל הוא מוטיבציה גדולה בשביל התיקון. הטקסט כן מזכיר את התיקון הסופי כאיחוד המלכות עם האור. האם הסבל הוא רק עובד במלכות, מה תפקיד הסבל באיחוד הזה?

תפקיד הסבל זה לכוון את האדם לתיקון. סך הכול זה חסד גדול מאוד מצד הבורא, שברגע שהאדם מנותק מהבורא הוא מתחיל להרגיש את עצמו סובל, אחרת לא היינו אף פעם מזהים שאנחנו מנותקים.

שאלה: אם המלאך דומַה מוציא את הנשמה לגיהינום, מה קורה איתה? היא נעלמת או שיש לה בכל זאת איזשהו סיכוי לתקן את החטא שלה ולחזור בתשובה?

אנחנו מתקנים את הכול. אל תדאגו, אנחנו נתקן את הכול. וגם המלאך דומה הוא מיועד לכוון אותנו בצורה מדויקת לגמר התיקון.

תלמידה: האם אנחנו לא מגיעים להצדקה מלאה בגמר התיקון?

כן, אבל לפני זה אנחנו מקבלים הכְֹוונה נכונה.

תלמידה: איך אנחנו משתמשים בסתירות באופן פרקטי, אנחנו מחזקים את הכוונה בעזרתן ואז מחזקים את האמונה?

אני לא הייתי קורא לזה הנחת יסוד. הייתי אומר שזאת הנחה שאנחנו מתבססים עליה בינתיים, אבל להגיד שזאת איזו אקסיומה, זו אמירה חזקה מדי. אבל בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב בקבוצה, שאנחנו יכולים להתקרב לאמירה הזאת כאל אקסיומה שעליה מתבססים.

שאלה: השבוע העשירייה נפגשה באופן פיזי והיה חיבור מאוד עוצמתי, חלק מהחברות לא הצליחו להירדם בלילה. מיד עם העלאת המ"ן הרגשתי ממש ריקנות ענקית נפערת בתוכי, הריקנות הזאת מאוד הפתיעה אותי ורציתי לשאול, אם הסיבה שמרגישים ריקנות, זה אפקט הפתעה שקיים בגלל שכאשר תתגלה האהבה היא גם תפתיע אותנו?

כן. רק בצורה הרבה יותר נעימה.

תלמידה: הסיבה שהרגשתי מיד עם העלאת התפילה הזאת את הריקנות הגדולה נפערת, זה בגלל שהאור נמצא במנוחה מוחלטת ואז הבורא פשוט לוחץ, הוא רק רוצה להביא אותנו להתקרבות יותר גדולה אליו?

כן.

תלמידה: אם אנחנו נעשה חיבור פנימי עוצמתי בתוך העשיריות שלנו כהכנה לכנס, בעצם הכנס כבר התחיל.

כן, ודאי.

תלמידה: אתה יכול לדבר על החשיבות הזאת שאנחנו נגיע לאיזושהי עוצמה כזאת פנימית, נפרוץ את הגבולות של הלב ונגיע לפריצה חדשה בשביל שנגיע לסאה שהבורא רוצה, להעביר לעולם כולו דרך בני ברוך?

כן. אני מאוד מקווה שאנחנו נגיע גם לפני הכנס לדרגת חיבור מסוימת, וכך נתקרב לכנס, לכינוס, לחיבור שאנחנו רוצים להגיע. אתן כבר מבינות מהי מטרת הכנס שצריכה להיות או לא?

תלמידה: זה וואו.

לא ידעתי שכך זה נקרא. זו דרגה מסוימת בקבלה?

תלמידה: אין מילים להסביר את המאור הגדול שהבורא רוצה להעביר לנו.

בסדר.

שאלה: אז מה מטרת הכנס?

הן צריכות לדעת מה מטרת הכנס. את יודעת מה מטרת הכנס?

תלמידה: זה אור שהבורא רוצה להעביר לכל העולם דרך קבוצת בני ברוך ואנחנו רק צריכים להכין את הכלים שלנו.

כלומר גמר תיקון. יפה. אם יהיו לנו הרבה חברות, חברים כאלה, אז נצליח.

שאלה: במהלך השיעור אמרת שאנחנו צריכים למצוא את המקלט בתוך הקבוצה. אבל אני מרגיש שאומנם המקלט מהסטרא אחרא צריך להיות בקבוצה, אבל גם השורש של הסטרא אחרא הוא בקבוצה. כשאני מסתכל על הקבוצה אני רואה כל מיני כלים שסותרים זה את זה, רוצים להרוג ולהשמיד אחד את האחר. האם זה המעשה של הבורא?

ודאי, מי עוד עושה? אין עוד מלבדו. "בראתי יצר הרע" אמר הבורא בתחילת הבריאה, וזו כל הבריאה, "בר", מחוץ לו. יוצא שבזה הוא ברא את כל הרע. אבל הרע הזה קיים רק כהעתקה, כצל לטוב האמיתי שקיים, כדי שנבדיל בין זה לזה. כמו שבעולם שלנו, אם לא היה הבדל בין הצבעים, אז לא היינו מבדילים אף צבע, אף אור, לא הייתה לנו שום הבחנה.

מה שעשה הבורא, הוא עשה את ההבדלים האלה. הוא שבר את יחודו והרשה לנו לגלות את חוסר יחודו. לכן כך אנחנו מתקרבים לגילוי הרע ודרכו לגילוי הטוב, כי אי אפשר לגלות אחד ללא האחר.

תלמיד: אנחנו יודעים את זה, אבל גילוי הרע מגיע למידה כזאת שפשוט אין לי מילים. אי אפשר לראות דרך זה את ההיגיון, את החכמה של הבורא. מה הוא רוצה לתת לנו דרך זה?

הבורא רוצה ללמד אותנו את העבודה שלו, את התכונות שלו, את המצב שלו, אבל אי אפשר שהנבראים, שהם מחוץ לבורא, שיהיו קיימים כך שהם יראו טוב בלי רע, אור בלי חושך. לכן כל העבודה שלנו היא ללמוד את החושך וכנגדו את האור, את ההבדל ביניהם, את הריחוק והקירוב ביניהם, וכך אנחנו לומדים "כיתרון אור על פני החושך"¹.

שאלה: נגיד שמשהו קורה שממש פגע בך, ואתה יודע שהוא עושה רק טוב, אבל עדיין אתה לא מבין מה זה המצב הזה, מה המשמעות שלו.

כי אתה לא מעביר את המצב דרך החברים. רק אם תבטא כל מצב רוחני בין החברים, כך שאתה מוריד אותו ליחסים בין החברים ורוצה לראות אותו לפניך, כאילו שהעולם הרוחני נמצא ביחסים ביניכם, רק בצורה כזאת תוכל להיכנס להבנה, להכרה, לבירור, לאנליזה של העולם הרוחני.

שאלה: דיברת על חלום, שהבורא מראה לנו כל מיני תמונות ואנחנו צריכים לתקן את זה ולהתחבר. דיברת גם על התאונה שעברת וגם על המלחמה, שהסיבה והמקור למה שאנחנו מרגישים הם התכונות הגשמיות שלנו. אבל אם הגילוי הרוחני, הגילוי של הבורא, לא יוצא מתוך שינוי התכונות הגשמיות שלנו, כלומר בגשמיות אתה לא משתנה ונשאר כמו שאתה, ואם הבורא מראה לך שאתה גורם לסבל גרוע ממוות, אז מה לעשות עם זה?

אני לא מבין מה אתה אומר, אני שומע שאתה אומר הפוך. הבורא נותן לנו את כל מה שאנחנו מרגישים כדי שנלמד להסתכל נכון על העולם, על עצמנו, על תכונת ההשפעה, על תכונת הקבלה, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד. בינתיים אני רואה איך אנשים מצדיקים את עצמם ולא מנסים, לא משתדלים להשיג בשום צורה את התפיסה הנכונה, את ההבנה הנכונה של מה שקורה איתם, של מה שהבורא עושה בינינו, לכן אני לא חושב שאנחנו כל כך קרובים לפתרון של כל אותן הבעיות וגם של המלחמה בין היתר.

אני מרגיש שאתם רוצים איכשהו להבין, לברר מתי זה יכול להיגמר. זה יכול להיגמר כשאנחנו נבין מי אנחנו. אני שומע שעכשיו מדברים על זה שאנחנו נמצאים קרובים ביותר להשמדה טוטאלית, כללית, שאף פעם לא היינו כל כך קרובים לזה, חישבו את זה כ-90 שניות, משהו כזה, בסטופר עולמי. למה? כי אולי נראה לנו שאנחנו הולכים ומשתפרים, נהיים טובים יותר, מבינים יותר, אבל אנחנו לא משתנים, התכונות שלנו לא משתנות לטובה, ויש לנו בעיה.

תלמיד: אתה מדבר על כאלה דברים גבוהים, והייתי שמח אם הם היו גם אותי מדאיגים כך שהייתי גם עוסק בהם, אבל אני עוסק בדברים נמוכים. התכונות הגשמיות שלנו, נגיד אחד חכם, אחד טיפש, הן הרי לא ישתנו, כמו שהוא היה כך הוא יישאר גם אם הוא יגלה את הבורא.

אני לא יכול עכשיו להתחיל לדבר איתך על דברים כל כך אלמנטריים למרות שזה חשוב לך, אבל איכשהו זה ייבנה בך. העניין הוא לא לגבי טיפשים או חכמים, העניין הוא שאין באף תכונה שלנו שום דבר חוץ מלגלות רצון להתקרב זה לזה, לא חשוב באיזה אופן, באיזה מחיר, פשוט להתקרב כמו במשפחה, שכל אחד, איך שהוא מסוגל, ישלים את האחר, יביא את כל מה שיש לו לשולחן המשותף, ואז זה יספיק לכולם ולכולם יהיה טוב. להביא אותנו לכזה צורך, לכזה מצב, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: אם תפיסת המציאות שלנו היום היא חלום שנוצר מהשבירה, אז האם השאיפה שלנו להתחבר היא תהליך ההתעוררות, היציאה מהחלום?

נכון.

שאלה: אני מתפללת עבור החברים ואני מאמינה שהתפילות האלה צריכות להתקבל על ידי הבורא בלי תנאים. האם זו טעות לחשוב כך?

אני חושב שזו טעות. וודאי שכל מה שאנחנו מרגישים זה מורגש בבורא שהוא כללות של כל הרצונות, הכוונות והמחשבות, אבל זה לא אומר שעל ידי זה אני משפיע לטובה על כולם ועל הגורל שלי. כאן יש את כל התנאים, לכן היא נקראת חוכמת הקבלה. אנחנו לומדים איך אנחנו מגיעים בהשפעה לכוח הכללי שבטבע שנקרא "בורא", כך שהוא ישנה את היחס שלו אלינו כשאנחנו נשתנה ונתקרב אליו. זה מה שאנחנו צריכים. ולכן יש הבדל איך אנחנו מבקשים, איך אנחנו מתחברים בינינו וכן הלאה.

שאלה: עם איזה כוונה עלינו להגיע לכנס? עם הכוונה שנגיע לגמר תיקון או אם הכוונה שנתקדם עוד איזו דרגה או שתיים? כלומר, עם איזו כוונה של אמביציה עלינו להגיע?

כאן השאלה עם איזה מצב מתוקן אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שבו אנחנו נמצאים או שרוצים להיות. עם איזה חיבור הכי חזק, הכי טוב, הכי חם, שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו איך כולנו מתחברים בלבבות שלנו. ניקח את כל הלבבות שלנו ונשתדל לחבר אותם יחד, איזה חיבור אנחנו יכולים לתאר בלב הזה, האחד?

נחשוב, נתאר את זה לעצמנו ואז נראה כמה הלבבות מתקשרים, מתחברים, מתקרבים ומתוך זה נגיע לאיזו הבנה מה צריך להיות. צריך להיות לב אחד הכולל בתוכו את כל הלבבות, וכל לב ולב פרטי עוזר לכל יתר הלבבות להיכנס לתוך חיבור של הלב האחד וכך אנחנו יכולים. אני עכשיו מרגיש אתכם, אני רואה בסך הכול אנחנו כולנו כן יכולים להיות כך מחוברים. זה יכול לקרות, נקווה שזה יקרה. אני אוהב אתכם.

שאלה: גם אנחנו אוהבים אותך. בתחילת השיעור דיברת לגבי ההכרה שאנחנו צריכים לעלות אליה, שאפשר לעשות הכול באיזו הכרה מסוימת. איך אנחנו מתעלים להרגשה הזאת של ההכרה המשותפת ולא נשארים תלויים בפעולות?

זה מאוד פשוט, תפתח את הלב שלך ותזמין את כל הלבבות. אל תפנה לבני אדם, תפנה ללבבות שלהם שיכנסו לתוך הלב שלך. אל תחשוב שבלב שלך אין מקום לכולם, יש מקום לכל הלבבות שבעולם.

תלמיד: כך כל אחד צריך לעשות?

כן. זה סך הכול. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: משתמע מכל מה ששמענו בשיעור שתמיד הכול הפוך. שהטוב זה רע והרע זה טוב, והעונש זה השכר והשכר זה העונש. הכול הפוך, הכול מבולבל. איך להישאר דבוק ישר במטרה?

אני באמת לא יודע מה להגיד לך. פשוט צריכים להיות יותר קרובים בהרגשת הלב זה לזה. בלי לעשות חשבונות, ישר, הפוך, כך וכך. חיבור. תנסו לקיים במשהו ואז תרגישו את ההבדלים.

תלמיד: החיבור מורגש, יש כבר את ההרגשה הזאת של החיבור, אבל אז תמיד יש איזשה משהו שזורק אותך ואז אתה לא יודע, אם אני עכשיו עובד נכון? אני מרגיש טוב עם זה?

זה זורק אותך כדי שאתה תבדוק את החיבור ותתקן אותו לחיבור יותר מוצלח, יותר חזק. זה הכול. סך הכול כך עובד הבורא.

תלמיד: אמרת גם בתחילת השיעור שהשמירה על הברית היא שהאדם לא חוזר לעל מנת לקבל וחופש הבחירה היחידה שלנו היא של התפילה. החיבור ואהבת החברים, כשאתה מגיע לזה, התפילה והדרישה לבורא, כאילו נעלמות. איך לשמור על הקשר האחיד בין אהבת החברים לאהבת הבורא?

זה תלוי בכם, כמה שאתם מתחברים, ומתחברים לבורא, ורוצים לשמור על הקשר הזה, אנחנו יחד עם הבורא. אין כאן שום דבר חוץ מזה.

שאלה: יש משהו שמטריד אותי. אני רוצה להיות בדרך, אני רוצה להתחבר לחברות שלי ואני רוצה לעשות הפצה, אבל בזמן האחרון קיבלתי הצעה גדולה מהעבודה עם משכורת גדולה, והם רודפים אחריי כל שבוע ומעלים לי עוד ועוד את ההצעה של השכר.

ואני אומרת להם שאני לא רוצה את הכסף. אני רוצה להיות בעבודה נמוכה יותר. וזה מטריד אותי. והם ממשיכים להציק לי. למה הבורא נותן לי עבודה שהיא תרחיק אותי מהדרך? ואני כל הזמן אומרת, "לא. אני לא רוצה את העבודה הזאת" כי זה יותר אחריות. נכון, שזה יותר כסף, אבל זו יותר אחריות. כאילו אני מוכרת את הנשמה שלי ואני לא רוצה לעשות את זה. אבל הם ממשיכים להציע לי שוב ושוב.

כן, זו בעיה. זה תמיד היה כך לכל מיני אנשים שלנו שרוצים דווקא להתקדם ברוחניות. פתאום מציעים להם איזו התפתחות גשמית במקצוע, אין מה לעשות. תנסי לשמור על האיזון בין זה לזה. אי אפשר לא לעבוד, ואי אפשר בלי כסף. זה נכון. ומצד שני, שיהיה לך בשביל מה לחיות, רוחניות שבחיים. את צריכה באיזה מצב להחליט שאת לא מתקדמת יותר. תגידי להם שהקרובים שלך לא מרשים לך לעשות עוד צעד אחד במקצוע. מספיק. תגידי להם שאת מתכננת לעשות עוד ילד. בדרך כלל זה עוזר לנשים.

שאלה: אמרת עכשיו לחבר שאפשר לתקן את החיבור ולהוסיף. איך אפשר לדעת אם עשיתי תיקון על החיבור או לא? הכול זה בהרגשות שלי ואני עוד לא נמצא במקום שאני יכול לראות דקויות כאלה?

מה שאתה מרגיש זה מספיק. עד כמה שאתה מרגיש זה מספיק ותתקדם.

שאלה: אנחנו שומעים קושי מאוד גדול בקבוצות מסוימות בעולם, כמו אוקרינה, החברים שלנו. יכול להיות במקומות אחרים כמו אפריקה. חוץ מזה שאנחנו מתכללים מזה כרגע כקבוצה עולמית, האם העבודה היא פרטית של כל אחד מאיתנו או שכדאי להתחזק בעשירייה ואת הכוח שלנו מהחיבור בינינו לנסות להעביר לקבוצות האלה?

חוץ מתפילה אין לנו מה לעשות.

תלמיד: האם לעשות את זה כפרטים או בעשירייה, בצורה מכוונת?

זו צריכה להיות עבודה לא בעשירייה ולא בצורה פרטית מאדם לאדם, אלא בכל הארגון שיש לנו בפנים כאן בתוך הארגון כל מיני מערכות. הן צריכות לקבל החלטה למי אנחנו עוזרים ובאיזו צורה. וכך אנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: מבחינה רוחנית, מבחינת העבודה הפנימית?

מבחינת העבודה פנימית אנחנו צריכים להתפלל על כך שיהיה שלום, ושלמות ושקט בכל העולם, וסוף סוף אנשים יעשו סיכום נכון מכל המלחמות האלה ומכל מה שמתרחש בעולם. כי באמת, אחרת העולם שלנו מאוד מתנדנד.

תלמיד: אז העבודה היא יותר בצורה כללית או ספציפית כרגע ככלי, כעשיריות אנחנו יכולים להתעמק ולהתמקד נניח באזור אוקרינה?

גם כן, וגם בצורה הכללית.

שאלה: האם זה לא רצון מאוד אגואיסטי לרצות יותר מהרוחניות?

לא.

שאלה: האם זה לא מאד אגואיסטי להעדיף את הרוחניות ולהגיד "רק רוחניות מעל לכל"? הבנתי שצריך להיות איזון מסוים.

לא רק רוחניות. האדם צריך לדאוג לעצמו במידה כזו שלא יפיל את עצמו על גב החברה, על הידיים של החברים. אם הוא לא חושב על הגשמיות שלו זה גם אגואיסטי, כי אם ינהג כך, מישהו יצטרך לדאוג לגשמיות שלו. אנחנו כבר רואים לפעמים אנשים "קדושים" כאלה, שהם לא חושבים לדאוג לעצמם אלא "יהיה מה שיהיה", ומה הם עושים?" אני נופל. שיטפלו בי". וודאי שזה האגואיזם הגדול ביותר, אז זה לא נכון "רק רוחניות". אלא כאן מדובר על האנשים שנמצאים במצב מסוכן לחייהם ולכן אנחנו צריכים לראות באיזו מידה אנחנו יכולים לעזור להם לעת עתה במצב שהם נמצאים.

שאלה: באיזה אופן אני אמור להיות ממש בשיעור עם הרב והקריין ועם קצב החומר שלומדים, ובין שאני יכול לחזור לאחור בספר, לפסקה שלא הבנתי?

אני חושב שכל הדברים, כל הכיוונים האלו נכונים, ולכל אחד צריך לתת תשומת לב. אני מכבד את כל התנועות האלה שקיימות באדם. פעם הוא רוצה את זה, ופעם דבר אחר, וכך הוא מתקדם. כך הוא סופג את החומר בצורה הנוחה והטובה לו, לאופן שהוא בנוי, לכן אין לי מה להציע לך. רק תמשיך ותחזור על הזוהר כמה שיותר.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכות לפתוח את הלב ולהכניס פנימה את לב החברות, וגם אמרת שאנחנו לא צריכים להזמין פנימה את בני האדם עצמם אלא רק את הלבבות. האם אתה יכול להסביר מה הכוונה "להזמין רק את הלבבות"?

רק את אותה הרגשה פנימית שיש בנו, בכל אחד מאתנו. אותה כל אחד מאיתנו צריך להבליט באיזו צורה ולהשתדל לחבר אותן יחד. זה נקרא "להיות כאיש אחד בלב אחד". לבנות מכולנו איש אחד שיש לו לב אחד. ואז בצורה כזאת יהיה לנו יותר קל וקרוב להתחבר עם הבורא.

שאלה: האם הבורא באמת יכול להרגיש אותנו? האם הוא באמת יכול להתלבש במצב המוגבל שלנו, שהוא לא יודע שהוא בורא והוא לא רואה את העתיד המתוקן, אלא הוא ממש מרגיש את המצב שלנו כמו שאנחנו חווים אותו?

הבורא הוא זה שמעצב אותנו מבפנים, מנקודת דומם לצומח לחי ולמדבר, שמחבר את כל הנקודות שלנו יחד, ולעומתו, כלפיו, אנחנו לא נמצאים בשבירה ולא בריחוק זה מזה, אנחנו כולנו נמצאים בתוכו. וכך גם אנחנו צריכים לתאר את עצמנו, נמצאים בינינו קשורים יחד ונמצאים בתוכו, בתוך הבורא. זו בעצם הצורה הנכונה. ומה שאנחנו מרגישים חוץ מזה זה נקרא "כוח השבירה" שכך זה נראה לנו. ואת אותה הרגשה של שבירה, של ריחוק, אנחנו צריכים לתקן בתוכנו.

שאלה: איך אנחנו יכולות לקחת את הכוח העצום הזה של הקבוצה ולכוון אותו לפיזור אהבה בעולם, שהיא תכסה את הכול, האם זה בכוחנו?

בטח שזה בכוחנו ואנחנו יכולים לעשות את זה. איך לעשות? כמו כל דבר שאנחנו מדברים עליו, כמו שאנחנו אומרים "רק בעזרת החיבור". בואו נקרב את הלבבות שלנו זה לזה יותר חזק וקרוב, כדי שהם יתחילו לפעום כאחד בסנכרון, בתיאום, שכל לב ירצה לפעום עבור זה שלידו, וכך כל הלבבות יתחילו לפעום יחד בו זמנית. אנחנו לא צריכים דבר חוץ מזה. ואז בעזרת הלב האחד הזה שפועם ככה חזק כאחד, אנחנו יכולים להחזיר את כל העולם למצב הכי טוב שיכול להיות, לגמר התיקון.

שאלה: איזו הכנה צריכים לעשות בעשירייה לקראת כנס הערבה כך שנוכל להגיע אליו הכי מוכנים?

על כולנו להגיע להיות בלב אחד בתוך עשירייה. אחרי זה אנחנו נשתדל לחבר את העשיריות יחד, ולא חשוב איפה הן נמצאות. חלק מהחברים יגיעו אלינו מברזיל, וחלק מטורקיה, וחלקים אחרים מאותן העשיריות יישארו במקום שלהם. אז מה, העיקר שאנחנו רוצים להיות יחד. ברוחניות אין מקום, אין מרחק, אם אנחנו רוצים להיות יחד אנחנו נמצאים יחד. במידה שנרצה להיות יחד אנחנו נרגיש שאנחנו באמת כאחד. וכך נקווה שיהיה לנו כנס אמיתי, חיבור אמיתי בינינו. אין לי יותר מה להוסיף, אבל אני חושב שאם אני מסתכל על החברים של היום אני רואה שזה אפשרי. אני רואה שזה אפשרי.

שאלה: במהלך השיעור שמעתי שני דברים סותרים. דבר ראשון, שהבורא זה מערכת שלמה, והדבר השני הוא שאנחנו יכולים להזיק לבורא. במה אנחנו יכולים להזיק לבורא? ואם זאת מערכת שלמה, למה היא מאפשרת לנו לעשות כך?

"בורא" הוא מערכת שלמה, מושלמת, כי הוא מורכב מרצון אחד לתת תענוג לנברא. מעבר לזה אנחנו לא יכולים לחקור אותו, לא יכולים להבין אותו, אבל הרצון שלו להנות לנבראים, שבשביל זה הוא ברא אותם, את זה אנחנו יכולים להבין, את זה אנחנו יכולים לחקור ואת זה אנחנו יכולים להשיג. ואין עוד שום פעולה אחרת. בכל מה שנראה לנו שהוא אחר זה רק כדי שאנחנו נחקור אותו ונגלה שחוץ מאהבה אין בו כלום, הבורא זו אהבה אבסולוטית.

שאלה: אז איך אנחנו יכולים להזיק? אני פשוט שמעתי שאמרת.

אם באיזשהו אופן אנחנו נעכב את ההתקדמות, את הזרימה של התיקון שלנו.

שאלה: כתוב שתחושת הטוב והרע ביחס להנחיה שלו, להשגחה, מביאה גם תחושת שכר ועונש. האם מדובר בהשגחה פרטית או בהשגחה כללית?

כאשר שתי צורות ההשגחה האלו, פרטית וכללית, מתחברות יחד, אז מגיעים לגמר התיקון השלם גם בצורה פרטית לכל אחד וגם בצורה כללית לכל הנשמות.

שאלה: האם כאשר אנחנו צופות ביחד בשיעור שלך עוזר לנו יותר לחבר את הלבבות, מאשר אנחנו נפגשות לבד?

כן.

שאלה: איזה תכונות מיתקנות כשאנחנו רואות את זה ביחד איתך?

כשאנחנו מתחברים יחד נוצר בינינו כוח משותף, לב משותף, תכונות שנכנסות לחיבור בינינו ופעימות לב משותפות. כמו במטוטלת שהכוחות מגיעים לשיתוף תנועה ומפעילים אותה ביחד, זה מה שאנחנו רוצים להשיג גם עם שיתוף הלבבות שמתחילים ממש להתחבר ולפעול כביכול יחד. אז אותו דבר אנחנו צריכים לגלות בינינו. כמו גם בכל היקום, שאמנם נראה לנו שיש בו מרחקים מאוד גדולים, אבל בכל זאת כוח אחד פועל בכל. כוח שלא הולך ומתקדם בקצב, בכוח האור, במהירות האור מקצה היקום ועד קצהו, אלא אין לו שום גבול במהירות שלו, וכך הוא קושר את כל חלקי הבריאה יחד. רק לגבי החומר, נראה לנו שהוא לא מתקדם יותר ממהירות האור. כמו שרמב"ם מתייחס לבריאת היקום שלנו ולמהירות האור.

שאלה: האם השמחה שאנחנו מרגישות כשאנחנו מגיעות לשיעור יחד ונמצאות יחד איתך זו שמחה רוחנית? האם היא שייכת לרוחניות השמחה הזאת?

ודאי שהיא שייכת לרוחניות, כן. כל ההבחנות שאנחנו מקבלים, כל הדברים שאנחנו רוכשים כאן, ידיעה, הרגשה, זה הכל רוחני. ולאט לאט אנחנו מתקרבים כבר למצבים שנתחיל להבדיל ביניהם ולגלות אותם בנו ובמרחב שבינינו. כן. זה צריך להיות בקרוב. זה צריך להיות בקרוב.

(סוף השיעור)

---

1. "וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב’, י”ג)↩